בייסיק

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 10 ביוני 2003Posted in: ביקורות

במקור: Basic
במאי: ג'ון מק'טירנן
תסריט: ג'טיימס ונדרבילט
שחקנים: ג'ון טרוולטה, קוני
נילסן, בראיין ואן הולט,
ג'ובאני ריביסי, סמואל ל.
ג'קסון, טימותי דאלי, רוזלין
סאנצ'ז, מרגרט טרוולטה

יש דברים שהעין רואה, אך המוח מסרב לקלוט. דברים שאי אפשר להסביר במילים. מין "עד שלא תחוו את זה לא תבינו ממש על מה אני מדברת". כזה הוא 'בייסיק', ואם לשאול טאג-ליין מסרט אחר, הרי הוא "פצצת הצחוק של השנה". ומה שהכי יפה זה שהוא בכלל לא התכוון להיות כזה.

אי אפשר להשוות את 'בייסיק' לשום דבר שראיתם לפני כן. הוא עומד בפני עצמו, צף בריק העצום של ההשקעה בתסריט, נישא על גבם של ארבעה פילים, העומדים על גבו של צב ענק בשם מק'טירנן (שביים גם את 'רולרבול', ואת 'מת לחיות 1' ו-3).

ארבעת הפילים הם טום הארדי (ג'ון טרוולטה), איש קומנדו לשעבר שעושה טובה לחבר ובא לחקור אירוע מוות ביחידה מובחרת; ליוטננט ג'וליה אוסבורן (קוני נילסן, 'לחיות בתמונות') שהארדי מסופח כדי לעזור לה – ואולי להחליף אותה – בחקירה; בראיין ואן הולט ('בלאק הוק דאון') כחייל ששרד את מה-שלא-קרה-שם וחברו לאימונים קנדל, בנו של סנאטור חשוב, ששרד את האירוע כשהוא פצוע עד מאוד.

מדי פעם מבליח סמואל ל' ג'קסון, כמפקד יחידה עילית, שהביטוי "קשה באימונים, קל בקרב" מקועקע לו על הוריד של המצח באותיות של קידוש לבנה. ג'קסון שולח את חייליו לאימונים שארגוני זכויות אדם היו מזדעקים לו שמעו עליהם. את החביבים שבין הטירונים שלו, הוא שולח אחר כך לאימונים אחרים. מיוחדים. למשל, ניווט-לחימה באמצע הג'ונגל כשסופת הוריקן מתקרבת.

כאמור, רק שניים שורדים את האימון האחרון הנ"ל. אחד מת, וארבעה אחרים – ובהם סמואל ל' – נעדרים. ככל הנראה מתים. להארדי ולליוטננט אוסבורן יש כ-5 שעות להתגבר על הנחקרים שאינם ששים לשתף פעולה, לברור את האמת מהגרסאות הסותרות שהם מספקים ולגלות מה קרה. החל מהשלב הזה, לערך, עלילת הסרט הופכת לסיפורי אלף לילה ולילה, כשפעם בחמש דקות מגיע טוויסט שמשנה לא רק את נקודת המבט שלנו על מה שהתרחש לפני כן, אלא גם את נושא הסרט – מסרט על מה שנדמה כתאונת אימונים, 'בייסיק' מרחף לחיקה החמים של הנקמה, ומשם דוהר במלוא הקיטור לסרט שעוסק בסמים, ביחידות צבא שאינן קיימות ועוד היד נטויה.

אז אוקיי, כל סרט שמכבד את עצמו מתהדר כיום באיזה טוויסט או שניים, מתוך נקודת הנחה שהצופה הממוצע לא יסכים לראות דרמה אנושית ורגישה, אלא אם כן יתברר בסוף שהגיבור המסתורי (בוא נקרא לו לצורך הדוגמה "מייקל ג'קסון") הוא בכלל אדם שחור עור, מה שמרמז כמובן על הגזענות הפושה בכל ועל יחסה המפלה של החברה (ומעניק לסרט נקודות תחכום לאמור "זה לא סתם סרט אקשן, זה סרט אקשן עם מסר!"). אבל יש משהו לא פיירי בטוויסטים כמו של 'בייסיק', שמשנים את מהלך העלילה כליל: נתונים לנו שני חיילים, או חייל וחצי, אם להיות מדויקים. הם היחידים שיכולים לספר מה קרה. לנו, כצופים, אין את הכלים לבדוק את מהימנות המידע, אפילו לא על סמך הרמזים שהסרט כביכול מפזר. ואז באים מפיקי הסרט ויוצרים סרט אחר לגמרי. שוב ושוב הם עושים זאת, ושוב ושוב הם מסיטים את מהלך העלילה למשהו לא קשור, שלא היה סיכוי שנוכל לנחש לפני כן, בטח שלא על סמך המידע שסופק לנו. ואם נחזור לרגע לדוגמה של מייקל ג'קסון (ואני לא רומזת בזה שיש לו קשר כלשהו לסרט), הרי שאם הסרט ההיפותטי עליו עוסק בהאשמות שתלויות נגדו כנגד הטרדה מינית של ילדים רכים, אזי בסוף הסרט, לאחר שמתברר שמייקל סוחר סמים אימתני המטיל חיתתו על המאפיה האיטלקית, על היאקוזה, ועל המאפיה הרוסית כאחד, פתאום אומרים לנו שהוא בעצם יהודי שומר מצוות, שמטפס על ענפי עצים כדי לקבל השראה לכתיבת שירים שיוצאים כנגד תחלואי העולם, ושבעצם הוא שחקן הוליוודי בשם וין דיזל.

ועל כל הבלגאן הזה בסרט מנצח ג'ון טרוולטה, שהחיוך הזחוח שלו (גם כשהוא לא מחייך – הוא מחייך) יכול להוציא אדם משלוות נפשו. כאילו שהחיוך הזה, והגומה המפורסמת שנעלמה בינתיים, יכולים לחפות על המשחק העלוב שהפגין, או על הסקס אפיל, שאם אי פעם היה לו, הרי שהוא הלך לעולמו בצער לא רב וביגון לא קודר. שאר השחקנים הסתפקו באובר-אקטינג סטריאוטיפי (קנדל/ריביסי), דיבור טינאייג'רי צווחני שנראה מתאים לסרט אחר (ליוטננט אוסבורן/נילסן), או צעקות, שמטרתן לשוות הופעה סמכותית (ל' ג'קסון).

למרות התיאור הלא מחמיא, הרי שמעז יצא מתוק – 'בייסיק' השלם מתעלה על סך חלקיו. לא שאני רומזת שהוא טוב כסרט, חלילה. כלומר, כן, הוא נורא מצחיק, ויצאתי ממנו ב-high שנשאר עוד שעות רבות אחר כך. אבל הדרך היחידה להסביר את קיומו היא מבחן פסיכומטרי מתוחכם כלשהו, המאתגר את יכולת החשיבה של הצופה במשחק "מה יקרה הלאה", או כפי שמוצג הדבר בסרט זה: "מה הדבר הכי מופרך שיכול לקרות". ובחיי שאפילו ההצעות של המוחות המבריקים ביותר באולם לא הצליחו להתעלות על מה שהציע הסרט.

ולא שמישהו מאיתנו הבין מה קרה שם, בסוף הסופי בהחלט, או למה (ואני אשמח אם מישהו פה הבין ויוכל להסביר לי), אבל איך אומרים: "יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע … לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל".

תגיות: