במקור: Adaptation
במאי: ספייק ג'ונז
תסריט: צ'ארלי ודונלד קאופמן
על פי הספר 'The Orchid Thief'
מאת סוזן אורלין (בערך)
שחקנים: ניקולס קייג', ניקולס
קייג', מריל סטריפ, כריס קופר
זה נראה נורא קל לכתוב על 'אדפטיישן', אבל מהבוקר אני מנסה, כי אנחנו צריכים לפרסם ביקורת עוד היום, כי כבר שבוע… לא, הסתבכתי. מההתחלה.
כבר שבוע שהסרט 'אדפטיישן' מציג בקולנועי הארץ, ואנשים, כצפוי, מדברים עליו הרבה. איך לא. זה סרט שנועד שידברו עליו. חוץ מזה, מחר ייערך טקס האוסקר, שבו הסרט הזה מועמד לכמה פרסים. בקיצור, אין ספק שהגיע הזמן שתהיה לנו ביקורת על 'אדפטיישן', והיא צריכה לעלות כבר היום, כי מחר צריך לפרסם דו"חקו. והבטחתי שאני אעשה את זה. אפילו היה לי רעיון מצוין לצורת הכתיבה של הביקורת, זה נראה לי נורא קל ופשוט (מה יותר קל מלכתוב בזרם תודעה – אתה פשוט כותב את מה שעולה לך לראש). אבל את כל היום מרחתי בשיטוטים ברשת ודברים אחרים שהייתי צריך לעשות. ובכל פעם שניסיתי להתחיל לכתוב ברצינות, הגיעה איזו הודעת אייסיקיו או טלפון מאחותי זרובי או שהחתולה החליטה לאכול לי את הרגל.
אבל העניין הוא להגיד משהו על הסרט עצמו, אחרת יצעקו עלי שאני מתחכם מדי ושאי אפשר להבין מה אני רוצה. בעצם יגידו את זה בכל מקרה, אז מה זה משנה.
צ'ארלי קאופמן (התסריטאי של 'להיות ג'ון מלקוביץ") קיבל משימה: לעבד את הספר 'גנב הסחלבים' של סוזן אורלין לסרט. והוא ניסה. ולא הצליח, המסכן. רוב התסריטאים ההוליוודיים היו פשוט דוחפים את הספר לאחד השטאנצים ההוליוודיים המוכרים ומשתמשים בקלישאות. אבל צ'ארלי רואה את עצמו כאמן, ולא סתם אמן אלא אמן מיוסר, מתוסכל, שמן ומקריח. הוא מתעב קלישאות בכל ליבו ולא מוכן להשתמש בהן לעולם (אידיאל חשוב, אגב. גו צ'ארלי!). אחרי שבמשך חמישה חודשים לא הצליח לכתוב את 'גנב הסחלבים', הוא התחיל, מרוב ייאוש, לכתוב תסריט על עצמו, צ'ארלי קאופמן, שמנסה לכתוב תסריט על פי 'גנב הסחלבים' ולא מצליח.
איזה יופי, פיסקה שלמה על הסרט. אני הולך לעשות לעצמי טוסט. עם טונה.
הסרט יעורר הזדהות עמוקה בכל מי שניסה אי פעם לכתוב משהו יצירתי, בין אם זה תסריט, סיפור או ביקורת קולנוע. מי שלא ניסה – לא יבין על מה צ'ארלי מקטר כל הזמן, ומה הבעיה שלו. מה כל כך קשה בלכתוב תסריט, או ביקורת? למה זה צריך להימשך כל כך הרבה זמן? הרי אני יודע מה דעתי על הסרט. אני יודע מה אני רוצה להגיד. אני יודע לכתוב. אבל כשאני מתיישב מול המחשב, אני נתקע. ונשרף לי הטוסט.
בדיוק בגלל זה אחיו של צ'ארלי, דונלד, הוא כל כך מעצבן. לא בגלל הטוסט, בגלל שלו לא קשה. בתחילת הסרט הוא מחליט שגם הוא רוצה להיות תסריטאי, אבל בניגוד לצ'ארלי – לו זה בא בקלות, אולי בגלל שאין לו בעיה לפתור בעיות על ידי קלישאות. חוץ מזה הוא כל כך נחמד שזה מביא את הקריזה.
את צ'ארלי קאופמן מגלם ניקולס קייג', שאני לא סובל את הפרצוף שלו, ושמתעקש לעשות סרטים גרועים ('עקיצה בשישים שניות', 'עיני נחש'). את דונלד קאופמן משחק ניקולס קייג' ('בירדי'), שחקן משובח שקצת נעלם בשנים האחרונות. בסרט הזה שניהם מצוינים. צ'ארלי ודונלד הם זוג התאומים הטוב ביותר שראיתי בקולנוע. כן, הם נראים בדיוק אותו הדבר, אבל צורת ההתנהגות ושפת הגוף שלהם כל כך שונות זו מזו שאי אפשר להתבלבל ביניהם.
הסרט מתרחש בתודעה של צ'ארלי, קופץ קדימה ואחורה בזמן, בעזרת כתוביות כמו "שנתיים לפני כן", "שנתיים עוד יותר לפני כן" "חודשיים לאחר מכן", "שני מיליארד שנים קודם לכן" וכדומה. חלק ממנו מתרחש בתסריט של 'גנב הסחלבים' שצ'ארלי מנסה לכתוב, ובו מככבים מריל סטריפ וכריס קופר (שניהם מצוינים), והוא נראה כאילו הוא היה דווקא יכול להיות סרט לא רע בפני עצמו. הסיכויים שלו באוסקר בטח היו טובים יותר משל 'אדפטיישן'. כל העסק הזה גם מצחיק, אבל בעדינות. אין פאנצ'ליינים שגורמים לכולם לפרוץ בצחוק אדיר, אבל כמעט בכל סצינה נשמעו צחקוקים מנקודות שונות בקהל.
התסריט שצ'ארלי כותב בסרט הוא לא התסריט של 'גנב הסחלבים', אלא התסריט של 'אדפטיישן'. צ'ארלי יודע שהוא כותב על עצמו. הוא יודע שהוא נמצא בתוך סרט. ההחלטות והמחשבות שקורות לו משפיעות על מה שהוא כותב, ובכך משפיעות על המציאות שלו עצמה. להגיד על הסרט הזה שהוא פוסטמודרניסטי יהיה אנדרסטייטמנט. בעעע. איזה ניסוח גרוע. כמה ביטויים לועזיים אפשר לדחוף למשפט אחד קצר? בכלל, הפסקה הזאת נשמעת פלצנית נורא. לונג בטח תוריד לי את זה בעריכה.
התקשרתי לזרובי, לבדוק עליה את הביקורת, והיא אמרה שהקטע עם הטוסט היה גרוע, ושאפילו היא יכולה לכתוב משהו מצחיק יותר. אולי אני אוריד אותו. אוף. למה הייתי צריך להסתבך עם כל זה בכלל? הייתי יכול לכתוב ביקורת נורמלית ולגמור עניין. אבל לא, אני חייב להתחכם, לכתוב "ביקורת חווייתית" כזאת שבנויה בעצמה כמו הסרט עצמו, וזה מה זה מתוחכם, כאילו. בכלל, בטח כל מי שכתב משהו על הסרט הזה כתב בצורה כזאת. אולי אני אמחק הכל ואתחיל מההתחלה? לא, כבר מאוחר נורא ואני בחיים לא אספיק לכתוב את הכל מחדש. שיהיה. כמה מילים יש לי עד עכשיו? 744. וואו. ארוך. הגיע הזמן לפסקת סיום.
בדרך כלל אני דוגל בשיטת "שתוק, תראה סרט, ונדבר על זה אחר כך". אין לי התנגדות לאנלוגיות, סאבטקסטים, התייחסויות עצמיות או ציטוטים קולנועיים מפליני, אבל את כל זה אפשר לשמור לדיונים עם חברים ביציאה. כשאני נמצא בקולנוע בחושך כל זה לא מעניין אותי – אני רק רוצה לראות מה קורה לאנשים בסרט. אחר כך אני כבר אחשוב אם הכל היה בעצם משל על המצב הפוליטי באורוגואי. ב'אדפטיישן' אין דבר כזה. אם תתייחסו לסרט כסיפור פשוט, תגיעו מהר מאוד למסקנה שהוא משעמם וגרוע (כמו רבים מהצופים באולם שבו ראיתי את הסרט, שנעו לכל ארכו בזרם דק אך יציב לעבר היציאה), כי לראות את 'אדפטיישן' בלי להתייחס למודעות העצמית שלו זה כמו לראות 'פארק היורה' בלי להתייחס לדינוזאורים. צריך לשים לב לכל פרט, להסתכל על כל סצינה מכל הכיוונים, ואף פעם, אף פעם לא להפסיק לחשוב. סרט משובח, אין ספק, אבל מעייף. אם כי לא מעייף כמו לכתוב עליו ביקורת.
יפה מאוד!
על הסרט הזה, אגב, החלטתי שאני לא מסוגל לכתוב ביקורת. יותר מדי דילוגים וכאבי-ראש.
אחרי קריאת הביקורת, טוב שלא ניסיתי.
הו, נשמע מעניין ומרתק.
וכמו משהו שאסור לראות אם אי פעם שוקלים להתפרנס מכתיבה יצירתית.
הו, נשמע מעניין ומרתק.
דווקא כן צריך לראות את זה אם שוקלים להתפרנס מכתיבה. כי כתיבה שיוצרת משהו שונה, מיוחד ובאמת טוב, תצליח מתישהו.
היא חייבת להצליח.
וואלה, נכון.
מה הקשר לאדפטיישן?
לעופר
יש קשר! כי המגיב שלפני אמר שלמי ששוקל להתפרנס מכתיבה אסור לראות את הסרט. כלומר- אה, אם זה יעניין אותך אכתוב לך באימייל, כי אני בספק אם באמת תראה את התגובה הזו אחרי כל- כך הרבה זמן :)
לך תדע, אולי עוד יגלו שצ'רלי הוא הפיקטיבי
לגבי The 3, חייבים להודות שזה רעיון מעניין (למרות הקלישאתיות). אולי צ'רלי קאופמן ימשיך עם הטענה שאדפטיישן מבוסס כולו על סיפורו האישי (ולא רק החצי הראשון) ויוציא ביחד עם ספייק ג'ונז את השלושה.
שמעתי ש
יש כבר סרט שנעשה על פי רעיון דומה, שנקרא "האחד"(!), והוא של ג'ט לי :-)
אממ. לא.
הייתי במוד סטודנטית לספרות לאורך הסרט, ניתחתי לו את האמא של הצורה, ו•עדיין• לא נהניתי או הגעתי למשהו. אז או שפספסתי הרבה דברים בסרט, או שבאמת אחרי שפותרים את ה"חידות" שהסרט מציב – שזה לא כזה קשה, אגב – לא מקבלים שום דבר בתמורה.
בקיצור, שהצ'ארלי הזה יילך לשחק עם הפוסט מודרניזם שלו במקום אחר ויעזוב אותי בשקט.
אין ''חידות'' בסרט.
פעם ראשונה שראיתי את הסרט, ממש התלהבתי ממנו. הנה, סוף סוף סרט שלא מזלזל באינטליגנציה שלי.
אבל אז ראיתי אותו פעם נוספת. ואז הבנתי שאם יש משהו שהסרט הזה כן עושה, זה לזלזל באינטליגנציה שלי.
כל הסרט כולו הוא מזבח שבנה קאופמן לאגו שלו. הנה, ראו כמה חכם אני, וכמה מבריק אני, וכמה אתם חסרי ערך, ורק אני יודע לכתוב תסריטים מבריקים במידה הזאת.
והמעצבן? הוא צודק. תסריט מבריק ברמה הזאת לא ראיתי מעולם. אבל הזלזול מטריד, מה לעשות.
וכפי שפתחתי, אין חידות. הסרט מציג תמונה סגורה ומושלמת. הצופה לא משתתף בתהליך הפתרון, הוא בסך הכל צופה מהצד, ואוכל את מה שנותנים לו. כאמור, הסרט מזלזל בצופיו, ומעניק להם את כל המידע שרק ניתן.
אני טפשה או שאתה ממש
לא מסביר את עצמך טוב? לא הבנתי כלום.
עבר לילה. כבר לא עייפה?
אני תמיד עייפה.
הטפשות, לעומת זאת, באה והולכת.
בוא נראה: אתה אומר שקאופמן כתב תסריט מבריק, אבל הוא הסביר כל דבר באופן ברור מדי, כך שאתה משער שהוא חושב שהוא עצמו נורא חכם בעוד שהצופים שלו לא ממש?
יופי. אז אתה קורא לסרט הזה מזבח לאגו של קאופמן ותו לא, שעם זה אני מסכימה. רק שאני טוענת שזה הופך את הסרט למיותר לחלוטין, ואתה בכל זאת אומר עליו דברים טובים, ואני מסיקה שגם נהנית מהצפיה. אז כנראה אני צריכה שתסביר לי לאט יותר: Huh? מה בגו? מה בדיוק היה מעניין/חשוב/מהנה בסרט הזה? האם:
1. היה שם איזה עומק או אמירה מאחורי תרגיל הפ"מ הזה שפספסתי, או ש-
2. אתה חושב שיש ערך לתרגיל פ"מ באשר הוא תרגיל פ"מ, או אולי
3. אתה חושב שמקוריות גרידא היא אלמנט מספיק כדי לבנות עליו סרט?
מישהו חכם אמר פעם ששינה זה ללוזרים.
הייתי מסכים עם הטענה, אלמלא המשלוח האחרון של סוכריות קפאין, שפספס אותי בכמה ימים.
כן. אני טוען מה שאמרת. הוא חושב שהוא נורא חכם, ושאנחנו פחות.
ובנוגע לאפשרויות –
1. לא ראיתי עומק או אמירה, מעבר לרחמים של קאופמן על עצמו. אבל הסרט כן מלמד אותנו טיפה על איך בנויים סרטים אחרים, בדיוק בכך שהוא שובר כל כלל אפשרי, מתעקש לצאת מכל ז'אנר – ומשוויץ בדברים הללו.
2. כן, אני רואה ערך לתרגיל אינטלקטואלי באשר הוא תרגיל אינטלקטואלי. אני לא אוהב את המילה פוסטמודרניסטי, כי היא מצביעה על כל מיני דברים אחרים שהיוצרים לא בהכרח התכוונו אליהם.
מתי, לדעתך, לתרגיל אינטלקטואלי טהור לא יהיה ערך כלל?
3. לא, מקוריות אינה אלמנט מספק. כמעט כל סרט שתצביעי עליו, יהיה בו אלמנט מקורי כזה או אחר, שאיש לא חשב עליו מעולם. ובדרך כלל, אותן הברקות לא מחזיקות סרט שלם. כאן מדובר על מעבר לסתם הברקה. מדובר במבנה מתוסבך ומרהיב, שללא סרט שלם לא תהיה לו עצמו הצדקה.
לפשט את הסרט ל-"צ'רלי קאופמן כתב תסריט על צ'רלי קאופמן כותב תסריט" יהיה כמו לתאר את הקפלה הסיסטינית כ-"כמה קירות וגג".
וכן, בעצם למרות שיש לי ביקורת כנגדו,
ולמרות שהוא עצבן אותי, אני עדיין חושב שהוא סרט מבריק, ומומלץ לשתי צפיות. לא יותר, לא פחות.
למה? כי אני לא מחוייב לחוסר אמביולנטיות. תתבעי אותי.
בשמחה. אולי זה יסגור לי את המינוס.
בכל אופן, תודה על ההסבר, הבנתי את מה שאמרת, ואני אשקול זאת בכובד ראש.
המחשבה השניה שצצה במוחי הקודח
אחרי הסרט (הראשונה היתה, כמובן, איפה השרותים) היתה שזה בדיוק מסוג הסרטים שדורשים צפייה שניה – אבל לא מעוררים שום חשק לראות אותם שוב.
או במלים אחרות – בזבוז זמן. הסרט הכי מתחנף שראיתי מזמן – פשוט
מציצה אינטלקטואלית 
.
תגיד אתה מנסה להישמע חכם בכוח?
כי זה לא הולך…
הדבר הכי חשוב זה מה שיש לך להגיד בתכלס ואם אין לך מה להגיד אז זה לא משנה כמה פעמים תכניס את הביטויים אמביולנטיות ופוסטמדרניסטי למשפט.
לא. לא מנסה.
ולפי מה שאתה טוען, גם לך זה לא נראה ככה. אז מה בעצם אתה רוצה? לומר שלא הבנת למה התכוונתי?
תודה לך
my thoughts exactly מלבד ההצצה למוחו הקודח של התסריטאי (שלא מספיק מעניינת אותי כדי להציץ סרט שלם) אין בסרט הזה דבר
אמירה
טוב, אולי אני נסחף קצת בהאשמות שלי את קאופמן.
באותה מידה, אתה קצת נסחף בהטלת האחריות על ג'ונז.
אין לנו דרך ודאית לדעת מי שכתב את התסריט שקראת אל הגרסא הסופית שלו. מן הסתם, מדובר במאמץ משותף מצידם של השניים.
השורה בתחתונה, בכל אופן, ברורה לשנינו – הסרט לוקה בחסר מבחינות מסויימות. לערוף את ראשו של האשם? פחות רלבנטי, בעיקר ומאחר ולמרות הליקויים הללו, מדובר על סרט שמבחינות מסויימות הוא יצירת מופת.
הויכוח על מתי תסריט מפסיק להיות טיוטא, והופך לגרסא הסופית – לא בטוח שהוא בר הכרעה. הרי לעולם התסריט הכתוב לא יהיה זהה לסרט. אז כאתה מדבר על "התסריט של הסרט", על מה אתה מדבר, בדיוק? רק על מה שהגיע למסך, לא? ואם כך, אם אדפטציה היה זוכה באוסקר, (חרף או בגלל) ההבדלים שתיארת, מי היה זכאי לפרס?
ואני מאמינה
לקאופמן שהוא באמת בנה את התסיט ככה, מכיוון שהוא לא הצליח לעשות אדפטציה כמו שצריך.
או כמו שאמר איש אחד חכם שישב לידי באולם. "טוב, יש לו סרט נחמד עם מעט עלילה והמון חורים, ואת יתר הזמן הוא צריך למלא במשהו. אז הוא עושה את זה באופן מתחכם. לא יודע, לא קונה את זה".
זה יצא בסופו של דבר די מעניין… אך האם בכוונה?
על מה יהיה האלבום השני
על ההתמודדות עם הצלחה של הספר הראשון כתב גם ריצ'ארד באך בספר השני- "תעתועים" שהוא מעין ספר המשך ריאליסטי ל"ג'ונתן ליוינגסטון – השחף" שהיה ללהיט
דעה נגדית.
אני ראיתי בסרט עומק, אמירה, ותהליך רגשי.
אבל הסיבה לכך היא פשוטה: אני עצמי כותב סיפורים ותסריטים.
אני עוד אנתח לעומק את הסרט בהודעה משלי כשהעולם יעצור לרגע ממרוצתו ויהיה לי טיפה זמן, אבל בינתיים, בשתי מלים: הסרט הוא לא רק תרגיל אינטלקטואלי בשאלת הקשר בין סרטים לחיים, אלא עוסק בתהליך הנפשי של היוצר, בתהליך שבו הוא מנסה לכתוב ולחיות בו זמנית, כלומר גם לכתוב את עצמו וגם לחיות. ואעבור לגוף ראשון: גם לכתוב את עצמי וגם לחיות. זה לא כל-כך קל כמו שזה נראה ממבט ראשון.
אצטט לרגע את אוסקר ויילד, שאמר שהוא מעדיף סופרים גרועים על סופרים טובים, כי סופרים טובים כותבים את החיים שהם לא מעיזים לחיות, וסופרים גרועים חיים את החיים שהם לא מעזים לכתוב. אצל קאופמן, צ'רלי ודונלד הם שני הצדדים האלו, והסרט מתעסק ביחסים ביניהם בתוך נפש האמן, ובאופן יוצא דופן, נותן גם פתרון – דלת יציאה – באופן שהוא בפירוש לא פ"מ. אותי זה מרגש.
המם,
אהבתי את הביקורת.
אפילו אהבתי מאוד.
אני צריך לכתוב עכשיו איזו תגובה, שתראה עד כמה אהבתי אותה, אבל שלא תהיה מתלהבת מדי, כדי שאני לא אשמע כמו ילד.
אני גם צריך להוסיף איזו עקיצה, התחכמות או פאנץ' ציני, בשביל שהתגובה תתאים להלך הרוח הכללי של שאר התגובות.
אחד, וארגיש שעשיתי את היומית שלי.
אם אני אצליח לשלב בין כמה אלמנטים – מצויין. אולי אני אקבל איזה
(אני צריך להוריד את כמו ה"אני". זה לא טוב לחזור על מילה אחת הרבה פעמים. זה מעיד על… משהו. לא יודע מה, אבל זה מעצבן בעין).
האם זה יהיה הסרט הראשון שהלכתי לראות רק בגלל שאהבתי את הביקורת שכתבו עליו? only time will tell.
בכל מקרה, אם אני אלך, אני לא אכתוב שהלכתי אליו רק בגלל זה, אלא כי הפוסמודרניזם שלו או הפסודו-ריאליזם או הספייק ג'ונזיזם קסמו לי, ושמעתי עליו כבר בשלבי ההפקה המוקדמים, וידעתי כבר מלפני שנתיים שאני אהיה בבכורה שלו.
ככה אני אשמע כמו אחד הסטודנטים לקולנוע בטכניון, ואוכל להטמע בין שאר הגולשים, והם לא יידעו שרק השתחררתי מהצבא לפני 4 חודשים.
טוב נו, כרגיל אני לא מצליח לרשום משהו שיתרום למהלך הדיון, אז אני לא אפרסם תגובה, אהיה קורא שקט, כמו (כמעט) תמיד, ואתפלא איך לכל השאר יוצאות כאלה תגובות בכזו קלות.
אני איתך, אחי.
סטודנטים לקולנוע בטכניון?
יש משהו שאני לא יודע?
ועל הסרט עצמו תכננו, אני ואפסאלון, לכתוב יחד ביקורת, אבל לא הצלחנו להתחיל, פשוט כי אני עוד לא מצאתי זמן לראות אותו, וביום שישי, במקום לראות אותו, הלכתי למסיבה של השכנים שלי שאני בכלל לא מכיר. אז אפסאלון ואני החלטנו לוותר על זה ולהשקיע את היצירתיות שלנו בתחפושת לקון. אתם יודעים איך זה נגמר.
אולי אני אלך ל'אדפטיישן' היום.
סטודנטים לקולנוע בטכניון?
אבל המאמצים שהשקעתם בשביל הקון לא יהיו לחינם… הקון יתקיים-רק כמה שבועות מאוחר יותר, והוא אפילו יהיה מסיבת תחפושות כדי לפצות על פורים
כן, סטודנטים לקולנוע בטכניון.
אם יש סטודנטים להנדסה באוניברסיטת תל אביב, למה שלא יהיו סטודנטים לקולנוע בטכניון?
(אה, ואצלנו מעדיפים לקרוא להם סטודנטים לפיזיקה אלקטרו-אופטית)
-- פתור בלא כלום --
אם א.ארזוני חושבת עצמה מרצה לקולנוע בטכניון, אזי יש בטכניון סטודנטים לקולנוע.
מצא שלוש סתירות לוגיות במשפט הנ"ל.
-- פתור בלא כלום --
1. א. ארזוני חושבת.
2. אין קשר בין מה שא. ארזוני חושבת להאם יש סטודנטים לקולנוע.
3. יש רק 2 סתירות לוגיות.
-- פתור בלא כלום --
3. צירוף המילים "ארזוני" ו"מרצה".
תכננתם לכתוב ביחד?
אתה רומז שאפסאלון הוא דמות פיקטיבית שאמורה להיות רשומה בקרדיט על הביקורת כבדיחה שיצאה מפרופורציות?
אבל בוודאי...
וכמי שנפגש עם אפסאלון במציאות, אני מאשר שהמדובר בדמות פיקטיבית לכל עניין ודבר (למעט Mozilla 1.3b).
סרט משובח. אל תבקשו ממני לנמק למה. רוצו לראות.
תגידו, זה רק אני
או שהם כל הזמן צוחקים שם על דייויד פינצ'ר?
ספרתי שתי עקיצות על שבעה חטאים, ואחת על מועדון קרב.
זה לא דייויד פינצ'ר,
זה פשוט שהתסריט של 'מועדון קרב' היה מגוחך. והפעם לא אני אמרתי את זה, אלא צ'רלי קאופמן.
באמת מעניין מה רוברט מקי חשב עליו.
זה לא דייויד פינצ'ר,
לומר שיש במועדון קרב יותר מדי חורים בעלילה זה כמו לומר שהוא אלים מדי.
תגדיר ''מידי''
תגדיר ''מידי''
דבר שמגיע ללא דיחוי, תכף ומייד.
תגדיר ''מידי''
ממשק דיגיטלי לכלי נגינה.
תקן להעברת מידע בין כלי נגינה אלקטרוניים לבין מחשבים.
(באמת שלא הייתי עושה את זה, אבל הפינגווין קבע תקדים).
תגדיר ''מידי''
בין מיני למקסי
____________
לא הייתי עושה זאת אלמלא התקדימים.
רוברט מקי מושחת ידוע
הוא אפילו אוהב את התסריט של "אדפטיישן" ומוצא בו את כל הקונבנציות שהוא מלמד.
http://www.villagevoice.com/issues/0249/lim.php
מועדון קרב - תסריט מגוחך, האמנם?
מילת המפתח היא לתרץ. אפשר לומר שכל הסרט הוא הזיה, ובכלל דבר לא קרה, וזה הפתרון הקל ביותר.
אמנם יש אינסוף חורים בעלילה, ש"נרמזים" באדפטישן, אך לומר שהוא גרוע לחלוטין זה שגוי, יש בו גם הרבה מהחיוב, אבל יומרנות גורמת להרס.
יופי, עכשיו נתתי לסטודנטים לקולנוע עוד סאב-טקסט פוסטמודרני מודע לעצמו.
אה, ועוד משהו, אמביוולנטי.
צודק הבחור, זה די כיף.
איפה?
(הכנס נא ספויילרים כדת).
יש לך
למועדון קרב
יש לך
למועדון קרב
אוי, *דופק ראש בשולחן*, איך מכפרים?
אני מת על ביקורות שממשיכות את רוח הסרט שאותו הן מבקרות
כמו שהיה כאן בזמנו עם ממנטו.
זה מעיד על כישרון.
שכחת את ג'וזי והפוסיקטס
אני חייב לציין (אם כי באיחור)
שביחד עם גב"ש 2 והשעות, גם אדפטיישן היה צריך לדעתי להיות מועמד ל
על איפור. אין לי שום דבר נגד פרידה (שלא ראיתי), אבל לנצח בסה"כ את מכונת הזמן כשניקולס קייג' מסתובב עם כרס וקרחת ליד כריס קופר בלי שיניים זה לא מי יודע מה הישג.
הדבר שהיה הכי מדהים בהופעתו של הקייג'
ב'אדפטיישן' זה הסלסול המוזר הזה בשיער שלו.
ומה שעוד יותר מדהים – שזה מתאים לו הרבה יותר מכל לוק אחר.
כמה הערות על ניטפוקיך
דווקא הקטע בפתיחה עם הסט של "להיות ג'ון מלקוביץ"' היה מצוין בעיני. מעניין אותי, אגב, בהקשר הזה, האם הם בנו במיוחד בשביל העשר שניות הללו את כל הסט של הסרט מחדש או שפשוט צילמו את ניקולס קייג' כשמאחוריו מסך כחול?
"לא סרט שיחזיק יותר מחמש-שש צפיות" – אני לא מכיר הרבה סרטים שיחזיקו כל כך הרבה צפיות. כלומר, יש כמה כאלה, אבל סרט שיכול להחזיק בצפיה רביעית נחשב – אצלי לפחות – סרט מצוין. ההבדל בין "סרט מצוין" לבין "יצירת מופת" הוא לא כל כך גדול, בעצם…
אגב, התסריט החדש של צ'רלי – יש איזה לוח זמנים שכבר פורסם לגביו? מתי מתחילים לצלם, מי משחק וכאלה?
כמה הערות על ניטפוקיך
ממה שקראתי, בנו את הכל מחדש. אני מניח גם שבד"כ לא משאירים סטים מונחים ארבע שנים…
הקטעים שג'ון מלקוביץ' מדבר כנראה גם נכתבו על ידי צ'רלי בדראפט סופי.
גם אני לא מכיר הרבה מאוד סרטים שיחזיקו ככה, אבל מאוד קיוויתי שאדפטיישן יהיה אחד כזה. להיות ג'ון מלקוביץ' הוא כזה לטעמי.
ובאשר ל"שקיעה נצחית של המוח ללא רבב" :
http://us.imdb.com/Title?0338013
אוקי - תודה
ואם אפשר – שאלה נוספת:
בסיכומו של עניין, קריאת התסריט לפני הצפייה בסרט, תרמה להנאתך מהסרט, או קלקלה אותה?
ניטפוקים
לא הזכרת את הסצינה שבא צ'רלי יושב עם האשה כשהם מדברים על התסריט ל"גנב הסחלבים"במסעדה,והוא מזיע כמו חזיר-הסצינה הכי טובה בסרט
ניטפוקים
לא הזכרתי אותה כי היא היתה גם בתסריט.
אלא אם אתה מתכוון לרשימת הקטעים הכי טובים בסרט, שם לפי דעתי היא לא היתה צריכה להיות. מישהו עוד שם לב שטיפות הזיעה על המצח של ניקולס נראו ממש, ממש מזוייפות? די מפתיע אותי שנתנו לקלוז אפים האלה לעבור.
כולם מדברים
על התסריט(שאכן גאוני),אבל בוא לא נשכח את הקאסט פגז של הסרט-בראשו של כריס קופר זוכה האוסקר(בצדק),ניקולס קייג' המגניב,ומריל סטריפ שסוף סוף עושה תפקיד שאני אוהב.בטקס פרסי איגוד השחקנים בפרס האנסמבל זכה הקאסט של שיקגו.אבל אדפטיישן היה צריך לזכות(ולתת לקופר לנאום,כי לפי הנאום במסיבת עיתונאים של האוסקר,הוא מאוד מצחיק).
שמתם לב
שכל השחקנים הראשיים בסרט היו מועמדים לאוסקר על הסרט הזה?(בצדק,כמו שפרסמתי בהודעה הקודמת).באוסקר לא אמור להיות פרס על צוות שחקנים הכי טוב?(אם היה,אז לא פרסמו את הזוכים).
נקודה מעניינת
אכן שלושת השחקנים הראשיים היו מועמדים. וזה מעלה שוב את ההפרדה בין שחקן ראשי לשחקן משנה, ואת הדרישה לקטגוריית אוסקר עבור 'שחקן שלישוני', המופיע בתפקיד ממש קטן. במקרה של הסרט הזה, האוסקר השלישוני מגיע לבריאן קוקס בתפקיד רוברט מק'קי, ולבטח אפשר למצוא עוד מועמדים.
ופרס על צוות שלם (באנגלית אנסאמבל) אין באוסקר אבל יש באחד הפרסים החשובים האחרים (גלובוס הזהב אולי?)
פרסי גילדת השחקנים.
'אדפטיישן' באמת היה מועמד, אבל 'שיקגו' זכה.
פרסי גילדת השחקנים.
חבל מאוד,כי האנסמבל של אדפטיישן הוא אנסמבל חלומי… .הם הביאו שחקנים שכביכול לא היית מצפה שישחקו בסרט הזה,אבל אז גילית כמה שהם בחירה מבריקה(במיוחד כריס קופר).
החלק הזה של הסרט לא קרה במציאות.
לצ'רלי אין אח תאום.
לך תדע, אולי צ'רלי הוא בעצמו דמות פיקטיבית שספייק ג'ונז יצר.
ספייק ג'ונז,
ואני לא צוחק עכשיו, הוא דמות פיקטיבית.
ומי יצר אותו?
אני חושב שאם ממש נחפור לתוך העניין, נגלה את המובן מאליו: כולם אנדי קאופמן.
מה זאת אומרת פיקטיבית?
המוביל של להקת הביג בנד הקומית והסאטירית (הלא רעה בכלל) משנות ה-40 לא נשמע לי פיקטיבי בכלל.
אפשר הסבר?
הביוגרפיה שלו בימד"ב נראית אמיתי להחריד, בייחוד שאכן זכור לי משהו עליו מ"סאבוטאג"'.
לפני ''להיות ג'ון מלקוביץ'''
ספייק ג'ונז התפרסם כבמאי קליפים. הוא חתום בין השאר על סאבוטז' של הביסטי בויס, It's oh so quiet של ביורק והקליפ ההוא עם האיש-כלב (ברח לי השם).
אני לא יודע למה רד פיש התכוון בדיוק,
אולי לזה שהוא לא מגלה שום דבר על עצמו בראיונות ובייחוד על עברו, או האנטי ראיונות שהוא לפעמים עושה.
לפני הרבה זמן אדם שפיגל החליף את שמו לספייק ג'ונז – שמו של האדם שדיברתי עליו למעלה ודמות צבעונית בפני עצמו. מה שפירסם אותו הוא שהוא עשה קאברים סאטיריים לשירים מפורסמים מהתקופה, בהוספת אפקטים גרועים. יחסית לתקופה, זה אוונגארד מרשים ביותר.
אגב, לפני כמה זמן הייתי באתר די משעשע שמאשים את ספייק (אדם) באנטישמיות, משום שטענו שהוא מסתיר את זהותו היהודית, ובחר את זהותו על פי אדם שעשה מופעים קומיים בזמן מלחמת העולם השנייה… לא מצאתי את האתר הזה עכשיו.
בקשר לרפרטואר שלו, הוא בהחלט עשה את סאבוטג', כמה קליפים מבריקים לוויזר (שהחדש מביניהם, עם גורי החיות היה מאוד מתאים לאחד הקונים), כמה לביורק, את אלקטרובאנק של הכמיקל בראדרס בהשתתפות אשתו, סופיה קופולה (במאית חמש ילדות יפות), הלהיט שלו לפאטבוי סלים: "Weapon of Choice" בהשתתפות כריסטופר ווקן. + עוד כמה קליפים לאמנים לא מוכרים ופרסומות מבריקות.
מי שרוצה הוכחה מצולמת שלו, מוזמן לראות את praise you של פאטבוי סלים שמן הסתם הוא גם ביים, שם הוא מראה את אי יכולתו לרקוד, כמו גם בפרסי MTV 99 שם הופיע עם להקת הרקדנים חי.
אפשר גם לתפוס אותו בג'קאס לעיתים, מצלם ממצלמה נוספת, תוכנית שהיה אחד ההוגים שלה.
לצערי
הוא לא ביים "כמה קליפים לביורק", רק את It's Oh So Quiet. את רוב הקליפים שלה ביים מישל גונדרי הגאוני. הקליפ עם הכלב הוא Da Funk של דאפט פאנק. ג'ונז הוא בינתיים במאי הקליפים היחיד שמצליח לממש את עצמו גם בקולנוע, כנראה מכיוון שהוא תמיד מוקף בבמאי קולנוע אחרים, ועל כך הצל"שים.
אם אתה מתעקש
הוא ביים בדיוק שני קליפים, זה ואת "It's in our hands", קליפ יחסית חדש וגם מבריק.
כמו כן, מישל גונדרי לא ביים את רוב הקליפים שלה, אלא בדיוק שישה. אגב, אני ממליץ בחום לקנות את הדויד של כל הקליפים שלה.
בכל מקרה, לא הייתי מבטל עדיין את יכולתו של מישל בקולנוע. כמו שאמרתי, החדש של צ'רלי מאוד מתאים לו מבחינה וויזואלית, והוא יכול לצאת כיצירת מופת גם מהסיבה שהוא מביים קליפים הרבה יותר טוב מספייק.
אה, וספייק ג'ונז הוא לא במאי הקליפים הראשון שמממש את עצמו, נראה לי שדיויד פינצ'ר עושה עבודה לא רעה בכלל.
ולמה התכוונת שהוא תמיד מוקף בבמאי קולנוע אחרים? משפחת קופולה (פרנסיס, סופיה ורומן)?
נתחיל מהסוף
כן, התכוונתי למשפחת קופולה (ותודו שזו חתיכת השראה). אגב, רומן הוא במאי קליפים לא רע בפני עצמו, שביים את Gangsta Trippin' של פטבוי סלים (הקליפ עם החדרים המתפוצצים, נו), אבל חשוב מכך את Revolution 909 של דאפט פאנק, אחד הקליפים הטובים ביותר של כל הזמנים לדעתי, ולו רק בגלל הקונספט (מי שראה יבין).
שישה זה באמת לא הרוב, טעות שלי. מה שהתכוונתי להגיד הוא שהוא ביים את הקליפים •הבולטים• שלה, אבל הייתי עייף ועמכם הסליחה.
לא ידעתי שספייק ביים את It's In Our Hands. זה רק גורם לי להעריך אותו יותר מכיוון שזה קליפ "אפל" יותר ומשולל כל הומור ג'ונזי, מה שמראה על כישרונו לעבור מסגנון לסגנון וכו'.
(אם כבר גלשנו לנושא, אודה מאוד למי שיוכל להגיד לי מי ביים את הקליפ האחרון ועוצר הנשימה של מאסיב אטאק. בתודה מראש)
אה, ופינצ'ר
נולד לביים סרטים ולא קליפים (לפחות ממה שהתרשמתי), לכן גם רוב הקליפים שלו מושקעים ברמת הסרט (צילום וכו') אבל לא ברמת הקונספט, וחבל. (את ההערה על במאי הקליפים הלא ממומשים בקולנוע השמעתי בעקבות אכזבתי מסקסי ביסט של ג'ונתן גלייזר)
סליחה?
סקסי ביסט ('לצאת נקי' בארצנו) הוא סרט מצוין. אחרי צפיה שלישית אני יכול להגיד שהוא גם משתבח עם הזמן. לא, לא, לא, לא, לא, לא!
גלייזר כבמאי קליפים (רשימה חלקית ביותר ככל הידוע לי)
http://www.mvdbase.com/director/G/jglaz.htm
אני לא יודע למה רד פיש התכוון בדיוק,
הוא התכוון שספייק ג'ונס זה בעצם דן ברזל.
הבנתי את הסרט ולמרות זאת הסרט היה משעמם.
תגובה שלי לסרט
כרגיל גם הקטע, לא, התגובה שלי היא תוך כדי מחשבה-
זה שדונאלד הוא דמות פקטיבית הופך את הסרט הזה ל"להיות ג'ון מלקוביץ 2" או "להיות צ'ארלי קאופמן" או "להיות ספייק גונס" (וכן הלאה…) והתסריטאי(מי שזה לא יהיה) רוצה להמחיש את הטענה ע"י הוספת הסצנה מלהיות ג'ון מלקוביץ'
קראתי עכשיו את כל התגובות וכדי לעשות סדר כתבתי גם על דף מה שאני לא רוצה לשכוח ואז התחלתי לחפש קליפים של ספייק וראיתי את הפתק אז :
-הסרט הוא לא קומדיה כי אם דרמה אירונית בהמון מובנים
-השחקן שגילם את דונאלד(ניקולס קייג') הוא באמת שחקן מוכשר ואני זוכר אותו גם מ"בייבי אריזונה" של כהן ברוז
–
-התסריטאי גם רצה שהסוף יהיה יותר מעניין כך שהוא הוסיף ביקורת של האמרגן של צ'ארלי כדי להוסיף קלישאיות ובתרוץ של "אם הסרט היה טוטל לא-קלישאתי לא היו מסכימים להפיק אותו בכלל
סוף
אתה יודע,
ניקולס קייג' היה בעוד כמה סרטים בין "בייבי אריזונה" (1987) ל-2003.
נטפוק זן:
האם יש באמת טעם לסגור את הספוילר אם זה סוף התגובה?
אם אתה לא סוגר אותו,
גם כל ההודעות שמתחת לאותה ההודעה ייחשבו כספוילר.
נטפוק זן:
פוסטמודרניסטי מצדי…
אדפטיישן הוא סרט ממש ממש מגניב
אני לא יודעת עדיין להגיד אם הוא עמוק או לא. תנולי לישון על זה לילה, אבל בואנה, הוא ממש ממש מגניב.
* לדמות קוראים בשם שלו – מגניב!
* הספר שהוא מעבד הוא אמיתי! ותראו בכל זאת מה הוא עושה לדמות של הסופרת, שבשמה האמיתי הוא משתמש. מגניב! חוצפני להחריד, אבל מגניב.
* אני לא מאמינה שמנחה הסמינרים לתסריטאות הוא גם כן אמיתי! מי עוד אמיתי?!
הסרט הזה הוא מולטימדיה מהבחינה שכשאתה מסיים אותו אתה פשוט חייב ללכת לאינטרנט ולפענח מה אמיתי ומה לא. וגם אח"כ אתה לא סגור על זה. אפשר להגיד, רק במידה מעטה של הגזמה, שיש כאן סוג של מדיום קולנועי חדש.
אני מניחה שכשקאופמן כתב את להיות ג'ון מלקוביץ', הוא לא האמין שאי פעם יפיקו את הדבר הזה, שלא לדבר על זה שמלקוביץ' עצמו ישחק בו!
מאותו הרגע שזה קרה, התבלבל לו לגמרי כל ההבדל בין מציאות ודמיון. הוא פשוט הפסיק, או שכח, לעשות את הדבר הזה שסופרים ותסריטאים עושים, שזה לטשטש את תהליך הכתיבה שלו ואת מקורות ההשראה שלו, ואת הקשר האישי שלו לתסריט. התוצאה היא הפלצה, אבל מקורית להחריד. ומגניבה.
עומק הסרט
אם את רוצה עזרה בלהחליט כמה הסרט עמוק, אני מציע שתקראי את המאמר הבא: http://www.beingcharliekaufman.com/articles/polandadapt1.htm
אחד המאמרים היחידים שגרמו לי להעריך סרט הרבה יותר, והאירו הרבה קטעים ששמתי לב אליהם חלקית באופן ברור ומובנה. אני לא יכול כבר לחכות עד שאראה את הסרט שוב, ואבדוק כמה מהמאמר נכון רק בתיאוריה.
קולנוע ואינטרנט
קראתם את הביקורת ב'גלריה' על '92 המזוודות'?
כתבתי כאן שאדפטיישן הוא סוג של מדיום חדש, ששולח אותך מיד לאינטרנט, בכוונה.
מסתבר שגרינווי מתכוון ללכת עם זה עוד הרבה יותר רחוק. הטרילוגיה שלו תציג 92 דמויות, שלא את כולם אפשר יהיה להכיר בסרט, ו-92 מזוודות, שאת תוכנם אפשר יהיה לראות באינטרנט – וכל לבחון מקרוב כל אחד מ-92 הפריטים שנמצאים בכל אחת מהן (מדוע שנרצה לעשות זאת? לא ברור).
חוץ מזה יהיו שם קבוצות דיון שבהן אנשים יתבקשו להשלים פרטים על החיים של הדמויות הללו, הפיקטיביות. הקהל יתבקש לומר מתי נפגש בהם, מה שמע עליהם מסבתא שלו, וכן הלאה. ככה תיבנה היסטוריה מאחורי כל דמות פיקטיבית, מבלי שהתסריטאי אפילו יצטרך להתאמץ.
יהיו גם עוד פיצ'רים באתר שירחיבו את החווייה של הסרט. גרינווי אמר שהוא בהחלט חושב שהקולנוע כבר לא מספיק, שאנשים רוצים חוייה ארוכת טווח שתתפתח לאורך זמן, והנישואין של קולנוע ואינטרנט יכולים לעשות את זה.
היה שם דיון מעניין במאמר, אם אפשר להגיד שהמאטריקס שייך גם לגישה החדשה הזו, האם סרטי האנימציה הנלווים ומשחק המחשב שייכים לסרט, או שהם מוצרי מסחור שלו.
מה דעתכם?
האם יש פה באמת בשורה חדשה או התלהבות ממשהו שהיה קיים תמיד, שווה ערך ללדבר עם חברים על הסרט אחרי הצפייה? אני בעצמי מתקשה להחליט.
אני יודעת, למשל, שמאז שגיליתי את עין הדג, הדיון בסרטים כאן הוא חלק נכבד עבורי מחויית הסרט. לפעמים, אני רוצה לראות סרט רק כדי שיהיה לי משהו חדש לדבר עליו איתכם. ואני בוחרת בכוונה סרטים יותר מורכבים, שאני אבין לעומק רק אחרי דיון.
אז האם הרסט של גרינווי יכול לתת משהו שונה איכותית מזה? או שזה עוד מאותו הדבר?
אחלה
זה כל מה שיש לי להגיד בשלב זה. כל הכבוד על הניתוח.
בהחלט.
מה שהם אמרו.
_________
העלמה עפרונית ראתה אדפטיישן, ונזכרת בשמחה למה היא כל כך אוהבת את האתר הזה.
נו באמת.
"אתם יכולים למצוא חורים בטיעון שלי, אבל זה יהיה מיותר."
קצת מעקר כל נסיון לענות לך, לא? למה לי לטרוח?
יש ביסוס.
אפשר אמנם להתווכח (וזה כבר נעשה, הרבה, בעיקר ב'דוני דארקו') על השאלה האם זה "בסדר" שידע חיצוני כלשהו יהיה הכרחי להבנת סרט. במקרה הזה, אולי לא כל מי שראה את הסרט יודע, אבל אנחנו יודעים שצ'רלי קאופמן קיים במציאות, סוזן אורלין קיימת במציאות, הספר 'גנב הסחלבים' קיים במציאות, ולפחות חלק מסיפור הסרט, בגירסה זו או אחרת, התרחש במציאות. מה לא קיים במציאות? דונלד קאופמן. דונלד קאופמן, במובן הכי מילולי שיכול להיות, הוא אחיו הדמיוני של צ'ארלי.
לא במציאות של הסרט.
צ'רלי קאופמן כתב תסריט שבמהותו לועג לכל תעשיית הסרטים. מאפיינים רבים מהסרט מנוגדים בתכלית לכל קלישאה שאנו מכירים, וגם אותה דואליות לכאורה.
אבל כאן זה נגמר. מבחוץ – הסרט הוא בדיחה אחת גדולה. מבפנים? צ'רלי סתם שמוק מיוסר.
אבל בפנים יש לו את דונלנד, ובפנים אין -שום- דבר שאמור לגרום לנו לחשוב אחרת.
טוב, נו.
אז "בפנים" אין שום דבר שתומך בתאוריה הזו, למרות שהיא בהחלט אפשרית, בדיוק כמו שהתזה שהעלית על 'אינסומניה' היא אפשרית. אבל בעזרת מידע חיצוני, אפשר להגיע למסקנה שהאפשרות הזאת סבירה לחלוטין. מה תעשה? תעצור אותי על שימוש במידע חוץ?
ברור
הפרשנות שלי של הסרט, שנראה לי שהרבה חברים-לדג חולקים, היא שחייבים להכניס משהו מן המציאות החיצונית של הסרט לתוכו כדי שיהיה בו עניין, ושזאת הייתה הכוונה של התסריט.
מן הבחינה הזו, העובדה שאתה יודע שצ'רלי קאופמן האמיתי המציא את דונלד קאופמן לצרכי הסרט, ושאין שום דונלד קאופמן במציאות שלו, היא חשובה
נכון, צ'רלי קאופמן גם המציא גם את צ'רלי קופמן' של הסרט. אבל הוא נותן לך להאמין שצ'רלי קאופן של הסרט, הוא הדרך שבה צ'רלי קאופמן האמיתי, באמת רואה את עצמו.
את הדמות של דונלד הוא אפילו לא מנסה להקביל למישהו במציאות. אז בהינתן יתר הידע שלך על הסרט, אתה יכול להרשות לעצמך להתייחס אליו כמשהו שצ'רלי קאופמן *של הסרט* המציא.
ועל פי אותו ההיגיון – סוזן אורלין של החצי הראשון של הסרט, היא סוזן אורלין ה'אמיתית'. ברר שזו לא סוזן אורלין ה*באמת* אמיתית. אבל אני מאמינה שזו סוזן אורלין כמו שצ'רלי קאופמן האמיתי אמיתי (לא זה שבסרט) רואה אותה. ואילו בחצי השני, מופיעה דמות שצ'רלי קאופמן האמיתי, יודע שאין בינה ובין סוזן אורלין הבאמת-אמיתי שום קשר.
מהבחינה הזו דונלד קאופמן הוא אלטר-אגו.
פספסת משהו חשוב.
אותו קטע -לא- היה בתחילת הסרט. קאופמן הרי מחק אותו משם, כפי שאמר.כאמור, הסרט הזה כולו הלצה אחת ארוכה.
הסכמתי שהדמות של דונאלד נועדה להאיר אספקטים מהדמות של צ'רלי, שהיא החשובה. אבל כך זה פעמים רבות. דמויות הן עוד אחד מכליו של יוצר הסרט להפנות את תשומת ליבנו לפרטים מסויימים. כל מה שאתה כאן, זה שה"הארה" היתה בוטה מדי.
הבעיה שלי עם טיעוניו של רדפיש ונונין היא שגם ממחוץ לסרט, אין שום דבר האומר לנו – בתוך הסרט אין באמת דונאלד. בטח לא באופן חד משמעי. להפך. אפילו הקרדיטים של הסרט טוענים שדונאלד הוא אמיתי.
אז מה אם זה לא חד משמעי?
(ספוילרים למועדון קרב כנראה)
מי אמר שזה *צריך* להיות חד משמעי? אפשר לקרוא את הסרט בהמון רמות. אפשר להבין אותו כסיפור על שני אחים, ואפשר להבין אותו כסיפור על אדם עם פיצול אישיות, או על תסריטאי ואחיו המטאפורי. או על מטאפורה ואחיה המטאפורי. וזה בסדר.
מה שלא היה בסדר, לדעתי, זה מה ש"מועדון קרב" עושה: נותן תשובה חד משמעית, ואז משנה את דעתו, באמצע הסרט: "הא! אכלתם אותה! בעצם הוא לא אמיתי! הוא רק מטאפורה!". אבל אם עד סוף הסרט טיילר היה נשאר אדם "אמיתי", ואז בא היה מישהו וטוען שהדמות שלו היא מטאפורה ליצריו החבויים של הגבר בסוף שנות התשעים – זאת היתה תאוריה תקפה לחלוטין.
אבל אפשר לטעון
שכל מה שמראים על דונלד בא כדי להמחיש את מה שאין אצל צ'רלי.
ההצלחה המרובה של דונלד עם נשים באה כדי להדגיש את חוסר ההצלחה של צ'רלי עם נשים.
תראי , אפשר למצוא הרבה חורים בתיאוריה הזאת אבל אני עדיין אצודד בה.
אחד הדברים שמחזקים בשבילי את התיאוריה הזאת הוא שדונלנד בתסריט שלו הכניס את הרעיון של פיצול אישיות וצ'רלי אמר לו שזה לא מסתדר כי הדמות לא יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית (או משהו כזה, לא ממש זוכר).
לדעתי הקטע הזה אומר שאפשר לראות אמת בתיאוריה הזאת כי יש אליה אפילו התייחסות "מכוונת" מצד הסרט- שם צ'רלי למרות חוסר ההגיון הכניס את הקטע לתסריט כמו שבתיאוריה הזאתי יש חורים אבל היא עדיין קבילה.
אבל מצד שני יבואו אלה שיגידו שזה כדי לומר לך שאין אמת בתיאוריה הזאת….כל אחד ודרכו שלו לפירוש הסרט.
אז מה את אומרת
שאין דלת דרכה אפשר להיכנס לראש של ג'ון מלקוביץ' למשך רבע שעה לפני שנזרקים לתעלה מחוץ לניו-ג'רסי?
דווקא מאד קוהרנטי
וכאן כמובן נח ההבדל
בין מטאפורה ובין "מציאות". בין הפשט ובין הדרש. טענותיו של נונין היו על הפשט. "כך הם הדברים". לא כך הם.
אמנם זו ביקורת על אדפטיישן
אבל אני חייב לשאול (
למ"ק). מה היא בדיוק התשובה שמועדון קרב נותן וכל-כך התאכזבת מסוף הסרט בגללה? באותו עניין, מה גורם לך לחשוב שטיילר דרדן או דונלד קאופמן הם מטאפורות? שניהם דמויות בסרט, לשניהם חיים וביוגרפיה קצרה משלהם ושניהם קרובים מאוד לדמות הראשית. ההבדל הוא שידוע לנו שטיילר לא אמיתי, בעוד שלגבי דונלד יש דיון שלם האם בסאבטקסט הוא לא אמיתי. אפשר למצוא אלפי דברים שהם מייצגים, אבל אף-אחד מהם אינו חד-משמעי.
אני בכל-אופן, מתקשה לראות בהם מטאפורה למשהו שהוא מעבר לחיים האישיים של הדמות הראשית. הם אולי מעלים נקודות לדיון אצל הצופה ויכולים לשנות את נקודת המבט של כמה אנשים על עולם הקולנוע ומה שמחוצה לו, אבל בסופו של דבר, הכל קשור לדמות הראשית.
בשונה מאיזה סרט?
במרביתם של הסרטים בהם יש דמות מרכזית, תפקידן של דמויות המשנה הוא להאיר את הגיבור.
בשונה מאיזה סרט?
באדפטיישן, לדעתי, יש מצב שונה מהרגיל בו צ'רלי קאופמן, גיבור הסרט כביכול, אינו מאפשר לרוב דמויות המשנה להאיר עליו. אמנם דונלד אמור לעזור להבין את אחיו, אבל צ'רלי הוא בעצם היחיד שמלמד על עצמו. דווקא הדמויות של סוזן ולארוש הן אלו שמתפתחות לאורך הסרט ומלמדות זו על זו, בעוד שצ'רלי נשאר תקוע ולא עובר שינויים משמעותיים (חוץ מבסוף הסרט). בעצם, נראה לי שלאורך רוב הסרט, צ'רלי קאופמן כתב את עצמו כקומיק רליף עם זמן מסך של גיבור. הוא מושא לבדיחות, הוא היחיד שמספר משהו על עצמו והוא לא מקדם את העלילה. דונלד לעומת זאת, הוא היוזם והמאיץ ביניהם. סוזן ולארוש גם הם מסייעים לעלילה שלהם להתקדם, אבל צ'רלי הוא רק צ'רלי.
במועדון קרב לעומת זאת (אם כבר נכנסתי לזה קודם), אחת הטעויות הנפוצות לדעתי היא שאנשים שוכחים או מתעלמים מסוף הסרט (אני לא נכנס לסנל"ל הפעם). יש נטייה מסוימת לא להתייחס למיהו טיילר דרדן ומהן באמת כל הדרשות שלו. בניגוד לאדפטיישן (ואכן, כמו רוב הסרטים), הדמות הראשית של המספר במ"ק מתפתחת ועוברת שינויים משמעותיים, בעוד שטיילר ונאמני הר הדרדן רק נעשים יותר קיצוניים וקריקטוריסטיים. יוצאת דופן היא מרלה שהדמות שלה מתפתחת בהתאם לדמות המספר. כשהוא עובר שינוי או משבר, הדמות שלה רק מתעגלת ותופסת חלק יותר משמעותי בעלילה.
קצת באיחור אבל
הקטע עם האבולוציה מופיע ישר אחרי שרואים את ההתחלה על הסט, ובמקום לראות את מריל סטריפ יושבת וכותבת את המאמר אנחנו רואים את קאופמן וההיא במסעדה.
על ההשוואה ו
ל-מ.ק
דבר ראשון, מתנצלת על האיחור (הענק) בתגובה ושמהווה סיכון גדול שאף אחד לא יקרא את התגובה שלי. (למה כל הסרטים הטובים שאני רואה נעשו ובוקרו לפני שנים?) אבל עדיין ראיתי את הסרט רק אתמול (למרות שרציתי לראותו הרבה זמן כבר)
ולעניין- ההשוואה בין 2 הסרטים האלה טובה ונכונה- שלמרות שלא קישרתי בניהם בזמן הצפייה- הסכמתי לחלוטין עם ההשוואה שלך. עוד 2 נקודות בקשר להשוואה:
1. אני מסכימה שלא באמת משנה אם דונאלד קיים במציאות של הסרט- אם כי על זה גם אפשר להווכח- ואני חושבת שקאופן בכוונה לא היה חד משמעי בעניין הזה- [למשל כשהוא אומר בסרט שעלילה של פיצול אישיות מלאה חורים-אבל אנחנו יודעים שהוא אוהב לעשות הפוך על הפוך- אז- הוא עוד יכול לעשות סרט עם פיצול אישיות כשבתוך הסרט הוא מביע ביקורת על פיציול אישיות.] אבל!! כל זה לא באמת משנה, כי אני חושבת שזה דיי ברור שקאופן רומז לנו שדונאלד הוא סוג של אלטר אגו שלו ברמה כלשהי לפחות- אם כמטאפורה, אם במציאות החוץ סרטית, ואם במציאות הסרטית.
2. יש עוד נקודה להשוואה בין מ.ק לאדפט' שלא התייחסת אליה (פינגווין התייחס אליה קצת וברצוני להרחיב). בשני הסרטים, גם אם קיים מוטיב של פיצול אישיות- הוא לא עיקר הסרט, אלא רק אמצעי להבהרת המסר של הסרט. ובשני הסרטים (לא נקרא לזה בדיוק "מסר") יש ביקורת על תרבות ההמונים, המיינסטרים, הדרך הקלה ותעשיית הסרטים בפרט. בשני הסרטים הביקורת היא אירונית תוך התייחסות מודעת למציאות של הסרט כסרט- ובכך יוצר האפקט של "הפוך על הפוך".
דוגמאות ל-מ.ק-
-בראד פיט מעביר ביקורת על דוגמנים שזה אירוני בפני עצמו בהתחשב בזה שבראד פיט הוא ה-סמל של יופי בהוליווד.
– על אותו עניין בראד פיט אומר משהו כמו- "גדלנו להאמין שנהיה כוכבי קולנוע ואנחנו מבינים שלא נהייה ואנחנו מאוד מעוצבנים על זה".
– בדיחה מודעת לעצמה על פלאשבקים במועדון קרב
– הבזקים לאורך הסרט, גם של בראד וגם בסצינה הסופית- בסרט שכביכול מטיף נגד שטיפת מוח ותרבות המיינסטרים.
כלומר, זה דיי ברור שמועדון קרב הוא סרט אירוני- שמצד אחד מבקר- מצד שני מקבל ומסכים עם אותם נקודות ביקורת ואת זה רואים ע"י המודעות העצמית של הסרט. באדפטיישן יש אותו עניין של המודעות העצמית ועוד בצורה הרבה הרבה יותר גסה וברורה ממועדון קרב. האם זה יותר טוב? לא יודעת, מה שברור שאם נוצר מן ז'אר של סרטים עם מודעות עצמית- כניראה שהיה צריך להעלות את הרף ברמת המודעות העצמי- וזה אולי מה שאדפט' עשה.
אני כמובן לא צריכה לתת דוגמאות למדעות העצמית באדפט' כי זה כ"כ ברור- ומי שלא שם לב אליה לא הבין דבר וחצי מהסרט. אבל סתם כי בא לי- הדוגמא הכי בולטת היא
מעכשיו לאדפ'
ו
כשצ'ארלי נמצא בסדנה לתסריטאות רואים את המודעות העצמית כשהמנחה אומר- "אל תשתמשו בקריינות להסברת מחשבות, זה פאסה" וזה בדיוק מה שצ'ארלי עושה לאורך כל הסרט.
ועוד נקודה למחשבה בקשר לסיטואציה הזאת.
מה שאני הבנתי מהסרט- כלומר המסר של הסופי מהסרט (שהופיע להבנתי גם ב-ב.ק) הוא שאתה לא יכול להיות לחלוטין אנטי ממסדי, אתה חייב לקבל עליך ברמה מסויימת את החוקים של החברה גם אם זה מנוגד לעקרונותיך, כי אחרת לא באמת תצליח בשום דבר (ואת זה אפשר לראות ברמת המציאות בסרט "שמש נצחית בראש צלול" של קאופן- שזה סרט לטעמי יחסית הרבה יותר ממסדי ומיינסטרים מהסרטים האחרים שלו). אבל בכל זאת הטענה הזאת בסרט באה עם הסתייגות של- בכל זאת תשאר נאמן לעצמך- תקבל את החוקים של החברה אבל אל תאבד את הטאץ' האישי שלך. את המסר הזה אני הבנתי בסוף כשניקולאס קייג' (או צ'ארלי אם תרצו), נותן לעצמו הוראות איך לגמור את הסרט שהוא עושה ואומר משהו כזה- "אני גומר את הסרט כשאני חושב לעצמי איך לגמור את הסרט, אבל רגע, אמרו לי בסדנא לא להשתמש במוטיב של דיבורי קריינות, אז איך לעזאזל אני אראה מה הדמות חושבת? טוב, מ'כפת לי, אני אוהב את זה ככה, אני אשאיר את הקריינות". הסצינה הזאת היא כניראה הסממן שאומר שצ'ארלי מוכן במובן מסויים להיכנע לתכתיבים הקולנועים, אבל עדיין להשאיר את הטאץ' היחודי שלו.
זה הסתדר לי קצת בראש
אוקיי, בתשובה לקיפוד והאחרים לעיל, ששואלים למה דונלד נחשב לדמות פיקטיבית, כאשר ברור בסרט שיש לו חיים משלו:
התחכום של אדפטיישן נובע מהשימוש שלו בשמות ומקורות השראה ברורים מתוך העולם החיצוני לסרט.
מתוך כך, הוא מכריח את הצופה (או לפחות מנווט אותו) לדמיין סרט נוסף, המורכב מן המציאות של צ'רלי קאופמן האמיתי כאשר הוא כתב את התסריט.
לאורך כל הסרט, הצופה חי גם בתוך הסרט שמתרחש על המסך, וגם בתוך הסרט שקורה בראש שלו, שבו הוא מדמיין איך צ'רלי קאופמן האמיתי כותב את התסריט של הסרט שהצופה רואה.
מי שמסרב לדמיין את המטה-סרט הזה, מפספס חלק ניכר מהתחכום של אדפטיישן, ובאמת יהנה הרבה פחות מן הסרט.
לדעתי, הרוב המוחלט של הצופים, כן מדמיינים את המטה-סרט, ויש מידה רבה יחסית של קונצנזוס על הפרטים והעלילה שלו.
במטה-סרט, בניגוד לסרט, דונלד הוא אלטר אגו.
לא, לא.
התסריט טוען שהם לא בתסריט. זה דבר שלא תצליח ליישב.
בהא.
בנסיונות שלך לנתח יתר על המידה את הסרט, לא רק שאתה משאיר ממנו רק גוויה יבשה, אלא אתה גם חוטא לכוונתו. הסרט שאנו רואים שנכתב הוא הסרט שאנו רואים.
לנתח, לנתח, אבל לא להוציא את הטעם מהדברים, בבקשה.
בהא בריבוע
כל מה שאני אומר נמצא בבירור בסרט. צ'רלי (הדמות בסרט) מודע לכך שהוא כותב את התסריט של "אדפטיישן" (הוא אומר במובהק I've written myself into my script ). ומאחר שהוא כותב את התסריט של אדפטיישן, ולא של 'גנב הסחלבים', אין שום מניעה שסצינות שנמחקו מהתסריט של 'גנב הסחלבים' יופיעו בסרט.
יש סרטים שאפשר לחטוא בניתוח-יתר שלהם, אבל "אדפטיישן", מעצם המבנה המעוקל שלו, דורש ניתוח, וההתעלמות שלך מכל הרבדים האלו שלו היא שעושה עוול לסרט.
בהא בקוביה
מאחר ובשום מקום אין הפרדה בין התסריט של גנב הסחלבים ובין התסריט של אדפטשיין, מה שאתה אומר פשוט לא נכון.
לסרט שקאופמן כותב אין שם בזמן הכתיבה. סרטים מקבלים שמות אחר כך. קאופמן (של הסרט) כותב רק סרט אחד. וזהו הסרט שאנו רואים.
לדעתי המעגליות הזאת מקסימה. חבל שאתה לא רואה אותה.
מעגליות מקסימה?
בוא נחזור אחורה לרגע: למיטב הבנתי טענת שהקטעים בהתחלה לא אמורים להיות כלל בסרט, וטענת את זה כטענה נגד הסרט (דהיינו 'חור בתסריט'). מתי זה הפך למעגליות מקסימה?
מעגליות מקסימה.
אני טענתי נגד?
זה לא חור, זה פרדוקס שהושתל שם במכוון. סתירה שלא אמורה להיות ניתנת ליישוב.
מעגליות מקסימה.
טוב. אתה חושב שזה פרדוקס מכוון בתסריט, אני חושב שזה לולאה (דהיינו פרדוקס ופתרונו, כשהפתרון הוא שצ'רלי לא כותב אותו סרט שהחל לכתוב). בוא נסכים שזה בוחצלגיחצן?
חוצמיזה,
די כבר לקחת מהמציאות רק את מה שנוח לכם.
צ'רלי של המציאות לא שמן, לא מקריח, ובכלל נשוי עם ילדים.
משמע, הצ'רלי של הסרט הוא אלטר-אגו. או משהו.
בכרזה דווקא יש קרדיט לדונאלד ולצ'ארלי
http://www.sonypictures.com/homevideo/adaptation/index.html
דווקא ניראה שהאנשים פה סובלים בהנאה מרובה ביקורת קולנוע
בראשית, היה צריך להסביר להמונים. כדי להגיד "עכשיו חלום" היה צריך לעשות אפקט של גלים על הפריים. אחר כך כבר הבינו את השפה, אז ויתרו על הגלים. המרחק בין היוצרים לצופים הצטמצם. כל כך הצטמצם עד שהצופים מודעים למניפולציה. אללי, הם מודעים למניפולציה, הם לא יאמינו לי יותר! (נכון) אין ברירה, עוברים לשלב הבא. בואו ניפתח את הקלפים ונדבר על זה. אדפטיישן עושה לצופיו שיחת "יחסינו לאן". אתה אוהב אותי? אני אוהב אותך? טוב לך? אני יפה מספיק בשבילך?
על תקן שיחת ''יחסינו לאן'' הוא די מחורבן
מעצם היותו כה סגור בפתלתוליו שלו. לאן תוכל להמשיך את מערכת היחסים מכאן? מה תוכל לומר שטרם נאמר?
מהבחינה הזאת, הסרט נראה לי די עקר.
על תקן שיחת ''יחסינו לאן''
הוא מאוד מזכיר שיחת נפש עם בן זוג שהוא אמן.
שיחת יחסינו לאן שסובבת, כמובן, סביב ילדותו של הבחור, האקסיות של הבחור, הסיבות לכך שצער העולם נפל על הבחור, הקושי שהיחסים מציבים בפני הבחור, מגוון טיפולים פסיכולוגיים שהבחור עבר והתובנות אליהן הגיע בעקבותיהם, ובאופן כללי למה הבחור כל כך מסכן.
עניין ה'יחסים', אלה שכוללים שני צדיים, לא ממש זוכה לטיפול בשיחות האלה.
וואי, איך זה שאני אף פעם לא מכיר אנשים כאלה
ממקור ראשון, תמיד על תקן FOAF.
תמיד תהיתי.
הסוס...
…של קאופמן, הולך להיגמר, ובקרוב, זו דעתי.
הוא עלה על רעיון מקורי בשני הסרטים שלו, אולם במלקוביץ' הסרט גם ניסה לבדר את הצופה, באדפטיישן, חלק מהדברים כן דיברו ללבי, אבל בגדול הסרט מוציא את הצופה עם תחושה די נאחסית. הסיום שלו די רע לדעתי, ועושה רושם שאכן התסריט הסתבך בתוך עצמו והתוצאה, רחוקה מלהיות מושלמת.
אני מגדיר את הסרטים שלו כמקוריים בצורה קיצונית, יש בהם אינטראקציה עם הצופה, אולם בסופו של דבר לא כזה מהנה לצפות בהם. וודאי שלא כמה פעמים,וזאת בניגוד להגדרה של סרט פולחן…
ברטון פינק הביע לדעתי טוב יותר את מחסום היוצרים, למרות שאלו סרטים שונים בתכלית.
בגדול, הוא גם סרט הרבה יותר מוצלח, אבל זה לא חוכמה עם הסרטים של האחים כהן…
הסוס של קאופמן
לא נראה לי בכלל שהוא בדרך להיגמר. ראיתי עוד שני סרטים על-פי תסריטים שלו ("המין האנושי" ו"וידויים של מוח מסוכן") ובשניהם התסריט היה מקורי, חד, מפתיע, ופילוסופי בלי להיות משעמם (בהערת אגב, "וידויים" קצת יותר טוב, כי הוא פחות מתפתה להישגים מיידיים). לגבי ההשוואה לברטון פינק, אני מוצא אותה מוזרה. בעוד שברטון הוא התסריטאי הקלאסי, הנאבק בדרישות לא הגיונית המוצבות בפניו *מבחוץ*, קאופמן של "אדפטיישן" לא סובל מדרישות מעין אלו, אלא יותר מהדרישות שלו עצמו מעצמו.
יש לך
למועדון קרב.
זה חתיכת דבר ארוך ולא ממש קריא שכתבת. אני, כשראיתי את הסרט לא הגעתי לניתוחים מעמיקים כאלה אבל מה שכן חשבתי לעצמי, בניגוד אליך, הוא שהסוכן שלו צדק. באמת סרט על פרחים זה משעמם (לפחות כפי שהוא היה בסרט הזה).
לפרגן זה דבר חשוב.
וחוצמזה, שאפילו מבעד לפרצוף ה"הרגע התעוררתי משינה שלי", לא היתה לי שום בעיה להבין מה הוא מנסה להגיד. ובעניין האורך, טוב, היו כאן תגובות ארוכות הרבה יותר, ורלוונטיות הרבה פחות.
__________
העלמה עפרונית, חושבת שהגיע הזמן שאנשים יפסיקו להגיב בכוח.
גם להודות
אז ראיתי סוף-סוף
מה אני אגיד לכם –
מעניין, אבל לא יצירת מופת.
כמו ב"להיות ג'ון מלקוביץ"', גם כאן יצאתי עם תחושה לא ברורה שהתחכום נעצר איפשהו, והסרט לא מתפתח מספיק.
במלים אחרות: רעיון טוב, שקצת מסתבך בתוך עצמו ולא מצליח למצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. נדמה לי שהדבר שהכי חסר בסרט הוא פיתוח אמיתי של תת-הסרט "גנב הסחלבים". ואולי עוד משהו, אני לא לגמרי יודע מה.
מה שכן, שועשעתי לגלות שם את ספרו של רוברט מקי "STORY", שהכרתי מביקורת באתר אסיפא ישראל, כאן:
http://asifa.net/israel/recommend-story.html
(ביקורת של אלכס אוראל, אנימטור מפיקסאר, שגם יצר סרטים קצרים בעצמו. דווקא מעניין לקרוא אותה בהקשר של הסרט).
על מה באמת ''גנב הסחלבים''?
אני מצטט מכתבה בעמ' 7 של "השבוע", מעריב:
"הספר 'גנב הסחלבים' מאת סוזן אורלין על חייו של קייקו אמור לצאת לאור בקרוב".
קייקו, אגב, הוא הלווייתן מ"לשחרר את ווילי".
(שהוא, כמובן, סרט על מבצע ההצלה הנועז של ווילי וונקה, או משהו).
צפיתי היום במכשיר הדוד בביתי
ורק עכשיו, 12 שעות אחר כך, הבנתי מה הציק לי.
"אדפטיישן" הוא בהחלט סרט טוב, עד הרבע האחרון הוא גם ממש מצוין. יש בו עבודת תסריט חכמה וטובה, מיינד בנדינג ראוי לשמו, אבל חשוב מכך – יש בו דמות ראשית נפלאה, מעוררת הזדהות, אמינה ומצחיקה. צ'רלי קאופמן הוא אני ואני זה צ'רלי קאופמן. וגם אתה. אל תשקר.
בחלק האחרון קורה מה שקרה גם בשני סרטי צ'רלי קאופמן האחרים שראיתי (המין האנושי וג'ון מלקוביץ'), כאשר נדמה כאילו נגמר כל מה שאפשר לעשות עם השטיק, אבל צ'רלי לא מוותר ועושה עוד לופ אחרון שהוא כבר לא באותה קלאסה. במקרה של אדפטיישן, הקטע האחרון יכול היה להיות חזק בהרבה אילו שמר על מה שנשמר לאורך כל הסרט – היותו של הסרט עשוי היטב על כל הפגמים להם הוא מודע. בחלק האחרון נדמה שקאופמן קצת חשש שלא יבינו שהוא מודע לעצמו, הוסיף יותר מדי מודעות עצמית – ובמקרה של החלק האחרון, זה אומר, יותר מדי אלמנטים מגוחכים – וגרם לי לאבד את ההזדהות כצופה. כאילו, יופי, עכשיו התסריט הופך להוליוודי ומתפרק. אז למה לקחת אותנו עד כאן?
אבל נדמה לי שאני מאבחן בעיה יותר משמעותית בכתיבה של קאופמן אחרי שלושה סרטים. הוא באמת פוחד תמיד שלא יבינו אותו, הוא חושש שלא יקלטו את מה שיש לו לומר, וכמי שעוסק בכתיבת יצירות מיינד-בנדריות, זאת בעיה רצינית. כל המהות של המיינד בנדינג הוא הערפול. הרצון של צ'רלי קאופמן להעביר את המסרים שלו הופך אותו ליוצר שטחי ברמות מסוימות. הכל נשאר ברמת העלילה, כל התחכום הוא סיפורי. אין טעם לחדור שכבה פנימה, כי אין שם כלום. סיימת, הבנת, התלהבת מהקטע, וכשהקטע נגמר קצת לא נשאר סרט.
בנקודה הזאת אני מוכרח להבדיל את "אדפטיישן" ו"מלקוביץ"' מ"המין האנושי", כיוון שמה שמחזיק יותר חזק את השניים הראשונים הוא הבמאי המעולה ספייק ג'ונז, בניגוד למישל גונדרי שעשה עם "המין" סמטוכה שלמה. ובאמת, אדפטיישן הוא סרט עשוי ממש ממש טוב, באמת ייחודי, עדין ומדויק. כל הכבוד לג'ונז, ושהסרט הבא יהיה עליו. (את "וידויים של מוח מסוכן" לא ראיתי, אז לעת עתה אני נזהר מדיבורים עליו, או על קלוני).
עם כל אלה, "אדפטיישן" סרט בהחלט מוצלח ומומלץ.
חתיכת סיומת.
לא הייתי צריך לכתוב אותה.
בא לי מאפין.
תראה את ''וידויים''.
על אף הערכתי למלרוביץ' ואדפטיישן, במחשבה שניה אני מרגיש שקלוני עשה את החסד המופלא ביותר עם תסריט של קאופמן עד כה.
תודה
ניסחת בדיוק מופתי ממש מה שאני חושב על אדפטיישן ועל התסריטים של צ'רלי קאופמן.
רק שלא נעים לי מגונדרי. הבימוי שלו אולי חרבש את "המין האנושי", אבל עדיין מדובר על אחד היוצרים האהובים עלי ביותר. אולי הוא פשוט מוצלח במרחקים קצרים, ומאבד את הדרך בארוכים.
משחק, ילדים!
