מת לצעוק 3

במקור: Scary Movie 3
במאי: דייויד צוקר
תסריט: פאט פרופט, קרייג
מאזין

שחקנים: צ'רלי שין, סיימון
רקס, אנה פאריס, לזלי נילסן

אני חובב קומדיות זבל. כן, אני אפילו מודה בזה. אל תסתכלו עליי ככה. מה, זה אומר שאני לא בן אדם? אם שמים לי רגל אני לא "נופל על הראש"? אם מספרים לי בדיחה אני לא "מת מצחוק"? כיאה לחובב פארודיות מהסוג המדובר, שמחתי לשמוע על 'מת לצעוק 3'. נהדר, חשבתי לעצמי, אין כמו סרט של דייויד צוקר כשאני במצב כפית. וחוץ מזה, ייצא לי לכתוב לעין הדג לא רק על סרט אחד, אלא על הרבה שוברי קופות בבת אחת!

אז פיזזתי לי בחדווה ובאושר עילאי לבית הקולנוע הקרוב למקום מגורי, נכנסתי לאולם תחת צלו של פופקורן ענק ושלשלתי מטבע לאידיוטומט. קשה לי לתאר כמה הסרט מאכזב (בשביל חובבי פארודיות מעוותות, כמובן. האנשים השפויים יודעים מראש שהוא מחורבן לגמרי). סיפור הסרט (עלק) הוא מין ערבוב לא מוצלח של מספר סרטי אימה קיימים: כתבת אמיצה חוקרת מעגל תבואה מסתורי שמופיע בחווה קילומטרים ספורים מוושינגטון הבירה. בעל החווה, כומר שאיבד את האמונה בעקבות מותה הנורא של אישתו, מסרב להאמין שמדובר במשהו על טבעי. ואז הכתבת נחשפת לקלטת וידאו שהורגת כל מי שצופה בה תוך שבעה ימים. ואז מייקל ג'קסון מגיע, ואז מייקל ג'קסון הולך. ככה ממשיך הסרט מבלי ממש לאמץ סיפור מסגרת, או לחלופין, עלילה משלו.

"רגע אחד!", אמר קול בתוכי, "קומדיות מטורפות לא חייבות עלילה. סרטים יכולים להיות מאוד מוצלחים גם אם אין להם סיפור מפותח עם טוויסט מהפכני וסיפור מרגש. אתה הרי לא מהפלצנים האלה שמנטפקים פרדוקסים ב'מלאכיות של צ'רלי 2'. חוץ מזה, היית אמור לנחש שזה יקרה בסרט מהסוג הזה". נכון. הרי אמרתי לא מעט פעמים שסרטים דביליים יכולים להיות מקסימים. אני גם מאוד נהניתי ב'מלאכיות'. והרי אם מחפשים טוב, אפשר למצוא עלילה בסרט. אמנם לא של 'מת לצעוק 3' אלא את זו של 'הצלצול', אבל זה בכל זאת משהו. יש אפילו הבדל קל בין העלילה המקורית לפארודיה: המקור אמור להפחיד, ובפארודיה יש בדיחות.

אוה, כן. לסרט יש עוד בעיה – הבדיחות. אמנם יש בסרט מספר לא מבוטל של בדיחות מוצלחות, אבל רובן הופיעו כבר בטריילר. מספר הבדיחות שהצליחו להימנע מחשיפה מוקדמת מספיק אולי בשביל קומדיה רגילה, אבל לא בקומדיה רגילה עסקינן. בקומדיה רגילה יש גם דמויות ותוכן, לכן לא חייבים לתקוע בדיחה פעם בדקה ושלוש עשרה שניות לכל היותר. "אבל רגע", הזיע הקול שבי, "לסרט יש בכל זאת כמה פניני אינפנטיליות". הוא צודק. הפארודיה על "האורקל" באמת היתה חביבה, כמוה גם באטל הראפ במועדון 202, פארודיה דבילית במקצת על אמינם. ההופעה של לזלי נילסן, שסיפקה כמה מרגעי השיא של הסרט, היתה פשוט נהדרת – בדיוק מה שאני מצפה ממי שהביא לי את 'טיסה נעימה'. אבל מכמה בדיחות בודדות לא בונים חומה, בטח שלא סרט באורך מלא. מה בדיוק אני אמור לעשות בין רגע מוצלח אחד לאחר? אז יצא שפשוט ישבתי והסתכלתי על כלום. כלום דוחה במיוחד אם יורשה לי לומר.

נראה שמישהו שם למעלה חשב שלמלא את המרווחים שבין בדיחה לבדיחה בקטעי אלימות סתמיים ומביכים יהיה מוצלח יותר מסתם להראות לצופים מסך לבן. לא מתים על מראות מלבבים בהם ילדים נדרסים, חוטפים מכות גרזן או תוקעים את הראש במאוורר? אל דאגה! אתם תדעו שהם מגיעים זמן רב לפני שהם יופיעו על המסך. אתם לא צריכים להיות אורקל בשביל זה, רק לראות יותר מסרט אחד במהלך חייכם. בשלב הזה הקול הפנימי שלי כבר עלה לי על העצבים. "נו באמת" הוא אמר לי, " אתה רוצה להגיד לי שראית את שני הסרטים הראשונים ולא ידעת שיהיו קטעים מהסוג הזה?". ידעתי גם ידעתי, אבל בסרטים הראשונים קטעי הזוועה הכאילו-מצחיקים היו חלק מבדיחה כלשהי, גם אם היא לא מוצלחת במיוחד. הם נראו כמו חלק מהסגנון הפסיכי של הסרט. לעומת זאת כאן, כל קטעי הפיכסה, בלי יוצא מן הכלל, נראו מאולצים בצורה מביכה, כאילו הבמאי החדש ניסה לחקות ללא הצלחה את החלקים הפושרים של הסרטים הקודמים.

אז נכון, סרט יכול להיות מוצלח ביותר גם אם הוא מכיל תכנים גסים. נכון, קומדיה לא צריכה להצחיק כל שביעית השניה. ואתם צודקים – סרט אפילו לא חייב להיות בעל עלילה הגיונית בשביל שיהיה אפשר ליהנות ממנו. אבל סרט צריך שיהיה בו משהו. ולמרות שפה ושם היתה איזו הברקה שקומדיית זבל ראויה לה, בחשבון הכללי מה שקיבלנו הוא סרט גועלי, נטול תוכן ובלי מספיק בדיחות – סרט סתמי לחלוטין ומיותר למדי.

"אוי, תשתוק כבר, אתה", אמר חובב הג'אנק שבי.
"שתוק אתה בעצמך!" אמרתי.
הקול שתק, לא אמר מילה.