במקור: Lara Croft Tomb Raider: The Cradle of Life
במאי: יאן דה בונט
תסריט: ג'יימס ו. הארט, דין ג'ורגריס
שחקנים: אנג'לינה ג'ולי, ז'ראר באטלר, סיארן הינדס, נח טיילור, כריס בארי
לא מבינה אתכם. בחיי שאני לא מבינה. כן, אתם דואגים לי. שפיותי המוטלת בספק חשובה לכם. ובכל זאת, כשאמרתי שאני הולכת לראות את 'טומב ריידר: סוד החיים', אמנם לא ציפיתי למבטי קנאה, אבל גם לא ציפיתי לתגובות בנוסח "תנחומי, למה את עושה את זה לעצמך?". לא שאני מאשימה אתכם, דאגנים יקרים. אחרי הכל, איש איש וטעמו הוא. אבל זו אנג'לינה ג'ולי, וזו לארה קרופט (חו-חו! אני מדברת כאילו שאי פעם שיחקתי במשחקי המחשב), וזה הפופקורן הטרי והנהדר – מלוח בדיוק במידה הנכונה! – וזו אני.
ובעצם, למה שאתנצל שהלכתי לסרט? הרי נהניתי. היה לי כיף. וזה מה שחשוב. איך שהחיים נראים פשוטים לפעמים.
אנג'לינה ג'ולי היא לארה קרופט, ציידת אוצרות מצוידת היטב (תרתי משמע), שעוסקת בהבסת רעים כסוג של ספורט אתגרי, ונהנית מכל רגע. מאז הסרט הראשון היא הספיקה להיפטר מתסביכי האב שהיו לה, כמו גם מרפידות החזה המוזרות, אבל היא גם פרמה את אותה צמה, ורוב הסרט היא מסתובבת במה שנראה בדיוק כמו זנב סוס.
הליידי קרופט, אישה חכמה היא. רואים עליה שהיא מכירה את כל סרטי ההרפתקאות שנעשו, ואם להיות ספציפיים יותר, אני מוכנה להתערב שהיא בחנה לעומק את שני סרטי 'המומיה' ואת סדרת 'אינדיאנה ג'ונס'. בניגוד לכמה גיבורי אקשן אחרים, היא גם הפיקה לקחים מהסרטים הללו. למשל, שאם היא מגיעה למקדש עתיק (במיוחד אם זה קורה בתחילת הסרט), מן הסתם בסצינה הבאה יקרה משהו רע ועל כן כדאי לה למצוא מהר את שהיא צריכה ולעזוב במהירות, ולא להתפתות לכסף ולזהב ("איזה צורך יש לה באלה, אם ליבה הוא לב זהב?" ישאלו אחרים).
אלא שליידי לארה הנאווה היא רק אנושית, וביקורה במקדש מסתיים בכך שאחרים קוצרים ברינה את פירות עבודתה (מה שקורה הרבה בסרטי הרפתקאות, אבל נגד זה דומה שאין מה לעשות). הקרופט לא מתייאשת, שכן היא מבינה, בחושיה העילאיים, שהחפץ שנגנב ממנה הוא מפה המובילה לאוצר הגדול מכולם – תיבת פנדורה. זו שממנה החלו החיים, על פי גרסת הסרט, וזו שיכולה גם להשמיד אותם.
מגובה באסיר לשעבר שבינו ובינה היה פעם איזה קטע, היא יוצאת לתור את המפה הקסומה במטרה להציל את העולם מהרשע התורן. בסרטים, אם שמתם לב, הרשעים הם כמעט פראיירים – לא תמיד הם מתים, אבל תמיד הם מתחלפים. נדמה לי שבמציאות המצב קצת שונה, אבל אני ממילא חיה במציאות משלי, אז אולי אני טועה.
לארה של 'סוד החיים', אם לחזור לרגע לקו העלילה המקורי (ואין ממש סיבה לעשות זאת. גם הסרט לא מקפיד בכך), מאושרת מכל רגע ונראה שהיא מממשת את עצמה כאישה (אצל בנות מסוגה של לארה, גם שימוש במיניות כדי להשיג משהו זה מימוש עצמי, במיוחד אם זה מלווה ב-Ass kicking). ובנות, הן רוצות רק לעשות חיים. סבבה.
ואני? היה לי כיף לראות אותה דואה בעזרת חליפת-דאייה, היה לי כיף לראות אותה עושה דאווינים על אופנוע, ובעיקר היה לי כיף לראות אותה נלחמת תוך ביצוע תרגילי סדר בנוסח משמר המלכה. היה לי גם כיף לראות שהיא לא מושלמת לגמרי (בכל מקום אחר, הייתי נתפסת לקטנות כמו עור הפנים של אנג'לינה ג'ולי, שנראה זקן ועייף בכמה מהסצינות, וכמה זה מוזר. אבל אני מפחדת שמישהו יעיר משהו על זה שהגברת ג'ולי כמעט בגילי, ומה זה אומר עלי. עזבו, החיים יפים).
קטעי האקשן לא מקושקשים מדי, ולמעט פעם אחת בה מצמוץ מקרי שלי גרם לי להפסיד קטע חשוב בסרט, אפשר להבין מי נגד מי, ולמה. לא תמצאו כאן טוויסטים מפתיעים או בגידות מרטיטות לב. ללארה קרופט יש משימה, וכל מה שהיא עושה מרגע זה ואילך, קשור ישירות לביצועה, שלב אחר שלב. כן, בדיוק כמו במשחק מחשב. יש אנשים שזה מפריע להם – משעמם אותם לראות את אותה הגברת בשינוי אדרת – אבל אתם יודעים מה? לי זה לא. אולי בגלל שהלכתי להצגה של 11:30 בבוקר, כך שמבחינתי זו היתה פתיחה מצוינת של היום (היי, נראה אתכם אומרים לי שלא הייתם רוצים להתעורר לתוך החזה של אנג'לינה ג'ולי).
לקראת סופו, נזכר מי שנזכר שיש לסרט עלילה וצריך לקדם אותה לקראת שיא כלשהו. ואז הסרט נעשה פחות כיפי, ויותר יומרני. אם כי זה עדיין לא הפריע לי להיות קצת אש"ר מטעם עצמי (קיצור של אידיוטים בשורה הראשונה, למי שלא זוכר. זה כמו האידיוטים בשורה מאחורה, שמדברים ומפריעים כל הסרט, רק בשורה הקדמית). אבל מה, לאורך סרט לא יומרני כזה, פשוט מתבקש מדי פעם לומר דברים (בלחש! יש גם אש"ר מנומסים), וכשנושא הסרט הוא תיבת פנדורה, על כל המשתמע ממנו, אין יותר כיף מלפזם ברגעים המתאימים,
"!help me סPut that thing back where it came from, or s".
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- טומב ריידר – הסרט הראשון
- המשחק
- המשחק – ביקורת
- לארה קרופט – אתר מעריצים
- אנג'לינה ג'ולי
- אנג'לינה דורשת פטמות
- תיבת פנדורה
- תיבת פנדורה – המשחק
- תיבת פנדורה למבוגרים בלבד
הרעים תמיד מתחלפים?
תזכירי לי כמה פעמים בונד נלחם בבלופלד? (אני יודע- שחקנים שונים לבלופלד וכל זה- אבל אותה דמות).
שלא לדבר על הארי פוטר
באדיבות ימד''ב יקירנו:
והשאלה היא אם זה אותו דבר, לאור העובדה שכמעט בכל פעם היה לו פרצוף אחר. מצד שני, גם לבונד. ומצד שלישי, פליקס לייטר אפילו הפך לכושי פעם…
ורק אני לא
(או אולי לא רק אני, לכו תדעו מה תהיה דעת הקהל על הסרט הזה).
מ'טומב ריידר' הראשון ממש לא התלהבתי, למרות שקיפוד (וגם לונג) לא הסכימו איתי. הסרט השני הוא, לדעתי, יותר גרוע מהראשון, למרות שגם הפעם לונג (וגם קיפוד) לא מסכימים איתי. לסרט הראשון היו כמה רגעי חסד – הבאנג'י-בלט, בעיקר. לסרט השני אין אפילו את זה (אוקיי, קטע הלחימה באמצעות תרגילי סדר הראה פוטנציאל למגניבות, אבל הוא היה ערוך גרוע והיה קשה להבין ממנו הרבה).
שלא לדבר על כך שהעלילה של הסרט מטופשת ברמות אולימפיות (דוגמאות יינתנו בשמחה, בהודעה מספיילרת), שהבדיחות לא מצחיקות והדיאלוגים דלוחים, ובעיקר, שקטעי האקשן נראים כאילו הם נתפרו לסרט בלי קשר לעלילה. בטריילר, למשל, ראינו את לארה קופצת עם אופנוע מחומת סין. הקטע הזה נמצא גם בסרט, אבל בלי שום הסבר למה לארה והאופנוע היו על חומת סין, איך הם הגיעו לשם, למה היא הרגישה צורך לקפוץ משם או מה הקשר של חומת סין בכלל למשהו בעלילת הסרט. אפילו אנג'לינה עברה מין טיפול ג'ונטרה, לא מפסיקה לחייך ומעצבנת למדי. בקיצור, מיותר לגמרי.
אבל לפחות לטאג' מאהל אין לי טענות הפעם.
היה הסבר לאופנוע.
מה-שמו שהוביל את לארה, אמר שהשאו-לין שולטים על כל הדרכים של סין. לארה אמרה שיש מקום אחד שהם לא פוקחים עליו עין, ושאפשר לנסוע דרכו בלי שידעו שהם בסין. מסתבר שהכביש הזה נמצא לאורך חומת סין. האסיר-לשעבר נסע בדרך העפר למטה, כי בכל זאת, מלא זמן הוא היה בכלא והוא היה צריך לחזור לכושר (עניין הדאווינים על האופנוע), ולארה, שרק רוצה לכייף, בחרה לנסוע על החומה עצמה, כי זה יותר מגניב מלנסוע בסתם דרך עפר. וזה נותן לה גם תירוץ לקפוץ מהחומה, כדי לעשות רייס עם ההוא.
רק בעיה קטנה אחת בהסבר
אופנוע? ועוד כזה מגניב וגדול וענק? בסין? אכן, זו הדרך היעילה ביותר שלא ישימו לב אליך שם. אין ספק.
המה-שמו בדרך כלל מוביל את מי שמתלווה אליה ולא א;ותה
לא, לא הייתי רוצה להתעורר לתוך
החזה של אנג'לינה ג'ולי.
(היי, את אמרת "נראה אתכם", לא אני).
לא ממש הייתי רוצה להתעורר לתוך החזה של אף אחד (לא נוח), אבל אם כבר, שיהיה ברוס וויליס. נכון, פחות מרופד ויותר שעיר (זה, לפחות, בגדר השערה בלבד, אבל אני מאמינה שזו השערה די מבוססת), אבל בכל זאת.
''להתעורר לתוך החזה של אנג'לינה ג'ולי''
אני היחיד שרועד לאור הפוטנציאל הפרסומי של השורה הזו?
לונג ג'ון, את גאונה!!!
גם אני, כמוך, נהניתי מטומב ריידר (ואני בטוחה שעוד הרבה אחרים, אבל הם לא מודים בזה).
כולם אומרים שזה סרט מטומטם וחסר עלילה ואקשן, אבל זה לא נכון! זה סרט כיפי!
ולא, לא בגלל שאני לסבית (אני לא, תודה ששאלתם) ואני נהנית לצפות על עופריה השובבים של אנג'י (אני אוותר), אלא בגלל שפשוט כיף לראות אנשים מאגניבים רוכבים על אופנוע\\\\רתמת באנג'י\\\\ג'יפ מעופף\\\\מערכת השמש.
ואף אחד לא מוכן להודות בזה, אז הם הולכים לראות את הסרט בכיף ואז קוטלים אותו בביקורת.
צבועים כולכם :(
לעומת זאת, את הרגע ניסחת בדיוק את מה שאני חושבת, ונתת לי סופסוף תירוץ להסביר לחברים שלי למה זה סרט טוב.
תודה לך!
אגב, את "סוד החיים" עוד לא הספקתי לראות כי הפראיירים שלי לא רוצים לראות אותו או שהם כבר ראו, ככה שאין לי הרבה מה להגיד עליו, חוץ מזה שאני אחכה כנראה לדיוידי :/
ושוב תודה!
אני לא אהבתי את הסרט
ואני לא צבוע. מקסימום תן.
דג. אדום אפילו
מסכים עם רד פיש
רוב הסרט משעמם ועד שמתחיל האקשן הוא נגמר, לא יודע גם הסגנון של הסרט לא ממש אהוב עלי, כבר מההתחלה של הסרט שנאתי אותו, אני צבוע..
נכון!
גם אני אהבתי את טומב ריידר, וגם אני לא לסבית!
הוכחה לפחות לאחד הסעיפים –
כתבה מספר 429
וגם אתה חושב
שכל מי שאומר שהסרט גרוע בעצם נורא נהנה ממנו אבל משקר?
כל עוד אתה טוען
כי אהבתי את "הרקולס" רק כדי לעצבן אותך, אז כן, אני מאמין שמאוד אהבת את "טומב ריידר", אבל לא נעים לך להודות בזה.
אני מוכן לדון על הודנה, באם תחפוץ.
או לסבית. נדמה לי.
לא כולם, אבל לפחות חלק נהנו ממנו
רק שהם לא מוכנים להודות בזה, כי לפי הלקסיקון שלהם זה נקרא סרט דבילי.
אל תגיד לי שלא נהנית לראות, נניח, את הקטע שלארה קופצת עם הבאנג'י הזה מהאחוזה שלה, או שהיא מחסלת את הרעים עם אקדח ברגים…
מגזר במגדר, מדור חדש בעין הדג
שוב אנחנו בפינתו האהובה 'מגזר במגדר', והפעם, לבקשת קוראות רבות – המגזר הלסבי!!! (טה דה!)
ובכן, הלסביות מתאפיינות באהבתן הרבה לסרטי אקשן בהן מככבת אישה בתפקיד הראשי, למשל, סדרת סרטי טומב ריידר. חוקרים מצאו כי האהבה הרבה לגיבורות לוחמות נובעת מרצונן של הלסביות "לראות את לארה קופצת באנג'י ומחסלת אנשים בעזרת אקדח ברגים". (הקשרים פסיכופאליים נבדקו בנוסף, אך לצערם של החוקרים לא נמצא כל קשר אליהם).
ובכן, יקירותי הלסביות, אם עד עכשיו לא ידעתן מה הסיבה לקיומכן, אל דאגה, נמצא הפתרון!!!
(מוגש בחסות המועצה לצמצום הילודה)
את מגזימה קצת, נראה לי.
קודם כל, רד פיש היה בין הראשונים להגיד כמה הוא אהב את עניין הבאנג'י-בלט בסרט הראשון.
אבל מעבר לזה, ופה זה העניין העקרוני – אי אפשר להכריח אנשים ליהנות מסרט. יש הרבה מאוד אנשים באתר שאוהבים סרטי אקשן וכשהם אוהבים אותם – הם יגידו שהם אהבו את הסרט. אבל אם מישהו לא אהב את הסרט, זה עדיין לא אומר שהוא אוהב ומתבייש להודות בזה. אם אינגבר או שניצר יאהבו סרט אקשן – הם יתביישו, ואין סיכוי שיגידו על זה משהו טוב. אבל פה??
נראה ל שיש פה אי-הבנה קלה...
כשאמרתי שאנשים שאומרים שהם לא נהנו (לא אמרתי אוהבים! אמרתי להנות!) מטומב ריידר הם צבועים לא התכוונתי לביקורות שלכם פה…
אני כבר קראתי ביקורות ותגובות על הסרט בעין הדג וראיתי מה בערך כל אחד חושב.
אז קודם כל, כשאמרתי צבועים התכוונתי לחברים שלי, לאחים/בני דודים שלי, למגיבים באתרים אחרים (וואלה למשל) וכו' וכו'. זה דבר ראשון.
שנית, כשאמרתי צבועים לא התכוונתי לכ-ל מי שראה את הסרט, אלא רק לחלק קטן יחסית, שאמרו שזה סרט טפשי, חסר עלילה, שכל מה שיש לראות בו זה את מיס ג'ולי ואין בו שום דבר אחר (שזה כשלעצמו פספוס אדיר של כל המטרה של הסרט הזה – הנאה. לא איזו חוכמת חיים נסתרת של סיני זקן)… כשהם בעצם ראו את הסרט עוד פעם בדיוידי או בוידאו והריצו את קטעי השיא אחורה שוב ושוב (ואל תצחקו, אני ראיתי כמה עושים את זה).
וזאת צביעות בעיני.
ואחרון – אני לא מנסה להכריח, חלילה, אף אחד להנות מזה (אני אמרתי דבר כזה? אני?!), רק מחיתי על מה שיש לאנשים להגיד על הסרט…
זהו, מקווה שהבנתם.
ויותר מזה
אם מישהו הולך לסרט כזה ומוחה אח"כ על כך שהסרט טיפשי ורדוד – אני לא הייתי מחזיקה הרבה מדעתו.
מילא לטעון שסצינות האקשן לא הצליחו לרגש אותך ולהזרים בעורקיך את האדרנלין הנכסף, אבל לחפש תובנות עמוקות בטומב ריידר? (ולא שאין סרטי אקשן המציגים תובנות ברמה כזו או אחרת, אני פשוט לא הייתי מחפשת את שלי בטומב ריידר דווקא).
שאלה למערכת
האם יש סיבה שכל ההודעות שלי נמחקות בקצב מסחרר? בחיי שאני לא מוצא שום דבר אפילו טיפה מעליב בהלצה הלא מזיקה שלי שחוסלה ללא רחמים. באמת שלא. והיא לא פחות טופיקית מאלף בדיחות אחרות שראיתי באתר זה. מדוע דווקא שלי מצונזרות?
תגובת (נציג) המערכת
לא אני מחקתי את ההודעה שעליה אתה מדבר, אבל אני רוצה רק להבהיר שלא רק ההודעות שלך נמחקות – פשוט, את ההודעות האחרות שנמחקות, מטבע הדברים, אתה לא רואה.
המממ...
זה יכול להיות אחלה סטיקר…
"גם אני אהבתי את טומב ריידר, וגם אני לא לסבית!"
עזוב סטיקר
זו כבר ססמה למערכת הבחירות בקליפורניה בעוד עשר שנים…
שונאת את אנג'לינה
ורבים בוודאי ישנאו אותי על כזו יציאה, אבל דעה זו דעה, ואני כבר מתכוננת לא לשים זין על מי שיקטול אותי קשות.
לגבי הסרט-קשה להתייחס לטומב ריידר כאל סרם קליל וטפשי, מאחר והוא מתחנן קשות להלקח ברצינות. הוא מטיפני ומעצבן, ומנסה לחנך אותנו שרצח והפצת וירוסים זה רע, ואילו הצלת העולם מפני כל זה זה טוב. והטוב חייב לנצח. באמת תודה שהארתם את עינינו, ועוד בצורה כל כך לא מתנשאת.
אנג'לינה ג'ולי מתחננת גם היא שיקחו אותה ברצינות, והיא היצור הכי חסר הומור עצמי שראיתי מימי. בתקופת "הילדה הרעה" שלה, היא אהבה לשחק ילדות מסוממות, מופרעות וחובבות רצח, שבסוף הסרט לומדות את הלקח שלהן וחוזרות למוטב (או מתות, כשהן מבינות שאפשר היה גם אחרת). מדובר בסוג חינוכי של ילדה רעה, סמדר שיר בתחפושת שאנן דוהרטי. לכן האמריקאים התאהבו בה, ולא נלחצו במיוחד ממנה, או מהדוגמה שהיא משמשת. היא דיברה על הדמויות שגילמה ועל הרגלי ההרס העצמי שלה ברהיטות וברצינות תהומית. כבר אז היה ברור, שכמו הדמויות שלה, גם אנג'לינה עצמה עתידה לחזור למוטב עוד מעט. העולם כבר התכונן להתאהב בה סופית, כי אין כמו מופרעת המשנה את דרכיה (ע"ע דרו בארימור).וזה אכן קרה. הגברת מתנדבת מטעם האו"ם שמום, מאמצת פעוטות ומתפלספת לתקשורת על השינוי הגדול שחל בה משנוכחה לדעת שיש בעולם אנשים עם צרות גדולות יותר משלה (רק עכשיו היא גילתה?), ושהיא רוצה לעשות רק טוב לאנשים (לא מודעת בכלל לאיך שהמשפט הזה נשמע), ושהיא מסרבת ללדת ילדים משלה, כי זה יבוא על חשבון אימוץ קמבודים מסכנים (תוך שהיא מעניקה להם שמות של טמפונים ומשחות נגד חצ'קונים. מאדוקס?!).סמדר שיר מתגלה במערומיה. החליפה את מזרק ההרואין בצלב, ועכשיו מנסה לעשות לכל העולם ייסורי מצפון, על כך שאנחנו אנשים כל כך אגואיסטים, שטחיים, נהנתנים ורעים. לקינוח, מספרת אנג'לינה בהנאה כיצד נהגה להסתמם, להתעסק במוות באופן אובססיבי ולשלוח את הפרטנרים שלה למיטה לטיפול נמרץ, אחרי שהשתעשעה קצת עם סכינים אקזוטיים. ואז היא מתעשתת, ומסבירה שהיא לא מתגאה בעבר שלה אלא מתביישת בו (נורא אמין), ושהיא מספרת את כל זה כדי להבהיר, על דרך הניגוד, כמה היא התבגרה. והרי ציטוטים של הכוכבת:
"בטומב ריידר שתיים, הדמות של לארה עמוקה ומורכבת יותר. לגלם אותה זה אתגר ענק"
"כשראיתי את פניו של מאדוקס לראשונה, ראיתי את הנצח".
כנראה כשאת יפה מותר לך לאמר הכל.
רגע. לא הבנתי.
אם כן אקטול אותך קשות, את כן תשימי עלי זין, או לא תשימי עלי זין? ובכלל, מה עדיף?
זה תלוי.
אם היא תשים עליך זין קל, נגיד אקדח או תת מקלע, זה טוב. לא מפריע לזוז אבל גורם לתחושת בטחון מוגדלת.
אבל אם יהיה זה זין כמו מאג, או טיל כתף, זה כבר לא טוב. גם מפריע, וגם לא מאוד שימושי.
אותי דווקא חינכו שזה כמו בומרנג.
עקום?
מתחכמת? רדי לשלושים.
עם כזה עקום? הצחקתני.
לסוגיית הזין
אני בקטע של רובי-מים. פאם פטאל שכמותי. ולעניין אנג'לינה-
רוב האנשים שאני מכירה מתים על אנג'לינה ג'ולי. או שהם בטוחים שהיא נורא אינטלגנטית, עמוקה, אמיצה ומיוחדת (הבנות), או שהם עסוקים מדי בלהזיל ריר כדי שיהיה להם אכפת (הבנים). לכן, החלטתי להוציא החוצה את הביטש הדעתנית שבתוכי, ואת גישת-"אני אגיד מה שבא לי ושיקפוץ העולם", שאולי תהפוך אותי לראפרית מצליחה ביום מן הימים (או למנקת רחובות, אם לא אמצא מילה שתתחרז עם ג'ולי, וכך תדרדר הקריירה לתהום בטרם תתחיל בכלל).
מה שאהבתי בטומב ריידר השני, היה שלארה כבר לא מדברת בשמונה שפות, כמו בסרט הראשון, אלא נעזרת במתרגם. אני אוהבת דמויות לא-מושלמות ואנטי הירואיות, אולי כי אני מחפשת עומק ומורכבות, ואולי כי אני מקנאה ביפייפיות שמדברות שמונה שפות ושולטות בשמונים אמנויות לחימה.
מה ששנאתי בסרט, היה הדרך הדביקה והאובר פוליטיקלי קורקטית שבה לארה מסתחבקת עם סינים, יפנים, הודים ושחורים, וצוחקת אתם מבדיחות- בזוקה ("המבטא שלך מצחיק, לארה"- "הו, חה-חה! חה-חה!"). קבל את השונה, סובלנות וכו' זה חביב, אבל למה הרגשתי שאני צופה בקמפיין של ערוץ הילדים, בתוספת ציצים ומכות?
או...
עכשיו זה נשמע כמו מישהי שמעבירה ביקורת, ולא מישהי בת 10 שמדברת סתם כי זה לוח מודעות.
אין לי בעיה עם אנשים שלא אוהבים את אנג'לינה אבל מהתגובה הראשונה שלך משתמע שאת שנאת אותה כי היא מנסה לעזור, או לפחות להראות כאילו היא עוזרת (זה לא משנה כל עוד היא עוזרת).
נ.ב:
לעניין הראפ אני אתייחס בביקורת על 8 מייל. לכו לשם, יהיו קטעים…
אוי, בחייך.
אתה מעריץ את ג'ולי ולכן מנקודת המבט שלך כל מי שמעז להעביר עליה ביקורת שונא אותה סתם. תראה, הביקורת של רינה כלפי טוב הלב הפתאומי של אנג'לינה ג'ולי מוצדקת לגמרי. מה לעשות, בעולמנו עמוס הציניות התרגלנו כבר שדברים כאלה בד"כ לא באים מהלב, אלא מתוך צורך לשפר תדמית בעיני אחרים – אם עד עכשיו היא היתה הילדה הרעה של הוליווד, ברור שהיא צריכה לשנות גישה כדי לקבל תפקידים גדולים יותר (מה חבל שהיא עדיין לא משכילה לבחור תסריטים נורמליים). כל אחד יכול לנסוע לקמבודיה להאכיל רעבים ולספר כמה זה כיף וכמה חשוב לתרום לקהילה. רק שבמרבית המקרים זה מסע יחצ"נות בו הכוכב לא עושה כמעט כלום פרט להרבה רוח. אתה, בדיוק כמו רינה, לא יודע מה קורה בדיוק במסעות הצדקה האלה של ג'ולי, ולכן לך מותר לשער שאנג'לינה באמת רוצה להפוך את העולם למקום יפה יותר, ולרינה מותר לטעון שזה לא ככה.
לא הובנתי נכון
ישנו סיכוי גדול מאוד "שמסעות-הצל-את-העולם" של ג'ולי באים מרצון אמיתי להציל אותו. חבל רק שהיא עושה את זה בצעקנות, פלצנות, משחק על המצפון, מלודרמטיות וכו'. היא מלודרמה קווין טלנובלאית שאף פעם לא היתה באמת ילדה רעה, ותמיד היה לה קטע מטיפני וחינוכי. מוזר, היא התלהבה מסמים, אבל שיחקה מסוממות בסרטים שיצאו במאבק נגד השימוש בהם. כנ"ל לגבי רצח וסתם התנהגות שרוטה. ועכשיו היא נהינית לגרות את הזכרים שבינינו עם סיפורי "מה עשיתי בעברי הפרוע", ואז לקפוץ ולהצהיר שיותר היא לא תעשה דברים כאלה. בקיצור, אתה יכול להאכיל, להלביש ולאמץ קמבודים ושאר מוכי גורל ממדינות עולם שלישי, אבל אם אתה בן אדם נודניק, זה לא יהפוך אותך לנודניק פחות.
אבל אני בעד פעולות התנדבות!!!