ואחרי כל הדברים היפים שנכתבו כאן, חשוב לי רק להוסיף דבר מעניין בנוגע ליצירתו של ג'ונז, על סמך שני הסרטים שלו עד כה: הוא מאוד אוהב לקחת כוכבים מוכרים ולהשחית אותם לחלוטין מבחינת מראה, וע"י כך להוציא מהם דברים חדשים ומפתיעים. קמרון דיאז, ג'ון קיוזאק, ניקולאס קייג' וכריס קופר – ארבעתם עברו תחת ידיו של ג'ונז שינוי מוחלט, עד לרמה שקשה לפעמים לזהות אותם. זה כל כך מנוגד לכל הרעיון של שימוש בכוכבים עפ"י התפיסה ההוליוודית, שזה פשוט נפלא.קצת חבל לי רק שהוא לא הלך עם זה עד הסוף והחריב גם את המראה של מריל סטריפ. אם כי אני מסכים שזה לא היה מתאים לסרט אם הוא היה עושה את זה – וזה דבר משמח במובן מסוים, כי זה אומר שזה לא סתם שטיק, אלא כלי שהוא בוחר בקפידה מתי להשתמש בו ומתי לא.
ועוד דבר שמאוד מרשים אותי הוא איכויות המשחק שהוא מפיק מהשחקנים שעובדים איתו, והשקט שבו הוא עושה את זה.
תכננתי להאריך, אך המקלדת הורגת אותי.
רק אציין שאדפטיישן הוא הסרט המשעמם הטוב ביותר שראיתי, ושבאופן מופלא הוא איכזב אותי מאוד בו בזמן שהוא על כל הציפיות שלי. ושזה סרט נפלא.
כריס קופר?
אה, קודם כל הוא לא ממש כוכב. שנית כל הוא השחטתו החלה ב"אמריקן ביוטי", אם לא לפני.
אורי קליין!
גם אותו לא הייתי מחשיב לכוכב
שחקן אופי, אולי.
סחתיין על ההבחנה
תהיתי אם מישהו יקלוט את האלוזיה הקטנה הזו. למרות שברגעים כאלו אני מבין איך הוא משתמש ב"בו בזמן" כדי לחבר בין טענות סותרות. ואם הוא משתמש במקלדת מק מעצבנת כמו זו שאני נמצא לידה כרגע, אני יכול גם לסלוח לו על שהוא לא טורח לנמק את הסתירה.
מה הוא כתב באמת על הסרט?
הוא קטל
משהו על הצחוק החלול שיוצר הסרט, שהוא צחוק שבעזרתו מראים הצופים זה לזה שהם הבינו את משחקי הזהויות של קאופמן וג'ונז. וגם שהסרט אינו מצליח להחלץ לדיון קולנועי רחב יותר מתהליך העשייה שלו עצמו.
וגם משהו עם ציביון.
אין כמו השילוב אדפטיישן-דן ברזל
להביא להודעה המסתיימת בסדרת פרדוקסים מרהיבים.
ודן, איפה היית? חסרת לנו בדיון החוזר ונשנה על "אודיסאה בחלל". האם הצטלמת לאיזה סרט בפראג (איקס איקס זד?)
מי? מה? איפה?
איפה היה דיון על אודיסיאה?
אדפטיישן אומנם סוף סוף עלה בצ'כיה לפני שבוע (!), אך אני דווקא ראיתי אותו בקולנוע לב בתל אביב (לצערי. איך אני מתגעגע לקולנועי פראג). או בעברית פשוטה – אני בארץ, ותהליך ההתקפלות מהגולה גזל קצת משאבים.
מי? מה? איפה?
הגיע הזמן שאני אלמד ללנקק לתגובה מסוימת.
כתבה מספר 1648
דווקא אני רוצה לכתוב על אודיסיאה,
אבל לא החלטתי אם במסגרת משהו על קובריק (סטריינג'לאב-אודיסיאה-תפוז, אם כי יש לי בעיה לקשר)
או בפני עצמו.
ואם כבר דברים שאני רוצה לכתוב, גם על "עיר אפלה" אני קצת תקוע…
משחק, ילדים!
בחידוד מסוים אני יכול להוסיף שנהנתי בדיעבד מהחלק המשעמם, שהתגלה כמרתק, בדיעבד….
הסרט הוא תרגיל נפלא ביחסי ציבור
אתמול ראיתי סופסוף את הסרט ומאוד נהנתי.
אני חושב שהסרט הוא פרסומת מעולה לצ'רלי קאופמן. כמו שכתבתם השבוע בכתבה על Eternal Sunshine of the Spotless Mind צ'רלי קאופמן הוא כיום אחד השמות החמים בהוליווד, והסיבה לכך היא אדפטיישן.
ולא בגלל שהוא סרט טוב עם תסריט גאוני (למרות שהוא כן) אלא בגלל שהדמות הראשית בו היא צ'רלי קאופמן. קאופמן הוא התסריטאי היחיד בשנים האחרונות לפחות שאומרים על הסרטים שהוא כותב שהם "שלו", ולא של הבמאי או השחקן.
תחשבו מה היה קורה אם במקום אדפטיישן הוא היה כותב תסריט גאוני אחר, והסרט היה זוכה לשבחים אדירים והיה נחשב ליצירת מופת, אבל צ'רלי קאופמן לא היה הדמות הראשית בו. אז כולם היו משבחים את הבמאי ומכתירים אותו לגאון וכהערת אגב היו אומרים שגם התסריטאי עשה עבודה נפלאה. למשל עד לסרט הזה הרבה פחות אנשים הכירו את קאופמן למרות שהוא כתב את "להיות ג'ון מלקוביץ"' שגם לו היה תסריט נפלא. אבל רוב השבחים והתהילה הלכו לספייק ג'ונז.
אבל עכשיו כולם יודעים מי זה צ'רלי קאופמן מכיוון שהוא עשה סרט על עצמו. ולכן גם על אדפטיישן וגם על הסרט הבא שלו, מדברים כעל סרט "של צ'רלי קאופמן".
ארר...
לא, כבר ב"מלקוביץ"' קאופמן ולא ג'ונז זכה לרוב השבחים. וגם "המין האנושי" שווק בעיקר כסרטו הבא של קאופמן.
אבל במין האנושי זה לא ממש בא לטובתו....
ומה הקשר?
הסרט הוא תרגיל נפלא ביחסי ציבור
נכון מאוד, ולא חשבתי על זה עד עכשיו-
נעשו הרבה סרטים על הוליווד וכמה על תסריטאים אבל הסרט הזה לוקח את האדם האמיתי שעושה פרסום עצמי במודע ומראה את יכולותיו כתסריטאי
מה גם שאין הרבה אנשים שיכולים להגיד באמצא שיחה:
"ואותי גילם ניקולס קייג"'
אבל זה לא עושה את זה נכון.
צ'רלי קאופמן היה "שם חם" עוד לפני 'אדפטיישן'.
לא ממש
אני, למשל, לא הכרתי את השם הז קודם.
וזה למרות אהבתי ל"להיות ג'ון מלקוביץ"' (תרגיל שיווקי מעולה בפני עצמו, שבזכותו בלבד אני זוכר את שמו של השחקן הזה).
היום, תעיר אותי באמצע הלילה ואני מדקלם לך את הרזומה הקולנועי של קאופמן.
כל הארבעה סרטים?
כן.
שזה בדיוק ארבעה סרטים יותר ממה שאני זוכר ל-99 אחוז מהתסריטאים בעולם (פלוס מינוס).
איך בכלל הוא יכול להוכיח,
אם אותו אח זכה כבר בכמה סרטים על התסריט שכתב?
אתם לא תאמינו!
תקראו את הביקורת הזאת, היא רצינית חלוטין! נראה כמו בדיחה גרועה!
http://stagemag.co.il/Articles/284
''פלצנות מהי? הבא דוגמאות''.
''התנגשויות קונפליקטואליות''?
אבל מרשים. בהחלט מרשים.
אתם לא תאמינו!
או, אני רואה שאנשים מתחילים לגלות את מתיתיהו…
אל דאגה, יש עוד במקום ממנו זה בא. את הביקורת על "טרויה" כבר ראיתם?
http://stagemag.co.il/Articles/166
חייבים להודות, הידע הכללי שלו מרשים
הידע הספציפי (דהינו, הדרוש לצפיה בסרט כסרט), לעומת זאת, לוקה בחסר.
חייבים להודות, הידע הכללי שלו מרשים
לי אישית נראה שחסר לו הידע מה עושים עם ידע.
בנאדם שלא יודע
שאחד משני התסריטאים של הסרט שהוא כותב עליו לא קיים במציאות, ושבאופן עקבי מאיית לא נכון שמות של משתתפים אחרים בסרט? לא, לא הייתי אומר שהידע הכללי שלו מרשים.
לא, זה ידע ספציפי לסרט
אבל תראה איזו בקיעות במיתולוגיה היוונית. כמעט לא מרגישים שהוא מורח עמודי אינטרנט באינפורמציה אנציקלופדית כדי להסוות את העובדה שבכלל לא שם לב על מה הסרט.
אתם לא תאמינו!
הדבר הכי מצחיק שקראתי מאז… מאז לפני הרבה זמן
בקשה
מישהו יכול לתת לי את הקישור לתסריט של אדפטיישן? יש אותו איפשהו?
בבקשה, בערך
http://www.beingcharliekaufman.com/index.htm?movies/adaptation.htm&2
אלה שתי גרסאות מוקדמות של התסריט – השניה אמורה להיות דומה יחסית לזו שאיתה צילמו את הסרט, אבל עדיין לא זהה.
אם אתה רוצה את התסריט הסופי, תיאלץ לרכוש אותו באמאזון.
כאן
http://www.beingcharliekaufman.com/adaptationnov2000.pdf
אבל זו לא הגירסה הסופית של התסריט, ולא זהה לסרט.
כל הכבוד - ביקורת מצויינת
הביקורת ממש מעבירה את התחושה של הסרט בצורה יפה ומזכירה לי כמה נהניתי כשראיתי אותו
סרט מצויין
יש לי חיבה מאוד גדולה לדברים שמודעים לעצמם, זה מין פתרון מושלם להכול שדוחה ביקורות- יהיו שיגידו שזאת ביקורת בפני עצמה, אני רואה את זה כמשהו פשוט מגניב.
הסרט הזה מורכב מדי למוח שלי, פאק
באתי אליו עם ממש מעט ידע מוקדם, ובהתחלה חשבתי:"מגניב, כמו ברטון פינק".
זה כל-כך הרבה יותר מבלבל מ'ברטון פינק'. הסרט ההוא, אם כבר, רק חיזק את האהבה שלי לכתיבה ואת הרצון שלי להיות כותב. הסרט הזה הפך אותי לצ'ארלי קאופמן נוירוטי וחסר ביטחון, שיודע שאין לו שום סיכוי לכתוב דבר שיהיה גם מקורי וגם מוצלח ולכן נשאר לורק לבקש עצה מאחיו הרדוד והבנאלי. מצד שני, אני מספיק מזוכיסט בשביל לרצות להשלים את כל הסרטים האחרים של צ'רלי קאופמן שטרם ראיתי.
(הולך לעשות ניתוח שימחק לי את הסרט הזה מהראש).