במקור: Chicago
במאי: רוב מארשל
תסריט: ביל קונדון
על פי מחזה מאת בוב פוסי
ופרד אב
שחקנים: רנה זלווגר, קתרין
זטה-ג'ונס, ריצ'ארד גיר,
ג'ון סי. ריילי, קווין
לאטיפה
"המיוזיקל חוזר!" זעקו כותרות העיתונים. ואני, שמתייחס מאז ומתמיד בחשד לכותרות העיתונים, הייתי חייב לבדוק. המיוזיקל הקלאסי מימי הזוהר של הוליווד אף פעם לא ממש עניין אותי, אבל אחרי המשימה האחרונה שלי במולן רוז' הבנתי שאולי צריך לשנות הרגלים. במיוזיקל של היום יש, מסתבר, בגדים שיצאו מבתי הספר לאופנה, להיטים קליטים וה-מון סקס.
אז נסעתי לשיקגו, ומייד הכרתי את ולמה (קתרין זטה-ג'ונס, 'טראפיק'), רקדנית וזמרת ג'אז, וגם – מסתבר מייד – רוצחת אכזרית שחיסלה את בעלה ואת אחותה. זטה-ג'ונס סקסית ושרה יפה, ואילו את האחות לא ראינו כלל במהלך הסרט. מסר ראשון: הרוצח מעניין יותר מהקורבן.
אבל לפני שהספקתי להתחבר רגשית לולמה ולכל הג'אז הזה, כבר חלפה מול עיני רוקסי, בלונדינית פעורת עיניים שרוצה להיות בדיוק כמו ולמה. לצורך העניין היא מתחברת עם בחור בעל קשרים, ואז רוצחת אותו. רוקסי היא רנה זלווגר, שאותה ראינו כבר חמודה ומבוהלת ב'האחות בטי', או שמנמונת וצינית ב'יומנה של ברידגט ג'ונס'. החדשות הטובות הן שהיא השילה את כל הקילוגרמים ועדיין נראית מצוין. החדשות העוד-יותר טובות הן שזלווגר שחקנית מצוינת, שהצליחה לגרום לי להתאהב ברוקסי למרות היותה הגירסה השיקגואית לעקרת-בית מתלהבת עם קראש על חיי הזוהר.
מסר שני: Don't dream it, be it.
רוקסי נשואה לאיימוס, הבוק האולטימטיבי, שמודע לכך שכולם דורכים עליו ובכל זאת ממשיך לנשום. ג'ון סי. ריילי, שחקן מצוין, מאפשר לנו להתרגש מהדמות הזאת ואפילו זוכה לקטע מוזיקלי משלו, אבל אחרי הכל, עם בעל כזה, כבר עדיף היה לרנה בקרית מוצקין. או בכלא, שזה במקרה בדיוק המקום שרוקסי מוצאת את עצמה בו בעקבות הרצח של אותו בחור. מסר אפשרי: יש צדק בעולם?
לא בדיוק. צדק זה לא בדיוק הדבר שמניע את גלגלי אגף הרוצחות של כלא מחוז קוק, אותו מנהיגה בקשיחות-פתוחה-למשא-ומתן מאמא מורטון. שם, בכלא, מתרחשת רוב העלילה של הסרט, אבל צריך לדייק: מדובר, כאמור, במיוזיקל, ולכן רוב העלילה מתרחשת בשירים. הדמויות לא סתם פוצחות בזמר בכל פעם שיש להן משהו חשוב לומר, אלא גם עולות ומציגות קטע בימתי שלם, בלי שום התחשבות בכך שהן באותו זמן בכלא, במשרד, בבית המשפט או בכל מקום אחר. הרבה פעמים הסיבה הרשמית להתפרצות הריקוד והשיר היא דמיונה הפורה והפרוע של רוקסי, הרוצה כל-כך להיות זמרת בארים אדומה עד שהמוח שלה הופך כל מאורע, ולו הפעוט ביותר, להילולת שירים-וריקודים בסגנון המתאים. העלילה משתלבת בשירים כמו הפרנזים בבגדי הרקדניות, והדמיון משתלב במציאות עד שלפעמים לא ברור ההבדל ביניהם, אם אכן קיים כזה. המסר הוא עתיק ומוכר: כל העולם במה, וכולם שחקנים.
אם כבר הזכרתי בגדים, ראוי לציין שההלבשה בסרט מטורפת וחושפנית הרבה יותר, למשל, מזו של 'מולן רוז", סרט שהתרחש כזכור במועדון סטריפטיז. בהתחשב בכך שפרט לולמה ורוקסי כלואות באגף עוד חמש רוצחות נוטפות הורמונים, התוצאה היא משובבת עין ונפש, אם לנקוט לשון נקיה. הנשים שבינינו, לעומת זאת, ייאלצו להסתפק רק בריצ'רד גיר המשחק את עורך הדין עושה הקסמים בילי פלין, שולמה ורוקסי מתחרות על שירותיו. גיר נראה לי עצי ומזדקן, אבל מה אני מבין: שתי הבחורות שליוו אותי במשימה שמרו לו חסד 'אישה יפה', וציינו שהוא עדיין עושה להן את זה. מסר לעולם: טוב להיות גבר עשיר ומפורסם.
ציינתי שפלין הוא עורך דין, אבל כדאי להבהיר שהוא מתפקד הרבה פחות כמשפטן ויותר כאיש יחסי ציבור ממולח, המודע לכך שהדרך לזיכוי עוברת דרך כותרות העיתונים. דעת הקהל והעיתונות קונה את הספינים של פלין במהירות מדהימה, הנושקת לפעמים לרמות בלתי סבירות (אם כי אחרי שהשבוע נתבשרנו שבאמריקה מכינים חדרים אטומים, מי יידע את כוחו של הספין). המסר של פלין הוא חד-משמעי: בשיקגו, רצח הוא עוד סוג של בידור.
ובידור, חייבים לומר, יש בשפע. הסרט מבוסס על מחזמר שרץ בברודווי כבר שנים רבות, ולכן השירים הם אולי לא להיטי MTV מוכרים, אבל הקצב שלהם סוחף והמלים ציניות ומדויקות. המוזיקה מבוססת על ג'אז בסגנון שנות העשרים העליזות, בהן מתרחש כל הסיפור, אבל מצליחה להדליק גם אוזניים מעודכנות מהאלף השלישי. מעניין מתי נשמע גירסת טראנס ל'טנגו הכלא'. גם קטעי הריקוד מושקעים ומרשימים, והשילוב שלהם עם המציאות מצליח להעביר את עולם הדמיון הגרנדיוזי של רוקסי בלי להיראות כמו פרק מיוחד של 'אלי מקביל' (למרות סצינות בית המשפט המשעשעות והבלחה חד פעמית של לוסי ליו).
בין לבין אנחנו מקבלים גם הצצות מהירות על כמה סיפורי משנה ועל החיים בשיקגו עיר החטאים. מפתיע שהשילוב הזה סוחף כל-כל הרבה אנשים? לא. הדבר החשוד היחיד בכל הסיפור הזה הוא המועמדות לאוסקר על התסריט, שהסרט זכה בה כנראה מכוח האינרציה. העלילה מתפתלת כמו קצה שמלתה של רקדנית ג'ז אפילפטית, כשהפתעות בלתי מוסברות ולא מנומקות נוחתות על הצופה בלי הפסק בקטעים הקצרים שנותרים בין השירים. כמו עורך-הדין פלין, גם הסרט שולף מדי פעם שפן מהכובע כדי להשאיר את הצופים במתח. אבל את מי זה מעניין, תגידו לי, כשזלווגר וזטה-ג'ונס שרות ורוקדות. מסר לסיום: מי שטוב לו ושמח, כף ימחא.
ואחר כך עוד אומרים שלמיוזיקלס אין מסר.
- אתר רשמי: אין. אבל זה הטריילר
- אתר מעריצים
- אתר ישראלי (זוועה)
- רנה זלווגר
- קתרין זטה-ג'ונס
- שיקגו – המיוזיקל
- שיקגו – הפסקול
- שיקגו – העיר
- מילות השירים
- רוקסי הארט
- מיוזיקלס
- ג'אז
אפשר רק לדמיין כמה הסרט היה יכול להיות טוב יותר...
… לו השחקנים הראשיים גם היו יודעים לשיר ולרקוד.
האמת שהם לא כל כך נוראים וקתרין בכלל בסדר אבל אם היו לוקחים אנשים מוכשרים לכך במקום ידוענים…
אפשר רק לדמיין כמה הסרט היה יכול להיות טוב יותר...
הסרט מפוצץ כישרון!!
למה לקטול כל היום?? אז קורה, יוצא סרט שהוא קרוב להיות מושלם מספיק כדיי להגיד עליו: " זה סרט השנה"
לא כל היום.
רק לפעמים בלילה.
ורק עם נבחרת לכך.
אפשר רק לדמיין כמה הסרט היה יכול להיות טוב יותר...
האמת ששמעתי שני שירים מהסרט לפני שהלכתי אליו (אתמול) וגם לא אהבתי ואמרתי שהם ממש לא יודעים לשיר, אבל במחזמר הזה אם הם היו שרים מדהים לא היינו מקבלים את זה שולמה קוטלת את רוקסי על ההתחלה והן בכלל לא אמורות להיות זמרות מדהימות (האמת שגם ניקול במולאן רוז' לא הייתה חייבת לשיר כ"כ מדהים, אבל אם היא מסוגלת אז למה לא?).
בכל אופן בקטע של השירים רק הפריע לי הקטע שראו בחלק ניכר מאוד מהשירים שהם לא שרים בלייב! רק אצל קתרין ראיתי התאמה נורמלית… רנה וריצ'ארד גיר פשוט שרו מאוד מאוד מוקצן על הסט ואז בסטודיו הם שרו נורמלי וראו את זה ואותי זה עצבן!
אבל ככה הסרט ממש טוב- בידור מושלם.
כולם חוץ מ
קתרין זטה ג'ונס שהופיעה במחזמר "שורת המקהלה" בברודווי.
סרט נפלא.
בד"כ הטעם שלי שונה מאוד מזה של נונין, אבל לפעמים יש הסכמה ביננו.
כך לגבי "האיש שלא היה שם", "ללכת שבי אחריו", "דוני דארקו", וכעת גם "שיקאגו".
כדור הבדולח שלי מנבא לי שזהו הסרט הטוב של השנה, ואם לא, הרווח הוא רק של הצופים.
וניטפוק קטן לסיום. זו הביקורת השניה ברצף שבה אני מוצא טעות. כמו ששם במאי תפוס אותי הוא ספילברג ולא שפילברג, כך גם קוסמים מוציאים ארנבים מהכובע ולא שפנים.
ואם בא להם להוציא שפנים?
באמת, מי אתה שתגיד להם
מה הם יכולים או לא יכולים להוציא מהכובע?
ובהחלט, זה "לשלוף שפן מהכובע". תאשים את העברית.
באמת, מי אני שאגיד להם לא להוציא פילים מהכובע?
האשמה היא לא בעברית אלא בטעות הנפוצה של הציבור, אבל כנראה אי אפשר לשרש אותה.
ואם אתה מתעקש להיות כזה זואולוגי
הרי שהם שולפים ארנבונים מהכובע.
ארנב הוא חיה די גדולה עם רגליים ארוכות ושריריות, שמאפשרות לו לרוץ ולדלג במהירות רבה.
שפן הוא אכן שפן הסלעים המוכר לכל מי שהיה אי פעם בטיול שנתי בעין גדי – אוזניו קצרות והוא נראה כמו אוגר גדול.
ארנבון הוא החיה הקטנה עם האזניים הארוכות והרגליים הקצרות, שאותה ילדים רבים אוהבים לגדל בכלובים (כשלב אחד לפני שההורים נשברים ומרשים להם לגדל כלב, העיקר שלא יהיה הריח הזה בבית).
מה שכן, כל החיות הנ"ל מתרבות בקצב רצחני, ולכן הביטוי "מתרבים כמו שפנים" נכון לכולן.
ואם אתה מתעקש להיות כזה זואולוגי (כה''ב)
ליתר דיוק, אין סוג בע"ח שנקרא ארנב, יש ארנבת. "ארנב" זה כינוי לזכר הארנבת.
סרט מצויין
קטעי השירה מתאימים נפלא לעלילה, ומלאים הומור בטעם טוב.
-האשף הדגול
לגבי המסר בשני ראו כתבה
האם זה לא מה שפרנק נ. פרטר שר לקראת קטע הסיום במופע הקולנוע של רוקי ?
כמובן.
אף אחד לא אמר שהמסרים צריכים להיות מקוריים. ואם תשים לב, קיימת קרבה מסוימת בין כותב הביקורת לזה שכתב על 'מופע הקולנוע של רוקי'.
דברים שעלו בראשי במהלך הסרט
(ומשום מה, מתוך מחשבה שדעתי מעניינת ולו אדם אחד כאן, החלטתי לפרסם
).
).
אם יש דבר אחד שהסרט הזה הוכיח לי, ערך מוסף אחד שכנראה אהרהר בו מעכשיו, הוא כוחו של הבאזז. כמה כוח יש לדיבורים מסביב, לביקורות, לפרסומות, לטריילרים ולשלטים. אני לא מדבר על הגיבורות של הסרט, ומה שהיו מוכנות לעשות כדי שיוסיפו עליהן עוד שורה בעיתון, אלא על ההייפ שנוצר סביב הסרט עצמו (אין כאן כוונה להגיד ש"שיקאגו" הוא הסרט היחיד שהייתה מסביבו איזושהיא תעמולה, אבל מכל הסרטים שמוצגים כרגע- הוא הרלוונטי ביותר. וגם האחרון שראיתי…
באתי לסרט בתחושה שהוא הולך להיות מצוין, שאם כל-כך הרבה אנשים נתנו לו כ"כ הרבה ביקורת חיובית ומחמאות, ובגלל שאני חובב גדול של הז'אנר, לא יהיה סיכוי שלא אצא ממנו בהנאה גדולה. לעומת זאת, מצאתי את עצמי יושב באולם, ובמשך שעתיים מנסה להסביר לעצמי מה קרה לפנים של רנה זלווגר, ולמה זה כה מטריד אותי, לעזאזל? מצאתי את עצמי כבר ממש לא מעוניין בעלילת הסרט, או במה שהוא מנסה להעביר, בגלל שאחרים נהנו, ואחרים אהבו, והסרט כל-כך נוצץ שממש קשה למצוא דבר רע להגיד עליו.
אני לא קורא לו משעמם, אני לא אומר שהוא היה נטול היגיון או עלילה, פשוט לא יכולתי שלא לתהות מה משנה דעתי, אם בכלל יש כזאת, כשרוב האנשים נורא נהנו? אני רואה סרט, ואני מנסה בכל הכוח שיש לי למצוא את הגדולה שבו, למצוא את הדבר הנוסף הזה שהופך סרטים מתמונות צרובות על נייר- לחוויה ייחודית, ורק מטרידה אותי העובדה שלג'ון סי.ריילי או קתרין זיטה ג'ונס יש תפקידים קטנים מדי בשביל להיחשב משניים בתחרות האוסקר.
יכול להיות שהגעתי למצב בו אני פשוט צריך להתנתק מהתקשורת לפחות שבוע לפני הליכה לסרט, בשביל לא להיות מושפע מדיעות של אחרים, או שאולי פשוט הסרט הספציפי הזה פומפם (שליחה על השימוש במילה, בשעה כזאת אני רחוק מאוד ממיטבי) חזק מדי בשביל שאוכל לגבש עליו דיעה עצמאית?
יקולל המיוזיקל הזה, עכשיו אני תקוע עם מחשבות רציניות לכל היום…
זלווגר והקילוגרמים
ראשית אקדים ואומר שהביקורת מקסימה, במיוחד כל הציטוטים השווים ממופע הקולנוע של רוקי ודומיו.
ועכשיו לביקורת על הביקורת (שני ניטפוקים זעירים):
זלווגר היא בחורה רזה, מיושרת לפי הסטנדרט ההוליוודי המחמיר. היא כה חפצה בתפקיד ברידג'ט ג'ונס עד שהיא הסכימה לתפוח למענו, אבל מיד אחר כך ירדה את עשרת הקילוגרמים ואף פתחה את פיה הוורדרד וסיפרה כמה נורא זה היה להיות שמנה (ואפשר לחשוב איזה פילפילונת היא היתה, בסך הכל בחורה שמנמונת). זה לא שבמחצית מתפקידיה ראינו אותה שמנה ובמחצית השניה רזה. יומנה של ברידג'ט ג'ונס היה החריג.
כמו כן, חסד נעורים זוכרים למישהו מנעוריו. באישה יפה ריצ'רד גיר כבר לא היה נער. אולי בימים ברקיע, קצין וג'נטלמן, ושאר ענתיקות מראשית שנות השמונים.
אופס...
לא אמרת נעורים. אמרת רק חסד. sorry.
זלווגר והסטריאוטיפ
נכון, יש לה רגליים רזות. אבל משהו בפנים שלה תופס את העין ומונע ממני להאמין שמצבה הטבעי הוא רזה. אין לה פנים של מישהי רזה. יש לה פנים – אולי – של מישהי בדיאטת כסאח.
אולי היא אוכלת רק בראש..
''שיקגו'' הוא בידור משובח במיוחד
מיוזיקל כמו שמיוזיקל צריך להיות, מאד קברטי (אם לא הייתי יודע שפוסה הוא לא זה שביים את הסרט, הייתי אומר שזהו סרט פוסי קלאסי), והפתרון שמצאו להכנסת המספרים המוסיקליים (המשובחים ביותר) הוא מאד אינטיליגנטי.
וקתרין ז'טה ג'ונס פשוט מופלאה בתפקיד וולמה קלי. מי שאוהב את קתרין חייב לראות את הסרט הזה. מה שהיא עושה שם הוא פשוט מופלא. וגם רנה כרוקסי הארט.
קלאסיקה בהתהוות.
כל הכבוד על ההבחנה!
אם היית מסתכל בכותרות היית רואה שבוב פוסי הוא זה שעיבד את המחזמר לברודווי לראשונה (בימוי וכוריאוגרפיה). אין ספק שבמידה מסויימת רוחו שורה על הסרט.
וכמובן, לא במקרה הכותרת של סרטו החצי-אוטוביוגרפי היא "כל הג'ז הזה" , על שם שיר הפתיחה של המחזמר.
– אסף
הממ...אסף, עם כל הרצון לקבל את המחמאה
אני דווקא ידעתי את כל זה. הכוונה שלי היתה להעניק מחמאה לרוב מרשל, במאי הסרט, שהצליח להעביר את רוחו של פוסי למסך.
אבל תודה.
אין כמו מחזות זמר
ו"שיקאגו" בהחלט לא אכזב. לצערי לא זכיתי לראות עד היום את הגרסה הבימתית, ולשמחתי הסרט בהחלט מהווה פיצוי הולם (לפחות בנתיים).
השירים, הריקודים, הבימוי המשובח שמשלב אותם יחד כחלק מהסרט, והויזואל המרהיב שבהחלט מתחרה בדרכו של עם "מולאן רוז"' (הסגנון אחר, פחות גדוש תזזיתי, קליפי וצבעוני להחריד, אבל מצויין בדרכו האפלולית יותר שלו).
גם אני הייתי שמחה אם היו בוחרים את השחקנים הראשיים לפי כשרונם ולא לפי שמם, אבל זה מה יש ועם זה ננצח… קתרין זטה-ג'ונס (שהיתה בעברה רקדנית וזמרת מיוזיקלס, כך שמעתי) בהחלט מספקת את הסחורה.
את רנה זלווגר מעולם לא אהבתי – יש בה משהו שמעצבן אותי. בדיבור יש לה קול צרוד מעצבן, ובשירה גוון קול מתקתק שאני לא אוהבת. בכל מקרה, זמרת או רקדנית דגולה היא לא, ועם זאת רואים שהיא השקיעה ועבדה קשה מאד כדי לעמוד בסטנדרטים. יחסית למישהי שזו הפעם הראשונה שלה, היא עושה עבודה טובה (אני רק מקווה שזו גם הפעם האחרונה). בקטעים הדרמטיים, בהם היא צריכה רק לשחק, היא הרבה יותר טובה לטעמי, ומעבירה מצויין את הדמות. מי שתהה לגבי הפרצוף שלה – גם לי זה אכן לא ברור מה היא מעוללת לו, ולמה הוא נראה תמיד כאילו היא עשתה עכשיו מתיחת פנים (מה גם שהוא תמיד נראה מבריק מדי – אולי מישהי צריכה להכיר לה את הפודרה?).
פרט לכך, היא כ"כ התאמצה לרדת במשקל שהיא רזה להחריד. הקטעים בהם היא רוקדת בלבוש קטן וצמוד חושף את רזונה המציק – כתפים וברכיים בולטות מדי וגם החזה שאין לה נראה נפול משהו… חבל, כי לטעמי אפילו ב"בריג'יט ג'ונס" היא נראתה כבר טוב יותר. היא היתה צריכה להסתפק בירידה של 5 קילו פחות, ואז היו לה לחיים, היה לה חזה, ולא היו לה עצמות בולטות. אני לא סתם אומרת – כשהן רוקדות יחד, אפשר לראות שגם זטה-ג'ונס רזה, אבל לא באופן קיצוני, אלא באופן יפה, נשי ומחמיא בהרבה מהשלד שמציגה זלווגר.
ריצ'ארד גיר מפליא לשחק את העו"ד החלקלק ותאב הפרסום בילי פלין. נכון שזמר גדול הוא לא (למרות ששמעתי שגם הוא שר בעברו הרחוק) אבל הוא לא ממש צריך לשיר, וה"שואו" שהוא נותן בהחלט מפצה על יכולת השירה שלו. מעולם לא הייתי שבויה בקסמיו, ועם זאת אני חייבת להודות שהוא נראה טוב לגילו, הקסם עדיין שם, והתפקיד תפור עליו, כך שאני מחשיבה אותו כליהוק מוצלח.
אחרון חביב ג'ון ס. ריילי (מאיפה הוא כ"כ מוכר לי לעזאזל? חיפוש מדוקדק בימד"ב לא סיפק לי את התשובה) בתפקיד בעלה האומלל של רוקסי, שק החבטות של הסרט, שזכה בכל רגשות הסימפטיה שלי. בכל פעם שהוא התעצב (וזה קרה הרבה), מבט אחד בעיניו, והרגשתי את לבי מתכווץ בקרבי
… עוד ליהוק ומשחק מצויין.
פרט לכך, רוב שחקני המשנה (בפרט האסירות האחרות) נבחרו כנראה לפי כשוריהם ולא לפי שמם (להוציא את לוסי לו, שנותנת הופעת אורח קצרה במיוחד) וזה אכן מורגש – הן מפליאות לשיר ולרקוד טוב בהרבה מהכוכבות הראשיות… לפחות לטעמי.
לסיכום: חגיגה לאוהבי מחזות הזמר. אני יודעת שאת הסרט הזה אני הולכת לראות לפחות עוד פעם אחת בקולנוע (וכנראה שאף יותר). שווה כל שקל!
בסצינה הזו היא באמת טובה במיוחד
ואפילו עור הפנים המבריק שלה משתלב פתאום מצויין…
אבל כאמור, בסצינה הזו היא משחקת, לא רוקדת או שרה, וכבר אמרתי שבתור שחקנית היא עושה עבודה טובה. למרות זאת, אני לא אוהבת אותה… היא מעצבנת אותי, מה לעשות.
יש שיפור.
שנה שעברה היה את מולן רוג', המזעזע לדעתי, שהיה מחזמר חדשני שממחזר שירים ממקורות שונים (אה, והיה גם את Come what may), שנה שעברה היתה התלהבות רבה וכולם שיבחו את ניקול קידמן, ללא סיבה לדעתי. שנה שעברה ראיתי את 'שיקאגו' על בימות ברודווי והייתי מוקסמת. שנה שעברה…
. השירים הם אותם שירים נהדרים (עם שינויים פה ושם) שראיתי בברודווי, העלילה היא אותה עלילה, שמעוררת את אותן אסוציאציות (גבינה צהובה! גבינה צהובה!), אבל מה לעשות, השחקנים הם לא אותם שחקנים. אין לי שום דבר נגד גיר או זיטה-ג'ונס, או (חס וחלילה) זלצוויגר, אבל העדפתי את העלמונים על הבמה מאשר את הכוכבים שעל המסך. יחסית למולן רוג' הסרט הוא שיפור גדול, אולי העובדה שלא משדרים חתיכות ממנו ב-MTV עוזרת, אבל הוא יותר טוב. הצבעים לא כל כך מזעזעים ואין עיוות של דמויות היסטוריות…
אתם רואים שקשה לי להימנע מלהשוות? במיוחד אם יש שני דברים להשוות איתם?
בשבילי שיקאגו היה סרט נחמד, ממוצע, כיפי, אבל בטח לא משהו שמגיע לו
הביקורת נהדרת, הבעיה היא שנהניתי מהביקורת יותר משנהניתי מהסרט…
את הכל הבנתי
חוץ מ"עיוות של דמויות היסטוריות". אני לא חושב שהיתה שם דמות היסטורית אחת שאפשר לעוות.
ואולי הכוונה שבמולין רוז' עיוותו דמויות היסטוריות? כי לא היו כאלה חוץ מטולוז לוטראק שהופיע אולי בשתיים שלוש סצינות וגם בהן אני לא חושב שהיה עיוות כלשהו, הרי אף אחד לא אמר שהוא לא עשה את הדברים (הממש לא חשובים) שהוא עושה בסרט.
כן, הכוונה היתה למולן רוג'
טולוז לוטרק היה שם דמות קומית ללא מטרה ממשית כלשהי, והסבירות שהוא אכן עשה את מה שהוא עשה בסרט היא אפסית… כנראה לקחו אותי ליותר מדי מוזיאונים כשהייתי קטנה, אבל לי זה הפריע.
טולוז לוטרק
היה בוהמייני ובילה חלק נכבד מזמנו במועדונים כגון מולין רוג' אז סביר להניח שהוא התנהג בחלק מהזמן כמו שהוא מוצג בסרט. זה לא סרט ביוגרפי עליו.
נורטון, אני איתך. גם אני ובעלי רצינו לראות בשבוע שעבר את שיקגו ומאחר ולא היה נכנסנו לתפוס אותי. אתמול נכנסנו לשיקגו ומה אני אגיד לכם? התאכזבנו קשות. בעלי דווקא אהב את מולאן רוז' לעומתי אבל אתמול זה ממש לא היה זה. הפרומואים לא הודיעו בכלל שמדובר במחזמר ולפי מה שהתרשמנו הולך ליהיות איזה סרט פעולה/מתח בסגנון שנות ה-20 או משהו. בכל אופן כמחזמר: יפה, מושקע, תלבושות יפות, שירים לעיניין (שיכולים ליהיות מאד מוצלחים בגירסה קצת יותר מודרנית).מבחינת שחקנים זה לא בדיוק זה, יש כאן הקצנה די חזקה- זה שגיר הוא כזה שחקן- מבחינת בחורות (ראינו ב-סתיו בניו יורק) אבל זה מוגזם מדי לדעתי. מה שכן קתרין ורנה היו מקסימות ואף אחד לא הזכיר כאן את הכתבת שהייתה בעניינים כל הזמן. מישהו יכול להסביר לי אם הייתה משמעות ספציפית לנושא שפיספסתי או ש…
אבל לא דחוף
סה"כ
מרי סאנשיין
במחזמר המקורי, הכתבת מרי סאנשיין היא אחת מהדמויות המרכזיות. יש לה נאמבר משלה ובחלק מההפקות משחק אותה גבר, שבשיא המתח והדרמה נחשפת התרמית ומתגלה שהוא בעצם גבר שניסה ללכוד כותרות בדרך קצת יותר מעניינת. דווקא הנאמבר של מרי הוא אחד מהטובים, והוא בהחלט משעשע. שמו, לכל החוטאים בהורדות לא חוקיות וכיו"ב, הוא
הצחיק אותי לראות שלמרות שהורידו לה את הנאמבר, המשיכו להתייחס אליה כאילו היא איזו דמות מפתח. הורידו בסה"כ סביבות החמישה שישה נאמברים, אבל אזכרו אותם במעין שורות קצרות, כאילו פיצוי. קצת מטופש.. לדוגמא-
מאמא ו-וולמה יושבות ליד הרדיו בזמן המשפט של רוקסי. היה אמור להיות כאן נאמבר קצת משעשע בשם "class", שהורד. נו. סוף 
.
אני סה"כ די נהניתי. קצת הפריע לי הבחירה של להעביר כל נאמבר לפרונט, והיה נראה שזו בחירה שנובעת מחוסר רצון להתמודד עם אתגר המיוזיקל בלי להגרר לפתטיות. רנה מצויינת, זיטה ג'ונס פסדר, וריצ'ארד גיר…. אחח, מכות לצפרדע המרוחה על הכביש.
אבל סה"כ די מומלץ.
ערב טוב, ישראל.
''Class'' צולם
אבל נחתך החוצה מהסרט, וייכלל כנראה בגירסת ה-DVD.
מה זאת אומרת, להעביר כל נאמבר לפרונט?
או לה לה
נייס..
אז שווה לחכות לDVD, ולו בשביל עוד כמה דקות של המלכה לטיפה.
פרונט?
רוב הנאמברים צולמו על במה שחורה ריקה, כאילו הם מצולמים מתוך הצגה- כאילו יש קהל מול.
לדעתי זו בחירה מוטעה ברוב המקרים, כי היה אפשר להתפרע הרבה הרבה יותר עם עריכה, צילום, כוראוגרפיה ושות' אם לא היו בורחים לפתרון הזה כל הזמן.
ננסה למצוא דוגמא…
למשל, ואני לא מבין מי יודע מה בקולנוע, בשיר we both reched for the gun, היה אפשר, סתם לדוגמה, להעביר את השיר לתוך בית המשפט, או על המדרגות שלו.
במקום זה הייתה הבחירה של הבמה. אבל נו, זה דווקא היה הנאמבר הכי מוצלח לדעתי. סוף
זה הכל.
האמת היא שלא כל כך נמשכתי לראות את הסרט, אבל אז קראתי את הביקורת ועכשיו אני ממש רוצה לראות. כל הכבוד, נונין!
אז זהו, עוד לא ראיתי אז אין לי ממש מה לומר בנדון. מה שכן – את מולאן רוז' אהבתי, את שתי השחקניות אני מאוד אוהבת, וגיר עוד עלול להתגלות כגורם חיובי (למרות שהסבירות לכך נמוכה). בקיצור – נראה לי סרט כלבבי – נחכה ונראה.
תלכי
גם אני לא ממש רציתי ללכת בהתחלה, ובסוף די הלכתי רק כדי להבין על מה כל הרעש.. בכל אופן אני גם כן ממש אהבתי את מולאן רוז' ואני אוהבת את רנה זלווגר, את קתרין זטה ג'ונס פחות ואת ריצ'ארד גיר ממש לא, אבל בסרט שתי השחקניות מדהימות וקתרין זטה ג'ונס ממש מפתיעה לטובה! ורק את ריצ'ארד גיר אני עדיין לא אוהבת, למרות שיש לו שם שיר אחד שדי אהבתי ועוד קטע במשפט (לא בא לי להרוס לך…).
בכל אופן- תלכי! וכמו מולאן רוז'- אם לא רואים את הסרט לפחות פעם בקולנוע כל החוויה מתפספסת.
למרות הכוונה הטובה (מאד) זה לא כמו לשבת בברדווי
אנחנו חיים על הצד הלא נכון של הפלנטה. אי שם יש נשים יפיפיות (הרקדניות, ומי שראה את ההצגה יודע על מה אני מדבר), מוזיקה מדהימה (לאיפה נעלמו כל ה"ביג בנד"?) ויש אנשים שיודעים להסתכל על החיים לא כמו שהם באמת אלא כמו שהם היו רוצים לראות אותם, הלוואי עלינו. אבל מילה אחת למחדשי הז'אנר של המיוזיקלס: אין כמו ברודווי! זה אחרת לשבת במיוזקל כל כך טוב ולמחוא כפים למסך…….אל תנסו אין הדרן. בסוף קורים דברים נורא מצחיקים ריצארד גיר שר. מגיע לו פרס נובל לספרות על זה לא?!
אתה מודע לזה
שהמחזמר הוא ז'אנר קולנועי לגיטימי כבר כמה וכמה שנים, נכון?
ואם אנחנו כבר בעצות שימושיות, אז גם סרטי אקשן לא נותנים את הראש האדרנליני שאפשר לקבל מלראות שני אנשים הולכים מכות ואז יורים אחד בשני למטה בחצר. לפעמים צריך להתפשר.
מנסיוני האישי
גם במחזות זמר בימתיים (ובהצגות בכלל) אין הדרן, לא משנה כמה מוחאים כפיים… (השחקנים פשוט עולים ומשתחווים שוב ושוב, עד שהקהל נרגע ונותן להם ללכת הביתה).
________________________________________
לפני פחות משעה גיליתי שגנבו/גררו לי את הרכב, בא לי למות…
רגע
זה לא בדיוק ההגדרה של הדרן?
חייתי באשליות כל השנים?!
בהחלט לא.
הדרן זה כאשר האומנים עולים על הבמה ועושים משהו נוסף ש"לא היה בתוכנית", כמו למשל לנגן שיר נוסף (בדרך כלל דווקא אחד מהיותר מוכרים). כמובן, אני מתאר לעצמי שכל ההדרנים מתוכננים מראש, ולכל היותר, אם הקהל לא מתלהב, עוזבים מוקדם וקוראים לזה "ההופעה המתוכננת".
always look on the bright sid of of life תגובה ל trilliane
הז'אנר של המיוזקלס מקובל ומבורך בקולנוע גם ללוא האישור שלי, אבל יש דברים שהקולנוע הוא לא הבמה הכי טובה לביצועם. ( גם ללכת מכות (ואני ממש ממליץ להימנע) הקולנוע לא מספק את החויה). לגבי הדרנים, צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון……
מקווה שהאוטו חזר אליך…… dont be so sed there worse things in life, such as richard gir singing and dancing
אני חושב ש...
אני חושב שכשבאים לתת ביקורת על מיוזיקל בקולנוע צריך לקחת בחשבון גם את המיוזיקל המקורי.
מבחינה זו הביקורת קצת שטחית. למי שמכיר את המחזמר המקורי, מדובר בעיבוד כמעט מושלם למקור. השחקנים הם לא זן ברודווי, אבל הציניות, החלקלקות והסקסיות שהם בסיס המחזה שולטות בסרט מתחילתו ועד סופו.גם הכוראוגרפיה המקורית הועתקה, למשל בנמבר הפתיחה, או בטנגו הכלא.
מאוד מזכיר ומושפע מ"כל הג'אז הזה" של בוב פוסי( סרט חובה שהוא אולי פחות תוסס אבל הרבה יותר חודר ואמנותי) וזה רק מוכיח כמה גדול ומקורי היה האדם המוכשר הזה.
קח בחשבון
שהמחזמר לא הוצג בארץ אף פעם (או שאני טועה?). כנראה שמבין קוראי האתר או תושבי הארץ בכלל, אחוז האנשים שראו אותו הוא די זעום.
אתה לא טועה.
אני ראיתי אותו בלונדון, וכמו שניחשתי[1] הסרט היה הרבה יותר טוב.
כתבה מספר 791
למיטב הבנתי הוא הוצג בארץ
אבל לא בסדר גודל מסחרי במיוחד. שרית וינו-אלעד התארחה בערוץ 33 ואמרה שהיא שיחקה (אאל"ט) את ולמה קלי.
בכל אופן, אתה צודק. אחוז האנשים שמכירים את המחזה בארץ, או בעצם ברוב העולם, הוא נמוך מאוד. בארה"ב ובבריטניה המחזה מוכר ומוצג כבר עשרות שנים, אבל בארץ מכירים בעיקר את הסרט. זו הסיבה שחשוב שהביקורת תסביר על הסרט ולא תרחיב על המחזה המקורי.
בעיקר בארה''ב
אני לא יודעת בכמה מקומות הוא הוצג מחוץ ליבשת – בבריטניה העלו אותו לראשונה לפני שנים ספורות בלבד (סדר גודל של 5 שנים, אולי אפילו פחות) וראיתי על זה תוכנית ב-BBC: המפיקים האמריקאים מאד חששו מכשלון, ושזה לא יתפוס מחוץ לארה"ב…
קיבלתי...
נכון, הוא באמת לא הוצג בארץ, ולכן קשה לנתח אותו.
זה מחזה מאוד אמריקאי אבל הציניות שלו כל כך אוניברסלית שאין לי ספק שהוא היה מצליח בארץ- ועובדה שהסרט עובד מצוין. בכל מקרה למתעניינים שבינינו אפשר לראות סרטים של פוסי ("קברט"- למשל? ) או לצפות בדי.וי.די. "fosse" שמתעד מופע שנערך בברודווי לזכרו של הכוראוגרף, ויש בו את תמצית הסקסיות והאמירה שלו.
למי שכן התמזל מזלו להכיר את המחזמר לפני הסרט- מדובר בתענוג.
לגבי ''קברט''...
אפשר להשיג אותו בכל ספרית דוד המכבדת את עצמה. יש אחת כזאת באיזור התעשיה של הרצליה פיתוח: הליזר סנטר וחוץ מזה מדי פעם מקרינים אותו בערוץ 4 (וכיוון שהם חוזרים על כל הסרטים שלהם יותר מפעם אחת – תוכל לראות אותו שם).
כיוון ש-"קברט" הוא סרט חיי השני אחרי "הרוצחים מלידה", לדעתי הוא הרבה הרבה יותר חזק מ-"שיקגו" (וחוץ מזה יש שם את לייזה מינלי המטריפה עם הציפורניים הירוקות). אך למרות הכל, אני מאוד נהניתי ב-"שיקגו" ויצאתי מהאולם מרקדת ומזמרת עם רעיון לא רע לתחפושת לפורים :)
השאלה האמיתית היא
למה "רוצחים מלידה" הוא סרט חייך הראשון? זאת אומרת, חוץ מהפס-קול.
לא, השאלה האמיתית היא
האם לומר ש"רוצחים מלידה" הוא סרט חייך זה לא אוקסימורון, או לפחות אירוניה משעשעת?
כל עוד זה לא אודיאנס פרטיסיפיישן
לגבי ''כל הג'ז הזה''
ראה הערתי מקודם לרני – ההשפעה היא בכיוון ההפוך. קודם פוסי עשה בימוי וכוריאוגרפיה למחזמר "שיקגו" ואז ביים את סרטו "כל הג'ז הזה".
– אסף
לגבי ''כל הג'ז הזה''
נכון, אבל "שיקגו" הסרט נעשה אחרי "כל הג'אז הזה" והוא שואב רבות מן הבימוי שלו.
התכוונתי להשפעה הקולנועית בין הסרטים ולא לכוראוגרפיה :)
קטרין זיטה ג'ונס האישה השנייה הכי כוסית בעולם!
וחוץ מזה נראה שהסרט לא מעניין, אלא רק מרשים מבחינת כל התפאורה והתלבושות, ואני גם לא אוהב את ריצ'רד גיר או את רנה זלוויגר אפילו ששניהם שחקנים מצויינים. לא יודע למה…
אולי בגלל שהם לא כוסיות?
דבר אחד שכדאי לזכור לפני שרואים את הסרט
אורך הסרט הוא כמעט שעתיים ויחד עם הנסיעה ואולי גם אכילה במקום, אתם עלולים להעדר מהבית למשך 3-4 שעות. לכן זכרו: אם תהיו טובים לממ"א, ממ"א תהיה טובה אליכם.
LOL. אהבתי!
ברור שמולאן רוז' זה לא כי מולאן רוז' זה סרט עלוב ביותר!
אתה רוצה לפרט ?
או אולי אתה טרול טיפוסי?
סרט ענק!
לדעתי הסרט היה אחד הסרטי היפים שראיתי אני לא יודע אם זה בגלל שאני אוהב נורא סרטים מוזיקאלים או בגלל שעשו את הסרט הזה כל כך טוב וחוץ מזה לדעתי השחקנים היו מושלמים לתפקידים שלהם במיוחד מאמא מורטון(קווין לטיפה)שהיא האהובה עלי בסרט…
בקיצור כווווווולם חייבים לראות את הסרט הזה!!!
שירים ממכרים...
אני כותבת את התגובה ומאזינה לטנגו הכלא (מהסרט, לא מהמחזמר) והשירים הם הדבר הבאמת טוב בסרט. ריצ'ארד גיר די נבלע בסרט עקב נוכחותן הכובשת של קתרין ורנה, ולמרות שרנה קצת יבשושית ולא ממש סקסית היא הייתה טובה. אני ממליצה למי שאוהב מוזיקה טובה וישנה לכת לסרט, ובכלל אם אתם רוצים שעתיים של כייף ועניין לכו לסרט! אבל- לא כמוני.. אל תשבו בשורה ראשונה!!! ולמרות זאת נהנתי.. :)
המחזמר ''שוחזר'' לפני כמה שנים
96', נדמה לי, וזכה בכל מיני פרסים.
http://www.chicagothemusical.com/
את תפקיד ולמה קלי עשתה השחקנית ביבי נווירת', שמוכרת (לכולם?) כ-לילית, מ"פרייז'ר", ומ"חופשי על הבר". וזה די מדהים לחשוב שמי שעושה את הדמות הקפואה הזאת היא בעצם רקדנית וזמרת נמרצת. וזוכת "טוני".
