במקור: About Schmidt
במאי: אלכסנדר פיין
תסריט: אלכסנדר פיין, ג'ים
טיילור
על פי ספרו של לואיס בגלי
שחקנים: ג'ק ניקולסון, קאתי
בייטס, דרמוט מלרוני, הופ
דייויס, ג'ון סקוויב
בואו נדבר על שמידט: שמידט זקן. לשמידט יש בערך פי שניים עור פנים מהדרוש. שמידט עבד 20 שנה בחברת ביטוח, והגיע בה למעמד מכובד. אבל חוץ מלחשב פוליסות ביטוח, שמידט לא יודע לעשות כלום, ואין לו שום תחביבים או תחומי עניין, כך שעם יציאתו לפנסיה, חייו מתרוקנים בבת אחת, ולא נשאר לו שום דבר לעשות חוץ מלראות טלוויזיה ולפתור תשבצים. לשמידט יש בית מלא בצלחות חרסינה, אישה שיחסיו איתה נשחקו לאורך השנים לכדי דו-קיום בשלום, וקרוואן ממונע מפלצתי בגודלו. בקיצור, שמידט הוא בדיוק מה שלא היינו רוצים להיות בגיל 65.
הדבר היחיד בחייו של שמידט שמסב לו גאווה הוא הבת שלו. אבל היא כבר גדלה, לא ממש סובלת אותו, ומה שיותר גרוע – היא עומדת להתחתן. בעלה לעתיד הוא לא בחור רע, הוא פשוט אדם בלי עתיד ובלי שכל, ובנוסף לזה יש לו את שיער הפנים הכי מוזר בהיסטוריה של הקולנוע. שבוע לפני החתונה המיועדת, שמידט מחליט שהדבר היחיד שנותר לו בחיים הוא למנוע את החתונה הזאת, והוא נכנס לקרוואן הענק שלו ונוסע דרך נוף ילדותו – אמריקה של מק'דונלדסים ושלטי פרסום ותחנות דלק ופרחי פלסטיק והיסטוריה שקרית וחיוכים מזויפים. יופי של מקום.
הבעיה בעניין שמידט היא שאת שמידט משחק ג'ק ניקולסון. ה-ג'ק. שחקן ותיק, מוערך, מרשים, כריזמטי, רב עוצמה, זוכה אוסקרים סדרתי, ועוד כל סופרלטיב שזכה לו שחקן כלשהו אי פעם. אני מכיר את ג'ק ניקולסון. אני יודע איך הוא באמת: אינטליגנטי מאוד ומופרע. הוא יכול לשחק את הזקן חסר הישע כמה שהוא רוצה, הוא יכול אפילו לעשות את זה מצוין, כמו שהוא יודע – אבל העמדת הפנים הזאת לא עובדת עלי לרגע. כשג'ק ניקולסון מדבר, אתה יודע שהוא יודע על מה הוא מדבר, ושצריך להיזהר ממנו. כשהוא מספר ברצינות מלאה את תולדות חברת הביטוח שלו לזוג צעירים מנומסים מכדי לברוח, אני שומע ציניות בקול שלו אפילו כשהוא אמור להיות כן לגמרי. ציפיתי שבכל רגע הוא יתפוצץ ויתחיל לרצוח בגרזן את כל באי החתונה, או לכל הפחות להעליב אותם בהערות מחודדות כציפורני חתול בן חודש. אבל ג'ק המשיך לשחק אותה זקן מטושטש. לא יעזור, ג'ק: טושטוש אתה לא.
את רוב השחקנים האחרים לא הכרתי לפני כן, לכן ייתכן שהם באמת טושטושים, אבל אני לא חושב ככה. הם יותר מדי מגוחכים. פגשתי כבר בחיים אנשים שנראו כמו קריקטורות, אבל לא יצא לי לפגוש כל כך הרבה מהם תוך שעה וחצי. משפחתו של החתן המיועד היא קרקס מעוותים, כל אחד מהם מוחצן ומגוחך בדרכו שלו – משפחת אדאמס בלי האהבה וההומור. אימו של החתן הידידותית-מדי, אותה משחקת קאת'י בייטס, היא האדם האמין והנחמד ביותר ביניהם – ועדיין לא מי שהייתי בוחר שתאכיל אותי מרק בזמן שאני מרותק למיטה. הייתי גם מעדיף להימנע מסצינות עירום בהשתתפותה, אבל בסרט הזה… עזבו, בואו נעבור לדבר על משהו אחר.
אלכסנדר פיין, הבמאי, יודע קולנוע. הוא יודע איך להוציא משחקנים את המשחק שהוא רוצה, איך להעמיד שוטים מקסימים, ואיך לעשות צילומים סטטיים של מוצגים מוזיאוניים (נושא שחביב עליו משום מה). בקיצור, הוא מוכשר נורא, אבל הסרטים שלו מדכאים, כי הוא נוהג משום מה לעשות סרטים דווקא על מה שהוא לא אוהב. אחרי צפייה ב-'Election' ('בחירות או לא להיות') וב-'אודות שמידט' קשה להמנע מהמסקנה שפיין פשוט לא אוהב אמריקאים, או אולי בני אדם בכלל. הוא חושב שהם מגעילים. הוא שונא את העשירים, את העניים, את הבורגנים, את הזבל הלבן, את הצעירים ואת הזקנים. אם רק תתנו לו צ'אנס ותלמדו להכיר אותו, הוא ישנא גם אתכם.
'אודות שמידט' הוא בבסיסו סיפור על אדם שמגלה עד כמה הוא פתטי. הוא יוצא למסע דרך מקומות מגעילים – חלקם מוסתרים מאחורי כיסויי פלסטיק, חלקם מכוערים סתם – ופוגש שרשרת של אנשים דוחים, חלקם מוסתרים מאחורי צביעות, חלקם לא. בתור קומדיה, הוא עצוב מאוד. בתור סרט, אין ויכוח על כך שהוא עשוי טוב, אבל הוא גם, בכוונה תחילה, די מגעיל, והוא מומלץ בעיקר לשונאי אדם.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- הספר – ב'אמאזון'
- ג'ק ניקולסון
- הג'ק ניקולסון הטוב ביותר
- ג'ק ניקולסון הצעיר
- וורן שמידט – גם יפה, גם רופא!
- צלחות חרסינה מזעזעות
תהיות חסרות פשר או מטרה
ואני תוהה מאיפה הוצאת את הלינק עם הצלחות…
אלו אכן הצלחות הכי מזעזעות שראיתי.
יש דברים שאסור לחשוף לעיני אדם
הצלחות האלה הן הדבר הכי מזעזע שראיתי מאז הפרסומות לפאנטה ועכשיו הן ירדפו אותי בחלומותי.
כאמור את ''בחירות או לא להיות'' אני מאוד אוהב
הייתי קורא לו אפילו יצירת מופת קטנה. כל מה שאהבתי ב-Election חסר ב"שמידט". אין פרספקטיבה. במקום שתי דמויות שמאירות אחת את מעשיה של השנייה יש דמות אחת, שטוחה כמו צלחת, שלא עושה כמעט כלום ומה שהיא כן עושה, בגלל המשחק הבינוני-מינוס של ניקולסון, מרגיש אאוט עוף קרקטר. יופי.
חייבת להסכים בקשר ל"יצירת מופת קטנה"
אתמול נכנסתי לאתר לראות את הביקורות של אודות שמידט, ופחות או יותר השתכנעתי שלא לראות, אני לא אוהבת קומדיות מדכאות, והיא נראית אחת כזו. אבל זו לא הנקודה.
דרך הביקורות האלו התוודעתי לסרט אחר של פיין "בחירות או לא להיות" (שם מטופש לטעמי, ELECTION נשמע יותר טוב) ובעודי צופה בסרט שאלתי את עצמי: למה לא ראיתי אותו קודם?!
זו אכן יצירת מופת קטנה.
תודה לכל מי שתגובתו שכנעה אותי לצפות בסרט, נהניתי מאוד.
שניהם אדירים בעיני, כל אחד בדרכו.
(ל"ת)
כמו שג'ק ניקולסון אמר
כשזכה על אודות שמידט בגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בדרמה: "אני לא יודע אם להיות שמח או עצוב, חשבתי שעשינו קומדיה".
ביקורת מצויינת
כל כך כל כך נכון. נהניתי ממנה הרבה יותר מאשר מהסרט, שעליו הייתי ממליצה רק לשנואי הגדולים ביותר.
המשחק של ג'ק מצויין, אבל למה זה טוב אם הוא רק נועד לבאס?
לא יכול להיות שהוא באמת חשב שזו קומדיה… לא?
סרט מצוין
אני בעיקרון לא סובל את ג'ק ניקולסון. האמת, אני בעיקר לא סובל את הכי טוב שיש. את צ'יינטאון אני מאד אוהב, אבל לאו דווקא (או לפחות לא רק) בגלל ג'ק ניקולסון. את שאר הסרטים שלו לא ראיתי.
נראה לי שהרוב יסכימו שבסרט הזה הוא משחק נפלא. אבל חוץ מזה, ובלי כל קשר אליו, זה סרט מצוין.
זה סרט שמצליח לרגש בלי להיות קיטשי מדי, ומצליח להצחיק ולדכא באותה סצינה ממש. זה סרט שמתבונן על הפתטיות שבהזדקנות באופן האנושי ביותר שראיתי מזה זמן רב.
בדרך כלל אני אוהב סרטים ציניין ומודעים לעצמם. הגיבורים שלי זה האחים כהן. אבל הסרט הזה בהחלט הצליח לעשות לי משהו. אולי זה קשור לגיל…
ציניין = ציניים
וסליחה על שגיאת הכתיב.
הפאתטיות שבהזדקנות?
לא ולא. זהו סרט על הפאתטיות שבפאתטיות.
בלי קשר לשמידט, שעוד לא ראיתי
מוכרחים לומר באמת, אחרי שלוש צפיות, ש"בחירות או לא להיות" (כמה כיף להשתמש בתרגום הזוועתי), הוא באמת יופי של יופי של סרט. כל צפייה נהנים קצת יותר, וזהו אחד מהיצירים האומנותיים הבודדים שגרמו לי לפרוץ בצחוק קולני באחד הקטעים, באמצע הלילה, מבלי שישב לידי ולו אדם אחד. באמת סרט נורא מומלץ.
בלי קשר לשמידט, שעוד לא ראיתי
תזכירו בבקשה למאותגרים זכרונית שביננו (או שזה רק אני?) – "Elections" זה הסרט עם ריס ווית'רספון, מתיו ברודריק וה"רגיש" מאמריקן פאי, או שאני סתם מערבב?
כן
Election, לא Elections.
אכל אלקשן זה עם ריס והכפית שלה.
וזה בפירוש סרט חמוד, אולי בגלל שלהיות שונא אדם בתיכון זה חמוד, בעוד שלהיות שונא אדם בגיל 65 זה פתטי.
אבל הרבה יותר מובן
לא מסכים, ובגדול.
אין ספק שהסרט עשוי מצוין, אין ספק שניקולסון עושה תפקיד מצוין, וכך גם האחרים. אבל מה שבאמת עושה את הסרט לכל כך נפלא (וכן, זהו סרט נפלא) הוא הביקורת הלא מרומזת כלל על אורח החיים האמריקאי. על השטחיות, על תרבות התאגידים והאידיוטים הקטנים שהיא מטפחת, ועל כך שלמרות הכל לפעמים צריך להפנים את הדברים ולהמשיך לסחוב למרות שכל חושיך צועקים אחרת (הכוונה לנאום החתונה של שמידט, ויותר אני לא אומר מחשש לספוילר).
אלכסנדר פיין עושה סרטים נפלאים. הן מבחינת הכתיבה, עיצוב הדמויות, הדיאלוגים והדרכת השחקנים – ועוד יותר בגלל הסאב טקסט הביקורתי והמריר שקיים בסרטיו.
אז נכון, מחזמר משובב זה לא, והסרט אינו מעניק "פאן" במובן הרגיל של המילה, אבל זהו בהחלט סרט משובח ביותר, סרט שגורם לצמרמורת של תענוג לזרום במעלה הגב, כי אתה יודע – פשוט יודע- שאתה ברגע זה צופה ביצירת מופת קטנה.
כרגע תיארת
את שני הסרטים הקודמים של פיין, אבל ממש לא את "שמידט". ב"רות" ו"בחירות" פיין ידע איך לאזן סאטירה נוקבת עם סיטואציות מעניינות ודמויות מגוונות. ב"שמידט" אין לא את זה ולא את זה. יש הברקות פה ושם, אבל כמות זניחה יחסית לסרט של שעתיים. לאסוף את הפירורים שפיין זורק לך ולקרוא להם יצירת מופת נראה לי קצת גדול על היצירה המפוקפקת הזאת.
פירורים?
הסאב טקסט הזה מופיע לכל אורך הסרט, מתחילתו ועד סופו. "שמידט" מעודן הרבה יותר מ"בחירות" (המעולה, אך המוחצן) ועדיין, ללא קריקטוריזציה של הדמויות והמתואר, הוא מצליח להכניס ביקורת מרירה ונוקבת על אספקט מסוים בחברה האמריקאית, אספקט שהשפעתו הולכת וגדלה מיום ליום.
"שמידט" הוא סרט מפותח ובוגר של במאי מרתק, ללא ספק סרטו הטוב ביותר עד היום (וזה הרבה: השניים הקודמים היו מצוינים גם הם).
מעודן?
נגיד שאני אתעלם מהפריקים המנטליים שמופיעים לכל אורך הסרט ואסתפק רק במשפחה של קת'י בייטס. יש את הבן הצעיר שנראה כאילו לא הצליח להתקבל למוסד כלשהו, יש את דרמוט מלרוני שהוא סתם אידיוט (אבל ברמה בינלאומית, וכמובן לא מודע לטמטום של עצמו), יש את האב המגוחך. ויש את קת'י בייטס, כביכול אחת הדמויות היותר אינטליגנטיות בסרט, שפיין מנסה לבטל בכוח את האופי שלה בזה שהיא מתייחסת לדמות של מלרוני בתור מתנה למין האנושי. כן, *ברור*, האינסטינקטים האימהיים שלה מכריחים אותה להתעלם מהמציאות. איפה העדינות פה? איפה החוסר קריקטוריזציה? אני לא ראיתי בסרט שום דבר *חוץ* מקריקטוריזציה. אפשר לראות יותר תחכום בקטעי Jay Walking למיניהם, אם הדבר היחיד שאתה רוצה לראות הוא "אספקט מסוים בחברה האמריקאית".
החברה האמריקאית?
לא ראיתי כאן ביקורת על החברה האמריקאית דווקא. אולי הייתי אומרת שזו ביקורת נוקבת על חברת הביטוח.
שמידט הוא מיזנטרופ שלא השכיל לבנות לעצמו חיים או להתחבר לאנשים שיאהבו אותו ולא יאכזבו אותו.
אבל דווקא החברה האמריקאית סיפקה לו מחנות קמפינג עם אנשים שרוצים להראות לו תמונות של המשפחה שלהם, ונשים יהודיות גרושות שופעות סקס שרוצות לטפל בו ולהתחיל איתו, ואנשי מכירות אהבלים שמוכנים להתאהב בבת הנוירוטית שלו… הוא פשוט לא יודע לקבל את זה.
לא מסכים, ובגדול.
מדהים אותי עד כמה הטעם שלך שגוי, ובאופן כמעט תמידי. נו, מלעשות, כל פעמון זקוק לשני צדדים לעקומתו.
ובכלל, אולי אני סתם קוטל. יתכן שלא הבנתי אותך בכלל. הרי מצד אחד אתה מדבר על ביקורת לא מרומזת, ובהודעה אחרת אתה מדבר על סאב-טקסטים. ובכן, את הביקורת הלא מרומזת ראיתי כמובן. היא לא חידשה לי כלום, ואפילו לא העבירה את המסר בצורה מהנה. בני אדם, ובעיקר אם הם דוברי אמריקאית, הם לעתים קרובות שטחיים, טפשים, וגועלים.
יופי. עכשיו ספרו לנו משהו שלא ידענו, בבקשה?
אבל אתה טוען שיש סאבטקסטים, שכנראה לא הצלחתי למצוא. אם תוכל להאיר את הסרט באור הנכון, מי יודע, אולי אשתכנע?
אנשים - צר לי מאוד
אנשים – צר לי מאוד.. אבל כמעט נרדמתי בסרט.. אין ספק שג'ק שחקן משובח, אבל למה למה למתוח את הסרט לשעתיים ארוכות??? הסרט התחיל לתפוס עיירנות רק כשקטי בייטס המעולה נכנסה לתמונה .. לסיכום: אני ממליצה לא להגיע עייפים לסרט ולהיות מאוד סבלניים – זה משתלם.. ולמקרה שלא הייתי ברורה: חיבבתי את הסרט ואהבתי את ג'ק.
מה שאהבתי בסרט...
זה באמת האופן שבו הוא מציג את אמריקה. לשם שינוי זו לא אמריקה הנוצצת, הניו-יורקית, ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, אלא אמריקה של כבישים נידחים, פרברים באמצע שום מקום וצוות שחקנים שנראה (מבחינה חיצונית) כמו חבורה של אנשים רגילים לגמרי, שלא לומר מכוערים. זה פשוט מרענן ומוסיף לאותנטיות.
ואני מסכים עם הביקורת לגבי ג'ק ניקולסון – אתה באמת מצפה שהדמות שלו תהיה הרבה יותר… צינית. לפעמים נדמה שהנה, הוא כבר הולך לפתוח ת'פה, אבל לא קורה כלום.
מעניין
שאחרי כל הדיונים באמריקה "האמיתית והלא-זוהרת" שהסרט מציג, אף אחד עדיין לא הזכיר את "פארגו". ישן מדי?
או ''סיפור פשוט'' של לינץ'
זה ''לשם שינוי''
אם עד היום ראית רק סרטים הוליוודיים שעוסקים באמריקה הנוצצת וכו'. ברוך השם, לא חסרים גם סרטים על אמריקה הנידחת, הפרברית והמכוערת. אפשר לעשות גם על זה סרטים שלא ירגישו כאילו אתה נגעל מכל רגע.
כמה המלצות
אם היו חסרים לך עד עכשיו בחיים סרטים על אמריקה הלא נוצצת, להלן כמה דוגמאות שעולות לי כרגע לראש, ויש עוד המון.
אגדות וסיפורים
מוכרים בלבד (clerks)
Guomo (נדמה לי שככה כתבו את זה. הסרט הכי דוחה בעולם על עיירה אמריקאית נידחת).
דיברתי על מה שהגיע לקהל הרחב (שאליו אני שייך – אני ממש לא מתיימר להיות באותה ליגה עם רוב המגיבים פה) בשנים האחרונות. הרוב המוחלט של הסרטים היו בכל זאת סרטי "אמריקה הנוצצת" ולא סרטי "אמריקה הנידחת".
לא הבנתי
אם אתה חלק מהקהל הרחב, מה עשית בסרט כמו "אודות שמידט" מלכתחילה? הרי הוא אולי סרט הוליוודי, אבל בתקציב יחסית נמוך ובלי כוכבים גדולים חוץ מניקולסון. באותה מידה יכולת למצוא את עצמך ב"רקוויאם לחלום", או "העולם שבפנים", או "בחדר המיטות". או משהו. אוי ואבוי. כאילו, גם הם סרטים "כמו שמידט" בזה שהם אולי לא גדולים במיוחד אבל זכו למועמדויות משונות לאוסקרים והוקרנו בקולנוע בארץ.
דווקא יצא לטובה
הבחור הלך לאודות שמידט, ולמרות שזה לא הסרט העצמאי המושך ביותר בעולם, הוא גילה שם את אמריקה האחרת ואת הקולנוע הלא נוצץ, ואף נהנה מהם.
מגניב.
כנראה ש...
כל האזכורים שלו ברשת + ג'ק ניקולסון היו בשבילי סיבה מספקת ללכת. בכלל, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי הולך גם לסרטים כאלה, הרבה בזכות האתר הזה שגורם לי להתעמק בקולנוע *קצת* יותר ממקודם.
שרשור, אחי
כשאתה מגיב לתגובה מסוימת, לחץ על כפתור 'הגב על הערה זו' ולא 'הוסף תגובה'.
ג'ק כאנטי גיבור
עדיין נותן משחק מדויק ונוגע – כל הכבוד שהתמודד עם חומרים כאלה – דוקא כשחקן הגאוני / מוטרף / ציני שהוא .
לגבי הטענות של כותב הביקורת על הפאתטיות – זה כולנו בעוד 30-40 שנה – עוד לא הבנת ? המשפחה זאת הגדלה בקריקטורה מגדלת של המשפחה של כל אחד.
אה סליחה שכחתי – אתה תחיה לנצח …
זאת התמודדות עם כל הקונספט של חיים במסלול המסודר והבורגני – והשאלות של : מה המשמעות ? האם זו החמצה ? זה הכל ? מה סוד החיים ? הן wayמעבר לקנית מותגים או לשחק אותה COOL ומתישהו במהלך החיים הן תופסות את כולם בגרון.
יופי
אבל אם אני לא קונה מותגים או משחק אותה קול בגיל 20+, מה יהיה איתי? העולם שמציג הסרט הוא לפחות מוגבל באותה מידה, אולי יותר מוגבל, מאשר העולם שמוצג בסרטים הוליוודיים שטחיים, עולם יפה בו כולם קונים נייק וחיים בעושר ובאושר. ספרים וסרטים על סכנות הקונפורמיזם היו פופולריים בשנות ה-20, ואז שוב בשנות ה-60 וה-70. מעניין שדווקא עכשיו הם חוזרים ובכזאת איכות ירודה, ומעניין שאתה, שחי חיים מלאים, אינטליגנטיים ועמוקים, לך כל זה נראה חדש וחדשני.
טופי
זה לא סרט שהתכוון להיות על קונפורמיזם מודע / מתוך בחירה, אלא על איש הולך בתלם, שהוא כל אחד, שעשה הכל by the book מה שכולם עשו מכוח הסביבה והאנרציה – (יש המון כאלה במיוחד במדינה הזאת) – והסרט בעיקר מציב שאלות פתוחות על חוסר משמעות ודטרמיניזם, ולא נותן תשובות.
לעניין הקונפורמיזם – הוא לא IN ו OUT אלא תמיד קיים ולובש צורות מתוחכמות מאד שמציגות עצמן כחדשניות או מהפכניות או מוסריות וכו'. מומלץ בטרוף סרטו המדהים ועכשווי תמיד של ברטולוצ'י – "הקונפורמיסט" וספרו המצוין של אריך פרום – "מנוס מחופש".
טופי
לא ציפיתי לתשובות. ציפיתי למשהו שאי אפשר לסכם בפסקה וחצי, כמו שאפשר לסכם את הסרט המטופש הזה. ציפיתי לקונטקסט מעניין שבו אפשר לראות את הצרות של שמידט. ציפיתי לקונטרסט עם דמויות אחרות. קיבלתי קדחת.
את הסרט של ברטולוצ'י ראיתי, והוא אכן מאוד משעשע (והוא גם סרט משנות ה-70, מה שרק מחזק את מה שאמרתי, הכל עניין של אופנה). אבל דמותו של טרינטיניאן בסרט לא דומה בשום צורה לשמידט, וגם הדינמיקה עם הדמויות המשניות שונה לגמרי. הקונטקסט שונה לגמרי (עליית הפאשיזם מול איש עם קרוואן?). חוץ מהנושא המאוד-מאוד כללי אין שום קשר בין שני הסרטים. אם "שמידט" היה קצת כמו "הקונפורמיסט", הייתי בן אדם מאושר. אבל הוא לא.
טופי
בודאי שאין קשר. זה היה בהתיחסות למושג קונפורמיזם.
ה"קונפורמיסט" הוא קודם כל יצירת מופת נדירה מבחינת השפה הקולנועית. מעבר לזה, הוא כמובן יצירה פוליטית.
אבל גם ל"אודות שמידט" יש נוכחות מסוגו – ב under statement המכוון שלו – לא כל סרט צריך להיות "הו הא מה קרה" ומלא גרויים. לדעתי – הוא מעביר את היאוש במדויק.
טופי
זה באמת מעביר את הייאוש… אבל לפעמים יש סרטים שמעבירים את הייאוש בלי לייאש בעצמם, או בלי *רק* לייאש.
כמו שרקוויאם מעביר את הזוועה, אבל עושה יותר מלזעזע.
טופי
מה שאולי מעניין, זה ששמידט גילה את חוסר משמעות החיים רק בגיל 60. עד אז הוא היה שמח לעבוד בפאקינג חברת ביטוח!
זה לא בדיוק מסר חריף נגד הבורגנות. ב'בחורה טובה' הפאתטיות מתחילה בגיל 22!
מרשמלו ( לבחורה טובה)
בבחורה טובה, הולדן מדבר כאילו גילה כמה החיים פתטיים וחסרי ערך עוד לפני גיל 22, אבל הוא רחוק מלייצג עמדה כלשהי. הבן-אדם די בטוח שהוא דמות בספר שהוא בעצמו (או סלינג'ר לבחירתך) כתב. ג'סטין גילתה את חוסר המשמעות מתישהו בזמן הנישואין (גיל 23-30) ועדיין חוזרת בסופו של דבר לחיי הבורגנות שלה במקום לעזוב הכל ולהמר על חיים חדשים עם הולדן. ג'סטין בוחרת בחוסר המשמעות כביכול דווקא כשיש לה הזדמנות לשנות הכל. סביר להניח שלתינוק שבדרך הייתה השפעה, אבל בכל אופן ההתלבטות קיימת ומודגשת לקראת סוף הסרט. חיים חסרי משמעות של חוסר נעימות מתוך השלמה עם המציאות, או בריחה מהכל (מתחיל להישמע כמו העולם שבפנים)? סוף
את אודות שמידט לא ראיתי, אבל אם לקח לו 60 שנה לגלות את חוסר המשמעות בחיים, הוא נשמע כמו חובבן .
מרשמלו ( לבחורה טובה)
בדיוק למשפט האחרון שלך התכוונתי.
אם הבורגנות פירושה לדחות את תחושת הבדידות והחוסר אונים עד לאחרי גיל 60, ובינתיים ליהנות מאסקפיזם נעים + 3 ילדים, זו לא יכולה להיות הבחירה הכי גרועה שיש, לא?
מישהו ראה פעם אלטרנטיבה?
גבינת קרמל ( לבחורה טובה)
אבל כל הנקודה אינה בתשובה לשאלה אם היא כן חוזרת או לא. הנקודה היא שאת הדברים שהיא בוחרת לעשות, היא עושה למרות (ואולי בגלל?) כל מה שהיא עברה.
וכך בעצם, היאוש לא נעשה יותר נוח. אין לך שתי אפשרויות ברורות, באחת אנשים רוכבים ושרים, חופשיים בכבישי ארה"ב, ובשנייה אנשים חיים חיים ריקים ואפרוריים מבלי לדעת זאת.
יש לך הרבה מצבים באמצע, והם אלו המפחידים יותר.
טורט קקאו ( לבחורה טובה)
בדיוק. כשג'סטין מגיעה לצומת לקראת הסוף, היא מנחשת מה יהיה אם תבחר להסגיר את הולדן. היא יודעת שבמקרה כזה היא נשארת עם החיים שהיא שונאת. מצד שני, אם תברח עם הולדן, אין לה מושג מה יקרה מלבד זה שיהיה שונה.
שתי האפשרויות הן בעצם ניחושים ובאמת אין בחיים מצב של "או זה או זה". האפשרות שג'סטין בחרה היא הסכמה עם החיים המוכרים והבטוחים יותר, הבורגנות מנצחת את ההרפתקנות. הייתי מציין משהו כמו זה שהאהבה לא מנצחת, אבל זה כנראה לא נכון כי פיל, למרות שהוא די אינפנטיל, אוהב את ג'סטין והוא יותר מתאים (כלכלית ונפשית) מהולדן כבעל ואבא לעתיד.
בסופו של דבר, הסרט מודיע לצופה שהבחירה של ג'סטין הייתה נכונה ושהיא בכל זאת "בחורה טובה". מי שנשאר קרוב לבית ולעבודה ונוהג לפי הנורמה, שורד. מי שבורח ומנסה לבנות לעצמו חיים מבלי לתכנן מראש, לא שורד. אני לא טוען שהמסר הזה הוא בהכרח נכון, אבל בסיפור של ג'סטין והולדן, אלה החוקים.
גלידת שום ( לבחורה טובה)
הבורגנות לא מנצחת. ברירת המחדל – אולי.
הבורגנות לא יכולה לנצח כאשר המרמור והריקנות מבעבעים מתחתיה, באופן מודע לחלוטין.
כאשר לא מודעים להם? הכל בסדר. לא כשיודעים שהם שם.
עוגיות טחינה ( לבחורה טובה)
לזה פחות או יותר התכוונתי, ג'סטין בוחרת בין שתי האפשרויות שהיא רואה. היא מנסה לנחש את העתיד בכל אחד מהתרחישים ובוחרת בבטוח יותר. נאמר לנו שהיא בחרה נכון (הבוס שלה, אח של דרו קארי, אומר לה) ועל כן נראה כאילו יש לבחירה משמעות מעבר למה שהדמויות בסרט מודעות.
האם באמת יש משמעות? לך תדע.
מרק ביצים ( לפתיל המשונה)
____________
אפסאלון, קרא רק את הכותרות של עוד פתיל שהולך להיכנס לספר הפתילים של גינס, או משהו כזה.
מי שונא?
את "אודות שמידט" ניתן להשוות בעיקר ל"רסיסי חיים". גם בסרט ההוא ניתן לראות קריקטורות רבות, שמעודדות שינאה ובוז (המשפחה, הלסביות או החברה), אבל השונא האמיתי, ומושא הביקורת, הוא גיבור הסרט.
ההבדל בין שני הסרטים הוא ברמת המודעות של הגיבור. ב"רסיסי חיים" ג'ק מגלם אדם שמודע לכך שהוא סנוב מיזנטרופ, מנסה להשתנות, נכשל ובורח. ב"שמידט" הגיבור לא מודע, משקר לעצמו ולבסוף מוצא נחמה באותו שקר עצמי – אני בסדר והעולם חרא.
אבל העולם, למרות מה שנטען כאן – לא לגמרי חרא. על כל דמות טיפשה ודוחה ניתן להסתכל בצורה חיובית, אבל מכיוון שהסרט מובע מנקודת המבט של שונא אדם, מה שבולט במיוחד אלו הקריקטורות וההרגלים המגוחכים.
אישתו של שמידט למשל. כאשר הוא מתאר אותה, וכאשר רואים אותה בסרט, היא נראית כחצי מפלצת – צבועה, מזוייפת, שתלטנית. אבל הסרט מוסר בין השורות, שמדובר על אישה טובה ומסכנה, ששירתה כל חייה בעל שלא אהב ולא דאג לה ושהגיעה לקשר אמיתי וחם עם ביתה ועם משפחת החתן לעתיד – בניגוד כמובן לשמידט.
הראיה הכפולה הזאת הולכת לשני הכיוונים – כמו שלא נכון להתפעל מהאתרים ההיסטורים בהם מבקר שמידט, רק כי הוא מתפעל מהם, ולא צריך להתרגש מהקשר החם, המתודלק בצ'ק החודשי, עם הילד מהעולם השלישי, רק כי הוא גורם לשמידט לבכות, כך אסור לשנוא את כל מי ששמידט שונא.
מי שונא?
ואללה, אתה צודק.
באמת קשה מאד לשנוא את גיבורי המשנה. הם כולם נראים כמו אנשים נורמאלים ובסדר ואפילו יחסית שמחים. יחסית לשמידט.
אני מקטלגת את הסרט הזה יחד עם 'הדבר', במסגרת 'יצירות אמנות שאין שום טעם לחוות אותם, אבל נחמד לדבר עליהן'.
לא קיבלתי שום אינדיקציה לזה מהסרט
חוץ מהקטע בו רואים את אישתו של שמידט מנקודת המבט של שמידט, כל הדמויות מוצגות בצורה ריאליסטית ואובייקטיבית לגמרי. דווקא ב"רסיסי חיים" ניתן לראות בלי בעיה את כמעט כל הדמויות בתור לא מושלמות או חכמות במיוחד, אבל באותו זמן "אנשים טובים" והכל בלי לנקוט באמצעים דראסטיים כמו משחקי פרספקטיבה כמו שאתה טוען שיש ב"שמידט".
אם מישהו יודע מהי המשמעות העומדת מאחורי הסצינות החוזרות שבהן מופיעות פרות בסרט "אודות שמידט, שיכתוב לי בבקשה:efrat@avi.zzn.com
מה זה הסודיות הזאת גם אנחנו רוצים לקרוא את זה.
ד''א
מישהו שם לב ש"אודות שמידט" גונב בדיחה מ"מפגש בגרוס פוינט" בקטע בו שמידט חוזר לבית ילדותו ומוצא חנות במקום?
ד''א
אני לא בטוח שהבדיחה גנובה, יכול להיות שהיא מהספר "אודות שמידט" שיצא לפני מפגש בגרוס פוינט. לא קראתי את הספר, וכפי שהבנתי הוא שונה לגמרי בסרט, אבל יכול להיות שמשהו הוא כן נלקח משם.
נ.ב ניקלסון ענק, ובסרט הזה הוא עושה מעט מאוד שטיקים. בשנים האחרנות הוא מתגלה כשחקן שמצטיין דווקא בתפקדים מאופקים יותר (ולא תפקידים שנכתבו כדי להראות איזה כוכב הוא כמו "הכי טוב שיש"")
למה שזה יהיה לקוח מהספר?
בספר, עד כמה שידוע לי, הוא לא יוצא למסע שורשים. איפה הוא ימצא חנות במקום בית ילדותו? בניו יורק?
יסלח לי האדון,
אבל למה בדיוק אתה טוען ששמידט הוא האינטליגנטי מדמויות הסרט? מה הוא עשה לשם כך? שהראייה שלו מפוכחת יותר, כביכול? כפי שברווז הגומי טען כאן קודם, זה שהוא חושב שכולם חארות סביבו, לא אומר שכך בהכרח היא.
אז איפה כן, בעצם? איפה אתה רואה את התבונה והגדולה של הדמות?
יסלח לי הקיפוד,
אבל כן, בסרט במציג תפיסת עולם מיזנטרופית כל כך, בסרט שבו הבמאי מציג את הדמויות כנלעגות – אם יש דמות אחת בעולם שמודעת לנלעגותן של הנפשות הפועלות – כולל נלעגותה שלה – היא יוצאת נלעגת עדיין, אבל בהחלט יותר אינטלגנטית מעדר העיוורים שלא מבחינים במידת המגוכחות שלהם.
נסלח ונמחל, בני.
הבמאי לא מציג דמויות. הוא מציג אספקט של הדמויות. את מה שהוא רואה וחושב. אאל"ט, אין ולו סצינה אחת בסרט שמצולמת ללא נוכחותו של שמידט. לבד אולי מהפסלונים הרוקדים על הגג של הווינאבגו הנוסע.
וגם דרך המשקפאים הלא מחמיאות הללו, אנו רואים שהאמת לא כל כך רעה. אשתו היא אשה די אוהבת ומסורה, רוברטה היא אשה די נבונה וכנה, דאנקן (זה היה שמו של ה"מהורהר", לא?) הוא בדיוק כמו שמידט, רק שתקן יותר, ודרמוט? דרמוט סתם צעיר שאוהב את רעייתו לעתיד, ומנסה להצליח בעסקים, לשוא. הם בסך הכל בני אדם. אולי אף אחד מהם הוא לא מישהו שהייתי רוצה לבלות לידו שבוע-שבועיים, אבל "השטנה של שמידט העבירה אותו על דעתו", אם לשאול צורת התנסחות מ-YNET.
יש זלזול, ויש שטנה. שמידט פשוט הגזים מעל ומעבר, ואת זה אני טוען כמיזנטרופ מוצהר.
לא, אני לא מצליח עדיין לראות את התבונה של שמידט. יסלח לי?
בשבילך? את העולם.
ברור שהבמאי מנסה להעביר מסר דרך דמות אטומה ולא נבונה. זה לא הופך את המסר לנחוץ יותר, או מעניין יותר, כאשר הדברים נעשים בצורה בוטה כל כך.
אני נוטה להסכים עם קיפוד
ולא רק זה, אלא נוטה להסכים שהסרט תומך בדעתו של קיפוד, ששמידט לא רואה את העולם כפי שהוא 'באמת'.
שמידט מדבר על ביתו כאילו היא אלוהים, אבל הסרט מראה כמה צדדים מאוד אפלים ולא נעימים שלה, עד שבא לך להגיד 'מאיפה היא גירדה מישהו שאוהב אותה'?
אותו אחד, שאוהב אותה, הוא אמנם איש די מעצבן, אבל נראה לי ש"הסרט" מנסה להראות שהוא אוהב אותה בכנות, והוא הדבר הכי טוב שקרה לה, זאת בניגוד מוחלט למה ששמידט חושב.
אותו דבר לגבי אישתו של שמידט, שנראית כמו בחורה נעימה מאוד למרות מה ששמידט חושב עליה.
(עכשיו תגיד לי שאין כזה דבר 'מה שהסרט חושב'. נכון, אבל נראה לי שהבמאי יצא מגידרו כדי להראות לנו את ההבדל הזה בין איך ששמידט תופס את הדמויות
לבין תכונות שיש בהן שהוא לא תופס).
שתי נקודות
1. ראיתי עכשיו את הסרט, והדבר הראשון שעולה לי לראש, הוא: סוף סוף מישהו עשה את האנטי תזה של "התפוז המכני", למעשה, הסרט בנוי אפילו באופן מסוים כמחווה לתפוז (במיוחד הסצינה האחרונה) הכל כך דומה, ועם זאת כל כך שונה לזאת של התפוז המכאני.
ב"תפוז" – אלכס (פיין), חי את החיים הטבעיים והשורשיים. והסרט מהווה ביקורת על החברה הגוררת באנשים מסוימים בדיוק את האכזריות (הקפיטליזם, אם תרצו) הזה.
ב"אודות שמידט" שמידט חי בדיוק את ההיפך מהחיים הטבעיים והשורשיים, ובסוג של חסדנות מעושה, מגיע לגילוי העצמי, הכל כך הוליוודי, הכל כך נבוב, נדוש, ושטחי.
אנחנו כאן בשביל להיות סוציאליסטים. בשביל זה לא צריך את אלכסנדר פיין, מספיק את לנין.
2. עם כל הכבוד לג'ק שהוא באמת שחקן עם מליון ואחת הבעות פנים, ושטיקים. הבעיה היא כפי שכתב גם המבקר, היא שהשטיקים אולי מושלמים, אבל הם בסך הכל שטיקים.
ולכן בסרט השני המתבקש כהיקש לסרט הזה – סיפור פשוט של גאון הדור דייויד לינץ'. אין ספק שריצ'רד פרנסוורת' (אני מקווה שאני באמת זוכר את השם, ולא סתם מקשקש), משחק לחלוטין את עצמו באופן הטבעי ביותר, ולמעשה טוב יותר מה"שחקן" ג'ק ניקולסון
ג'ק ניקולסון הוא פנומן, אבל בסופו של דבר הוא שחקן, פרנסוורת' בסרטו של לינץ', הוא אולי לא פנומן, אבל למזלו בסרט הספציפי ההוא – הוא גם לא היה שחקן.
לא ראיתי את הסרט, ולכן אל ''תצעקו'' עליי אם אני טועה,
אבל איך ג'ק ניקולסון לשחק (אולי עדיף להחליף את המילה ב"להשתתף"?) בסרט הזה אבל לא להיות "שחקן"?
לא קראת את כתבי לנין אף-פעם, נכון?
אקדח אמריקאי
למה אתה אומר שלא עונים לך? הנה, עונים לך.
זה פשוט פוסט כל כך מתוחכם שלאף אחד אין מה להגיד עליו חוץ מדברים בנאליים כמו "תגיד, בדקת ב-connections בימד"ב"?
אקדח אמריקאי
ולפעמים, התשובה היא פשוט "לא". לא ראיתי, לא יודע.
ואגב, אינדי, לא בהכרח ולם מכירים את ימד"ב, ואת פיצ'ריו הרבים. ומאידך, מן הסתם יש כאלו שלא סומכים לחלוטין על ימד"ב. לא מעט שטויות יש שם, בעיקר במדור ה-connections.
אקדח אמריקאי
:)
זה אח שלי. אני יודעת שהוא מכיר.
9/10
סרט יפה, אפילו טוב מאוד ! הסוף הוא דווקא כן אופטימי ואפילו מאוד, צריך רק להבין אותו. ולא אחשוף כאן כדי לא לספיילר… צילום יפה, מוזיקה טובה, משחק מצויין של ג'ק. בגירסת הDVD יש סצינות מחוקות מאוד מעניינות. ובכלל, זו פעם ראשונה שאני רואה כאלו הסברים של הבמאי לתוסף של הסצינות בDVD.
תוכל/י להרחיב?
אשמח אם בהודעה המסומנת כספויילר, תוכל/י להרחיב ולספר מה הבנת מהסוף וכיצד שפכו הסצינות הנוספות והערות הבמאי בעיניך אור חדש על הסרט.
בניגוד לשסרטיםא חרים שראיתי, נראה לי שהבנת כוונת המשורר ה'אמיתית' יכולה דווקא להוסיף לחוויה ולא לגרוע ממנה.
סרט מעניין...
ממש נחמד. הוא ריתק אותי במשך שעתיים.. אני לא בטוח שאני יודע מה המוסר השכל.
הביקורת מעולה.
במשך הצפייה חשבתי לעצמי שבכל השוטים השמיים מעוננים בסוג של אובך. לא ענן של גשם ולא ענן לבן יפה על רקע כחול אלא סתם ענן מדכא על רקע שמיים מכוערים.. הביקורת שלך חידדה את הנושא.
ואני אוהב את ג'ק ניקלוסון! כיף לראות אותו:)