במקור: Ripley's Game
במאית: ליליאנה קבאני
תסריט: ליליאנה קבאני,
צ'ארלס מק'קאוון
על פי ספרה של: פטרישיה
הייסמית'
שחקנים: ג'ון מלקוביץ',
ריי ויינסטון, דוגרי סקוט,
אוולינה מיינגי, לינה היידי
אחרי עשרים שנה, ועוד עשרים, טום ריפלי שוב איננו ילד. תמו נעוריו, ושיבה זרקה בשערו. מרביתנו פגשו לראשונה את דמותו של טום בסרט 'הכשרון של מר ריפלי', שם הוא היה מאט דיימון, צעיר נאה, ועדיין מבולבל. היום, אחרי כל השנים, הוא בהחלט הבשיל (כמו יין, יין טוב). הוא גר בבית נאה ומטופח אי שם באיטליה, ומרוויח את לחמו מסחר ביצירות אמנות, לרוב מזויפות. איש ספר, חובב בישול ומוזיקה מהסוג המנוגן באודיטוריומים, ובעל מגוון רחב של תחומי עניין מתורבתים, שהיו עשויים להפוך אותו למצרך לוהט באתרי הכרויות. מעין חניבעל לקטר, בגרסא מרוככת.
וההשוואה לד"ר לקטר חיונית היא. שכן, מר ריפלי חסר כל מצפון. פעם זה עוד הטריד אותו, אבל לא עוד. מה שמאפשר לו לעשות דברים מחרידים למדי, אם הוא רואה בהם צורך. אבל בניגוד ללקטר, הוא לא מתענג על הזוועות. הוא פשוט עושה מה שנדרש ממנו. גם אם זה כולל קטילת אנשים.
הסיפור מתחיל כאשר מכר מהעבר (ריי ווינסטון, המשחזר כאן את תפקידו מ'לצאת נקי') מגיע להטריד את ריפלי. מסתבר שאותו מכר נדרש לשירות צנוע: חיסול ממוקד של אחד ממתחריו העסקיים. לא עסקים נקיים וכשרים, אם תהיתם. ריפלי מעלה רעיון טוב יותר: הוא הלא כבר יצא מהמשחק, אולם מה בדבר השכן האנגלי הצעיר שלו? הוא ממילא גוסס מלוקמיה, ועומד להשאיר אחריו אישה נאה, וילד. מי ידאג להם לאחר לכתו? משימה קלה, לחיצה אחת על ההדק, והאישה והילד מסודרים. יותר טוב מקרנות פנסיה בניהול ההסתדרות.
וכאן מתחיל המשחק. איך משכנעים אדם ישר לעשות מעשה העומד בניגוד לכל עקרונותיו? ומה יקרה כאשר הדברים יסתבכו? והם הלא מסתבכים תמיד…
ג'ון מלקוביץ', השחקן-שכולם-מכירים-את-שמו אבל אף-אחד-לא-יודע- איך-הוא-נראה, מפיח חיים בדמות באופן מפחיד למדי. לא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה מוארת, או חלילה לעלוב בו בטעות. מי יודע מה הוא יוכל לעשות אם יתרגז. השחקנים סביבו, שכולם עושים עבודתם נאמנה, מחווירים לעומת העוצמה הקורנת ממנו.
ריפלי, כפי שמציג אותו מלקוביץ', חסר את הדבר האנושי מכל – רגשות כלפי אנשים אחרים. ומכאן עולה שאלה גדולה: האם היותו אל-אדם הופכת אותו לעל-אדם, או אולי ליצור ביבים נחות? ובכלל, האם מה שהוא עושה רע כל כך? לא יודע בקשר אליכם, אבל מבחינתי לפחות, אם מישהו מחסל סוחרי סמים/סוחרי נשים/סוחרי נשק, הוא לא בהכרח עושה מעשה רע.
ומה בדבר ג'ונתן, השכן הצעיר? כאשר משחקו של ריפלי עולה בטוב, הוא משכנע אותו לקחת ביודעין את חייו של אדם אחר. והסרט מצליח לשרטט בהצלחה את הדילמה – האם בתוך כל אדם רובצת חיה המחפשת את הפתח לצאת? והאם כאשר אדם נהנה מתחושת הכוח שמעשה בלתי הולם כרצח מקנה לו, הוא מאבד את האנושיות שלו?
אירוני אולי, אבל חלק ניכר מכוחו של הסרט מושג דווקא בשאלות שהוא לא מעלה לפני השטח, למשל, האם לטום ריפלי באמת אכפת מזוגתו לחיים, או שזו עוד אחת מההצגות שלו.
קשה לי לחשוב על נקודות פגם בסרט, ממנו נהניתי כמו שכבר מזמן לא נזדמן לי. התסריט אינטליגנטי ועשיר, ללא רגע דל. לא שמדובר באקשן בל-יפסיק. הסרט זורם ברוגע, ומצריך כניסה לקצב שלו, לשלווה, ולעונג שבאיטיות. הומור שחור משובח זרוע לאורכו ולעומקו של הסרט. הומור מצבים לעיתים, ולעיתים מדובר בהומור מילולי, אבל תמיד דק, ותמיד מושחז, ודורש מאמץ מסוים מצד הצופה על מנת להבינו. נופי איטליה מרהיבים, אם כי לראות אותם (או נופים אחרים, לצורך העניין) כבר אינו דבר נדיר כל כך. בכל זאת, היה מוזר לי שכולם באיטליה מדברים אנגלית. אבל בעצם, סרטים שמתרחשים בטטואין לא דוברים טטואינית, וסרטים המצולמים בטרויה לא דוברים טרויאנית. סרט המצולם במקום מסוים לא בהכרח חייב לדבור את שפת המקור, אלא את השפה של הקהל שלו.
כמה מאלו שהיו איתי הביעו מורת רוח מסוימת ממראות לא נעימים, בעיקר של אנשים מתים, ולרוב היה זה מוות שלא כבדרך הטבע. דווקא את הטענה הזאת קשה לי להבין. לא ראינו כאן שום דבר החורג ממה שרואים בכל סרט אחר בו אנשים מתים. מלחמות, סרטי פשע, ואפילו ניתוחי שדה על סיפוני ספינות הוד-מלכותו – כולם לא נעימים לצפייה. אז מה מיוחד כאן? אולי האגביות של המעשה, חוסר הכבוד לערכם של חיי אדם. הרציחות של ריפלי כלל אינן אישיות. הוא לא עושה יותר ממה שנדרש, בעיניו. אם כי, כפי שהוא מציין בדבר הקורבנות, "הטיפוסים הבלקניים הללו נוטים לקחת חניקה באופן אישי".
אני חש צורך לציין, לטובת אלו מכם הסובלים מחרדי ההמשכונים שבקהל, שלא בדיוק מדובר בסרט המשך ל'הכשרון של מר ריפלי'. זהו עיבוד לספר השלישי בסדרת ריפלי של פטרישה הייסמית', כן, אבל הוא לא מתייחס ישירות לסרט 'הכשרון של מר ריפלי' או מחויב אליו. הצוות והשחקנים שונים, ולא בטוח שאפילו התקופה בה מתרחש הסרט היא עקבית מבחינת הפרש הזמנים עם 'הכשרון'. בעוד 'הכשרון של מר ריפלי' קרם עור וגידים אי אז בשנות החמישים, הרי המשחק של אותו ריפלי מתרחש בימינו אנו – מכוניות חדישות, פלאפונים, וכל שאר השאבאנג.
ובכלל, את 'הכשרון' בכלל לא אהבתי. את 'המשחק' – כן, בהחלט. לא היה ברור עד עכשיו?
- אתר רשמי מינימליסטי
- אתר ישראלי
- קנו את הספר באמזון
- מלקוביץ' מלקוביץ'
- דוגרי סקוט
- ריפלי'ס – תאמינו או לא
- ליוטננט ריפלי
הפתעה - ואהרו''כ?
לא ציפיתי לביקורת טובה על הסרט, והופתעתי. מצד שני,מלקוביץ' תמיד היה אחד השחקנים האהובים עלי.
בפרט, כשכותב הביקורת הוא קיפוד, שלא נודע בהתלהבות מיידית מכל דבר.
בקיצור, הוספתם לי עוד סרט ללכת אליו.
אני דווקא
די נהניתי מ"הכישרון".
אחד הסרטים היותר מפחידים שראיתי.
האתר הרשמי והישראלי - אותו לינק...
לא נכון
אבל לריפלי יש עוד אתר, קצת, אבל ממש קצת, יותר מלא.
http://cattleya.it/english/progfilm/ripley.html
רק שאלה, הסרט לא עלה בארה"ב, אלא שודר ישר בטלוויזיה. למישהו ידוע למה?
http://www.moviepoopshoot.com/elsewhere/63.html
הרבה מילים יש שם.
ממה שהצלחתי להבין, הם פשוט חוששים להשקיע את ה-8-10 מליון דולר שההפצה של הסרט (עותקי פילם+פרסום) תעלה.
ואולי הם חוששים שהסרט אינטליגנטי מדי בעבור הקהל האמריקאי?
עוד לא קראתי את המאמר
אבל לא יכול להיות שכל הפצה *מוגבלת* של סרט עולה 8-10 מיליון דולר. רוב הסרטים האלה לא מגיעים אפילו להכנסות של מיליון בודד.
עם אתר כזה
היה עדיף כבר האתר היפה אך חסר האינפורמציה. זה מזכיר את המיני-אתרים לסרטים של 'פורום' ו'מטלון' כמו שהם היו פעם (לא שהיום הם יצירות מופת, אבל חל שיפור משמעותי).
'המשחק של ריפלי' הוא לא סרט מסחרי שיקרוץ לקהל הרחב, כך שאני מבין למה הוא לא קיבל הפצה רחבה בארה"ב, אבל אני לא מבין למה הוא לא הוקרן שם בכלל. אני לא אהבתי אותו במיוחד, אבל הוא בוודאי שאינו עד כדי כך גרוע.
לא נכון כי תיקנו...
נכון.
כלומר, שתיקנו.
בגלל זה אנחנו מבקשים לשלוח לנו הערות על תיקונים למייל, ולא כתגובה לכתבה – אחרי התיקון התגובות האלה נשארות חסרות עניין ולא נכונות.
ואני דווקא לא מסכים.
'הכשרון' היה עדיף בהרבה על 'המשחק'.
'הכשרון' היה סרט מתח, והדמות של ריפלי היתה מצוינת. הייתי בעדו למרות המוסריות המפוקפקת שלו, לפעמים. ב'המשחק' ריפלי הוא לא הגיבור, ואף אחד לא מצפה ממני להזדהות איתו (אני חושב) וגם את דוגרי סקוט, עושה המסגרות התמים שהוא מגייס, לא אהבתי. הוא היה מעצבן, לטעמי. ומכיוון שלא הזדהתי עם אף אחד, הסרט לא היה מותח, בעיני, ומכיוון שסרט מתח אמור למתוח, הוא היה קצת משעמם. חוץ מזה, עם כל הכבוד למשחק של ג'ון מלקוביץ', הריפלי שלו באמת נראה כמעט כמו חיקוי של חניבעל לקטר.
אני מעדיפה לשפוט כל סרט לגופו,
ולא להשוות את 'המשחק' ל'הכשרון'.
ב'משחק של מר ריפלי', אני חושבת, מראים לנו נדבך באישיותו של טום ריפלי, ומרחיבים אותו לכדי סרט שלם. 'הכשרון' הציג לנו את הדמות, את היכולות שלה, את השטיקים שלה, ואילו ב'המשחק' ריפלי כבר בוגר, מיושב, ולא עושה את מה שנהג לעשות בשביל השעשוע, אלא מתייחס לכל בכובד ראש וברצינות הראויה. נכון, הוא מדבר קצת כמו חניבעל לקטר, ועושה המסגרות ההוא ממש ממש מעצבן, אבל הוא סתם חייל במשחק, ועיקר היוזמה בכל הסרט, וכל המחשבה שהוקדשה לכל פרט, באו מריפלי.
כיוון שלא ציפיתי למתח "מותח", אלא למתח שנובע מניסיון לחשוב כמו הדמות, לנחש מה יהיה הצעד הבא שלו, לראות איך הוא יאלתר הפעם וייצא מהתסבוכת שנקלע אליה – גם אהבתי את הסרט.
אני לא יודעת אם ריפלי הוא משולל רגשות. לי הוא דווקא הזכיר חתול – מחושב, זהיר, סקרן לראות מה יקרה בכל מצב, נקמני במידה ומשתדל להיות תמיד בשליטה. למשל, כשהחבר ההוא שלו החליט שהוא צריך את עושה המסגרות לעבודה נוספת, ריפלי נעלב בשמו ואמר שהוא לא יסכים. מלכתחילה הוא תכנן נקמה אחת – משחק אחד, וכשהחבר שבר את הכלים, הוא
השתלט על המשימה כדי להוכיח את טענתו שעושה המסגרות לא יבצע עבודה שניה.
לא חסר רגשות,
כמו חסר אמפתיה לבני אדם אחרים. אנשים ללא רגשות לא מתעצבנים כשמלכלכים להם את הריפוד של הספה.
אבל מאנשים אחרים? לא אכפת לו.
ובקשר לזוגתו, אני לא בטוח שאכפת לו ממנה. יתכן והיא בסך הכל עוד אחד מצעצועיו היקרים. בשום נקודה לא אותגר הקשר בינהם. מה היה קורה אם היה נאלץ לבחור בינה ובין ויתור על משהו אחר משלו? ולפחות כפי שהוא מוצג ב'הכשרון של מר ריפלי', הוא בעל נטיות הומוסקסואליות כאלו או אחרות. לאן אלו נעלמו, אם אכן נעלמו?
דווקא לא שמתי לב שהוא התעצבן.
הוא ידע שהשני עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותו, ולכן הוא הביע מורת כוח מסוימת, אבל לא מעבר.
לגבי הקשר עם זוגתו – אני מסכימה. הוא מתייחס אליה כצעצוע, עושה הכל לפי הספר – מתכנן את היחס אליה לפרטי פרטים (ורדים להופעה, בישולים כדי להרשים אותה ואת המבשלת וכו'). אבל מצד שני, בתחילת הסרט נרמז שהיא יודעת מי הוא ומה עשה בעבר, כך שנראה שהיא נכנסה למצב הזה ביודעין ומתוך בחירה (ואולי יש לה מניעים נסתרים משלה, מי יודע).
מה נעלמו?
כשריבס מופיע לראשונה בביתו של ריפלי הוא מפיל רמז דק כמו פיל שהוא וריפלי היו בעבר מאהבים.
הא?
כשהוא הופיע אצלו בבית הוא רמז לעבר המשותף שלהם בסחר יצירות אמנות מזויפות. לא מעבר (או לפחות, אני לא שמתי לב למשהו מעבר).
הומו חסר אמפתיה לבני אדם אחרים??
ג'יזס! עשו עלי סרט!
ואחרי ארבעה סרטי ריפלי עד כה,
(המשחק הוסרט פעמיים, והכשרון הוסרט פעמיים), השמועות מספרות שעובדים גם על הסרט השני בסדרא –
http://www.chud.com/news/april03/apr15ripley3.php3
הספר השני היה דווקא
הספר הראשון בסדרת ריפלי שניסיתי לקרוא (אחרי שראיתי את שתי הגרסאות הקולנועיות של "הכשרון"). איטי, משעמם, חסר עניין. הפסקתי אחרי כמה עשרות עמודים. מאז קראתי את הספר הראשון והיה הרבה יותר משעשע.
הגירסה הקודמת של המשחק
נקראה "ידיד אמריקאי" ובויימה על ידי וים ואנדרס. סרט לא רע אבל לא משהו שהסעיר אותי במיוחד. היא הוקרנה בערוץ 33 בשבוע שהסרט יצא.
וואלה.
ומה שמרשים יותר הוא צוות שחקני המשנה, שכולל את ווילם דפו ואלאן קאמינג. את השם בארי פפר (שמשחק את ריפלי) לא זיהיתי במבט ראשון, אבל אחרי רענון זכרון קצר באמצעות ימד"ב הוא באמת נראה כמו שלב הגיוני בהפיכה ממאט דיימון לג'ון מלקוביץ'. רק בעיה אחת יש – הבמאי. הרזומה שלו, איך לומר, לא מרשים.
http://www.aintitcool.com/display.cgi?id=16645
למה בעצם
מספר המקומות שבהם מוקרן הסרט מוגבל?
האם בהמשכ יגדל מספרם,או לא?
לא נראה לי
הסרט הזה מוגדר כמשהו אמנותי שנועד לקהל מצומצם, ולא הגיע מאמריקה עם חותמת של שובר קופות. סרטים כאלה במקרים רבים מוקרנים בארבעה-חמישה בתי קולנוע ברחבי הארץ במקרה הטוב.
מוזר.
זה סרט עלילתי, לא סרט אמנותי. הוא בודאי יותר ידידותי לצופה מאשר כל מיני שיעמומונים איראנים ואחרים למיניהם שמקרינים ברחבי הארץ, ואפילו מסרטים תמוהים כמו קיוב.
סרט אומנותי = סרט שילד בן 13 לא יתעניין בו
"קיוב" הוא בפירוש סרט שהוא כן יתעניין בו, "ריפלי" הוא לא.
במקרה של 'קיוב 2', זה לא כל כך עזר לו
גם הוא מציג רק ב-5 בתי קולנוע.
סרט אומנותי = סרט שילד בן 13 לא יתעניין בו
אם לסרט כמו דינר ראש היו קוראים סרט אמנותי הייתי מבין. גם המשחק של ריפלי עונה להגדרה הזו. אבל הכישרון של ריפלי הוא סרט מתח לכל דבר שגם ילדים יוכלו להינות ממנו.
אופס... טעיתי.
התבלבלתי בין המשחק לכישרון, אז נא להחליף…
לא בדיוק
הוא סרט מתח יבש וחסר מתח. אני לא בטוח איזה ילדים אתה מכיר, אבל לדעתי כל ילד בן 13 המכבד את עצמו ישתעמם בסרט כזה.
