אם הגעתם לכאן בחיפוש אחרי ביקורת ודיונים על הסרט האיראני "פרידה" (A Separation), פנו לכאן.
במקור: Frida
במאית: ג'ולי טיימור
תסריט: קלנסי סיגל, דיאן לייק, גרגורי נאבה ואנה תומאס
על פי ספרו של היידן האררה
שחקנים: סלמה האייק, אלפרד מולינה, אנטוניו בנדראס, אשלי ג'אד, ואלריה גולינו, אדוארד נורטון, ג'פרי ראש
לצפיה ב'פרידה' הגעתי עם אמא. אתם יודעים איך זה, כשמזדקנים. פתאום מתחילים לרצות זמן איכות עם ההורים. בכלל, לגבי, אחד האותות שהיקום שלח אלי כדי לרמוז שאני כבר לא כל כך צעיר היה שאני ואמא חולקים טעם משותף בדברים רבים. אז הגעתי לשם עם אמא, וטוב שכך. בלעדיה, לא בטוח שהייתי מבין את הסרט, כי 'פרידה' הוא סרט המסתמך יותר מדי על ידע מוקדם. ולי, בור שכמוני, שמעולם לא שמע על הציירת הדגולה פרידה קאלו, היו המון חללים ריקים, כאלו שהסרט לא התאמץ למלא.
'פרידה' הוא בעיקרו סרט ביוגרפי. הוא מספר על חייה של פרידה, שמעבר להיותה ציירת דגולה, סבלה הרבה. בנעוריה, בנוסעה באוטובוס ציבורי, היא נקלעה לתאונת דרכים קשה בה רוסק גופה. ואז היא התחילה לצייר. האומנות והסבל רוקדים שלובי זרועות במשך כל חייה. פרט לסבל, היא גם אהבה לשתות, כך מראה לנו הסרט, והיא אהבה מין. והרבה. גברים, נשים, מה שבסביבה. אבל בסרט רואים בעיקר את הגברים, כי בכל זאת, זאת גרסה הוליוודית ומרוככת.
החיבה למין הנשי היא לא הדבר היחיד שעודן בסרט. אותה תקופה במקסיקו היתה רוויה סוציאליזם ופאתוס. צופה אמריקאי ממוצע השומע את המילים "סוציאליזם" או "קומוניזם" חוטף מייד פריחה וכאב שיניים, ולכן גם הנושא הזה לא מורחב בסרט. לא טורחים ליידע אותנו, למשל, על קשריו של בעלה עם צמרת השלטון ברוסיה, עד שלב מאוחר מאוד בסרט, כאשר טרוצקי הגולה קופץ לביקור אישי אצל פרידה (נו, כזה ממש אישי). ואם בעלה, גדול ציירי מקסיקו בכל הזמנים, נסוב לשולחן לשתות עם דיוויד אלפארו סיקווארס (אנטוניו בנדראס בהופעת אורח), רק המשכילים שביננו ידעו לזהות שמדובר כאן בעוד צייר דגול, ויבינו את ההתייחסות לכך שכרגע הגיע מרוסיה. מה הוא עשה שם? ולמה? את זה תמצאו בספרי ההיסטוריה, לא כאן.
למרות כל החוסרים הללו, הסרט עדיין מצליח להציג את סיפור החיים של פרידה בצורה שלמה ולכידה. אבל מה כבר מעניין בביוגרפיה של ציירת, תשאלו? ובכן, מעבר לסבל הרב, ולכאב ולייסורים – לא הרבה. היא חיה, היא כואבת, היא יוצרת, היא מתה. כמו כולנו, בעצם.
ולמרות ה"בנאליות" העלילתית הזו, כל אפיזודה קטנה, בפני עצמה, היא מעניינת, מרגשת, ומוצגת באופן נפלא. פכי חייה הקטנים והגדולים של פרידה שנבחרו להופיע בסרט מצליחים להשתלב יחדיו לסיפור הגדול לפחות כמו סכום מרכיביו. כן, היא היתה בסך הכל בן אדם, אך בן אדם מיוחד ונדיר. גם השחקנים נהדרים, החל מסלמה האייק כפרידה קאלו, ואלפרד מולינה כדייגו "בעלה הדגול" ריביירה, דרך כל דמויות המשנה, וכלה בשחקנים הקופצים להתארח: באנדרס שכבר הוזכר, ואד נורטון, כמולטי-מיליונר רוקפלר ג'וניור.
מה עוד? הסרט הוא קילשונים לאישונים. הוא נראה כמו אחד הציורים הסוריאליסטיים של פרידה קאלו. הצבעים החזקים, זוויות הצילום, המבנים המקסימים של דרום אמריקה, התלבושות, האנשים, ועוד, ועוד. 'פרידה' הוא מצוין לאסקפיזם: הוא הצליח לקחת אותי לשם, למקסיקו. אולי זו מקסיקו כפי שמעולם לא נראתה, או כפי שנראתה בציורים סוריאליסטיים בלבד. אבל מ'כפת לי, אני. נהניתי שם.
את הסרט הזה כדאי לראות גם בגלל הנוסטלגיה. בניגוד לנוסטלגיה האמריקאית, הפלסטית והנדושה, את מקסיקו עוד לא טחנו כל כך הרבה בקולנוע. למרות הרסיסים שנותרו על רצפת חדר העריכה, ניתן לראות כאן תקופה יפה בהיסטוריה, שבה אנשים האמינו עדיין בתיאוריות מוזרות, והיו מוכנים להלחם עבורן. ככל נוסטלגיה, סביר להניח שגם זאת צבועה בצבעים עזים, אבל כל עוד נהניתי שם – מה זה כבר משנה.
ואולי כדאי לצפות ב'פרידה' גם בגלל הפלצנות: אם תראו את הסרט תוכלו להשוויץ בידיעות החדשות שלכם על תולדות האומנות ועל הציירים הדגולים של מקסיקו. במיוחד אם תשלבו זאת בביקור בגלריות המקוונות של האומנים השונים שהוזכרו כאן. יש הרבה חומר באינטרנט, ואת ההצלחה הויזואלית של הסרט ניתן להעריך במיוחד לאחר צפייה בשלל עבודותיה של קאלו.
אבל הסיבה האמיתית לצפות בסרט היא טנגו אחד, צמוד ולוהט, שרוקדת פרידה עם טינה מודוטי, שהיא צלמת, ולא ציירת, כמו כל האחרים שם. את מודטי מגלמת אשלי ג'אד, ובחיי שלא זיהיתי אותה. בחוכמה עשתה הבמאית שלא נתנה לג'אד שורות דיבור רבות. היא רק נתנה לה ריקוד, והריקוד הזה, איך נאמר, מספק. מבחינתי – טוב יותר אפילו מלצפות בגומז ומורטישיה אדאמס רוקדים.
ואולי, רק אולי, בגלל שחייב להיות סרט שאפשר לקחת אליו את אמא, שלא מתלהבת מלצפות ב'שליחות קטלנית 8'?
נשמע מעניין, אבל
חבל לי שהצניעו את הנשים והסוציאליזם.
ואם כבר, גם נטפוק: הסרט אולי ביוגרפי, אבל אני חושש שאינו 'אוטוביוגרפי', כי לא נראה לי שפרידה קאלו השתתפה בהכנתו.
אופס.
הגבות המחוברות בלבלו אותי.
רסיסים
אמנם אין התייחסות רבה לעניין בסרט, אך הוא בהחלט מספק רסיסים של הרעיון שסחף אחריו עולם שלם. הדיונים הקטנים על סוציאליזם מספקים הצצה אל האידיאלים שהפכו את העולם לאחר (אפילו אם לא במישרין).
ניטפוק
"המבנים המקסימים של דרום אמריקה, התלבושות…."
מקסיקו נמצאת במרכז אמריקה. אולי מראים חלקים מדרום היבשת?
מקסיקו היא דרומית לאמריקה?
אני דווקא אהבתי את הסרט
מאוד אהבתי, זאת אומרת.
הדמות היחידה שהכרתי לפני היתה ריוורה (מ-The Cradle Will Fall וראיתי כמה מציורי הקיר שלו במקסיקו), וכמובן טרוצקי במידה מסוימת. אבל אני ממש לא רואה את הקשר בין הטענות של קיפוד כלפי הסרט לסרט עצמו. הסרט הוא כיף טהור, חוויה אסתטית – אם עצם העובדה שהסרט עוסק בדמויות היסטוריות מפורסמות גורם לציפיות כלשהן, הבעיה בציפיות ולא בסרט. לאף אחד לא אכפת כשבסרטים המבוססים על אנשים אמיתיים אך לא מפורסמים לא מסבירים את סיפור חייה של כל דמות.
בהא.
"אהבתי את איך שהסרט נראה, אז לא אכפת לי מכל השאר."
טענה לגיטימית, לרוב, אבל לא כאשר היא באה ממך, לאחר שקטלת דיעות של אנשים רבים שאמרו דברים באותה רוח.
לא רק את איך שהוא נראה
אסתטיקה היא מושג רחב. במקרה הזה זה כולל גם את המשחק המשובח, את ההתלהבות והאנרגיה שהסרט מעביר, וכו. עוד הבדל הוא שהסרט מכניס אותך בעזרת אותה התלהבות לפרספקטיבה של פרידה עצמה, ולא סתם סוחף אותך, וזה מבחינתי די משמעותי.
ושוב, בהא.
http://www.fisheye.co.il/thread.php3?rep=96179
מה הראת לי בזה?
את זה שלא רצית לענות לי על השאלה הקודמת ועכשיו לא ענית על השאלה הנוכחית?
לא. את זה שאתה טוען דבר והיפוכו.
לא בדיוק
לקרוא אתה יודע?
"בדרך כלל אנשים שהם לא אני לא מייחסים לאסתטיקה הרבה חשיבות כשהיא החלק הדומיננטי בסרט"
אז הנה יש סרט ("פרידה") יש את האיש שהוא לא לא אני (אני), והנה אני מייחס לאסתטיקה חשיבות. איפה הדבר והיפוכו. בסך הכל אמרתי בפתיל של ג'סיקה שאני מייחס חשיבות לאסתטיקה כשהיא מספיק מוצלחת כדי להצדיק את זה. אם בחרת להבין את הדבר ההפוך, אל תאשים אותי.
לא. אף אחד לא יכול להאשים.
חוץ מהאינקוויזיציה הספרדית, כמובן
להם דווקא לא ציפיתי.
נ.ב.
מה השאלה הנוכחית, הזכר לי?
רמז – אין כזאת.
העניין הוא לא סיפור חייה של כל דמות,
אלא עד כמה זה חשוב להבנת הסרט. לדוגמה, אני יכולה לראות סרט יפהפה מבחינה ויזואלית, ויופיע בו בחור מזוקן, שלצורך העניין נקרא לו "הרצל". בשוט יפהפה יראו אותו משוחח עם מספר אנשים נוספים על רקע גנים יפהפיים, עם שילובי צבעים מדהימים. מספר סצינות לאחר מכן – צילומים מדהימים אחרים, של נוף מדברי ועיר אפרורית, נאמר "אחוזת בית". לשניה יראו גם את פניו של איזה אחד, דוד בן גוריון, ממהר להכנס לתוך אחת מכניסות הבתים באותה עיר.
מה שאתה טוען זה שהויזואליה, במקרה הזה, באה על חשבון ההבנה העלילתית (בדוגמה שלי: הויזואליה באה על חשבון ההבנה ששיחתו זו של הרצל, אותה הראו לנו, היתה בעצם מסע שדלתנות להקמת מדינה, והסצינה שלאחר מכן מראה את ראש הממשלה הראשון בדרכו להכרזה על הקמת אותה מדינה, ולהקראת מגילת העצמאות שלה). אז אוקיי, יש סרטים שהויזואליה היא העיקר שבהם, אבל אם סרט מתיימר, בין השאר, לספר את סיפור חייה של מישהי, הוא לא יכול להתעלם לגמרי מהקהל שלו, שאת אותה ויזואליה יכול למצוא במוזיאונים, ומוצא בסרט הזדמנות ללמוד על הציירת הנ"ל בדרך פחות דידקטית. כמובן, תוכל גם לטעון שהסרט יוצא מנקודת הנחה שקהל היעד שלו מורכב מחובבי אומנות שאין צורך להסביר להם מי הוא מי, ושבעצם הכל אנטי-תזה לסרטים שדוחפים מסרים עם כפית לגרון. גם זו אפשרות, אלא שאז זה הופך את 'פרידה' למאמר לימודי מסוגו של 'Waking Life' (אלא שבמקום להתרכז בדיבורים, המאמר מתרכז בויזואליה, והדיבורים הם כלי שרת בידי בויזואליה).
כמה יפה מאיר הבוקר את טיפות הטל בזקנך, הרצל!
מאיך שאת מתארת את זה, אני הייתי מעדיפה לראות את הסרט עם השוט היפהפה של הרצל.
את לא?
בדרך כלל אני מחשיבה מאד עלילות.
רק בשנים האחרונות למדתי להנות בסרטים בגלל יופים החזותי(מולאן רוז'), בגלל הצחוקים (גברים בשחור 2), או בגלל העולם שהם מציירים (האלמנט החמישי). עדיין קשה לי עם 'בגלל האפקטים'.
אבל בדרך כלל אם ניתנת לי הבחירה, אני אבחר בסרט שהוא גם יפהפה וגם מעניין עלילתית. למה לא? זה עולה אותו כסף.
ובכל זאת פרידה.
למה?
העלילה, למרות שיש בה משהו בלתי סביר, למרות שאין בה בדיוק סיפור מתפתח, למרות שהיא לא מעמיקה מספיק בעניין הסוציאליזם, פמיניזם ולסביזם, היא רחוקה מלהיות עלילה משעממת.
הדבר שהכי נגע לליבי, ועדיין לא ראיתי בשום סרט, !ספויילר! הוא כיצד שחק הסבל של פרידה את האישיות שלה, לאט לאט. בדרך כלל דמויות בסרטים הן או בעלות אופי חלש, ולכן נכנעות למשברים, או שיש להם אופי חזק, ואז הן מתגברות על משברים. כאן יכלנו לראות מישהי שהייתה 'אמורה' להיות אישה בעלת עוצמות בלתי נגמרות, ואכן, היא הייתה אישה מדהימה, אבל רק אולי 70% האישה שהיא הייתה יכולה להיות, לולא קרתה לה התאונה (או 2 התאונות, אם תרצו).
וככל שעוברות השנים, ככה היא מתבגרת, ונגמר לה הכוח להילחם כדי לגרום לאשיות שלה לפרוץ החוצה למרות כל המכות שממשיכות ליפול עליה.
סוף !ספויילר!
לכן, אני מרגישה שקיבלתי תמורה לכספי. גם עלילה מעניינת, גם אם לא מושלמת. וכל המבקרים ציינו זאת ("מה לעשות, זו אוטוביוגרפיה… אבל בהתחשב בחומרים שהיו להם הם עשו עבודה טובה"). וגם חוייה חזותית מרהיבה.
לא הבנתי ?!?
אז היה או לא היה לה כח להמשיך להילחם? לדעתי, למרות שראיתי את הסרט לפני 4 חודשים (בארה"ב) ואני כבר לא ממש זוכרת, היא אומנם נחלשה עם הזמן, אבל כמו גיבורה אמיתית היא הפתיעה עם כח, שלא היה מובן מהיכן הגיע, לקראת הסוף, שנראה כבר בסצנה הראשונה, בו היא מגיעה לתערוכה של עצמה במיטתה. לא הרבה היו חושבים על מעשה כזה !!!
נכנסתי לסרט בלי לדעת מי נגד מי ויצאתי מופתעת- מהופעתה של האייק, די בהלם מהצבעוניות והנושא, שכמו, אני חושבת שלדי הרבה אנשים, הוכיח לנו שחסר לנו פרק בהיסטוריה – ואני כן למדתי תולדות האומנות…
מאוד סוריאליסטי ומהנה ביותר – גם בלי לדעת מי היה נגד מי באותה התקופה
מעניין
כי לדעתי לקראת סוף חייה היא לא הייתה יותר מאושרת. לפחות לא כך מהסרט.
האם לדעתך בסוף הסרט היא הייתה מאושרת אחרי שהשיגה את כל הדברים הללו? ואם לא – למה בעצם?
העניין הוא לא סיפור חייה של כל דמות,
בכל הראנט שלך את מתעלמת מעובדה מאוד פשוטה. לכל החשיבות ההיסטורית של מה שנראה בסרט אין שום השפעה, או כמעט שום השפעה, על פרידה עצמה. פרידה חייה ומתה בלי שהעולם יכיר אותה, בקושי בתור "אישתו של". העולם הכיר אותה עשרות שנים אח"כ. לכן אני לא רואה שום סיבה לפרט על האירועים שמתרחשים והדמויות שמופיעות בסרט חוץ מהקשר הישיר שלהם לפרידה. וזה, לדעתי, נעשה.
''קילשונים לאישונים''
כואב אבל יפה….
אולי יותר נכון לומר שבסרט יש חידוש אסטטי .
כלומר, באופן הצגת הקשר שבין המציאות לתמונה.
הציורים של פרידה מעוד מוזרים, העצמים בהם ברורים אבל, הצבעים וצורת הגשת הדברים המוצגים בציור אינם מובנים אלא, מיתוך עלילה אותו הציור מתאר.
בסרט יש קטעים בהם העלילה קופאת והופכת לציור אמיתי של פרידה .
בזאת יש ניסיון להבהיר את יצירתה האמיתית של פרידה, ובזאת לדעתי הצלחתו ויחודו של הסרט.
על ידי הקפאת העלילה, המחשבה, תמונת הצבעים, המכלול – והפיחתו לסטטי וממוסגר, בדמות תמונה אמיתית של פרידה, אנחנו יכולים לגעת בציור עצמו.
לא פגשתי עד היום סרט שעושה דבר כזה , זה כמו ללכת לסיור במוזיאון ואז המרצה מתחיל להסביר את הציור מתוך הסיטואציה אותה הוא מתאר. כך ברגעים של חסד , ביכולת ויזואלית הרבי מעבר לכל מילה, מצליח הסרט להראות את מהותה של יצירה ספציפית מיצירותיה הרבות של פרידה.
מרגש
סרט נפלא ומרגש עד מאד, אישה אמיצה ויוצאת דופן עם עוצמות שאינן ניתנות לתיאור.
סרט מרתק לנשים שאוהבות נשים, או גם נשים.
איכס הוליווד
מצטערת אבל לי נורא נורא הפריע חוסר האוטנטיות. עשו לה גבות אבל לא שפם. בכלל, אנגלית עם מבטא מקסיקני זה נשמע די אידיוטי. הסרט היה די שטחי לטעמי, והמשחק של סלמה הייק בכלל לא היה כל כך מדהים.
נכון, ויזואלית היה מספק – וגם מתאים לסוג הסרט, וגם את הסוף (התחלה) די אהבתי אבל כידוע כל דבר שיוצא מהוליווד הוא כל כך צבוע ומסריח מכסף, שקצת קשה לראות איזו שהיא אמת או אמירה כנה בסרט הזה –
בואו נעשה ביוגרפיה ונצבע הכל בצבעים יפים (דו משמעית)
מה את מעדיפה?
קולנוע אירופאי או קולנוע אמריקאי עצמאי? ואיזה סרטים ספציפיים לדוגמה?
אמריקאי עצמאי, ואם אירופאי אז סקנדינבי.
אמנם אחד הסרטים האהובים עליי הוא לא בדיוק אינדי (ניו ליין – מגנוליה), אבל היוצר שלו לא ממש חשש מחוסר אהדה. באפלו 66' הוא אחד מסרטי הקאלט שלי, לדוגמא. מה איתך?
אהם, לא באמת ציפיתי לתשובה רצינית
אבל כן, "מגנוליה" הוא אחד הסרטים האהובים עלי. את "באפלו" ראיתי רק פעם אחת וזה היה לפני איזה שלוש שנים, אז הוא לא בדיוק טרי במוחי, אבל אהבתי אותו מאוד בזמנו.
מה הכוונה בסרטים סקנדינביים? מסרטי "דוגמה" לא התלהבתי – "החגיגה" ו"האידיוטים" היו נחמדים-פלוס, "מיפונה" היה איום ונורא.
סרטי קאלט פרטיים כבר אין לי, בקושי יש לי זמן לראות סרטים חדשים. אני מניח שהאחרונים שהיו היו "דוני דארקו", "מפגש בגרוס פוינט", "Dazed and Confused", "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ו"מעודדות צמודות".
אני לא רוצה להפריע לחיזור שלך, רייבי,
אבל כשאתה אומר 'מפגש בגרוס פוינט', אתה מתכוון לסרט הנורא הזה עם ג'ון קיוזאק ומיני דרייבר? פשוט בזמן האחרון אני רואה שהרבה אנשים רואים אותו כקאלט, וזה נראה לי מאוד תמוה, אז רציתי להיות בטוח שמדובר באותו סרט.
כן, זה אותו הסרט
לא היה לי מושג שהוא הפך לקאלט, אבל נחמד לדעת.
המעניין הוא
שמתוך החמישייה שלך ראיתי שלושה, ומכולם התרשמתי לטובה: 'דוני' ממש אהוב עלי, ושני האחרים אולי לא השפיעו עלי כ"כ לעומק, אבל הם בפירוש סרטים טובים מאוד.
מה השניים האחרים?
אה, כן.
'פחד ותיעוב' שראיתי די מזמן, והוא מטורף אך שווה, ו'אבודות והוזות' שראיתי ממש לאחרונה והתרשמתי.
Dazed and Confused הוא לא ''אבודות והוזות''
אותו אני לא סובל, כמו שכבר כתבתי כאן. Dazed הוא סרט של ריצ'רד לינקלטר (Waking Life) המתרחש בתיכון אמריקאי בשנות ה-70.
וואלה.
אז את dazed שלך לא ראיתי, ועל 'אבודות והוזות' אנו חלוקים.
הדבר היחיד בעל ערך בכל הסרט הזה היה משפט אחד – "The 70's sucks".
חוץ מזה, לא ברור לי מה מצאת בו.
לא ממש זכור לי המשפט הזה
אתה בטוח שאנחנו מדברים על אותו הסרט?
בכל מקרה, בוא נראה מה אהבתי בו:
הדמויות, ההומור, המוזיקה, השחזור התקופתי, ההתנהגות הריאליסטית, ואת זה שמשפילים את בן אפלק.
הדמויות?
פרט ל"גיבור", כמעט כולן סטריאוטיפים.
שחזור תקופתי? אם זה מה שאני מחפש, יש את [ניימ-דרופינג]. אבל אני לא.
המוזיקה? נו, בסדר, על זה אני לא יכול לחלוק.
ההומור? באמת תהיתי. על הכריכה כתוב "קומדיה". אבל לא צחקתי לרגע. אפילו לא מההשפלה של בן אפלק, שלפי דבריך היא כנראה פסגת הקומדיה של הסרט.
ובן אפלק כבריון? הוא עשה זאת טוב בהרבה אצל קווין סמית אהובך.
אהם
תגיד, מתי בפעם האחרונה ראית סרט קאלט שהיה משעשע בפעם הראשונה באותה מידה שהוא היה משעשע בפעמים שאחרי? קראתי על הסרט הזה עוד הרבה לפני, אבל ראיתי אותו בפעם הראשונה כשהוא שודר לפני שנים רבות בערוץ שתיים אחרי חצות, אפילו לא זכור לי תחת איזה שם עברי. לא התלהבתי, אבל חשבתי שהוא חביב. ראיתי אותו אחרי זה שוב. ושוב. בכל מקרה, ראיתי אותו מספיק פעמים כדי להגיד וודאית שההומור כן מצחיק, גם אם לא ברמה שתפיל אותך מהרצפה כל פעם מחדש, והדמויות לא סטריאוטיפיות אם שמים לב לניואנסים. כמובן שיותר קל לשים לב כשרואים את הסרט בפעם המי-יודע-כמה.
בכל מקרה, לתופעה של סרט-הנראה-הרבה-יותר-משעשע בפעם-המי-יודע-כמה קוראים The Big Lebowski Phenomenon:
http://www.everything2.org/index.pl?&node_id=915636
הרבה פעמים.
ביל וטד?
אחי, איפה האוטו?
משפחת אדאמס?
והרשימה יכולה להמשך.
לגבי, הדוגמה היחידה שאני יכול לחשוב עליה לסרט שלא הצחיק אותי בתחילה אלא בצפיות חוזרות הוא קלרקס, לסמית'.
למרבה האירוניה, דווקא ביג לובובסקי הצחיק בפעם השניה הרבה פחות מאשר בראשונה.
תוכל לתת דוגמא לרגע כן מצחיק שהיה בסרט? ראיתי אותו אתמול. הוא עדיין רענן בזכרוני.
בעצם, תן שניים שלושה רגעים. לא נעשה לך עבודה עד כדי כך קלה.
הרבה פעמים.
1. המרדפים השונים של התיכוניסטים אחרי תלמידי החטיבה.
2. ההשפלה של תלמידות החטיבה בחצר.
3. המונולוגים של סלייטר על ג'ורג' וושינגטון ושטרות הדולר.
הרבה פעמים.
וואו. כפי שחששתי. אתה מוצא השפלה ומעשי בריונות (ועוד באישור – אם לא עידוד – הסביבה) כדבר מצחיק. אותי זה מחריד.
וסלייטר זה המסומם ההוא? האבא של האמא של כל הסטריאוטיפים של מעשני הגראס. אבל בסדר, תיאוריות קונספירציה מופרכות להחריד זה דבר שתמיד מצחיק טיפה לשעשע אותי.
הרבה פעמים.
תראה, קומדיות זה השיא של "על טעם ועל ריח", אבל כאמור אני ראיתי ב-Dazed יותר מקומדיה. אם אתה לא, זכותך.
בקשר להשפלות, בריונות וכו' – לא, זה לא הדבר היחיד או העיקרי שמצחיק אותי בסרטים או בכלל. אבל אם אתה כבר בשוונג של לשכור כל דבר שאני מזכיר בתגובות שלי, תנסה למצוא את הקומדיות של וו. סי. פילדס, שבהם אם אתה לא צוחק מהשפלות-ובריונות, כנראה שמשהו ממש לא בסדר איתך. מן הסתם יש באוזן, אבל כנראה לא בשום מקום אחר.
http://us.imdb.com/Name?Fields,+W.C.
הרבה פעמים.
א. לא, אני לא בשוונג.
ב. למיטב זכרוני, אין אותם באוזן בחיפה.
דווקא אני חשבתי
שלא הרחיבו מספיק על הדמות שלה, מה המניעים שלה? הרגשתי שהמניעים של בעלה יותר ברורים משלה. גם המון שנים חסרות, קטע לי את הרצף לפעמים כדי להבין כמה זמן פתאום קפצנו קדימה, ואיך שוב פעם היא בגבס…
סה"כ סרט טוב, יופי של צבעים.
בום - נחתנו במקסיקו סיטי
יופי של סרט מהבחינה הויזואלית, מבחינת המשחק, ואפילו מבחינת העלילה – אולי אני פשוט יודע שניים שלושה דברים על סוציאליזם וקומוניזם, אבל לי לא הייתה שום בעייה לעקוב אחרי העלילה והדמויות.
ספציפית, למשל, בקטע שבו ריברה מדבר עם סיקווראס מובהר בסרט שסיקווראס לא אוהב את ריברה כי הוא לא נאמן מספיק לאידיאולוגיה הקומוניסטית-פועלית. מה עוד צריך?