שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 9 באוגוסט 2003Posted in: ביקורות
שם רשמי
שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה
שם לועזי
Pirates of the Caribbean: The Curse of the Black Pearl
סרט מס' 1 בסדרת שודדי הקאריביים
בימוי
גור ורבינסקי
תסריט
טד אליוט
טרי רוסו
שחקנים
אורלנדו בלום
ג'וני דפ
ג'ונתן פרייס
ג'פרי ראש
קירה נייטלי
לדף הסרט


במקור: Pirates of the Caribbean: The Curse of the Black Pearl
במאי: גור ורבינסקי
תסריט: טד אליוט, טרי רוסו
שחקנים: ג'וני דפ, אורלנדו בלום, קיירה נייטלי, ג'פרי ראש, ג'ונתן פרייס

אמנם עדיין אמצע הקיץ, אבל אף פעם לא מוקדם לצאת בעדכון אופנה לקראת פורים הבא: ההיסטוריה חוזרת. אחרי שנים רבות של הזנחה, שוב מגניב להתחפש לשודד ים. רק אל תשכחו את האייליינר.

פעם סרטי פיראטים היו ז'אנר שלם, בעל חוקים משלו וכללים משלו, בדיוק כמו המערבונים, למשל. אישית, לא יצא לי לראות אף אחד מהסרטים ההם (בכל זאת, נולדתי בערך עשרים שנה אחרי שהם יצאו מהאופנה), וגם עכשיו אני עדיין לא רואה סיבה מיוחדת לצפות בהם. בשביל מה לי? יש את 'שודדי הקאריביים', ז'אנר שלם בכרטיס אחד. לאף אחד בסרט אין רטייה על העין (אם כי לאחד הפיראטים יש עין מעץ), ואף אחד לא אומר "אררררר!", אבל חוץ משתי ההשמטות הבוטות האלה, הסרט כולל פחות או יותר כל מוסכמה, סטיגמה ואנקדוטה אפשרית בקשר לפיראטים. כולל התוכי.

וזה בהחלט משתלם. קחו את 'שר הטבעות', לדוגמה, תורידו ממנו את החשיבות העצמית, תוסיפו הומור, ג'וני דפ ומים (הרבה מים), וקיבלתם דבר שמזכיר במשהו את 'שודדי הקאריביים'. זה סרט ארוך ורב-עלילה, שהוא גם קליל ומחויך מספיק כדי לקרוא לעצמו סרט-קיץ.

בפורט רויאל שבקאריביים, אי אז בתקופה לא ברורה בהיסטוריה, גדל העלם העני וויל טרנר (אורלנדו בלום), המאוהב אהבת אמת בבת האצילים, אליזבת (קיירה נייטלי, 'שחקי אותה כמו בקהאם'). אך אז מגיע לעיר שודד הים האכזר רוברטס, סליחה, קפטן ג'ק ספארו (ג'וני דפ) – קפטן ללא ספינה, ללא צוות וללא כבוד, שבכל זאת מתעקש להתנהג כמו מלך העולם. קצת אחריו מגיעה גם הספינה שלו לשעבר, 'הפנינה השחורה', שיכולה לפתח מהירויות אדירות למרות שהמפרשים שלה קרועים תמיד. אבל כפי שמובטח בכותרת, שרויה עליה קללה – באור ירח, אנשי צוותה של הספינה נחשפים כמה שהם באמת: גוויות מהלכות, שלדים עם קרעי בגדים ותכשיטים. במשך היום הם סתם מכוערים. מסיבות שמסובך מדי להסביר, הצוות העליז והרזה של 'הפנינה' חוטף את אליזבת; אהובה הנועז, ביחד עם קפטן ג'ק, יוצאים בספינה גנובה – 'המיירטת' – כדי להצילה. אחריהם יוצאים אנשי החוק, בספינת מלחמה ענקית בשם 'ללא חת'. ואז הם מתחילים לירות זה על זה.

ספינות מפרש, אגב, הן דבר מגניב בתכלית. אני יודע שלא כולם מסכימים איתי, אבל בתור אחד שתמיד העדיף פאזלים עם תמונות של ספינה תלת-תרנית מפוארת בלב ים רוגש מאשר פוסטרים של מכוניות פרארי, יכול להיות שנהנתי מ'שודדי הקאריביים' קצת יותר מדי. מי שהעדיף פוסטרים של 'איירון מיידן', יקבל צמרמורות עונג מהשלדים המהלכים שבסרט, ומי שתלה על הקיר חרבות מהשוק בעכו (וגם מי שלא, אם להיות הוגן) יהנה מהקרבות: קרב הסיף הראשון בין ג'וני דפ ואורלנדו בלום הוא הקרב המוצלח ביותר בקולנוע מאז מאבקם של איניגו מונטויה והאיש בשחור ב'הנסיכה הקסומה'.

אורלנדו בלום, שמממש כאן את עצמו ככוכב קולנוע אחרי שהפציע כלגולאס בעל המיניות השרויה במחלוקת, הוא, איך לומר, בסדר. הדבר העיקרי שניתן ללמוד עליו כשחקן בסרט הוא שהוא נראה טוב גם עם חרב ביד במקום קשת. אבל וויל טרנר, אויה, הוא אמיץ ללא חת, מוכן להקריב את חייו עבור אהובתו, מוכשר להפליא בחרב, נאה, חסון, ובקיצור – בחור משעמם להפליא. תפקידה של קיירה נייטלי החביבה, דומה, ולמרות זאת לא מסוכן מדי לנבא לה עתיד מזהיר בהוליווד. ג'פרי ראש ('ניצוצות'), בתפקיד הקפטן הנוכחי של 'הפנינה השחורה', נראה כאילו למד לצורך התפקיד את כל הנבלים בסרטים המצוירים של דיסני, וטוב שכך.

ויש, כמובן, את ג'וני דפ. אני לא אפתיע אף אחד בכך שאגיד שג'וני דפ הוא הכוכב האמיתי של הסרט הזה, לכן עדיף להתמקד במה שכבר הפך לנקודת המחלוקת העיקרית בסרט: האייליינר. מי החליט שהמראה הנכון לשודד ים ידוע לשמצה, אימת שבעת הימים, הוא דווקא פסים שחורים דקים מסביב לעיניים? איך זה שזה לא יורד במים? האם קפטן ג'ק בורח מדי פעם, בין הסצינות, לשירותים כדי לסדר לעצמו את האיפור, או שהצבע התמוה הזה מקועקע מסביב לעיניים שלו? ניסיון העבר הכאוב מלמד שהצהרה כמו זאת שאני עומד להשמיע עכשיו היא חומר נפץ פוליטי, ותגרום לאלפי בנות להסתער עלי בציפורניים שלופות (מטאפורית בלבד, אני מקווה), אבל אין מנוס מלהצהיר: ג'וני דפ נראה כמו הומו, מאופר כמו הומו, וזז כמו בובה על חוטים עם מפעיל שיכור (והומו). וכן, קפטן ג'ק הוא בלי שום ספק הכוכב האמיתי של הסרט. לא לגמרי ברור למה בדיוק הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, אבל הוא כריזמטי ומסוכן, מנופח ומגוחך בו בזמן. קטעים איתו.

הבעיה העיקרית של 'שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה', בדיוק כמו של שמו, היא שיש יותר מדי ממנו. כל הבלגנים, קרבות, ספינות, תוכי, יו-הו-הו, כל זה נורא כיף, אבל אחרי שעתיים ומשהו זה מתחיל לעייף. הרבה מאוד קורה בחצי השני של הסרט. שלוש הספינות מחליפות ידיים וצוותים כל חמש דקות, אנשים נלקחים בשבי, מצליחים להשתחרר ונשבים שוב, יותר מדי פעמים. נראה כאילו כולם כל כך נהנו לעשות את הסרט שהם לא רצו להפסיק. שזה בסדר גמור, אבל מתחשק להגיד להם, חבר'ה, יאללה, תשאירו משהו לסרט ההמשך. במקום לצאת עם טעם של עוד, לסצינה האחרונה כבר מגיעים עם בטן מלאה. להישאר באולם לאורך כל הקרדיטים כדי לחזות בסצינת-הבונוס שאחריהם כבר לא היתה לי סבלנות – אבל לפחות אני לא יכול לטעון שלא קיבלתי תמורה מלאה למחיר הכרטיס.

תגיות: