מאבק צמוד

מאת
ליאופולד
– פורסם ב 17 ביולי 2003Posted in: ביקורות

במקור: The Hunted
במאי: וויליאם פרידקין
תסריט: פיטר ודייויד גריפית,
ארט מונטרסטלי
שחקנים: טומי לי ג'ונס,
בניסיו דל טורו, קוני נילסן

חם. חם נורא. כמה מאות מיליארדי טונות של שמש יושבות לי על הכתפיים ומעודדות אותי שזה לא נורא, באוגוסט יהיה הרבה יותר גרוע. מה אפשר לעשות כבר בחום הזה? להיכנס להצגה יומית, כמובן, ולקוות שמה שירוץ לי מול העיניים לא יפריע לרקות להירגע במזגן.
הפוסטרים שמקשטים את הכניסה לקולנוע דיזנגוף מבטיחים הרבה ירוק-עלים בעיניים בסרטו החדש של וויליאם פרידקין. מה צריך יותר מזה – קרירות נעימה של יערות-עד, אקשן מקיר לקיר, ואולי, אם יתמזל מזלי, איזה רבע תובנה. נכנסתי, ולפני שהספקתי להגיד "זה לא ההוא מ'החשוד המיידי"'?, הייתי בגיהינום. רבע השעה הראשונה של הסרט מתרחשת בקוסובו, ומתארת את הזוועה שעברה על כל מי שהיה שם במקרה. מאז סצינת הפתיחה של 'להציל את טוראיין' לא ראיתי אכזריות כזו, מתוארת בצורה גראפית וברורה כל כך. מה גם שכאן הוסיף לה הבמאי צבעי אדום-שחור מסויטים, שהוסיפו מאד לתחושה של "היי, זאת לא היתה אמורה להיות יומית משעשעת ותו לא?". אין מה להיבהל, זאת רק הקדמה, מהר מאד עוברים לצפון הרחוק של ארצות הברית, להתפאנן בין העצים.

בניסיו דל-טורו (שנראה כמו הגירסה הגברית של ג'וש הארטנט) מגלם את אהרון קאלאם, לוחם קומנדו אמריקאי שהשתתף בקרבות בקוסובו, וכתוצאה מהמראות הנוראים שראה שם, חזר, איך נאמר בעדינות, פסיכופאת קליני מטורלל על כל הראש. כשהגיע הביתה, ניסתה היחידה הסודית אליה הוא משתייך לשלוח אותו למשימות נוספות, אך הוא כנראה ברח מהן (החלק לא מוסבר בסרט). הוא מצא מפלט ביערות של אורגון, שם, כמו מין רמבו מודרני, חי את חייו, והחל לחסל להנאתו את מי שהפריע לו. הסרט מצטרף אל טומי לי ג'ונס (שבעצמו נראה כמו הגירסה הזקנה של שון קונרי) כאל. טי. בונהאם, אשר אימן את קאלאם בזמן שירותו הצבאי, ועתה נקרא לבוא ולצוד אותו. מרגע זה ועד סוף הסרט רודפים שני הגברים האלה אחד אחרי השני בנחישות ראויה לציון, ולא עוצרים לרגע.

זהו בהחלט לא סרט לעדיני הנפש שבינינו. כמו סצינת הפתיחה, גם לאורך הסרט שזורים רעיונות מחרידים למדי, כמו תקופת האימונים של קאלאם, כשבונהאם מדגים ללוחמים הצמאים לדם, איך הורגים בן אדם ביעילות הרבה ביותר ("כתף – חזה – עמוד שדרה – לב – ראש!", או משהו בדומה), ומה קורה למי שמתעסק עם צבאים בצורה לא חוקית (רמז: לא משהו טוב).

פרידקין, הבמאי, ידוע בעיקר בזכות שני סרטים שעשה לפני שנים רבות: 'הקשר הצרפתי' ו'מגרש השדים' היו הצלחה ענקית בשנות השבעים המוקדמות, אבל משום מה לא הפכו את הבמאי לאייקון הוליוודי מוכר מדי. מאז הוא מגיח אחת לחמש שנים בערך, יוצר זיבלון קולנועי (האחרון שבהם היה 'פקודה לא חוקית'), וחוזר הביתה, לאישה.

הרעיון העומד בבסיס הסרט הוא החזרה ליצרים הראשוניים ביותר של האדם. שני הלוחמים לשעבר נאבקים אחד בשני כאנשים קדמונים – בעזרת הידע הרב שלהם בתורת ההישרדות, הסכינים שהם מכינים מברזל גולמי ומאבן, ובעיקר, בעזרת היצר החייתי של לרדוף ולהירדף, לצוד ולשרוד, לחיות או למות. גם הסרט עצמו, כמו גיבוריו, הוא מינימלי ו'ראשוני' מאד. אין כמעט עלילות משנה, דמויות משנה, או דברים שיסיחו את דעת הצופה מהעיקר. מוסיקה רועשת וזוויות צילום גרנדיוזיות כמעט ולא קיימות, ובסצינות השיא מתמקדת המצלמה בעיקר בפני השחקנים, שעושים עבודה מצוינת בהעברת הרעיון המרכזי. כל זה הופך את 'מאבק צמוד' לסרט שונה מאד מסרטי אקשן-מתח-מרדף אחרים, וכיף לראות שמדי פעם יוצאים מהוליווד סרטים שלא עונים על הנוסחה הצפויה מראש, והמשעממת כל כך.

אבל אין טוב בלי פחות טוב. ברגע שמבינים את הרעיון המרכזי, נשאר רק לחכות שיקרה משהו מעניין. כמה כבר אפשר לראות שני אנשים רצים אחד אחרי השני בעיניים רושפות ובידיהם סכינים מבריקות? כמה כבר אפשר ליהנות מהבריזה שנושבת מהעצים שעל המסך? בסופו של דבר הבנאדם אומר לעצמו, חבר'ה, אם אחד מכם לא מתחיל להרוג את השני, אני מוכן לעשות את העבודה בשבילו. ככה יוצא שהמינימליזם, המעלה גדולה של הסרט, היא גם המגרעה המעצבנת שלו.

בסופו של דבר מדובר בסרט לא רע בכלל. הוא שונה – וזה כבר טוב – הוא זורם, והוא מלא פעולה. אה כן, וגם המזגן עובד בפול ווליום. ביציאה, כשהערב כבר יורד, והשמש מתחילה להיעלם בקצה האופק, אפשר לחכך ידיים בסיפוק ולהגיד לעצמנו שהרווחנו עוד שעתיים של בריחה מהמציאות הקופחת של יום קיץ לוהט.

תגיות: