במקור: The Hours
במאי: סטפן דאלדרי
תסריטאי: דייויד הייר
על פי ספרו של: מייקל קנינגהאם
שחקניות: ניקול קידמן, ג'וליאן מור, מריל סטריפ, טוני קולט, מירנדה ריצ'רדסון, ג'ון סי ריילי, סטפן דיליין
וירג'יניה וולף מתאבדת.
לורה בראון בוכה כל הזמן.
קלאריסה ווהאן קונה פרחים.
רגע, בואו נתחיל את זה מחדש.
רק המוות מעניק לחיים משמעות.
ווירג'יניה וולף (ניקול קידמן), סופרת עם מצב רוח בעייתי במיוחד, מתאבדת בטביעה.
קאט.
לחיות את החיים עבור מה שהם. זה האור של כל יצור חי.
עשרים ומשהו שנה אחר-כך, לורה בראון (ג'וליאן מור), עקרת-בית משועממת עם ילד, בעל, מכונית ודירה, מרגישה ממש מדוכאת. יש לה את כל סמלי הסטטוס של אמריקה מן הפרברים, והחיים שלה ריקים. וכל הזמן מתנגנת מוזיקה מעצבנת של פיליפ גלאס ברקע, ורק מזה אפשר להתאבד. לבעלה יש יומולדת, והיא מנסה להכין עוגה, אבל זה לא מצליח! ופיליס גלזר לא באה לעזרה! ואפילו קמח של פילסברי לא הציל את היום! ויש לה חברה מה-זה מטומטמת!
יש ללורה רק מפלט אחד: היא קוראת את 'גברת דאלאווי' של ווירג'יניה וולף.
קאט.
אני נאבקת לבד, בחשיכה שרק אני מכירה.
שלושים ומשהו שנה אחר כך, קלאריסה ווהאן (מריל סטריפ), שמכיריה מכנים אותה "גברת דאלאווי", לסבית מאושרת עם ילדה ומשרה מכובדת, מנסה לארגן לידידה ריצ'ארד (אד האריס), משורר נרקסיסטי חולה איידס וחסר טאקט, מסיבה חגיגית לרגל פרס ספרותי חשוב שהוא קיבל, או משהו כזה.
קאט.
אי אפשר למצוא שלווה על ידי הימנעות מן החיים.
ווירג'יניה וולף, סופרת עם מצב רוח בעייתי במיוחד, דיקציה מזעזעת ונטייה ללחישות, נשלחת על ידי רופאיה לבית אנגלי בכפר, לאחר ניסיון התאבדות בלונדון. מטופלת בבעל אוהב (פורמלית, לפחות. סטפן דיליין, המגלם את לנארד וולף, מפגין מגוון הבעות שבין נא לאפוי-למחצה), באוסף משרתים ובהגבלות תנועה שהציבו הקרובים לה כדי למנוע ממנה להזיק לעצמה, היא משתדלת לכתוב את הספר 'מרת דאלאווי'.
שוב קאט.
ת'אמת, כמעט אפשר לחשוב שעברנו ל'אדפטיישן' – מריל סטריפ משחקת בשני הסרטים ונראית אותו דבר, וכל הזמן יש קפיצות קדימה ואחורה עם חיתוכים מדויקים, ולברנשים כמוני נדרשות כמה שניות כדי להתאפס על התקופה, כך שרק בדקה הארבעים, בערך, הבנתי על מה הסרט. שלוש הנשים, איכשהו, קשורות לספר אחד – 'גברת דאלאווי' – לכתיבתו ולתיאוריו: אחת, ווירג'יניה וולף, כותבת את הספר; השניה, לורה בראון, קוראת אותו עשרים שנה מאוחר יותר; השלישית, כנראה, חיה אותו. כדי שלא נחמיץ את זה, הסרט נותן לקידמן לקרוא את משפט הפתיחה ("מרת דאלאווי אמרה שהיא תקנה את הפרחים בעצמה"), ואז קאט למריל סטריפ, שאומרת ש"אני חושבת שאקנה את הפרחים בעצמי" (ואז בחנות הפרחים מכנה אותה המוכרת "גברת דאלאווי". הו, אירוניה עדינה!).
נראה שהתסריטאי מניח מראש שכולנו קראנו את 'גברת דאלאווי'. אולי זה היה בתכנית הלימודים בארה"ב, או משהו. לכן, כנראה, יש המון רבדים מוסתרים ועמוקים, וכולם יודעים על מה מדובר. כאשר מישהו קורא למריל סטריפ 'גברת דאלאווי', למשל, זה אמור לעורר המון הנהונים של יודעי ח"ן, חיוכים של שותפי-סוד. ומה אעשה ואין לי שום מושג על מה מדובר? לא קראתי את הספר. מצד שני, אני בטוח שגם רוב חברי האקדמיה, מחלקי האוסקרים, לא קראו את הספר. או שיכולת ההבנה שלהם גבוהה משלי, או ש… רגע, אני לא רומז שום דבר על אנשי האקדמיה! סלקו ממני את מייקל מור! לא רוצה נשיקה ממנו!
כיוון שהסרט יוצא מנקודת הנחה שכולם מבינים על מה מדובר, הוא בקושי טורח לספק הסברים. פה-ושם יש קטעי קריאה מן הספר, רובם בקולה של קידמן, והם בקושי מתקשרים למשהו. אפשר להבין מהם שהספר אולי מדבר על מישהי עם חיים ריקים. אבל באותה מידה יכלו להחליף אותו בספר האחרון של יוכי ברנדס או בתמליל תכניתה האחרונה של ורדה רזיאל ז'קונט, ולא הייתי מרגיש (אלא אם כן ניקול קידמן היתה צועקת כל חמש דקות "תזרקי אותו!"). למרבה המזל, בכמה קטעים מסכמת קידמן-וירג'יניה את עלילת הספר במשפט אחד, וזה, בסופו של דבר, עזר גם לבורים כמוני להגיע לרמת הבנה מינימלית של העלילה. אבל לא הרבה יותר מזה.
השחקניות הראשיות, כולן מוערכות למדי על-ידי הח"מ, מפגינות משחק שלפחות עבורי, היה צורם מאוד, והרבה פחות טוב ממה שהן מסוגלות. נראה שקידמן עשתה מאמץ מאין כמוהו לשכנע אותי שכל השבחים שחשבתי עליה כשחקנית – מוטעים. כפי-הנראה, בוחרי האוסקר מניחים שמשחק שנשמע רדום ואפאתי הוא משחק איכותי, ושאם הרכיבו לה אף תותב לרגל הסרט, אזי מייד רמת משחקה עלתה בכמה וכמה דרגות.
ג'וליאן מור סתם הייתה מעצבנת, ומריל סטריפ הייתה ממש לא אמינה. אני לא יודע למה, אבל משהו צרם כל פעם שהיא ניסתה להפגין רגש בסרט – נראה היה כאילו האיפור שלה זולג ותו-לא.
בכל סצינה הכניס התסריטאי איזה משפט מתוחכם או מתחכם – מין משפטי זן ופילוסופיה עמוקה-לכאורה – רק בשביל שיהיה שם. הבעיה היא שזה לא נשמע אמין. אולי גברת וולף הייתה בעלת מסרים חשובים ועמוקים, אבל הנאומים שבסרט נראים כמו פוזה גדולה אחת.
רק המתים חיים, זלמה.
שלושת הסיפורים פשוט לא מתקשרים זה לזה. הספר, שאמור לקשר את כולן, כנראה עובד כמו בגדי המלך החדשים: רק מי שחכם רואה את הקשר, או שמא רק מי שקרא אותו יכול לקשר את ההתרחשויות. בסוף אכן ישנה איזו סגירת מעגל, אולם חסרת הגיון למדי; רוב הדקות האחרונות נראות כמו מאמץ נואש של תסריטאי תקוע לחבר את הקצוות, בלי סבירות מיוחדת. אבל, בניגוד אלי, הוא בטח קרא את הספר.
וזה לא מקובל עלי בכלל. מותר לסרט לדרוש מהצופים ידע קודם, אבל צריך שהידע הזה יהיה בסיסי (למשל, "היתה מלחמת העולם השניה"), אלא אם כן מדובר בסרט המשך. אבל כאן הרי לא מדובר ביצירה בסדר-גודל של התנ"ך, והדרישה הזו לידע מסוים כנקודת מוצא היתה הבעיה הכי גדולה של הסרט בעיני. לפחות היה צריך להדביק על הסרט, במקום את הדירוג הרגיל לפי גילאים, את מדבקת ה-WG-13, לאמור, Woolf Guidance: אם לא קראת את הספר לפחות 13 פעם, הדר רגליך מן האולם.
.help me סPut that thing back where it came from or s
וקאט.
- אתר רשמי
- אתר ישראלי
- קנו את הספר במיתוס
- אגודת וירג'יניה וולף
- קנו את "גברת דאלאווי" באמאזון
- …או קראו את הספר אונליין
- ניקול קידמן (אתר לא משהו)
- ג'וליאן מור אתר מעריצים
- מריל סטריפ אתר פלאש מושקע
- הרהורי זן
ורדה! ורדה! ורדה!
שלוש!
היות ורק אני מעניין את עצמי, אז אני רוצה להידחף, ולהגיד שכבר לפני שנה, בהקרנות הזוועתון מולין רוז' אמרתי באתר כחלחל זה, שניקול קידמן ,כפרה עליה, טפו, תזכה באוסקר תוך חמש שנים, וזה לקח שנה. האין אני משהו-משהו?
לגבי הביקורת, אני לא מסכים שסרטים צריכים להתבסס על ידע ברמה של "היתה מלחמת עולם שניה, אני חושב".
גם אני לא קראתי את הספר, ולא ספר אחר של הוולוורינית, אבל אני לא מתגאה בזה, לא מפרסם את זה באינטרנט, ולא מתרגז על סרטים טובים שלוקחים בחשבון שעשיתי זאת (שכן, זבש"י ולא של הסרט). איכות זה לא מילה גסה. koos דווקא כן.
היית צריך להגיד, שאתה לא קהל היעד של הסרט הזה, ולוותר על הביקורת, לטובת מבקר אחר, לדעתי. כך לביקורת היה ערך רב יותר לקוראים, שאולי היו נהנים מהסרט הזה, גם אם לא קראו את הרומן.
ועכשיו לעניין האמיתי:
למען האמת, נמאס לי כבר שכל פעם שמישהו מדבר על התכנית של ורדה רזיאל זקונט, בקטע של גנאי, הוא מייד אומר שכל חמש דקות היא צורחת על אנשים "תזרקי אותו". זה לא מרגיז כי:
א. זה פשוט לא נכון.
ב. כי יש המון אנשים מגעילים, שאכן צריך לזרוק אותם.
זה מרגיז כי זה פשוט מראה שהבן אדם שאומר את זה לא הקשיב בעצם לתכנית של הז'קונטית, ורק משתמש במה שהוא שמע עליה, ומדביק אותה על דבריו.
טוב! אני מודה!! אני אוהב את ורדה!!! היא מלכה!!
ור-דה! ור-דה!! ור-דה!!
ואני שוב אומר:
אם הסרט היה מוגבל למי שקראו את הספר, לא הייתה לי טענה. אבל לא אמרו את זה בשום מקום בפרסומות שלו.
אבל נניח שמבקר אחר, שהיה קורא את הספר, היה כותב משהו, איך זה היה הופך את ביקורתו למועילה יותר עבור אלו מן הצופים, הימור שלי שבארצנו אלו הרוב, שלא קראו את הספר?
(אם בשביל לראות את "שר הטבעות" היתה חובה לקרוא את "הסילמריליון" קודם, חושבני שהרבה פחות אנשים היו רואים אותו).
מ.ש.ל.
האם כדאי לקרוא את שר הטבעות?
אני חושב שמי שקרא את טולקין נהנה יותר מהסרט.
כשגנדלף ממלמל לעצמו בשר הטבעות הראשון "Riddles in the dark "
כשנופל לו הגרוש על הקשר בין הבלאגן לגולום, רק מי שקרא את האפיזודה המדהימה בספר ההוביט, שזה השם שלה, יכול להבין על מה הוא מדבר, ופשוט לאהוב את התסריטאים של הסרט שרה. למי שלא קרה אתה ההוביט, הרגע הזה משעמם ולא ברור.
אולי גם השעות הוא כזה? לעולם לא נדע!
זו לא השאלה.
האם אתה יכול ליהנות משר"ה בלי לקרוא את הספר?
כן. פחות, אבל כן.
האם אתה חייב לקרוא את כל כתבי קלאוזביץ, ז'ומיני וטוכצ'בסקי כדי להבין סרט מלחמה?
האם אתה חייב להיות פילוסוף מדיני כדי לקחת חלק בפוליטיקה?
לא. הכל עוזר, כנראה, אבל לא חובה. ולא הגיוני לצפות שיהיה חובה.
אבל האם אתה יכול ליהנות מ"השעות" בלי לקרוא את "גברת דאלאווי" (ואולי גם את הספר "השעות" בעצמו?) אני חושב שלא.
אני מתכוון לקרוא את "גברת דאלאווי" מתישהו, ואולי אז זה יהפוך את דעתי על פניה.
אבל אם הייתי יודע את זה מראש, לא הייתי רואה את הסרט. ואם זו חובה ולא הזהירו בפרסומות, יש פה בעיית הונאה.
אני מוצא את כל נקודת המוצא שלך שגויה מהיסוד
קריאת "מרת דלאווי" אולי תוסיף רובד כזה או אחר לסרט, אבל בהחלט ניתן לצפות בו מבלי הידע המוקדם הזה, ואפילו להבין על מה הסרט. לי זה לקח אפילו פחות מארבעים דקות (למעשה, תוך פחות מחמש דקות מרגע שעלו הכותרות הבנתי בדיוק על מה הסרט, וזה מבלי לקרוא את "מרת דאלווי").
הסרט מאד קומוניקטיבי כלפי קהל הצופים ומועבר בו מספיק מידע כדי שצופיו לא יגששו בחשיכה.
מעבר לזה, מצאתי את הסרט יומרני מאד, רפטטיבי כמעט באותה מידה שפס הקול הגלאסי שלו רפטטיבי (דווקא מצא חן בעיני פס הקול, אגב) ובה במידה חשבתי שהמשחק של כל שלוש השחקניות הראשיות היה מצוין, ובמיוחד זה של ניקול קידמן.
האוסקר על הסרט הזה, הגיע לה ועוד איך. חבל רק שכל המאמץ שהושקע בסרט (והושקע בו הרבה מאמץ) הוא בבחינת "פול גז בניוטרל". משחק נפלא, בימוי מצוין ועריכה מרשימה, כל אלה כדי ליצור סרט המסתובב סביב הזנב של עצמו ובסופו של דבר הדבר היחיד שניתן לומר עליו שהוא בעצם על…כלום.
מעשה אוננות קולנועית מפואר עם מפגן משחק מרשים. כבר הרבה זמן לא ראיתי כל כך הרבה מאמץ איכותי המושקע ב… במה בעצם?
איכות היא לא מילה גסה
זה סביר לגמרי מצד סרט לדרוש מהצופה ידע מוקדם כלשהו, אפילו אם הוא לא ידוע לכל מי שגמר כיתה ה'. הבעיה בסרט כזה היא שדרישות הבסיס – "אזהרה! הכניסה מותרת רק למי שקרא את 'גברת דאלוויי' – לא מופיעות בפוסטרים. בדיוק בשביל זה קיימות ביקורות קולנוע: כדי להגיד לאנשים שלא קראו את הספר שאין להם מה לחפש בסרט. ואת זה בדיוק עושה הביקורת של טווידלדי, שהוא לא קהל היעד של הסרט הזה, כמו גם תשעים ומשהו אחוז מקוראי הביקורת.
(בחצי השעה ששמעתי שלא באשמתי מהתכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו, היא צעקה "תזרקי אותו!" לפחות פעם אחת. סטיגמות לא מבוססות הן נכונות לפעמים).
איכות היא לא מילה גסה
הייתי רוצה לדעת אם אתה צפית בסרט ושותף לדעתו של טוויד, או שאתה פשוט מקבל את ביקורתו לאור הנחתך שהוא יודע על מה הוא מדבר (לאור נסיון העבר).
לא ראיתי את הסרט.
אני לא יודע אם אני אסכים עם דעתו של טווידלדי (במקרים רבים אני לא מסכים איתו) אבל יש לו דעה, והיא מנומקת ומנוסחת היטב, וכמו שאמרת, הוא הוכיח את עצמו בעבר כאחד שיודע על מה הוא מדבר. אני לא בהכרח מסכים עם כל ביקורת שמתפרסמת.
אפשר לראות את הסרט מבלי לקרוא את הספר.
כמו שכבר אמרתי, קריאת "מרת דאלווי" אולי תוסיף רובד (דק למדי, אגב) אבל זו ממש לא דרישה מוקדמת ואפשר לראות הסרט מבלי לקרוא הספר ולהבין בדיוק מה קורה בו, ואפילו לקלוט הקשרים תרבותיים רבים.
אני מוצא שביקורתו של טווילדי היא זו שמטעה את הצופים, ולא הסרט. והביקורת הזו מטעה את הצופים בגדול!
ורדה! ורדה! ורדה!
יקירי, נראה לי שיש לך בעיה, או שמא נאמר 'איתגור' בניתוב הכעס. הייתי ממליצה לך ללכת לפסיכיאטר. ואני בקוונה לא אומרת פסיכולוג. פפפפסיכיאטר! אני יודעת שהרבה אנשים יכעסו עליי על זה, אני כבר שומעת את הפקס מתחיל לרשרש. הלו? אבל אולי תלך לרשום לעצמך כדורים? לא לתמיד, רק לקצת זמן. ואם זה לא יעבוד, אז תזרוק את עצמך. דרך החלון. או לנהל, עם אבנים בכיסים.
ולמאזין הבא, הלו?
נו, תזרקי אותו.
ביקורת לעניין
לביקורת כזו אני קורא "אפקטיבית" משום שהיא גרמה לי להחליט אם ללכת לסרט או לא.
אז לא, לא אלך לסרט. גם אני לא קראתי את מרת דאלווי. רציתי ללכת לסרט בגלל שהוא זכה לביקורות טובות אצל כל השניצקליינים למינהם, אבל תודות לטווידלדי אני אחסוך את ה 30 ומשהו ש"ח האלה.
לגבי שר הטבעות: ראיתי את הסרט ומאוד נהניתי, אבל זה היה רק בגלל שקראתי את הספר.
לו לא הייתי קורא אותו, לעולם לא יכולתי לגשר לבד על הפערים בתסריט, או להבין אנקדוטות כמו זאת שהוזכרה למעלה.
—————————–
ציטוט:
"מה זאת אומרת, 'אנחנו צריכים לספור אותם מחדש' ?!
זו היתה מחשבה לחה
חכו חכו, שיבוא לפה מישהו שאהב את הסרט ולא קרא
הוא כבר יראה לכם מה זה.
תנחומיי למשפחות.
פספסת משהו
ההתאבדות של וירג'יניה וולף בסרט היא אכן ההתאבדות שלה, ואפילו בצורה די מדוייקת (האבן בחלוק וכאלה). בסרט מצוינת במפורש השנה 1941 בפתיחה, ורק אחר כך אנחנו קופצים עם העלילה של וירג'יניה חזרה לשנה שבה היא כותבת את הספר. (זה היה 1921 בסרט? חשבתי שהיא כתבה אותו ב1923)
אגב, אני לא חושב שיש כאן ספוילר. הסרט נפתח בהתאבדות, ובכל מקרה כל מי שמכיר את וירג'יניה וולף יודע מה קרה לה.
עשיתי בדיקונת
היא התחילה לעבוד על הספר פחות או יותר בשנת 1923, למרות שכבר בשנה הקודמת היא הריצה כל מני רעיונות לגביו, ובנוסף גברת דלאווי הופיעה בכמה סיפורים קצרים שלה. כל זה לא מסתדר במיוחד עם מה שמתואר בסרט (מישהו זוכר אם השנה שלה היא 21 או 23?) אבל אני מניח שכאן צריך לבוא בטענות לסופר שכתב את "השעות", והוא אמור להיות מומחה לוירג'ינה וולף, אז לך תדע מה לחשוב.
אתה יודע, הבנתי את זה כבר מההודעות הקודמות
לא צריך להתנשא.
מצטער. יש לי את המנהג המגונה של השארת הודעות
לפני שאני קורא את כל הפתיל.
ואכן,
בסצינה בתחילת הסרט בה היא כותבת את מכתבי ההתאבדות והולכת לנהר הכותרת היתה 1941.
אופס, אני לא נחשונית.
גם ההורים שלי
ראו את הסרט, ורק אח"כ רצו לקרוא את הספר. ואז את הספר המקורי.
במקרים כאלה
באמת עדיף שאם לא הבנת את הסרט פשוט לא תכתוב ביקורת בגלל ש:
א. אני בטוחה שעל הביקורת שלך יוכלו לבוא כמה וכמה אנשים עם דעות מנוגדות וחבל לפרסם תגובה כ"כ קיצונית.
ב. האמת שאני לא הייתי כ"כ מתגאה אם הייתי הולכת לסרט בלי לקרוא את הספר ולא מבינה כלום. אני קראתי את הספר אבל הלכתי עם חברה שלא קראה והיא הבינה הכל, חברה שלי הלכה עם המשפחה שלה ואף אחד שם לא קרא את הספר והבין הכל ובכלל אני מכירה המון אנשים שנהנו מהסרט והבינו ה-כ-ל.
הייתי מאוד מקווה שלסרט כזה מדהים ומעולה ואיכותי תכתב כאן ביקורת ברמה של שאר הביקורות, אבל זו הייתה ביקורת בממש עצבנה אותי בגלל שזה באמת סרט מעולה, לאלה שקראו את הספר ולאלה שלא, וגם בגלל שהיא לא הייתה מנומקת אלא פשוט ישר שללה את הסרט.
אני יודעת שאני לא אמורה לבקר ככה את הכותבים, אבל הפעם זה ממש הכאיב לי לראות שככה גורמים עכשיו להרבה אנשים לא לראות את הסרט.
לא היו שתי גרסאות.
אני הייתי השני שהבטיח ביקורת על 'השעות', אבל הימים הביסו אותי, וכתבתי רק כמה פסקאות. בכל מקרה, דעתי דומה לזו של טווידלדי, אולי קצת פחות קוטלת, אבל קרובה מאוד. להלן הפסקאות הראשונות של הביקורת שלי:
הסרט 'השעות' מבוסס על ספר מאת מייקל קאנינגהאם. הספר, כך אמרו לי, מצוין. לרוע המזל, אותם אנשים שאמרו לי את זה, אמרו לי גם שלפני שקוראים אותו צריך לקרוא את 'גברת דאלוויי' של וירג'יניה וולף, וכדאי גם לקרוא את 'גברת בראון' ו'גברת וולף', וא אתה כבר בעניי אולי תקרא גם איזו ביוגרפיה טובה של הגברת וולף, וגם…
אם רשימת הקריאה לעיל גרמה לכם בחילה קלה, אתם לא לבד. למרות אהדתי הרבה לספרים באשר הם, גם אני מרגיש שסרט צריך לעמוד בפני עצמו, מבלי שנצטרך לעבור לשם כך על רשימה ביבליוגרפית שלמה. לפיכך, כשהחלטתי ללכת ל'השעות' בלי 'הכנה מוקדמת' ניגשתי לכך בלב שלם, כשכל ידיעתי על וירג'ינה וולף מתמצה בכך שהיא סופרת, ושמגלמת אותה ניקול קידמן.
הפרט השני התגלה כבעל חשיבות עצומה כבר על ההתחלה, שכן בלעדיו ספק אם הייתי מזהה את קידמן. שמלות ארוכות משונות, המון מייק-אפ ואף משופץ הצליחו להסתיר לגמרי את קידמן המוכרת, ולחשוף את הגב' וולף, סופרת. וולף זו מצוידת בכל פריטי האופנה ההכרחיים בז'אנר 'הסופרת הקפריזית' (חדר משלה, משרתים מבולבלים, בעל יציב-עד-כדי-בוקיות המפרנס אותה בשמחה) ותשמח בכל הזדמנות לשחרר הגיג מסתורי או לעלות לכולם על העצבים.
אבל זה לא הסיפור, כלומר זה לא כל הסיפור, כלומר זה בדיוק שליש מהסיפור. בשני השלישים האחרים נכיר את גב' בראון (ג'וליאן מור המצוינת), עקרת-בית-פלוס-ילד המתכוננת ליום ההולדת של בעלה ובמקביל קוראת את "גברת דאלוויי" של הגב' וולף, ואת קלאריס וון (מריל סטריפ, הרבה פחות טובה מאשר באדפטציה), עורכת בהוצאת ספרים הנאלצת משום מה לארגן מסיבה לרגל זכיית חבר חולה איידס בפרס ספרותי חשוב שמעולם לא שמעתי עליו.
זהו. עד כאן הספקתי, ומה שלא הספקתי להסביר הוא שהסרט חסר כל תשוקה אמיתית, וכדי להסוות זאת הוא דואג לסצינות מוזרות ביותר ולנשים שמתנפלות אחת על השניה ומתנשקות בלי שום מניע נראה לעין. התחושה החזקה ביותר שלי הייתה שיש כאן עוד הרבה דברים שהדמויות יודעות, אבל לא מספרות לנו, בעיקר בסיפורה של הגב' וון. התחושה השניה שלי היא שיש מוטיבים מאוד יפים, שמוסברים למוות ע"י הצגתם באופן מובהק בכל אחד מהסיפורים.
אז לקראת הסוף התעוררתי, וההפתעה בסיום דווקא צמררה אותי קצת כשחשבתי על המשמעויות שלה. אבל זהו. רק מחשבה. מעט מאוד רגש, מעט מאוד עומק.
התחושה העיקרית מצפיה ב'השעות': הספר כנראה ממש טוב, אבל יש סרטים שאי אפשר לעבד אותם לקולנוע*.
בנקודה אחת אני חולק על טווידלדי: ג'וליאן מור הייתה לדעתי מצוינת, והסיפור של עקרת הבית הפך בגללה ובגלל הילד המדהים שלצדה לסיפור הכי מעניין מבין השלושה, למרות שקורה בו הכי מעט.
והמחשה לשיעמום שלי במהלך רוב הסרט היא העובדה שביליתי את הזמן במשחק המוכר 'זהה את השחקנ/ית', הידוע גם כ'מאיפה אתה מוכר לי'. זה היה משעשע בהתחשב בכמות האורחים, שכללו את קלייר דיינס, מגי ג'ילנהאל (היא ואחיה נדחפים לכל מקום השנה), טוני קולט, מירנדה ריצ'רדסון וכו'.
* אלא אם אתה צ'רלי קאופמן.
האח!
אין לי משהו באמת חשוב לומר, אז אקצר – ביקורת משובחת שאומרת את מה שאנשים היו צריכים לומר – מתחכם וחכם זה לא אותו דבר. כל הכבוד שנמנעת מהתנהגות העדר בנוגע לסרט הזה.
(כן, עליתם על הדפוס בתגובות שלי, היסחפות טוטאלית באהדה לסרטים מפריעה לי)
סליחה על ה
אבל זה מציק לי נורא:
אתה רוצה להגיד לי שאתה מחליט לאהוב/לשנוא סרטים שאתה רואה, רק לפי מה שאחרים חושבים עליהם ומתוך נסיון לא להיות חלק מהעדר? יש סרטים שמגיעים להם כל השבחים שקיבלו. יש כאלה שלא. אני לא חושבת שמישהו באתר הזה שופט סרטים רק לפי מה שאחרים אמרו עליהם. כשאנשים אוהבים סרט – זה לא כי הם נסחפים אחרי כולם – זה כי זו דעתם הכנה. כנ"ל הביקורות פה. אנחנו לא מנסים להתייפיף או להתחבב על אף אחד, והמבקרים כותבים את מה שהם מרגישים, בין אם זה מוצא חן בעיני אחרים (ותואם את דעתם) ובין אם לא.
הבעיה העיקרית בביקורת הזו
היא שהיא מניחה ש*צריך* לקרוא את הספר לפני שרואים את הסרט.
אני ראיתי את הסרט ובגללו החלטתי לקרוא את הספר ("גברת דלאווי", לא "השעות"). אני אמנם רק באמצע, אבל כבר עכשיו נדמה לי שאני יכול להגיד שאין קשרים קריטיים, ובהחלט לא חובה לקרוא את הספר לפני שרואים את הסרט. על אחת כמה וכמה – אני בטוח שאם טווידלדי יקרא את הספר ויראה שוב את הסרט הוא יחזור עם אכזבה גדולה הרבה יותר ויגיד "גם אחרי שקוראים את הספר, לא מבינים כלום!"
המעט שמוצג בסרט מן הספר זה פחות או יותר מה שצריך לדעת. אני מניח שמי שקרא את הספר עדיין יהנה יותר, אבל זה בהחלט לא קריטי.
הקשר בין שלושת העלילות (פרט לקשר המלאכותי והמעצבן שקשרו בין העלילה של מור לעלילה של סטריפ לקראת הסוף) הוא פשוט מאוד: כל שלושת הדמויות המרכזיות מתמודדות עם תחושות החמצה, ריקנות ומשיכה למוות, כל אחת בצורה שונה לגמרי, ומזווית ראייה שונה לגמרי. גם בספר, זה כנראה המאחד של שתי הדמויות המרכזיות, שאין בינן שום קשר אחר.
באשר למשחק, אני חושב שהמילה "אובר אקטינג" עלתה לי לראש בערך כל שלוש שניות בסרט. כנראה הכניסו לשחקניות לראש שזה הולך להיות סרט נורא גדול וחשוב, וכל אחד תהיה מועמדת לאוסקר ואוסקר משנה (למה מור הייתה מועמדת למשנה וקידמן לראשי, מישהו יכול להסביר?) אבל בכל זאת אהבתי את המשחק של קידמן, אולי כי לשם שינוי היא ניסתה לעשות דמות מעניינת (לא, לא ראיתי את "האחרים"), והאף – הוא מאפיין חיצוני של שינוי פנימי משמעותי, כי בסופו של דבר אני לא זוכר אותה בתפקיד שכזה עד עכשיו, והיא עשתה אותו לא רע בכלל, אם כי אולי בהגזמה מסויימת.
נו טוב, לא ראיתי שבאו בטענות לדניאל דיי לואיס כשהוא עשה את זה בקאמבק המקסים שלו ב"כנופיות ניו יורק".
אני ראיתי את הסרט ונהניתי ממנו מאוד – בעיקר כמה ימים אחרי הצפייה.
זה סרט שצריך להרהר עליו.
במהלך הסרט הבנתי שמי שלא חווה על בשרו דיכאון אמיתי – מחמיץ הרבה מאוד מן המסרים.
ובתור אחת שכן התמודדה עם דיכאון, אני יכולה להגיד בהחלטיות שהמשחק של מור וקידמן היה משובח ומהימן.
לא נכון ולא נכון
לא קראתי את השעות וגם לא את מרת דאלוויי, ובכל זאת נהניתי מן הסרט (עד כמה שניתן ליהנות מסרט שעוסק בהתאבדות ובדיכאון) ואני מאמין שגם הבנתי את הרעיונות שעומדים מאחוריו. לטעמי, זהו ההשג המרכזי של הסרט: העובדה שהוא מצליח להעביר רעיונות פילוסופיים יחסית מורכבים בלי נאומים פשטניים ובצורה מרגשת.
נכון, יש לו חולשות: החלק האמצעי שלו שמתרחש בשנות ה50 לוקה בעודפי דרמה (ילד שצועק אמא אמא וכו' – ממש "סיפורו של אלוף"), במיוחד מכיוונה של ג'וליאן מור שמגישה מפגן מניירות איום ונורא שפשוט מכאיב לצפות בו. כנראה שמור צריכה לקחת פסק זמן מתפקידי הנשים ההיסטריות שעליהן היא חוזרת שוב ושוב. לעומתה שאר הקאסט מפגין משחק סביר ומעלה. במיוחד ראויים לציון אד האריס בהופעה מעולה וניקול קידמן שהפתיעה אותי ביכולת משחק מרשימה מאד – האוסקר הגיעה לה בצדק.
באמת שאין לי מושג מדוע אנשים שונאים את הסרט – בסה"כ, למרות החולשות שלו, הוא עדיין אחד הסרטים הטובים של השנה – יש בו לא מעט עוצמה ומסר מורכב בהרבה מרוב הדרמות ההוליוודיות המממוצעות. העובדה שסרט שנעשה בהוליווד מתיחס בצורה ריאליסטית מאד לחיים בצל הדיכאון (מחלת הנפש מס' 1 במערב), מזכה אותו בלא מעט נקודות. באמת שאין צורך לפחד מווירג'יניה וולף.
לא תגובה.
אני לא רוצה לקרוא את התגובות כאן, כדי לא להרוס לעצמי את שאריות החווייה מהסרט הזה, שהוא אחד היפים שראיתי בשנים האחרונות, כל כך יפה עד שבאופן חריג, ממש לא מתחשק לי לנתח אותו.
לא האמנתי שהביקורת בעין הדג על 'השעות' תהיה שלילית, או צינית.
זה אחד מהסרטים היחידים שראיתי בזמן האחרון, שבהם יש סיפור שבאמת אפשר לנעוץ בו את השיניים, סיפור שעוסק בדברים הכי גדולים בחיים, אך בצורה כל כך נעימה ולא דידקטית. סרט שבו כל השחקנים משחקים מצויין, עד האחרון שבהם, כולל הילד. ובגלל שהסיפור מספר על מערכות יחסיתם מורכבות, יכולות המשחק שלהם באותו לידי ביטוי: משפט אחד של אד האריס, ופניה של מריל סטריפ משתנות לחלוטין. משפט אחר, ועדו שינוי מוחלט. בדיוק כמו שוירג'יניה וולך אמרה. שעה וחצי, שמתארת יום אחד, ובתוך היום הזה – כל החיים: צעירים, זקנים, מאוהבים, מיואשים, הוריים, עצמאיים, מנצחים ומפסידים, משוגעים ושפויים, רצויים ודחויים, רוצים למות ולחיות – ולא אדם אחד ולא, כפי שנאמר, שלוש נשים. אלא לפחות 6 סיפורי חיים נדירים מתגלים בסרט אחד, שבכלל לא מרגיש עמוס.
וההתכתבות של כל אחד מן החלקים של הסרט עם כל אחד מן האחרים – יש חפיפה אבל היא לא מושלמת, ומצאתי את עצמי חושבת שעול לאחר מכן – מה בעצם אמר הסיפור הראשון על השני? או השני על השלישי? האם הייתה הקבהל בין הסיפורים? או שבעצם לא הייתה? האם הבחירות שלהם בעצם היו שונות או דומות? האם האהבות של בני הזוג שלהם היו אהבות דומות או שונות? ואם חיים שונים ואהבות שונות – מה יותר טוב? מה הסרט חושב שיותר טוב ומה באמת יותר טוב? מהן האלטרנטיבות בעצם?
והיופי החזותי של הסרט.
וניקול קידמן שאי אפשר בכלל לזכור שהיא ניקול קידמן, ולא בגלל האף. וההתכתבות עם היצירה הספרותית של וירג'יניה וולף, שהיא בכלל לא מרכז הסרט בעיני, אבל היא מוסיפה.
בתגובה שלי לביקורת האוסקרים, כעסתי שהסרט לא נבחר בקטגוריית התסריט במעובד הטוב ביותר. חשבתי שהספר מדהים. והסרט – עוד יותר.
לא רק שהסרט לוקח מן הספר בדיוק, אבל בדיוק, את הקטעים החשובים והחיוניים ממנו, ומנקה אותו מחלקים שלא היו חיוניים, כמעט בלי לסטות מקו העלילה המקורי, אלא שהסרט תורם להבנה והעמקה בספר.
אחרי שרואים את הסרט, רוצים לקרוא את הספר שוב, ורק כדי לראות אחר כך שוב את הסרט, וחוזר חלילה.
לפחות יצא מזה רעיון לסקר
"איזה ספר בחיים לא היית קורא לולא הסרט"?
אני, למשל (ותודה על ההתענינות), קראתי את כל 'איליאדה ואודיסאה' בתרגום הטשרניחובסקאי רק כדי ללכת לצפיה שניה ב'אחי, איפה אתה'. היה שווה.
לפחות יצא מזה רעיון לסקר
אני מודה. קראתי את "השעות" רק כשהתחלתי לקרוא על עלילת הסרט ולא התחשק לי לחכות כמה חודשים עד שהסרט יגיע לארץ…
כששקלתי לכתוב ביקורת לסרט
הדבר שהכי נראה לי בעייתי היה כיצד להעביר את האווירה וה-feel של הסרט, הנופלים לשיטתי להגדרה של "עצב מתוק", והם שהפכו לטעמי את הסרט לכל כך מהנה, מרתק ומוצלח. כנ"ל לגבי פס הקול, שהיה פשוט מהפנט ומצויין (רציתי לשמוע אותו עוד ועוד עד כדי כך שבשובי הביתה התחברתי לרשת ויאדה יאדה קאזה יאדה). כמובן שסתם אמירה מילולית בסגנון לא היתה מספיקה.
הפתרון שחשבתי עליו היה לפתוח את הביקורת בציטוט הבא, השייך לשיר שתמיד מעורר בי רגשות דומים של "עצב מתוק", ולקוות שמספיק אנשים יכירו את השיר ויהיו להם קונוטציות דומות הן לגבי התחושות והן לגבי המוסיקה (ויש אפילו דמיון עלילתי). יחד עם זאת היתה לי הרגשה שהעורכים היו חולקים על דעתי, ולכן בסופו של דבר אפילו לא ניסיתי:
בערב ב' כסלו
טרפתי את נפשי
יצאתי את ביתי
אשר אל מול הים
הכנסתי אבן אל הכיס
קשרתי חבלים
נכנסתי אל הים
נלחמתי בגלים
נפשי ביקשה רחמים
בתוך מערבולות
אבל אני חולם
אני בתוך חלום
ובחלום אגם שקט
בין העצים
ובחלום אגם
ודגי זהב שטים
יום אסוני הוא יום ששוני
ויום ששוני הוא יום אסוני
(ערן צור)
חייבים להודות
השיר הזה ממש מתאים לתחילת הסרט. המילים די תואמות את התמונות הראשונות והאווירה המלנכולית/מהורהרת של השיר באמת מתאימה לאווירה הכללית של הסרט.
הקבלה מדהימה
לעניות דעתי לא כל אדם היה חושב על ההקבלה העדינה הזאת בין שירו המרגש של צור לבין הסרט השעות .שממנו ראוי לציין נהנתי עד מאוד
רק הערה אחת:
זה גם נורא קל לתקוף מישהו שהודה שהוא לא בטוח שהוא הבין את הסרט (במיוחד אם דעתו נוגדת את שלך) ולהכליל כאילו הוא לא אוהב לחשוב בסרטים ושכל מה שמתאים לו הם סרטי אקשן מטופשים. קצת כבוד לאחרים, בבקשה.
לא נורא. אני מניח שהוא לא הטריח עצמו לבדוק
איזה סוג סרטים אני אוהב, ועל מה אני כותב ביקורות. אז אני פטור מלהתייחס לשאר, מה גם שאני תמה מהי "לסביות לא סקסואליות". זה כמו "הטרוסקסואליות לא סקסואלית"?
הביקורת שלי, באה מתסכול.
הרבה יותר מאשר מציניות סתם. בגרסה המקורית, היה עוד הרבה יותר את תחושת הבלבול שלי ואת ה"מה לעזאזל קורה פה". אגב, בהחלט הופתעתי מכך שהבדיחה-הלא-מזיקה-בעיני על ה-WG-13 עוררה נוגדנים. צר לי.
ודבר אחד: כשאני כותב ביקורת, לרוב אין לי מושג מה דעת שאר כותבי האתר, למעט בסרט-אחד או שניים (מישהו אמר "מועדון קרב"?). הדעות שלי, בדרך-כלל, באות לחוות את דעתי על הסרט, לא ליצור קונטרה-בכח.
הביקורת שלי, באה מתסכול.
בדרך כלל אני מאד אוהבת את הביקורות שלך – שליליות, חיוביות, נוגדות את דעתי או מתאימות לה.
הפעם, הרגשתי שמשהו פוספס.
ולמה? בגלל שלא הייתה תאימות בין הטון של הביקורת לטון של הסרט.
כשלונג קטלה את 8 מייל, היא עשתה את זה בשפה שלו. כשנונו קטל את מולאן רוז', הוא עשה את זה בשפה הקאמפית של הסרט. כשדן ברזל כתב ביקורת חיובית מדהימה על רקוויאם לחלום, הוא כתב את זה בצורה מצמררת, כמו האווירה של הסרט.
הביקורות לסיפורים ואגדות, לעומת זאת, היו יופי של ביקורות למרות שלא היה להם קשר לסגנון של הסרטץ הן פשוט היו ביקורות שכתובות בסגנון ענייני, לוגי, שהעביר את דעת הכותבים. וזה גם היה אחלה.
(אני יודעת, כי ניסיתי לכתוב לסרט הזה ביקורת ב'סגנון שלו', ולא הלך לי. שלכם היו הרבה יותר טובות).
כשיש סרט אקשן שלוקח את עצמו מאד ברצינות, כיף לקרוא עליו ביקורת קוטלת, גם אם זה טיפה פוגם בחווייה, כי זה יוצר חווייה חדשה.
ולעומת זאת – הביקורת הזו גם מנסה להשתמש באלמנט סגנוני מהסרט, וגם באותו הזמן כל כך מפספסת את הסגנון האמיתי שלו, שזה פוגע בחווייה המקורית ויוצר אנטגוניזם.
כאמור, בדרך כלל אני ממש אוהבת את הביקורות שלך.
יותר ממסכימה!
האמת שאחרי שראיתי את הסרט (שלשום. מזל שלא קראתי את הביקורת הזו קודם כי בדר"כ אני מושפעת מהדעות של הכותבים כאן) חשבתי שהדבר האחרון שאפשר זה ממש לרדת על המשפטים שם ועל כל הסרט הזה בעצם. חשבתי שאם תהיה ביקורת שלילית יגידו שהסרט כבר מדי, שהעריכה מעצבנת (למרות שממש אהבתי וזה העביר ממש טוב את הסיפור! תוך שניה עם העריכה הזאת הבנתי מי זה מי) וכ"ו. אבל לא חשבתי שממש יצחקו כאן על ציטוטים שאני אישית מאוד אהבתי, בעיקר בגלל ההקשר שלהם לסרט והרי ככה אמורים לראות אם הציטוט טוב- לראות אם בזמן הסרט הוא העביר משהו, אם אח"כ חשבת על המשפט ונזכרת בסצנה. ולא אם התרגום של הציטוט מהסרט הוא כ"כ מבריק בפני עצמו, משום שהתסריט והדיאלוגים אמורים דבר ראשון לשרת את העלילה והאווירה של הסרט…. מה גם שחלק מהתרגומים של הציטוטים לא היו מי יודע כמה…. במקום זכות כתבת אור (light וright ועוד כל מיני).
בקיצור הייתי רוצה לפחות שאם לא אהבת את הסרט לפחות תכתוב סיבה מספקת ולא סתם תביא טיעונים כמו של ילדים קטנים שלא אוהבים סרט כי הם לא אוהבים. והייתי מצפה לפחות לקצת התאמה בין הרמה של הסרט והשפה שלו והאווירה לביקורת. דבר שדי נהוג פה ובגלל זה אני ממש אוהבת את הביקורות באתר!
וד"א תהרגו אותי אבל לא הבנתי מה לא טוב במשפט:
אין כמו 'השעות' אחרי 'הצלצול'
קשה לא לצחוק כשקידמן עונה 'But I do'
מה שהפריע לי
זו התחושה שבאמת יש הרבה סיפורים שאני טועמת רק את הקצה שלהם, כמו אותו קיץ שבו בילתה סטריפ בבית קיץ עם ריצ'רד ולואיס (קראו לו לואיס או שאני מבלבלת עם מישהו אחר?), או למעשה – כל סיפור החיים של ריצ'רד – טעמנו קצת מילדותו, שמענו מאמא שלו קצת על מה שקרה אחר כך, הבנו קצת מה עבר עליו כשהוא היה בן 19, וראינו אותו עכשיו – ועדיין הייתי מאוד רוצה לראות מה קרה בשאר הזמן. אולי תגידו שזה לא מעניין, אולי תגידו שמה שלמדנו עליו בסרט היה מספיק. ובכל זאת הייתי רוצה ללמוד עליו יותר.
ונותרתי עם שאלה שכנראה לגמרי לא חשובה, ולא בכדי לא הכניסו את זה לסרט, אבל יש לי נטיה להיטפל לפרטים הכי לא חשובים, לא מעניינים ולא רלוונטיים, ואני אשאל למרות הכל, למקרה שבספר זה כן הופיע ומישהו יודע: הממ.. אני לא בטוחה אם בשאלה שלי חבוי
או לא. נדמה לי שלא, אבל קחו בחשבון שהיתה התלבטות קטנה בנושא כשאתם מחליטים אם להמשיך לקרוא. אז השאלה היא: ממה נפטרה אחותו של ריצ'רד?
נדמה לי שהם אמרו שזה סרטן
פשוט חוצפה!
המלך הוא עירום-
יכול להיות שהספר של קניגהם הוא טוב, יכול להיות שו'ירג'יניה וולף היא גדולה, אבל זה לא הופך את הגיבוב היומרני הריקני והמשעמם הזה לסרט טוב. סרט, כיצירה צריך לעמוד בפני עצמו, ועם כל הצניעות, אני מחזיק מעצמי מישהו עם מספיק כלים תרבותיים – קולנועיים וספרותיים – כדי לומר זאת. סרט הוא יצירה, ומאחורי יצירה צריך לעמוד יוצר. ברור שמאחורי הסרט הזה עמדו רק עורכים, כותבי מוזיקה (גלאס), מאפרים, שחקניות מפונקות שסידרו לעצמן תפקיד "אכותי", ואפילו אוסקר (מה הלאה? סטלונה ישחק את שפינוזה?), וכמובן, מפיקים עם הרבה הרבה כסף שרצו לעשות עוד קצת כסף ממשבצת ה"אכות" המלאכותית. יש לי חדשות בשבילכם: לא נראה לי שאפילו "יוצרי" הסרט קראו את ו'ירג'יניה וולף. במקרה הטוב הם קראו את קניגהם וגם זה בספק גדול.
הסרט הזה פותח צ'ק גדול מאוד: חיים. מוות. משמעות. התאבדות. טירוף. אבל לצ'ק, באופן חצוף אין כיסוי! הוא נראה בעיניי כמו ידוען שקונה בחנות שלי ולא משלם כי הוא מצפה שנכיר אותו ופשוט נוותר לו מתוך הערצה!
ובכן אני לא מוותר! לא היום! לא בחנות הזו גברת! לא מעניין אותי אם את מפורסמת, אני רוצה תמורה לשלושים ושלושה השקלים שלי!
במילה אחת: חוצפה.
עדיף לראות את ה"קו האדום" בפעם העשירית.
ששש... לא מזכירים כאן את ''הקו האדום''
ממש לא!
אני אישית לא קראתי ספר של וירג'יניה וולף לפני שראיתי את הסרט, וגם את הספר "השעות" לא קראתי ואני מסוג האנשים שאחרי שהופיעו כתוביות הסיום ונשארו כמה שניות כדי לעכל את הכל, ישר אמרה לכל מי שהיה לידי שעכשיו אני הולכת לקרוא את "מרת דאלוויי" ואת הספר "השעות".
לדעתי הסרט מאוד עומד בפני עצמו, אפילו הרבה יותר מהספר "השעות" (אני מקיימת את ההבטחות שלי לעצמי), שלדעתי בו הכותב היה ממש בטוח שקראנו את "מרת דאלוויי" לפחות כמה פעמים ודווקא בסרט מפרשים הרבה מאוד דברים שלא נאמר עליהם בכלל בספר.
מאחורי הסרט הזה לדעתי עומד לפני הכל תסריט ממש ממש מעולה, וכן אני בטוחה שדיוויד הייר (התסריטאי) קרא סםרים של וירג'יניה וולף וגם את "השעות", ואני גם בטוחה שהוא קרא את זה לא רק פעם אחת! אמא שלי קראה את הספר "השעות" לפני שהיא ראתה את הסרט, והיו קטעים בספר שהוזכרו בחצי משפט ונראו לא חשובים ובסרט היא גילתה כמה היא החמיצה ולא קראה בין השורות!
ואכן הייתה עבודה מאוד חשובה כאן של עריכה, אבל כשמדובר בקטעים כאלה של עריכה כ"כ מדוייקת אני אומרת לך כאן ועכשיו- העורך הוא לא זה שמצא בדיוק מעשים דומים והכל אלא זה התחיל בתסריט, המשיך בבמאי ובשוטינג ובמשך כל עשיית הסרט ידעו שזה מה שהולך להיות ועבדו לפי זה!!!
בקיצור הייתה עבודה עצומה על הסרט הזה ורואים את זה, ולא משנה כמה תנסה להגיד שאף אחד לא קרא שום ספר ולא משנה כמה תנסה להגיד שכל הסרט הזה בנוי רק ממשחק וממוזיקה- אדם שלומד ויודע איך עושים סרט יגיד לך שהכל התחיל מתסריט גאוני (וד"א זה אחד הספרים שלדעתי הכי היה קשה להפוך לסרט בגלל ש90% ממנו מורכב רק מהמחשבות והרגשות של הדמויות!), המשיך בבמאי שהבין את הספרים ואת התסריט וראה הכל בצורה מדהימה והמשיך בכל הצוות!
ממש לא!
זה פשוט מדהים מה שהולך פה. אני פשוט מתחיל להאמין שלא ראינו את אותו סרט. רשומון איכות שכזה לא ראיתי מאז "רוקדת בחשיכה" – יצירה גאונית ומטופשת כאחת.
מחאה <פיצית> על הביקורת ההרסנית <?!> טווווב....
מבקר יקר <טווידלדי?! מה נסגר איתך?! :)> בקיצור, אני גם, כמו חלק מן הכותבים חושבת שבאמת, אם היית נותן קצת יותר קרדיט לסרט ולצוות השחקנים הנפלא <שנוי במחלוקת כנראה>
שמעתי שהסרט הוא יפה, רציתי ללכת לראות אותו בקולנוע, אבל תודות לך אני בספק עכשיו.
אומנם הביקורת הייתה כמעה מצחיקה, זה דיי הרס לי ת.. איך נגיד את זה… את החשק, ההתלהבות לראות את הסרט. פעם באה תראה את זה עם עוד מישהו ואם הסרט לא יימצא חן בעיניי שניכם, אז תנבח. :))) הכל נאמר ברוח טובה…בלי לפגוע!
קראתי את הספר
גברת דאלוואי הוא ספר מעולה ומצויין וכדאי לקרוא כתבים של וירג'יניה וולף בלי קשר לסרט זה או אחר.
אני קורא עכשיו את הספר
הספר הזה משעמם לפרקים (והפרקים האלה רבים מדי). אם אני אפסיק לקרוא אז הוא יצטרף אצלי ל"אבא גוריו" שלא סיימתי בתיכון.
האם זה חוקי בארצנו לקרוא את הספר מהלינק שטווידלדי נתן? אם לא אז הרי לי תירוץ מצויין להפסיק לקרוא עכשיו!
חוקי לחלוטין
זכויות היוצרים על הספר פגו (לפחות באוסטרליה). ראה בתחתית הקובץ.
ראה בתחילת הקובץ
טוידלדי לא צריך לקרוא את הספר
טוידלדי קרא את לה-גוין
ועדיין לא מבין בדיוק מה הקשר לסרט.
סרט נפלא!!!
גם אני לא קראתי את הספר (קראתי פעם אחר שלה). ונהנתי. אפילו נהנתי מאוד. אם הביקורת של טווידלדי נתנה לי משהו, זה לחשוב שנית אם להמליץ לגברים שאינם ידועים ברגישות עמוקה למהר לקולנוע. אולי צריך להיות אשה כדי להזדהות עם הגברות. עבר זמן כה רב מאז שכתבה וולף את ספריה ועדיין אנו הנשים כ"כ דומות לנשים של תקופתה, גם אם בימינו קיימת אופצית המגורים עם המאהבת הלסבית. שלוש השחקניות נפלאות. גם כל שחקני המשנה (היחידים שלא התייחסתי בצפיה למשחקם הם ילדי אחותה של וירג'יניה). לא הערכתי נכון את קידמן גם אחרי צפיה במולן רוז', האחרים וחלק מסרטיה האחרים. מצבן הנפשי של הנשים היה כ"כ ברור. החברה של ג'וליאן מור שהוגדרה בבקורת כ"מה זה מטומטמת" נפלאה. הסצנה נפלאה. העמדת הפנים שלה, קיצונית יותר משל שאר הנשים, רק מדגישה עד כמה רחוקות כולן מהביטוי שהן כמהות לו. מההבעה, קבלת תמיכה והשחרור. השעתיים עברו לי כ"כ מהר. הסרט כ"כ אסטטי, כ"כ רגיש ומרגש. לא קראתי את כל התגובות- מישהו התייחס לאיפור- ולא רק לאף של קידמן, אפילו הוא היה משובח.
הגיוני שאדם המשבח את סדנה לעצבים לא יהנה מהשעות, אך מי שלא מחפש אקשן, אלא יכול להינות מניתוח עדין של מצב נפשי של מספר דמויות נשיות במהלך מספר שעות בחייהן, יעשה עם עצמו חסד ויצפה בסרט.
אוי, כמה הכללות בתגובה אחת.
האשמת הכרומוזומים שלי, בלי שום ביסוס. גשי לקוסם מאורוויל שאהב את הסרט, תעשי לו ניתוח. ותפסיקי עם השוביניזם הנשי הזה.
שנית, אם תראי את רשימת הסרטים שביקרתי, תוכלי למצוא כמה סרטים שונים מקומדיות עם אדם סנדלר, שאפילו אהבתי. אז ההנחה שלך לגבי הטעם שלי, חסרת כל ביסוס.
נמאס לי מבני אדם שמבלבלים במוח על סמך הנחת יסוד מוקדמת ומופרכת.
''השעות'' למתקדמים
אחרי קריאה שנייה של הספר בעקבות צפייה ראשונה בסרט (רואים שאני מכורה?).
1. התסריט מעובד נפלא. שליש הסיפור על קלריסה ואהן אמור להקביל כמעט לחלוטין לספר מרת דאלווי. ככזה, יש בו הרבה חלקים מתים ולא מעניינים בספר. התסריטאי, בחוכמה, לא הרגיש מחוייב לשמור על ההקבלה המלאה הזו. התוצאההיא יצירה הדוקה יותר, שמעבירה את המסרים טוב יותר.
ישנם כמה ציטוטים בסרט שגיליתי בקריאה שנייה שלא היו בספר. חלק מהם הם הציטוטים הטובים ביותר בסרט, שהרגשתי שהם מעבירים באופן הטוב ביותר את הרוח של היצירה (ואני לא מתכוונת ל-that's what people do, they stay alive for each other. ציטוט קיטשי ומטופש, היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל). כלומר, אם אפשר להגיד שקאנינגהם כתב 'וולפית', הרי שהייר כתב 'קניגהמית'.
2. כמה הארות לגבי החלק של גברת בראון, מהאפילוג של הספר:
הסרט מחולק לשלושה חלקים – שניים מהם הם הסופרת שכותבת את הספר, והספר שנכתב על ידה. למה צריך גם את הקוראת?
מסתבר שוירג'יניה וולך כתבה פעם מסה בשם 'גברת בראון ומר בנט', שבו קטלה קבוצה של סופרים שחיו בתקופתה ותוארו כ'סופרים חברתיים'. וולף טענה כי הסופרים החברתיים, בהיתקלם איזו גברת בראון אקראית, יכולים להגיד מהו גובה משכורתה, מה צריכה להיות משכורתה, ואם המשכורת מספיקה לה. אבל הם לא יודעים מה באמת קורה במעמקי הנפש שלה.
ב'השעות', לקח מייקל קאנינהם את גברת בראון הסטראוטיפית ביותר האפשרית – אישה נשואה עם ילד ובהריון שני בפרבר של לוס אנג'לס בשנות ה-50 – ויצק לתוך הסטראוטיפ דמות עמוקה ומקורית. לאורה בראון היא כל כך הרבה יותר מאשר הסטראוטיפ שלה, והיא קשורה בקשר הדוק לנשים ה'עמוקות' האחרות בסיפור – וירג'יניה וולף הסופרת הגאונה וקלריסה ואהן הלסבית המרדנית החיה בעולם של אנשי רוח.
קשה להאמין שהיא נולדה מתוך רגע של סטראוטיפיזציה, אבל נראה שזה היה המקור שלה.
קלאריסה מרדנית?
מה?
חיים פרועים?
אם כבר, אז ההווה שלה בתור לסבית בורגנית יותר מרדני מהעבר שלה בתור סטרייטית מתלהבת. לפחות ממה ששרד במעבר מהספר לסרט, זה נראה כאילו שהיא לא עשתה שום דבר בצעירותה שאלפי סטודנטיות אמריקאיות לא עשו לפניה ואחריה.
לא רצינו לשמח איש באהבתנו
ברור לי שזו טעות מקלדת תמימה, שנובעת מזה שה"ף" נמצאת ליד ה"ך", אבל… כתבת בהודעה שלך "וירג'יניה וולך", וזה מייד קפץ לי לעיניים (אני חושב שיש לי "אפקט מסיבת הקוקטייל" בכך מה שקשור לוולך). אני תוהה אם יש נקודות להשוואה בין שתי הדמויות הכה שונות הללו. חוץ מהכשרון, כמובן.
והנה שיר של וולך שמתאים בוודאי יותר לוירג'יניה, ואולי למה שהיא עושה בסרט (בסצינה בתחנת הרכבת, למשל)
לא להתנהג כמו חלק
להתנהג כמו שלם
לא להתנהג כמו אדמה, כמו כבשה
או אחד מדברי הטבע
התמונות הללו שבות ומתיישבות בפנים
אדמה בעולה
אבא ואמא וילדם טלה
אחר כך גדל וכבשה
הא הא הא
תמיד עשיתי מה שציפו ממני
תמיד הייתי שייכת
תמיד הייתי עץ
שמישהו חוסה בצילו
נותן מפריו
די.
(ציטוט מזכרון. כמובן שלקחתי איתי את הספר של וולך לפה, אבל הוא למטה ואין לי כח לרדת להביא אותו).
מצטערת שאינני אנינת טעם אבל הרבה אנשים יסכימו איתי שהסרט משעמם חסר עלילה חיכיתי לסוף רק על מנת לדעת מה מסתתר אחר כל הדמויות שלא קשורות לכולם ו"להפתעתי" כלום שום דבר נאדה שיעמום טוטאלי
שעה וחצי ו- 30 שקל יקרים.
סרתי לתומי לסטימצקי, לא מזמן,
ואני רואה הדפסה חדשה של "גברת דלאוויי", בלוויית כתובת ענק על העטיפה: "הספר שמלווה את הסרט "השעות" ".
מה השלב הבא, התנ"ך בתור "הספר שמלווה את הסרט "נסיך מצריים?"
הלו?
''השעות'' הסרט שמלווה את הביקורת של טווידלדי
בחנויות מוכרים את
"ספיידרמן – הקומיקס (לפי הסרט)!".
תשאל את פלאי גרייצר
הוא מצא בבית מיץ בטעם ארטיק פטל.
תגובה נזעמת
קראתי את הביקורת והתחלחלתי!
אני לא קראתי את "מרת דאלווי" לפני ובכל זאת מאוד נהנתי מהסרט.השחקניות מצוינות! זה תסריט מעולה והסוף הוא מצוין (כנראה לא הבנת אותו)
חבל שהאוזניים שלך לא מספיק רגישות כדי להנות מהמוזיקה המינימלית והכלכך יפה של פיליפ גלאס, והעיניים שלך מסוגלות להנות מהיופי הויזואלי של הסרט.
הוא פיוטי ומדהים…
חבל שלא רבים יותר חושבים ככה
ודרך אגב כדאי מאוד לקרוא את הספר "השעות" וגם את "מרת דאלווי"
אז מה בעצם מפריע לך
האוזניים הלא רגישות של טווידלדי, העיניים שלו, או עצם העובדה שלא כולם אוהבים את "השעות"?
האף.
אני חייב לומר, שהתגובה הזו
עשתה לי דז'ה-וו חריף לכיפה אדומה.
אני מבולבל
לקרוא את "מרת דאלווי" או לא? אם את לא קראת, למה שאני אטרח?
נראה לי שלא חובה לקרוא
לפני הצפייה בסרט. אני לא קראתי ונהניתי. נראה לי שהכוונה הייתה שזה פשוט ספר מוצלח ומולץ, אבל לא הכרחי להבנת וההנאה מהסרט.
חדשה פה!!
ראיתי את הסרט "השעות" שזה סרט מרתק מעניין ואלוף!!
מרוב שנהנהתי אני רוצה שתגידו לי אם יש ספר כזה של וירג'יניה וולף גברת דאלווי ותתנו לי בבקשה את רשימת היצירות שלה וקצת פרטים על הסופרת הזאת תודה
חדשה פה!!
פרטים על הסופרת:
http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-25430,00.html
רשימת ספרים שכתבה וניתן להשיג בעברית (כולל "מרת דלאווי"):
http://www.mitos.co.il/Book/BookAdditionalInfo.asp?CI=14923&DI=1
יש גם לניק בביקורת
לקריאת הספר אונליין.
אולי כבר כתבתי כאן תגובה,
אבל אני חייב לציין שוב שזה סרט מדהים, מעולה, גאוני ומרשים ביותר.
סרט של פעם בחיים..
אסור להחמיץ.
אפילו אקצין את זה ואומר, שלמי שלא ראה את הסרט יש חור עצום בהשכלה.
סרט יפהפיה
אז ככה:
אני מוכרחה להודות שלא ממש ידעתי על מה הסרט מדבר לפני שראיתי אותו. ידעתי רק שניקול קידמן זכתה באוסקר ולכן צפיתי בו.
אני די בטוחה שאם מישהו היה מספר לי לפני את העלילה, רוב הסיכויים שלא הייתי טורחת לראות אותו. מה לעשות, דרמות מייגעות על נשים הן לא ה"קאפ אוף טי" שלי. אבל, הסרט הזה עשוי ממש, ממש, ממש טוב. הוא מצליח לעניין ולרתק לכל אורכו וזו גדולתה האמיתית של דרמה טובה (ולא, לא קראתי שום ספר שקשור לסרט).
באחת התגובות מישהי התייחסה לכך שכותב הביקורת הוא גבר. ואני חושבת שיש בזה משהו.
שוב, אני לא פמיניסטית או אוהדת דגולה של סרטים המציגים בעיות או נקודות מבט של נשים, אבל בהחלט הרגשתי בסוף הסרט שגברים פחות ייהנו מהסרט מאשר נשים. כשהחברה של לורה מספרת כי כעת, שאינה יכולה ללדת הייעוד שלה בייקום מתפספס (או משהו כזה) זה משהו שאף גבר לא יבין ואני גם לא מצפה שיבין. כשסיימתי לראות את הסרט, אח שלי הגיע ושאל איך היה הסרט. אמרתי שאני נהנתי אבל לא המלצתי לו לראות את הסרט כי הייתה לי תחושה שהוא לא ייהנה ולא יזדהה איתו.
יכול להיות שאני טועה אבל זאת לפחות הרגשתי.
למען השם,
מדובר בסרט של:
במאי גבר,
עם
תסריטאי גבר,
על פי ספרו של
סופר גבר.
אז אפשר להפסיק בבקשה עם נימוקי "אף גבר לא יבין" האלה?
(זה מזכיר לי את הסיפור על אפרים קישון, שישב בהצגה יידית של ד'זיגאן ושומאכר, להם כתב את המערכונים [הם תרגמו, כמובן]. בשלב מסויים כל הקהל מתפוצץ מצחוק וקישון שואל את שכנו על מה הרעש. "עזוב", אומר השכן, "מי שלא ינק יידיש עם חלב אמו לא יבין את הבדיחה". "אה", אומר קישון, "בסדר. רק שאלתי, כי אני כתבתי אותה").
אז...
אתה רוצה להגיד לי שאתה כן הזדהת עם האימרה הזאת?
אז,
את רוצה להגיד לי שגברים יכתבו אמירות שרק נשים יבינו?
(אני רוצה להגיד שהבנתי או אי הבנתי את הסרט אינם קשורים למין אליו אני משתייך, ושלחלוטין לא לעניין לומר "גבר לא יכול להבין" על יצירה שהמוחות היצירתיים העומדים מאחוריה שלושתם גברים. אין לזה שום קשר למין\מגדר. פעשטייס?)
אתה וההגיון שלך. כל כך גברי מצדך.
כל כך לא מחובר לרחם הקוסמי.
תראה....
לא אמרתי שגברים לא יכולים להבין נשים או משהו כזה. ממש לא. ממש ממש לא.
בסך הכל מה שהתכוונתי להגיד (אבל כנראה שלא יצא כל כך טוב…) שאחרי שראיתי את הסרט, הרגשתי שבאיזושהו אופן יכול להיות שחלק מהגברים (לא רוצה להכליל) פחות ייהנו ממנו ופחות יתחברו אליו (למרות העובדה שגברים הם אלה שיצרו את הסרט). גברים יוכלו להבין את הסרט אבל לא מאוד יזדהו עם אימרות מסוימות וסיטואציות שהדמויות עוברות.
יכול להיות שאני טועה, אני לא מתיימרת לדעת הכל אבל זו הייתה בסך הכל התחושה האישית שלי אחרי הסרט.
יצא ממש רע, האמת.
את אמרת "כשהחברה של לורה מספרת כי כעת, שאינה יכולה ללדת הייעוד שלה בייקום מתפספס (או משהו כזה) זה משהו ש*אף גבר* לא יבין [הדגשה שלי] ואני גם לא מצפה שיבין". אבל זו אמירה שנכתבה בידי גבר.
בקיצור, אולי לא כדאי כל דבר לנסות להכניס לדיטוכומיית חשיבה גברים-נשים. זה לא בהכרח המפתח לכל הבדל בדיעה בינך לבין בן-אדם אחר.
אם זאת היתה התחושה שלך,
היתכן שהיא מלמדת יותר עליך מאשר על הסרט?
אני חושב שגם אתה וגם טווידלדי מתייחסים ברגישות רבה מדי להערה הזו
רעות אמרה שלדעתה הסרט פונה יותר לנשים מלגברים. הניסוח שלה היה קצת מוקצן, אז היא הסבירה למה היא התכוונה. לפעמים סיגר הוא רק סיגר, והערה היא רק הערה.
בקשה לעתיד - אל תמחק לעצמך תגובות לאחר שכבר ענו להן.
בעיקר כשאותן תגובות היו שנונות למדי.
מצטער,
מחקתי את התגובה המקורית שלי כי הניסוח שלה נראה לי לא יאה, לפני שראיתי שהגבת לה (ושאני מוחק גם את התגובה שלך באותו זמן).
כל הכבוד, עכרור
על המתינות והשפיות.
וויכוחים שאנשים מסוימים באתר מעורבים בהם נוטים להתדרדר מהר מאד להתלהמות ואגרסיביות. עצרת את זה בזמן.
תודה רבה!
אם כי כנראה יצרתי רושם מוטעה. כבר הואשמתי בהרבה דברים, אבל מתינות ושפיות לא היו ביניהם…
סרט מעולה!
ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני שקראתי את הסרט וכשהייתי ישנונית למדי. הוא פשוט הרגיש ארוך מדי.
ראיתי אותו שוב היום, שנה בערך לאחר שקראתי את הספר מרת דלאווי (ולא ממש זוכרת ממנו הרבה). הפעם ממש ממש נהנתי ממנו.
אני חושבת שהשחקניות המעולות -בעיקר מריל סטריפ- מחזיקות את הסרט על כתפיהן.
זהו לא סרט תקופתי למרות שהוא היה עלול להיות וזה כבר טוב.
הסיפורים מאוד מקושרים בינם לבין עצמם במוטיבים שונים וממש לא צריך להיות קולנוען בשביל לשים לב.
מרגש ומעניין.
השעות
אני אהבתי מאוד את הסרט! קודם כל, כי השחקניות באמת מצוינות, בעיקר ניקול קידמן שלהפתעתי נתנה שם משחק מדהים של וירג'יניה וולף, וג'וליאן מור המקסימה שלא אכזבה גם הפעם, וכן הסיפור עצמו והמסרים הרבים שהוא מעביר… הרבה על החיים והמוות, על מחזוריות החיים וגלגולי הדברים בצורה כה אירונית ויפה, על ראיית החיים עצמם בצורות שונות ומשונות… אם מפעילים את המוח בסרט הזה אפשר להתענג ממנו.
יש לזה סיבה לא רעה,
ואפשר למצוא אותה פה:
כתבה מספר 1519
לא הוגן
ככה להתקיף מאחורה? כשאין לי הגנה?
אוקיי...
קראתי את הביקורת, ואני חייב לציין שאני לא מסכים עם רוב הדברים שנאמרו בה.
מהשוט הראשון הבנתי בדיוק מה קורה בסרט, גם בלי שקראתי את מרת דאלוואי. מהסצנה הראשונה שמשווה את שלוש הנשים זו לזו אפשר כבר להבין את מה שהסרט מנסה להראות. המשחק היה מצויין, של שלושתן.
יש לסרט כמה בעיות (עד אמצע הסרט חשבתי שמריל סטריפ היא גב' דאלוואי), אבל הן לא פוגעות באיכות שלו. באמת אבל היה רצוי שלסרט יהיה סוג של מסר חוץ מהתעסקות מדכאת מאודמאודמאוד במוות ובכמה החים משעממים
במקרה גם אני ראיתי את הסרט לא מזמן
ובמקרה גם לי הוא לא יוצא מהראש
אין עכשיו כוח לכתוב תגובה מפורטת
אבל אני רק יזכיר שחלמתי עליו בלילה
ואז היה לי דחוף לקרוא את הספר השעות
ועכשיו אני קוראת את מרת דאלווי
אולי אחר כך אני אכתוב כאן תגובה מפורטת יותר אבל עכשיו אני רק יזכיר כאן שאני ממש שמחה שהתלהבת מזה כמוני
וזה בטח לא קשור אבל...
גם אני בת 17 ואני די בהלם שבן בגילי התלהב מהסרט הזה
חסכתי מהחברות שלי את כול מה שיש לי לחפור על הסרט הזה
כי פשוט ידעתי שהם לא יתעניינו בזה
אני מאוהב בווירג'יניה וולף.
הייתי עושה לה ילדים אם היא לא הייתה מתה מאז 1941.
סתם, לא באמת. בתור בן אדם שמאוהב עד כלות נשמתו בג'יימס ג'ויס, אני אמור לאהוב מאוד את וירג'יניה וולף, אבל זה פשוט לא הולך לי. אני יודע שאל המגדלור הוא ספר מדהים, גם בתרגום המיתולוגי של מאיר ויזלטיר מ-1975 וגם בתרגום המחודש והמצוין גם הוא של ליה נירגד מ-2009, אבל פשוט לא צלחתי זרם תודעה שעוסק כולו בדודות בריטיות משועממות מהמעמד הגבוה של בריטניה בשנות העשרים של המאה הקודמת, וזאת אותה הבעיה שהייתה לי עם גברת דאלוויי עצמו. את חדר משלך אני כמובן מאוד אוהב (נסו פעם לקרוא אותו לא כספר פמיניסטי, אלא כספר על הצלחתם הפוטנציאליים של ישראלים מחוץ לגבולות ישראל. מצחיק כמה שזה עצוב.) ובעיקר את יצירת המופת הגדולה של וולף, הגלים, ספר חסר עלילה לגמרי שעוסק כולו בשש דמויות, שלוש בנות ושלוש בנים, מהלידה ועד המוות. קצת כמו חברים, רק עם ג'יני במקום רייצ'ל ועם סוזן במקום מוניקה, וגם הרבה יותר שווה. יצא במקור האנגלי ב-1931, בתרגומה העברי המצוין, גם הוא של ליה נירגד, ב-2008, רלוונטי לחיינו תמיד.
ומה עם הסרט עצמו, אתם שואלים? צר לי לאכזב אבל אין לי מה לתרום לדיון הזה חוץ מהשתפכויות נוספות לכיוונם של כל הנוגעים בדבר – הבמאי, הצלם, התסריטאי, הפסקולאי(ם) וכמובן מריל סטריפ המדהימה, שלא הייתי עושה לה ילדים בשום אופן כי היא בגיל של אימא שלי, אבל בטח שלא אני צריך לגלות לכם שהיא שחקנית מדהימה, גם בסרט הזה וגם באדפטיישן, ובשניהם באותה המידה, בעצם. אלה סרטים מאוד דומים אבל בעצם גם מאוד שונים, ואיכס, זאת קלישאה נוראית מה שכתבתי עכשיו, אבל זה פשוט ככה. אז כן, השעות הוא סרט שניצקלייני למהדרין מן המהדרין, אבל שניצקלייני היא לא תמיד מילה נרדפת לרע, ובמיוחד לא בסרט הזה. למה באמת הבמאי הזה גאון, מעבר לזה שהוא בריטי איכותיסט? כי השעות יצא ב-2002 והוא השכיל שלא לדחוף אליו שום שחקנים מהארי פוטר ומשכורות הענק כדי למשוך קהל.
אם נמאס לך מלבטיהן של הדודות
אני ממליצה לך לקרוא את אורלנדו שלדעתי ממש גובל בקאמפ אבל בצורה הכי טובה שיש
בעצם הסרט השעות הוא הסיבה שהכרתי את וורג'יניה וולף וכרגע היא הסופרת האהובה עליי. אני מפחדת לראות את הסרט שוב ולהתאכזב, אבל לפחות אני יודעת שעל זה יש לו זכות.
מסכים עם הביקורת בגדול
הגעתי לסרט הזה דרך ההצגה (והסרט) המצויינים "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" שלא היו קשורים אליה בכלל. אז ננצל במה זו כדי להמליץ על הקלאסיקה הזאת.
לגבי הסרט, הפסקול היה מצוין ומרגש, סטריפ הייתה נהדרת ורק רציתי לראות יותר ממנה, אבל היה חסר קצת דבק לעלילה. יכול להיות שזה בגלל שלא קראתי את הספר באמת, כאמור.