דוגוויל

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 6 בדצמבר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Dogville
תסריט ובימוי: לארס פון טרייר
שחקנים: ניקול קידמן, פול
בטאני, לורן בקאל, ג'יימס קאן,
הארייט אנדרסון

{{{'דוגוויל', הגרסה המלאה. ביקורת בשלוש מערכות ותשע תמונות.}}}

מערכה ראשונה: היוצר.

{{{תמונה ראשונה, ובה יוצג הבמאי הדני שונא האדם, אבל
בקיצור.
לארס פון טרייר, במאי קולנוע דני, מוכר בעולם ככשרון גדול, כבמאי המוכשר ביותר שיצא מהקולנוע הדני בשישים השנה האחרונות, וכבעל סגנון משלו: חצי מהקהל יוצא בהפסקה, וחצי שר שירי תהילה לבמאי. כמו כן, פון טרייר (את תואר האצולה אימץ לעצמו) הוא ממפתחי "דוגמה 95", שרשרת עקרונות נוקשים (ויש שיאמרו, טיפשיים להחריד) בקשר לצורה בה יש לעשות קולנוע 'אמיתי'. סרטי דוגמה 95 מאופיינים בהעדר אלמנטים 'מבחוץ' (תאורה, תפאורה) בסצינות. כמו-כן יש להם נטייה למצלמה מדלגת ומקפצת.
כל האמור לעיל פירושו שפון טרייר יכול לעשות ממש כל מה שהוא רוצה בכל סרט שייצא מתחת ידו. ראוי לציין כי בסרטיו של פון טרייר קיימת נטייה להתעללות בגיבורים (ובעיקר בגיבורות), וכמו כן חוזרים ומופיעים ערכים נוצריים שונים ומשונים, כגון ההקרבה העצמית או הפניית הלחי השנייה והאוזן השלישית.

{{{תמונה שניה, ובה יצהיר המבקר על יחסו לפון טרייר, ויוסיף
דיסקליימר.
אני חייב להודות, שבאופן כללי אהבתי את כל הסרטים של פון טרייר שראיתי לפני סרט זה, כמו גם את סדרת הטלוויזיה שלו, 'הממלכה'. אמנם היה ברור שהבמאי שונא-אדם, שחלק מן המסרים ממש לא מצאו חן בעיני, ושעלילת סרטו הקודם 'רוקדת בחשכה' נלקחה מסרט של פאטימה אוח'-בין-עוזה. אולם ברור גם שהאיש גאון, מניפולטור (אבל מוצלח מאוד), עם יכולות עיוות רגשיות שהיו גורמות לשרי תעמולה מסוימים לקנא, שהוא יכול ללהטט כרצונו במצלמה, ויש לו כשרון גדול ליצור סצינות קטנות כגדולות.
דיסקליימר: יש גם כאלה ששונאים אותו שנאה תהומית בדיוק בגלל הסיבות שבגללן אחרים אוהבים אותו.

מערכה שנייה: דוגוויל – הסרט

{{{תמונה ראשונה, ובה מוצגת הבמה, ונערכת היכרות ראשונית עם
העיירה דוגוויל ועם הקריין המעצבן.
הסרט 'דוגוויל' מתרחש על במה שחורה. כולו. התפאורה קיימת בעיקר כפריטים בודדים על הבמה. אין בתים. אין קירות. בעצם, יש בתים, בהנחה שקבוצת קוים המסומנת על הרצפה השחורה יכולה לסמן כל דבר: במבט מן הצד רואים אויר. במבט מלמעלה רואים סימון: "הבית של משפחת הנסון", "הספסל של הליידי הזקנה", ואפילו "כלב", ציור כללי ביותר הנובח לעיתים כאשר הגיבורים עוברים לידו. לעיתים אפשר לראות "דרך" הקירות כמה פעילויות שנעשות במקביל.
בעיירה (?) דוגוויל שמונה משפחות. לאחת המשפחות שבעה ילדים. בחלון הראווה של חנות יש שבע בובות. לאחד הגיבורים, צעיר בעל עקרונות ותיאוריות מוצקות, שרואה עצמו כפילוסוף מוסרי (אותו מגלם פול בטאני, שמופיע בימים אלה גם ב'אדון ומפקד'), קוראים תומס אדיסון. לכל פרט יש כנראה משמעות.

לא משנה מקום, גם זמן לא משנה: בכל מהלך הסרט לא מוזכרת שנה, ולכל המקומות המוזכרים שם כל-אמריקאי. דוגוויל יכולה להיות בכל מקום בצפון ארה"ב. על-פי כלי-הרכב, מדובר כנראה בשנות השלושים של המאה העשרים. אבל יותר מזה לא נאמר.
את הסרט מלווה קריין דידקטי, היודע מה חושבות הדמויות וגם מדבר במקומן לפעמים, עד כדי כך שהן נואמות, אבל לא שומעים אותן. גם לזה יש משמעות, מסתבר.

{{{תמונה שנייה, ובה נכנסת השחקנית הראשית.
ערב אחד מגיעה לדוגוויל צעירה בשם גרייס (מילולית: חסד. הדמות מגולמת בידי ניקול קידמן), שבורחת מגנגסטרים הרודפים אחריה, אין לדעת למה. תומס אדיסון מקדם את פניה. מאושר מההזדמנות לספק הדגמה לנאום על "קבלה" שהכין לישיבת התושבים, תום מצליח לשכנע את התושבים לספק מחסה לגרייס לפחות למשך שבועיים. בתמורה, כדי שהתושבים ילמדו להכיר אותה ולקבל אותה, גרייס מסייעת לתושבים במטלות שונות. היא עושה זאת חדורה בהכרת תודה כלפי התושבים וברגשי אשם כלפי עצמה, ומאושרת מכך שהם הסכימו לתת לה מחסה. דוגוויל הופכת מקום טוב יותר.

{{{תמונה שלישית, ובה נכנסת חנה ארנדט.
גרייס משתלבת בדוגוויל. במקביל, מי שמחפש אחריה מעלה את רמת מאמציו, ומסתייע במשטרה, כדי להפיץ האשמה כוזבת לפיה היא פושעת מסוכנת. התושבים, שומרי חוק כולם, מרגישים כי ההאשמה החדשה כלפי גרייס, כוזבת ככל שתהיה, הופכת אותם לשותפים לפשע. כדי להמשיך ולהגן עליה, הם דורשים פיצוי: יותר עבודה, יותר מאמץ. תגמול מתאים בעד שותפותם בסכנה הקיימת או המדומיינת.
המדרון החלקלק מתחיל. התושבים הידידותיים יותר-או-פחות של דוגוויל, אנשים קשי יום ורגילים לגמרי, מתייחסים לגרייס כמובנת מאליה, מניחים שהיא חייבת להם משהו, מזהים שהיא תלויה בהם, ומתחילים להעלות את המחיר שהם דורשים ממנה. ולהעלות. ולהעלות. בלי כוונה רעה בכלל. רק בנאליות של הרוע.

{{{תמונה רביעית, ובה לא קורה שום דבר.
'דוגוויל' הוא סרט איטי. ההתפתחויות מתרחשות לאט. עם קריינות. ולאט. מאוד לאט. ובהטעמה. ולאט. זוגתי שתחייה נרדמה לחצי שעה במהלך הסרט. כשהיא התעוררה היא טענה שהיא מרגישה כמו באופרת סבון: רואה פרק, חוזרת אחרי חמש שנים ולא מפסידה כמעט כלום. זה לא שהסרט משעמם, אבל הוא איטי מדי, ולפיכך גם פחות-מדי מעניין.

{{{תמונה חמישית, ובה בטח קרה משהו, אבל בגלל תזוזות המצלמה הפסדתי אותו.
לפון טרייר יש מוניטין של אחד שלא שמע על חצובות. המצלמה בסרטים שלו, גם אם לא מדובר ב"דוגמה 95", תמיד נישאת ביד לא-יציבה ורועדת. בסרט הזה הוא מקצין את הנטיה הזאת שלו עוד יותר: המצלמה עושה כל הזמן זום קדימה ואחורה מסיבות לא ברורות, רועדת ומקפצת, ומדלגת בין דוברים כאילו הייתה כדור פינג-פונג או שאילתה לראש הממשלה. לא מומלץ לחולי אפילפסיה, בעלי קוצר ראייה, או סתם מי שלא רגיל לראות סרטים שצולמו במצלמת וידאו ביתית בהקרנת הבכורה והורדו לאינטרנט. באמת, זה יכול לכאוב ממש.

מערכה שלישית: פון טרייר מבייש את הפירמה.

{{{תמונה ראשונה, ובה יוסבר מדוע דוגוויל הוא סרט עם אמירה, אבל אמירה כושלת.
'דוגוויל' הוא סרט שאפילו לא טורח להתחנן כדי שינתחו כל פרט ופרט שבו: אי אפשר להתחמק מזה. התפאורה המינימליסטית, שמייצגת דברים במקום להראות אותם ("כלב", כאמור, או זוויות הצילום, שמראות כמה פעילויות מקבילות) והקריין הדידקטי מסבירים היטב שלפון טרייר יש משהו לומר. הוא מדבר על "אמריקה", שמוזכרת לא-פעם במהלך הסרט (ונראה שבהקשר שלילי-משהו), ועל יכולתם של אנשים להיגרר בלי כוונה מיוחדת לזוועות.
ואז מגיע הסוף.
לא אגלה את הסוף, אבל נציין שפון טרייר יוצא נגד רעיון החסד ("גרייס") כאצילות והפניית לחי שנייה למתעללים. נציין גם שבערך בשליש הסרט אפשר לנחש את הכיוון הכללי שאליו הוא פונה, אבל סצינת הסיום עדיין מפתיעה לגמרי. יורשה לי לומר גם שהיא מצמררת, ומבוימת בכשרון רב. וגם בה הסמליות עולה על גדותיה.
רק מה?
זה דבילי.

הסיום שמציע הסרט לכל העלילה לוקה בדיוק במה שהוא יצא נגדו רק דקות קודם. הסרט מציע ביקורת על התנהגות מסוימת, והסיום מדגים את אותה התנהגות: מעגל שלם שבסוף מגיע לאותו המקום, רק בתוספת שנאת-אדם לשמה. ומה הרווחנו? כלום. כאילו הסרט מנסה לשלול את עצמו, אבל בלי לשים לב. והכל כדי שפון טרייר יוכל להמשיך בהובי המסורתי שלו, להתעלל בגיבורות סרטיו.
לאור הסצינות הקודמות, המתרחש ברקע של כתוביות הסיום הוא מבריק. אבל בתוך הסרט כולו, אין מקום כמעט לחלק האחרון.

{{{תמונה שנייה. ובה יציין המבקר את דעתו, ותיגמר הביקורת.
'דוגוויל' הוא סרט רע. הוא ארוך מדי (בגרסה המלאה, לפחות; ברחבי הארץ מוקרנת גם גירסה ארוכה קצת פחות), הוא מלא סמליות עד להתפקע מעצבנות (אני לא כ-ז-ה מפגר, מר פון טרייר!), והוא משתדל, בהצלחה מלאה, להרוס בחלקו האחרון כל מה שהוא אמר לפני כן. בתור מחזה מוסר עם טוויסט, הוא גם דידקטי מדי, וההגיון הפנימי שלו משובש. עד עכשיו השתדלתי לראות כל סרט של פון טרייר, אבל נראה לי שלסרט הבא שלו אני כבר לא הולך: האגו-מניאקיות של במאי גאון שחושב שהוא יכול להרשות לעצמו הכל נמאסה עלי.
ווף! ווף! ווף!

תגיות: