אודות שמידט

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 2 במרץ 2003Posted in: ביקורות

במקור: About Schmidt
במאי: אלכסנדר פיין
תסריט: אלכסנדר פיין, ג'ים
טיילור
על פי ספרו של לואיס בגלי
שחקנים: ג'ק ניקולסון, קאתי
בייטס, דרמוט מלרוני, הופ
דייויס, ג'ון סקוויב

בואו נדבר על שמידט: שמידט זקן. לשמידט יש בערך פי שניים עור פנים מהדרוש. שמידט עבד 20 שנה בחברת ביטוח, והגיע בה למעמד מכובד. אבל חוץ מלחשב פוליסות ביטוח, שמידט לא יודע לעשות כלום, ואין לו שום תחביבים או תחומי עניין, כך שעם יציאתו לפנסיה, חייו מתרוקנים בבת אחת, ולא נשאר לו שום דבר לעשות חוץ מלראות טלוויזיה ולפתור תשבצים. לשמידט יש בית מלא בצלחות חרסינה, אישה שיחסיו איתה נשחקו לאורך השנים לכדי דו-קיום בשלום, וקרוואן ממונע מפלצתי בגודלו. בקיצור, שמידט הוא בדיוק מה שלא היינו רוצים להיות בגיל 65.

הדבר היחיד בחייו של שמידט שמסב לו גאווה הוא הבת שלו. אבל היא כבר גדלה, לא ממש סובלת אותו, ומה שיותר גרוע – היא עומדת להתחתן. בעלה לעתיד הוא לא בחור רע, הוא פשוט אדם בלי עתיד ובלי שכל, ובנוסף לזה יש לו את שיער הפנים הכי מוזר בהיסטוריה של הקולנוע. שבוע לפני החתונה המיועדת, שמידט מחליט שהדבר היחיד שנותר לו בחיים הוא למנוע את החתונה הזאת, והוא נכנס לקרוואן הענק שלו ונוסע דרך נוף ילדותו – אמריקה של מק'דונלדסים ושלטי פרסום ותחנות דלק ופרחי פלסטיק והיסטוריה שקרית וחיוכים מזויפים. יופי של מקום.

הבעיה בעניין שמידט היא שאת שמידט משחק ג'ק ניקולסון. ה-ג'ק. שחקן ותיק, מוערך, מרשים, כריזמטי, רב עוצמה, זוכה אוסקרים סדרתי, ועוד כל סופרלטיב שזכה לו שחקן כלשהו אי פעם. אני מכיר את ג'ק ניקולסון. אני יודע איך הוא באמת: אינטליגנטי מאוד ומופרע. הוא יכול לשחק את הזקן חסר הישע כמה שהוא רוצה, הוא יכול אפילו לעשות את זה מצוין, כמו שהוא יודע – אבל העמדת הפנים הזאת לא עובדת עלי לרגע. כשג'ק ניקולסון מדבר, אתה יודע שהוא יודע על מה הוא מדבר, ושצריך להיזהר ממנו. כשהוא מספר ברצינות מלאה את תולדות חברת הביטוח שלו לזוג צעירים מנומסים מכדי לברוח, אני שומע ציניות בקול שלו אפילו כשהוא אמור להיות כן לגמרי. ציפיתי שבכל רגע הוא יתפוצץ ויתחיל לרצוח בגרזן את כל באי החתונה, או לכל הפחות להעליב אותם בהערות מחודדות כציפורני חתול בן חודש. אבל ג'ק המשיך לשחק אותה זקן מטושטש. לא יעזור, ג'ק: טושטוש אתה לא.

את רוב השחקנים האחרים לא הכרתי לפני כן, לכן ייתכן שהם באמת טושטושים, אבל אני לא חושב ככה. הם יותר מדי מגוחכים. פגשתי כבר בחיים אנשים שנראו כמו קריקטורות, אבל לא יצא לי לפגוש כל כך הרבה מהם תוך שעה וחצי. משפחתו של החתן המיועד היא קרקס מעוותים, כל אחד מהם מוחצן ומגוחך בדרכו שלו – משפחת אדאמס בלי האהבה וההומור. אימו של החתן הידידותית-מדי, אותה משחקת קאת'י בייטס, היא האדם האמין והנחמד ביותר ביניהם – ועדיין לא מי שהייתי בוחר שתאכיל אותי מרק בזמן שאני מרותק למיטה. הייתי גם מעדיף להימנע מסצינות עירום בהשתתפותה, אבל בסרט הזה… עזבו, בואו נעבור לדבר על משהו אחר.

אלכסנדר פיין, הבמאי, יודע קולנוע. הוא יודע איך להוציא משחקנים את המשחק שהוא רוצה, איך להעמיד שוטים מקסימים, ואיך לעשות צילומים סטטיים של מוצגים מוזיאוניים (נושא שחביב עליו משום מה). בקיצור, הוא מוכשר נורא, אבל הסרטים שלו מדכאים, כי הוא נוהג משום מה לעשות סרטים דווקא על מה שהוא לא אוהב. אחרי צפייה ב-'Election' ('בחירות או לא להיות') וב-'אודות שמידט' קשה להמנע מהמסקנה שפיין פשוט לא אוהב אמריקאים, או אולי בני אדם בכלל. הוא חושב שהם מגעילים. הוא שונא את העשירים, את העניים, את הבורגנים, את הזבל הלבן, את הצעירים ואת הזקנים. אם רק תתנו לו צ'אנס ותלמדו להכיר אותו, הוא ישנא גם אתכם.

'אודות שמידט' הוא בבסיסו סיפור על אדם שמגלה עד כמה הוא פתטי. הוא יוצא למסע דרך מקומות מגעילים – חלקם מוסתרים מאחורי כיסויי פלסטיק, חלקם מכוערים סתם – ופוגש שרשרת של אנשים דוחים, חלקם מוסתרים מאחורי צביעות, חלקם לא. בתור קומדיה, הוא עצוב מאוד. בתור סרט, אין ויכוח על כך שהוא עשוי טוב, אבל הוא גם, בכוונה תחילה, די מגעיל, והוא מומלץ בעיקר לשונאי אדם.

תגיות: