נערה עם עגיל פנינה

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 12 בפברואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Girl with a
Pearl Earring!ימין!
במאי: פיטר וובר
תסריט: אוליביה האטריד
על פי ספרה של: טרייסי שבלייה
על פי ציור של: יוהאנס ורמיר
שחקנים: סקארלט ג'והנסון,
קולין פירת', טום ווילקינסון,
ג'ודי פרפיט, אסי דייויס,
אלאקינה מאן, קיליאן מרפי

'נערה עם עגיל פנינה' הוא סרט המבוסס על ספר, המבוסס על ציור. ספרה של טרייסי שבליה היה רב-מכר עולמי בשנת 2001, ומבוסס, בצורה רופפת מאוד, על יצירת אמנות מאת הצייר ההולנדי בן המאה ה-17 יוהנאס (יאן, בפי חבריו, ואין לו כאלו) ורמיר. ביצירה, שהיא המוערכת ביותר של ורמיר, אנו רואים נערה המתבוננת עלינו בחצי-פרופיל, הבעה רכה לפניה העגולות ועגיל פנינה מבליט את חשכת צווארה. מי, שאלה וענתה שבלייה בספרה, היא הנערה המסתורית שצייר ורמיר?

אז הנה התשובה. גריט (סקרלט ג'והנסון) היא נערה הולנדית פרוטסטנטית, בת למעמד הנמוך, שמשפחתה נקלעה לזמנים קשים. בלית ברירה, היא נשלחת לעבוד כמשרתת ("עוזרת" לא ממש תופס את עומק ההשפלה) בביתה של חמותו (ג'ודי פרפיט) של הצייר ורמיר, השולטת בבית ביד רמה. חוץ ממנה ומהחמות, נמצאים בבית משרתת נוספת, שישה ילדים, ואשתו של הצייר, קתרינה (אסי דייויס). היחסים בין כל הנוכחים סבוכים: האשה מקנאת לבעלה, החמות מנווטת בין מצבי הרוח של בתה לצרכים כלכליים בוערים, הבת הגדולה (אלאקינה מאן המצוינת והמבהילה) מפתחת תיעוב מיידי כלפי המשרתת החדשה, פטרונו ההפכפך והנהנתן של הצייר, ואן רייבן (טום ווילקינסון), בוחש בקדרה בהנאה לא מוסתרת, וורמיר עצמו מסתגר בשתיקותיו, זועף ולא-ברור.

בנוסף לכל הצרות האלו, גריט מפתחת מערכת יחסים ("מתאהבת" לא ממש תופס את עומק הניכור) עם עוזר הקצב הנאה והרגיש (קיליאן מרפי, '28 יום אחרי'), אך הולכת ומתאהבת ("מפתחת מערכת יחסים" לא ממש תופס את כובד השתיקות) במעסיקה האפל, שרואה את אהבתה לציור ולצבע ומטפח אותה בעדינות מחוספסת.

זאת היתה יכולה להיות יצירת מופת: צוות השחקנים עושה עבודה יוצאת מהכלל, ומלוהק למשעי. ווילקינסון יכול לעשות מטעמים מכל תפקיד, אפילו קריקטוריסטי כמו זה שהוצע לו כאן, ואפילו קולין פירת' המעצבן (סליחה, בנות) מתאים לתפקיד כמו כפפת עור ליד מצולקת. במיוחד מרשימים ג'ודי פרפיט בתפקיד החמות קפוצת השפתיים שמבינה, למרות הכל, את הכל, ואסי דייויס הנהדרת, שמגלמת דמות השולטת בחלשים ממנה ביד רמה למרות חולשתה הנוראית. כן, גם סקרלט ג'והנסון בסדר, אבל מגוון ההבעות שלה בסרט – לא ממש באשמתה – הוא חד-ספרתי, והתפקיד דורש ממנה בעיקר לשתוק הרבה ולהיראות מבוהלת.

הסרט מצליח שלא לגלוש לקלישאות כמעט אף פעם, למרות הפיתויים העצומים, ולהיות מרומז במקום בוטה: לכולנו ברור שגריט, בעולם שוויוני יותר, הייתה יכולה להיות ציירת בזכות עצמה, ושבהולנד של המאה ה-17 אין לכך שום סיכוי. למרות זאת, המסר הפמיניסטי לא נאמר מפורשות בנאומים חוצבי להבות, כי אף אחד במאה ה-17 לא חשב ככה (מי אמר 'חיוך של מונה ליזה'?). אשתו של ורמיר, המאוהבת בו נואשות, יודעת שהוא אהב אותה בגלל יופיה, ושיופיה הולך ונמוג לאיטו, ומה יקרה אז? אבל הסרט לא אומר לנו את זה בשום דיאלוג או נאום, אלא העניין רק נרמז באיפור, בהבעות, בתאורה, ובמשפט וחצי שואן רייבן מפטיר לעברה.

אבל בעיקר, ומעל הכל, הסרט יפהפה. מאז 'פרידה' לא ראיתי סצינות רבות כל-כך שנראו כמו ציור שקם לתחיה, ובניגוד ל'פרידה' זה לא נעשה בצורה בוטה, או כתוצאה של איפור כבד. התאורה והתפאורה, ובעיקר הצילום, יצירת אמנות של הצלם אדוארדו סרה (המועמד בצדק לאוסקר) פשוט יפהפיים. ובזכות המשחק האיטי של הדמויות, שקופאות על מקומותיהן לעתים מזומנות – הן בגלל האוירה בבית המעיק הזה, והן בכדי לאפשר לצופים להעריך את הקומפוזיציה והצבעים – נוצר סרט אסתטי ביותר, ממתק מענג לעיניים. כלומר, בהנחה שאתם לא רואים אותו, כמוני, בבתי-הקולנוע הנוראיים בקריון, שם חצי מהמסך לא בפוקוס והחצי השני כהה מדי. במובן הזה, המובן הויזואלי, הסרט נאמן במידה שווה לציור של ורמיר ולספר של שבליה, וסצינות כמו הצגת חומרי הגלם מהם יוצרים צבעים הן פשוט עוצרות נשימה.

אבל, אויה, למרות כל אלה, 'נערה עם עגיל פנינה' אינו יצירת מופת.

ראשית, לעתים המרומזוּת של הסרט הופכת לבעיה, בעיקר ברקע ההיסטורי. מה ההבדלים בין קתולים ופרוטסטנטים בהולנד בתקופה זו? מדוע הילדים גרים עם המשרתות ולא עם ההורים? ומה מעמד הציירים? נכון, מבינים מה קורה גם בלי זה. אבל בלי הרקע ההיסטורי, הסרט היה יכול להתרחש גם מאה או מאתיים שנים לאחר מכן. אנחנו לא יוצאים מהסרט חכמים יותר לגבי מקורות ההשראה של ורמיר, מעמד האשה בהולנד אז והיום, או טכניקות ציור מקובלות.

עוד בעיה היא שקשה להזדהות עם מי מהדמויות בסרט, מסיבה פשוטה ועגומה: הן לא נחמדות. להוציא את עוזר הקצב ואמה של גריט, שתי דמויות מינוריות לכל הדעות, אין בסרט אפילו דמות אחת נחמדה – אפילו לא גריט. אבל הבעיה הקשה ביותר היא שלמרות החומרים דמויי אופרת-הסבון שתוארו לעיל, מעט מאוד קורה במהלך הסרט. וגם מה שקורה, קורה לאט. כמה לאט? דמיינו לעצמכם את הרגע בחייכם בו הפלתם חפץ יקר-ערך, והזמן קפא בעודכם מתבוננים בו נופל, כמעט לעד, לרצפה. ככה לאט, רק קצת יותר. כתוצאה מזה, הסרט משעמם, וסרט משעמם אפילו צילום מדהים לא יכול להציל.

אם מתחשק לכם סרט תקופתי או דרמה אפופת רגשות, או סיפור אהבה פואטי, או דיון מעמיק בטבעה של האומנות ו/או ביצירתו וחייו של יוהאנס ורמיר, או בעצם כל דבר שקשור באנשים או עלילה, 'נערה עם עגיל פנינה' הוא לא בשבילכם. אגב, גם אם אהבתם את הספר, הסרט לא בשבילכם. הוא הרבה פחות מעניין (אם כי גם פחות רדוד), וחותך, בלי סיבה נראית לעין, גם את ההקדמה וגם את הסיום. אם, לעומת זאת, אתם אוהבים ציורים או צבעים או קומפוזיציה, ויש לכם גישה לבית קולנוע שבו מכבדים את הצופים מספיק בשביל לדאוג לאיכות הקרנה נורמלית, הסרט בהחלט שווה צפיה. הוא ללא ספק הסרט האסתטי ביותר שתראו בקולנוע כיום, אבל לא יותר מזה.

תגיות: