לך תדע

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 31 במאי 2003Posted in: ביקורות

במקור: Va savoir
במאי: ז'אק ריווט
תסריט: ז'אק ריווט, פסקל
בוניצר
שחקנים: ז'אן בליבר, סרג'יו
קסטליטו, מריאן בלסר, הלן דה
פוגרולס

בדקה ה-25 של הסרט רכנתי לכיוון שותפתי לצפיה, והמתקתי באוזניה סוד לאמור: "איפה הקומדיה פה, למען השם?".
דקה אחר כך הזוג מאחורינו שאל את אותה שאלה בדיוק. אולי ככה זה כשלסרט שהולכים אליו קוראים "לך תדע".
כמובן, כל הבדיחות התפלות מוצו לפני כניסתנו לאולם: "לאיזה סרט אנחנו הולכים?" – "לך תדע". "על מה הסרט?" – "לך תדע". למה סרט מ-2001 מגיע רק ב-2003? לך תדע. אבל על הכרזה היה כתוב במפורש שזו קומדיה. ה"גארדיאן" הבריטי, המצוטט על הכרזות, כתב "קומדיה מענגת". מילא אם הבריטים היו טוענים שזה סרט על אוכל, הייתי יודע שאין שום קשר. אבל בקומדיות הם מבינים, לא?

הולך אדם לקומדיה ומקבל טרגדיה יוונית עם ציטוטים מהיידגר, וקצת קשר גורדי לקינוח. עד עשר הדקות האחרונות בקושי נשמע גיחוך באולם. והסרט 150 דקות.

אז מה בכל זאת היה לנו? לא, לא צמד המילים האלה.
קמיל (ג'יין באליבר) היא שחקנית תיאטרון המשתתפת בקבוצה המעלה הצגה על בימות פריס, בהנהגת אוגו (סרג'יו קונסטנצה/קסטליטו), חברה לחיים. קמיל הנ"ל עצבנית מאוד, בגלל ששלוש שנים לא הייתה בפריז – ומסיבה טובה, מסתבר: אהובה לשעבר, מרצה לפילוסופיה בשם פייר (ז'אק בונאפי), גר שם. אם כי הייתי חושב שבעיר בת כמה מיליונים אפשר להימנע מפגישה אם לא ממש רוצים להיפגש. אבל קמיל רוצה. או שלא. באמת לא ברור העניין רוב הזמן. לך תדע.

אוגו קונסטנצה הנ"ל רדוף בשיגעון משלו: הוא רוצה למצוא מחזה אבוד של אחד גולדוני, מחזאי איטלקי מהולל בן המאה השמונה-עשרה שמחזותיו נחשבים ערש התרבות המערבית ומאפילים על הומרוס (סתם. אבל ככה אני יכול להתחמק מהעובדה שאין לי מושג מי היה גולדוני הנ"ל ולהישמע תרבותי בו-בזמן), ולהיות הראשון שיציגו.

ויש גם את פייר, שכנראה עדיין אוהב את קאמיל, או לא, ומתבל את דבריו בדיונים על היידגר ללא הרף, כנראה כדי שיהיה ערך אינטלקטואלי נוסף לסרט. לכל זה תוסיפו ערב-רב של דמויות משנה, קטיעת הסרט אחת לכמה זמן לטובת קטעים מן ההצגה (באיטלקית, ולא תמיד עם תרגום), והעדר כמעט מוחלט של מוזיקה, ותקבלו משהו שהוא ממש לא, אבל לגמרי לא, קומדיה.

בסדר, למסקנה הזאת הגענו כבר קודם. אז פרט לכך שהסרט הוא לא קומדיה, האם הוא טוב?
לא ממש. היה אפשר לקצץ ממנו שעה, ואז אולי. במצבו הנוכחי, הוא מרוח להחריד (מסתבר שיש גם גרסת במאי, 220 דקות, יתברך שמו של מי שלא הביא אותה לארצנו), קטעי התיאטרון באמצע או שאינם מוסיפים לעלילה או שתפורים אליה בחוטים גסים מדי, והגיבורים מתנהגים באפאתיות כמעט גמורה. הנה דיאלוג לדוגמה, עד כמה שזכרוני אינו מטעני:

אוגו: נאכל היום ביחד או לבד?
קמיל: יש משהו שאתה רוצה להתנצל עליו?
אוגו: אני צריך להתנצל על משהו?
קמיל: אתה כבר לא אוהב אותי, נכון?

שלא תחשבו שהדיאלוג הזה היה נשמע הגיוני אם הייתם יודעים את ההקשר. אין הקשר. דיאלוגים כאלה צצים להם בכל רחבי הסרט, ולא ברור בכלל למה ובשל מה זה ואיך. אני בטוח שהדיאלוגים האלה מקנים לסרט הרבה צביון, ועלילה שהיא בו-זמנית פרטיקולרית ואוניברסלית, אבל חוץ מזה אין לי שום מושג למה בעצם הם נכתבו.

ונדמה כי דבר מה, זה מוזר, חסר לבמאי (אחד מאנשי "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, מה שאומר שאני בטח מעורר עלי את חמתם של כמה אנשים, ושמונטי פייטון כבר רצחו בצורה מוצלחת בהרבה את הסגנון שלו). עלילה לא חסרה לו; כל הדמויות, ודמויות המשנה, מספיקות בהחלט כדי לפרנס עלילה של שעתיים וחצי. אבל אין להן כלים: הדיאלוגים שטוחים, ההגיון מחורר, והשחקנים מדקלמים את הטקסט. תוסיפו לכך צילום מעצבן (או יותר מדוייק, צילום סרט שמתנהג כאילו הוא רצף של תמונות סטילס; הרבה מהסרט היה נראה נחמד בתור תמונות על קיר, אבל כמה אור וצל אפשר לראות בשעתיים וחצי?), ותקבלו שיעמומון רציני ביותר. יש ניצוצות של אור פה ושם, אבל הם אובדים בתוך הסתמיות הכוללת.

ואז, בסוף הסרט, באה רבע שעה מצויינת. מצחיקה, משוחקת טוב, סוגרת פינות עלילתיות בצורה לא רעה בכלל. מה לא רעה – טובה מאוד. אם כל הסרט היה כמו הסוף שלו, הייתי ממליץ בכל פה. אבל מה שיש עכשיו הוא מאה וארבעים דקות ארוכות, מרוחות וברובן משעממות – ואז רבע שעה של גראנד פינאלה נהדרת. אז בשביל הסוף שווה לצפות בכל הסרט? לך תדע.

תגיות: