המנגליסטים

במאי: דוד אופק
תסריט ובימוי: יוסי מדמוני,
דוד אופק

שחקנים: ויקטור עידה,
ריימונד אבקסיס, מכרם

חורי, דנה איבגי, ישראל
ברייט

בשנת 1988 הגיעו שתי ישויות הקרובות לי עד מאוד לגיל ארבעים. הראשונה היתה אמא שלי, שלכבודה הכנתי כרטיס ברכה עם דמויות מצויירות מתוך "עליזה בארץ הפלאות", והשניה היתה מדינת ישראל, שלכבודה לבשתי כחול ולבן לבית הספר, ולמחרת נסענו לעשות מנגל בפארק הירקון, ביחד עם כל הדודים שכמעט אף פעם לא פוגשים.

המנגל באותו יום בדיוק, אם כי מעט דרומה יותר, באשדוד, מהווה את הבסיס שעליו עומד הסרט 'המנגליסטים'. לכל אורכו אנו רואים את הדמויות השונות, בני משפחת עידה, מקיימים מצוות מנגל כהלכתה, ובד-בבד נחשפים בפנינו האירועים שהביאו אותם למקום ההוא בזמן הזה. העלילה מכילה סיפורים רבים מאוד, והרבה מעשיות. נשמר מקום כמעט שווה לכל אחד מבני המשפחה, שנמצאים במקומות כל כך שונים רוב הזמן, גם מבחינה מנטלית, עד שהסיפור הכולל הוא כמעט סטייל טרנטינו: הרבה סיפורים קצרים, מעברים מהירים וחדים ביניהם, והכל בסופו של של דבר מתחבר יחדיו. אה, וגם סדר האירועים הוא לאו דווקא כרונולוגי.

אב המשפחה, חיים (ויקטור עידה), הוא נגן קאנון גאה. קא-מה? קאנון. מסתבר שזהו כלי נגינה עיראקי מסורתי, שלמיטב הבנתי הצנועה מאוד, מזכיר קצת אורגן, רק שבמקום קלידים יש מיתרים. לעיתים אני תוהה אילו סרטים יצלמו בארץ כשלא יוותרו יותר עדות שמנהגיהן הייחודיים טרם הונצחו על פילם.

מכל מקום, לפני שנים רבות חיים היה חבר גאה ופעלתני במחתרת הציונית בעי-ראק (במלעיל), ומאז הוא נוטה לספר את הסיפור הזה בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. כינויו במחתרת היה, כמה מפתיע, "הנגן". והנה לפתע, ארבעים שנה מאוחר יותר, יש מי שקם וטוען שלא חיים היה האיש הזה, שהחביא פעם שני רובי סטן בתוך הקאנון. וזה כמובן קצת מציק לו, לחיים, והוא מוכן לעשות הכל, כולל מהפכה כללית בחייו ונסיעה מיידית לניו-יורק, רק כדי להוכיח שהוא-הוא "הנגן".

בנו של חיים, אלי, מנסה להשתלב כבמאי בתעשיית הסרטים הניו-יורקית (יש חיה כזאת), אך עד מהרה הוא מסתבך עד הצוואר, כולל פגישות עם המשטרה המקומית ושהייה במלונות מעופשים, כתוצאה מתעלומה הנובעת מסרט שביים ('מתקפת השרמוטות הרצחניות', אם אתם חייבים לדעת). לעומתו אימו, נעימה (ריימונד אבקסיס) נסחפת לתוך משהו שנראה כלקוח מאחד מסיפורי אלף לילה ולילה, כולל סיפור אהבה מסתורי, כתוביות בערבית וגברים חובשי תרבוש. הבת תקוה (דנה איבגי, שכיאה לנצר למשפחת איבגי, נדמה שהופיעה בכל סרט ישראלי השנה) מתמחה בעיקר בלהקיא, לשנוא את כולם, ולהסתיר סודות משל עצמה, תודה רבה. בסרטים ישראליים, קל מאוד להרגיש כשהשחקנים מזייפים – הכל הרי כל-כך מוכר לנו. אבל השחקנים כאן היו מאוד חמודים ומשכנעים, ולא התקשיתי להאמין להם.

זהו סרט שאין לו שיוך כמעט לשום ז'אנר הגיוני, מין סלט של אפשרויות רבות, קצת מכל דבר, ואולי בזה כוחו. אחת לכמה סצינות,
למשל, התמונה מתערפלת קמעה, המצלמה מתמקדת באחת
מדמויות המשנה, וזו מביטה היישר אל הצופים וזוכה להציג את עצמה, לספר קצת על חייה, ולהסביר את המניעים שדוחפים אותה להתנהג כפי שהיא מתנהגת בסרט. סוג של ראיון עיתונאי שכזה, אם תרצו. זוהי בהחלט דרך מעניינת לתת פרשנות לדברים שאחרת היו נשארים בלתי ברורים, ולתת פתחון פה לדמויות שלרוב נותרות הרחק בשולי העלילה.

הפאקים הגדולים של הסרט מגיעים דווקא בתחום האמינות התקופתית. 1988, אמרנו? ובכל זאת, רואים כל-כך הרבה פלאפונים בסרט, וגם הטלפונים של בזק נראים מודרניים למדי. כשמישהו משלם את החשבון, רואים בבירור שטר ירקרק של עשרים ש"ח (פעם היה בכלל השטר האפרפר, זוכרים?). וגם כשיוצרי הסרט התאמצו להכניס לתמונה דווקא את אחד ממכשירי הוידאו הישנים, ששררו אז בשוק, הרי שעל הוידאו הודבקה משום מה מדבקה של "וואלה".

קשה גם להתחמק מההשוואה בין 'המנגליסטים' לסדרה 'בת-ים – ניו-יורק'. חלק מצוות השחקנים חופף, וגם הבמאי/תסריטאי, דוד אופק. והעובדה שויקטור עידה שוב משחק נגן עיראקי מזדקן. ושיש לו בן שעוסק בקולנוע קצת שונה, בניו-יורק. לכן יש משהו קצת נלעג בזה שדליה שימקו, ששיחקה ב'בת-ים – ניו-יורק', חתומה כממליצה בחום על 'המנגליסטים' במודעות לסרט. אבל מה לעשות, הביצה בארץ קטנה וצפופה, ואני מוכן לסלוח גם למיחזור מסויים של רעיונות, כל עוד התוצאה היא טובה.

והתוצאה אכן טובה ברובה. למרות עומס העלילה, הסרט בסך הכל די קליל, כיפי, ומאוד מומלץ למי שאוהב לראות דרמה טובה, שגם צוחקים בה. הוא מאוד נעים לעין, כשחלק מן הצילומים פיוטיים ממש. המעברים המהירים בין הסיפורים השונים שמרו על הערנות שלי, גרמו לי לנסות ולנחש מהו הדבר הבא שעומד לקרות (טעיתי, לרוב), ולרצות מאוד לדעת כיצד יסתיים הכל. אה, וגם למדתי את החשיבות של השארת טיפ במלון.