במקור: Under the
Tuscan Sun!ימין!
תסריט ובימוי: אודרי וולס
על פי ספרה של: פרנסס מאייס
שחקנים: דיאן ליין, לינדסי
דאנקן, סנדרה או, וינסנט
ריוטה, ראול בובה
טוסקנה היא חבל ארץ יפהפה, אין ספק. והשפה האיטלקית גם היא מקסימה. כך שמה יכול להיות טוב יותר מסרט שאותם נופים מקסימים זוהרים בו, ואפילו לא נהרסים בפוטוגניות בגלל פגיעה קטלנית כלשהי? ובאמת, 'תחת שמי טוסקנה' עשוי מכל החומרים שהופכים סרט למקסים. רק מה, זה לא הוא. זו אני.
בהתחלה, כמו בהתחלה, הדמות הראשית יפה ושמחה בחייה המאושרים. אלא שבמהרה מגלה פרנסס (דיאן ליין, 'בוגדת') שדבר אינו כפי שהוא נראה, והיא נכנסת לדיכאון קיומי מוצדק למדי. החברות שלה מארגנות לה טיול ניחומים לטוסקנה, והיא, במקום להתנחם, מאבדת את הראש וקונה את בראמסולה ("המשתוקקת לשמש") – וילה מטה לנפול.
"חה!", אמא שלי מרפקה אותי בחדווה, "את זוכרת שכשהיינו באיטליה, זה היה בדיוק ככה?!".
"זוכרת, זוכרת, אלא מה. כאילו הבית היה עשוי מכורכר ועמד ליפול כל רגע".
"אבל בפנים הבית היה מקסים", אמא שלי מיהרה להוסיף, אולי כדי להשיג יתרון של "הבית שלנו" על פני זה שבסרט. כאילו שלא זכרתי לבד את הבית: התקרות היו בגובה 5 מטר. מה חבל שמשקופי הדלתות היו בגובה מטר שישים לכל היותר.
בספר עליו מבוסס הסרט הזה, קונה פרנסס את הבית עם בעלה לאחר חיפושים ממושכים, והספר כולו מוקדש לתיאור השיפוצים שנעשו בבית (וגם לכמה מתכונים). כיוון שסרט שלם שעוסק בשיפוץ בית ישן אינו בא בחשבון, בחר 'תחת שמי טוסקנה' לשלב בסיפור המסגרת כמה "קריצות" – חצאי משפטים שהיו בספר. הומצאו גם כמה עלילות משנה כדי לעבות את הסיפור: חברתה הלסבית של פרנסס נכנסת להריון, פרנסס מהדקת קשרים עם שכניה ואף מתאהבת, וגם אחד הפועלים הזרים בביתה מתאהב בבת המקום. העלילות הללו נחמדות, ואיפשרו ליוצרי הסרט להכיר לצופים את איטליה (חצי מבט על רומא פה, קצת טוסקנה שם), אלא שהן גרמו לי לתעב את פרנסס, שנדחפה לכל מקום ורמסה את דרך החיים האיטלקית בשם האמריקאיות השתלטנית שלה.
סיפור המסגרת, השיפוצים, היווה רק רקע לכל עלילות המשנה ולכן לא היה בהיר דיו. אוקיי, יש שם שיפוצים, מה הלאה? בסצינות מסוימות, למשל, פרנסס עשתה הרבה רעש מזה שצריך לשפץ את חומת הגן. לא סתם לשפץ – צריך חומה חדשה. אפשר לחשוב מה הביג דיל – כולה חומה, נו. קטנה כזו. אולי זו סתם דוגמה לשיפוצים שעשו שם, פטרתי את העסק מחשיבותו. רק אחר כך, כשקראתי את הספר, הסתברה לי עלותם העצומה של השיפוצים, כמו גם היקפם. אותה חומה קטנה, מסתבר, היא חומה התומכת טרסה באורך כמה מאות מטרים.
קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק הפריע לי בסרט וניתק אותי ממנו. אולי אלה היו הדמויות האיטלקיות, המגוחכות מדי – החל בדמויות השיפוצניקים האיטלקיים המוקצנות ("טוק, טוק? בום, בום!"), ועד הנוטריונית הפתיינית שבהדרגה מסתבר שחסר לה איזה בורג בראש. לי היא נראתה כמו קריקטורה עצובה, אבל כל השאר התייחסו אליה ברצינות, ואף בכבוד (כנראה. לא היו עדויות סותרות) אז אני לא יודעת מה לחשוב. מה שכן, שמחתי לגלות שלא כל האיטלקיים יודעים אנגלית. רובם, למעשה, דיברו איטלקית. בסרטים אמריקאים זה לא כל כך טריוויאלי, אתם יודעים.
גם הזמנים בסרט בעייתיים. מדי פעם מבליחה סצינה שמספקת תיאור עונה (אוטובוס נוסע על רקע שדה חמניות, למשל, או סופת ברקים אימתנית), אבל פרט לכך אי אפשר היה ממש להסיק כמה זמן עבר בין סצינה לסצינה, או על פני כמה שנים מתפרשת עלילת הסרט.
וחוץ מזה, האוכל, שבספר תפס מוטיב מרכזי הפך פה לסתם קישוט: "הו, הנה פרנסס הפוקצ'ה מגישה לפועלים מנות מושקעות", "הו, תראו כמה זה אסתטי!". ואם כבר גלשתי לקטנוניות, אני רוצה לנצל את הבמה כדי להתעצבן על עודף הנצרות בסרט. בהתחלה דווקא לא התלוננתי. אלא שאז החלה פרנסס לפעות לעזרת מרי הבתולה כדי שזו תציל אותה מסערת ברקים, או התפללה לקדוש התורן שאחראי על המטבח כדי שזה ימצא לה מישהו לאהוב.
אמא שלי לא הבינה מה אני רוצה. "זה חלק מהתרבות שלהם", היא אמרה. "זו איטליה".
"נכון", אמרתי, "אבל פרנסס מייצגת את האמריקאים הליברלים. היא לא איטלקיה קתולית, וזה לא חלק מהתרבות שלה. היא סתם צבועה".
"את סתם קטנונית", אמא שלי אמרה, "זה מה שיהרוס לך את הסרט?".
לא. זה לא. זה היה המכלול, וזה לא היה שום דבר מסוים. הסרט יפהפה, הו כן. הסתכלתי עליו והתפעמתי מהנופים, מהצילום, מהאנשים. צחקתי כשהיה מצחיק, דאגתי כשצריך היה לדאוג. יש בו את כל מה שסרט כזה צריך שיהיה, ולמרות שחיצונית הגבתי כמו ש(אני מניחה ש)ציפו ממני להגיב, לא הצלחתי להיכנס לעולם של הסרט. הוא היה עבורי רק תמונות על מסך.
(אמא, נכון שזה לא בדיוק מה שאמרת, שקצת הוצאתי דברים מהקשרם ושבאופן כללי אני חנטרישית, אבל נכון שככה הסיפור נשמע יותר טוב?)
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- דיאן ליין
- סנדרה או
- ראול בובה
- הספר – ב'מיתוס'
- טוסקנה
- עלילות לונג ג'ון באיטליה
אמריקאים? ליברלים?
אני פספסתי משהו?
ואת בטוחה שהם דיברו איטלקית בסרט? כי גם יכול להיות שהם דיברו אנגלית ממש-ממש-ממש מהר, אז זה נשמע כמו איטלקית.
לא מזמן יצא לי לשמוע באוטובוס
מישהו שדיבר אנגלית ממש ממש ממש ממש מהר. דווקא בהתחלה חשבתי שהוא מדבר ספרדית, עד שהתחלתי לקלוט מילים. אבל כן, אני בטוחה שזה היה איטלקית, ומאוד מצא חן בעיני שדמויות שאין להן סיבה לדעת אנגלית דיברו איטלקית כיאה וכראוי (וגם דמויות שלמדו אנגלית לא דיברו אנגלית כל הזמן, אלא רק אם הן פנו לאמריקאית ההיא).
לעניין הליברליות – הכל יחסי. מה שהכי הפריע לי היה סיפור ההתאהבות של הפועל הזר בבת המקום ( מכאן): שניהם צעירים, בני 17 לערך, והאבא שלה לא מסכים שהם יתחתנו כי הוא זר, אבל גם בגלל שהם צעירים. באה האמריקית הטמבלית הזו ומתחילה לספר להם כמה זה בסדר שהם יתחתנו, ואז עוד ניגשת בביטחון לאבא ואומרת לו שייתן לילדים לעשות מה שהם רוצים, כי זו אהבה של פעם בחיים. לעזאזל! הם צעירים! מה הם כבר מבינים בגיל 17 ב"אהבת אמת"? ומה שעוד הפריע לי (ופה בא הקטע של הדומיננטיות של התרבות האמריקאית) – איטליה זו מדינה קתולית, for crying out loud. מה אם יתברר שזו לא אהבת האמת שהם ציפו לה והם יהיו תקועים יחד למשך כל חייהם? הילדה לא תוכל להתגרש, ופשוט יילכו לה החיים!
היא לא קתולית, מ'כפת לה?
טעות באתר?
מכל זה דווקא יצא שאני מתה לקרוא את הספר. הוא נשמע הרבה יותר מוצלח.
ספארקס – חצי ישנה.
האמת?
גם את הספר לא אהבתי במיוחד. הוא בדיוק מה שהוא – מספר על השיפוצים בוילה, על מסיק הזיתים ומלא התלהבות בלתי מתפשרת כלפי כל מה שאיטלקי.
דווקא את הספרים של
פיטר מייל אהבתי (בתור ספר קליל שלוקח אותי למקום אחר) והבנתי שזה בערך אותו סגנון? או שהיא לא מוצלחת כמוהו?
לא יודעת אם אפשר להשוות,
כי אצלו יש גם עלילה, ולא רק היסחפות על זיכרונות וסיפורי "הלכנו לחפש לוחות צפחה שיתאימו לגג, בדרך קנינו דובדבנים טריים שטופים אדומים בשלים מדהימים בחנות הירקות, מה שהזכיר לי את הפעם הראשונה שבאנו לפה ואת הריח שהיה, ואיך המוכרת חשבה שאנחנו זרים אבל עכשיו היא שומרת לי את כל הירקות הכי טובים, ואני אוהבת לאכול אותם בעודי מתבוננת בדרך האסטורקית העתיקה שלנו. הו, איך אני נמלאת הערכה לאסטורקים בכל פעם מחדש, אבל תושבי המקום מקבלים את זה כמובן מאליו. הו, מה חבל שעוד שבוע צריך כבר לחזור לבית השני שלי, באמריקה, ואני כבר יודעת שאסחוב לפחות שני ליטרים של שמן זית ירקרק ואפנק את החתול שלי שהשארתי שם, כמה אני אוהבת שהוא מתחכך בי".
אה, כן, לטעמי הוא גם כותב יותר טוב.
''אטרוסקים'', לא?
הממ, כן. טעות שלי. סליחה.
אם ככה אז אני חושבת
שאוותר גם על הספר…
רשימת ההמתנה מספיק ארוכה.
ספארקס – לא אכלה ארוחת צהריים אבל לא מתחשק לה דובדבנים.
סרט על שיפוצים
דווקא יש. קומדיית טעויות מטופשת שסובבת סביב זוג שקנה בית מט ליפול והשיפוצים מלאי המרורים שעוברים עליהם כשברקע משברון רומנטי דל שומן עם החבר-לשעבר המנצח העשיר של האישה.
אני לא זוכרת את השם, רק את ההזדהות העמוקה שהוא עורר באמא שלי, שחוותה שיפוצים שנעשו בידי שיפוצניקים על ביתה. כנראה מדובר בנקמה אישית קטנה של מישהו שעבר את החוויה…
סרט על שיפוצים
'זהירות הבית מתמוטט'?
ויש גם את 'במרומי הפסיפיק' (או משהו בדומה), אבל הוא לא קומדיה ולא רומנטי.
ואני לא יודעת למה אני בכלל טורחת לזכור את הסרטים האלו…
משהו כזה
אפילו בראש השומר שטויות שלי הסרט לא השאיר מספיק רושם כדי שאזכור את השם…
משהו כזה
אם אני זוכרת נכון, טום האנקס השתתף בסרט הזה (הרבה לפני שהיה כוכב).
—
xslf מעירה פתילים ישנים מריבצם
ובעזרת הרמז הנוסף...
יש קישור לימד"ב:
http://imdb.com/title/tt0091541/
אכן, הסרט הזה. וואו, באמת הערת את המתים .
תטעמי את הלימונצ'לו שאבא של סנטיפי מכין
אולי תשני את דעתך.
לונג ג'ון, אני לא מאמין!
את לא יודעת כמה זה מעצבן ללכת לסרט ולשמוע כל הזמן מהקהל, "חה! את זוכרת את הבית שהיה לנו…"? זה נראה לי חוסר התחשבות בוטה בשאר האנשים שבאו לסרט.
א. זה היה בשקט,
ב. זה שבשורה מאחורי דיבר בפלאפון מדי פעם. בעיני זה יותר מעצבן.
אולי מישהו זוכר איך קוראים לכפר הקטן אליו פרנסס נסעה לפגוש את המאהב?
)הכפר בתמונה עם המרפסת?(
שם הכפר הוא כמובן...
פוזיטאו.
באיחור של שנתיים, אבל כנראה שנועדנו להיות יחד;)
זכויות כותרת
אבקש לדעת כיצד שוכנעה הסופרת להסכים לשמוש בכותרת ספרה ככותרת של סרט אשר במשמעותו ומסריו הוא כל-כך שונה. האם הסיבה היתה כסף או פרסום? הייתי מתנחם לו הייתי יודע שהסופרת נטלה חלק בכתיבת השינויים (הנדרשים בהתאם) בתסריט.
דב