אני! אני בן 13!
אני בן 13, יש'ך בעיות? אני באתר הזה כבר כמעט שנתיים, ויש לי "פילמוגרפיה" לא רעה בכלל, שכולל גם סרטים אומנותיים (למרות שזה תלוי איך אתה מגדיר אומנותי). כן, נהניתי בסרט הזה, שעשוי ומשוחק היטב, וכן, אני מכבד את עצמי. אז אני ממליץ שלא לכלול יאת כל הילדים בני ה13 בהגדרת"ילדים בני 9" שלך, כי יכול להיות שאולי מאז שאתה היית בן 13 דברים השתנו קצת, אף על-פי שאני מניח שגם אתה היית נעלב לו היו מדברים עליך בזלזול כזה . מן, עצבנת אותי. אני הולך לראות פאוור ריינג'רס ושאף אחד לא יפריע לי!
אם אתה באתר כבר כמעט שנתיים
אתה בטח יודע שלמגיבים יש נטיה להכללות בכל הנוגע לגיל. זה יכול לפגוע, אבל הכוונה היא להעביר רעיון כללי לגבי סוג האנשים שהסרט יתאים/לא יתאים להם. האמת היא שגם אני שונא כשעושים את זה, אבל אני בספק אם מישהו מתכוון לטעון שכל בני ה-13 לא מבינים סרטים אמנותיים. זו הגזמה לצורך הדגשת הנקודה.
אגב, לא בדקתי, אבל ככל הנראה, בן ה-13 הממוצע באמת לא מתעניין בסרטים אמנותיים. למען האמת, גם בן ה-25 הממוצע מעדיף את שרק וספיידרמן על פני "החולמים".
נקודה למחשבה.
אם מישהו נפגע מכאלו הכללות, כנראה שהוא באמת צעיר מדי.
יש בזה משהו
מה הקשר בכלל?
למה מהכללות כאלה לא לגיטימי להיפגע, ומאחרות כן?
דין הכללה כדין הכללה – היא יכולה להעליב ולקומם כל אדם, באשר אינו מבין שהכלל אינו מעיד על היוצאים מן הכלל. ויהיה בן 13 או בן 80.
רב בני האדם נעלבים כשמכלילים אותם. במיוחד כאשר זה שלא בצדק.
לא יפה להיטפל לילד רק מפני שהוא ילד.
כל אדם, באשר אינו מבין
שהכלל אינו מעיד על היוצאים מן הכלל, יש לו בעיה. יש הבדל בין להגיד "כל המרוקאים טיפשים" ובין להביע דעה לגיטימית לגבי הגיל המתאים לסרט כלשהו, ומי שלא מבין את ההבדל – חבל. אנחנו לא הולכים לדרוך כאן על ביצים ולהיזהר שמא משהו שייאמר כאן עשוי להתפרש כהכללה ולפגוע במישהו. זאת תחילתה של פוליטיקלי-קורקטוקרטיה.
היי, זה בדיוק מה שאני אמרתי.
רק ציינתי שלטפול על העלבון על גילו של המתלונן ולנסות לטעון שזו עובדה שמוכיחה שהוא אכן צעיר מדי, זו כבר היטפלות אישית.
וזה לא לעניין.
וחשבתי שגם אתם, כעורכים, אנטי היטפלות אישית ובלתי צודקת.
אולי טעיתי.
צודקת. מה הקשר בכלל?
מי נטפל למי, בגלל שהוא ילד?
קראי שוב את הפתיל. איפה את רואה כאן התנכלות אישית למישהו? אז נשתה הכללה, כן. "ריפלי הוא לא סרט לילדים". ואחר כך נעשתה עוד הכללה. "בגרות כוללת את היכולת לא להעלב מהכללות".
איפה את רואה כאן התנכלות אישית? ולמה בכלל אני מרגיש כאילו שאני מתגונן?
התכוונתי למשפט שלך
"אם מישהו נפגע מכאלו הכללות, כנראה שהוא באמת צעיר מדי".
המשפט הזה הוא משפט מתקטנן ומעליב מתוך כוונה, והוא משפט מטופש למדי, שהרי אתה הרגע הסכמת שאין קשר בין גיל לבין פגיעה מהכללות. כולנו, אינטיליגנטיים ככל שנהיה, חוטאים בזה. ובטח ובטח שבוגרים ככל שנהיה.
בחייאת, לפחות תשים לב מתחת למה הגבתי.
אם לשפוט לפי בני ה-13 (או השתים עשרה וחצי)
שמבקרים כאן לאחרונה…