בפסקול המחזמר, זו היא. אותה דווקא הייתי רוצה לראות.
למרות שזיטה-ג'ונס לא רעה בכלל.
מה שכן, כמי ששמעה את פסקול המחזמר מספר פעמים, אני חייבת לציין שבסרט הוא היה הרבה יותר עשיר. וודביל עלול בהחלט להשמע קצת מעצבן למי שלא חובב את הז'אנר, אבל הסרט הוסיף קצת צבע. יש ביצועים שמבחינה מוסיקלית (לא בהכרח מבחינת המבצע) מצאו חן בעיני הרבה יותר.
המחזמר ''שוחזר'' לפני כמה שנים
באחד או שניים מהפרקים של חופשי על הבר (משודר כל יום/לילה בערוץ 10 ובסטאר וורלד) ביבי נווירת' אכן חושפת את כשרונה הקולי. יש לה באמת קול טוב והיא הצליחה להסוות אותו בקולה המונוטוני של לילית'.
את שיקגו קשה להגדיר כטוב או רע, זה סרט פשוט מיוחד. משתמש בכל היתרונות הקולנועים, עם מוסיקה על הכיפאק, שחקנים טובים (למה היא הייתה צריכה את ברידיגא גונ'ס האוולי), ושחקנית הרבה יותרטובה ממנה. אבל עלילה דלה מאד שמחופה באמצעים מוסיקאלים וקולנועיים.
השיר שמסביר איך כל אחת רצחה פשוט ענק, בימוי שמציל תסריט חלש. האוסקר מגיע לשחקן המשנה שמגלם את הבעל של רנה.
אני רק רוצה לחזק את דברייך
"טנגו בית-המאסר" הוא באמת קטע מדהים, גם חזותית וגם מוזיקלית.
.
לג'ון סי ריילי אכן מגיע לדעתי אוסקר. אם לא לשחקן משנה, אז על מפעל חיים
אני רק רוצה לחזק את דברייך
"טנגו בית המאסר" באמת גדול מבחינת השיר, אבל מבחינת הבימוי ומבחינה קולנועית אני הרבה יותר אהבתי את "we both reacheed for the gun" שהיה פשוט ענקי מבחינה קולנועית!
מה שכן, הסרט גרם לי ממש לרצות לראות את ההצגה!
עכשיו תסבירי בבקשה איך זה היה ענק מבחינה קולנועית
אני אסביר
הדימוי של בילי פלין ששולט בתקשורת כאילו היו בובות על חוט מועבר היטב על הבמה והמסר נקלט.
כן,
אבל זה לא קולנועי.
השירים ב'שיקגו', עד כמה שהם מצוינים, נראים כמו תיעוד מצולם של מחזמר בימתי. אין בסרט כמעט שום דבר שאי אפשר היה לעשות בהפקה ממש טובה של המחזמר, להבדיל, נגיד, מ'מולן רוז' שכלל פעלולים, פיות, הילוך מהיר ואיטי באמצע שיר, מצלמה משתוללת ועוד דברים שאפשר לעשות רק בקולנוע.
המממ... הרשה לי לחזק את דבריך,
בעקבות יציאתו של המחזמר הגדול מכולם, ווסט סייד סטורי, הוא "סיפור הפרברים", במהדורת די-וי-די יפהפיה לאספנים.
אם כבר מדברים על ניצול המדיום הקולנועי. "שיקגו" הוא אכן סרט מוצלח וכיפי מאוד, אבל בתור מחזמר הוא אפילו לא מגרד את מה שהז'אנר מסוגל להציע. אם מולן רוז', מחזמר מדהים בפני עצמו, הימם את הצופה במטר של דימויים צבעים ומוזיקה (וגם המון קאטים), בא ווסט סייד סטורי ומראה (או יותר נכון הראה) לכולם מאיפה משתין הדג.
שוטים סינמסקופיים, כמעט בלי חיתוך, עשרות רקדנים נעים על הפריים הרחב לכאן ולכאן, שימוש אדיר בזוויות צילום, תאורה, ותזמון מוזיקלי מרשים (על פי המוזיקה המפעימה של הגאון לאונרד ברנשטיין), היה רגע ב,שיקגו", בסצנה הכי טובה בסרט לטעמי, כשהבנות שרות "זה הגיע לו", שנורא רציתי שהבמאי יתן לנו כמה שיותר שוטים כמו שצריך, רחבים (הסרט צולם בפורמט מסך מאכזב קלות של 1:85 ככה לא מצלמים מיוזיקלס) שנראה את כולם רוקדים. הוא עשה את זה, אבל לא מספיק.
חוץ מהעניין הפחדני מעט שכל השירים מתרחשים בראשה של רוקסי, כאילו שאם הדמויות היו סתם פוצחות בשיר הקהל היה מסרב לראות את הסרט.
ושוב לגבי הצילום, "סיפור הפרברים" צולם על סרט של 70 מ"מ(!), דבר שנכחד מהקולנוע המודרני. רק דמיינו לעצמכם לראות סרט על מסך בגודל כמעט פי שתיים מכפי שאתם רגילים. צילום על 70 מ"מ הוא עסק מאוד יקר. ובכלל, נדמה שהיום, אפילו אם יש הכרזות על "שובו של המחזמר", קשה לי להאמין שלמישהו תהיה התעוזה שיצרה את "סיפור הפרברים". "שיקגו", למרות כל מעלותיו, הוא מחזמר מודרני, ציני וקליפי לדור הצעיר, ונכון, גם הוא זכה באוסקר כמו עמיתו לז'אנר מלפני 40 שנה (שגרף עשרה פרסים), אבל הוא לא מגיע לקרסוליו.
קשקוש גם באופן כללי
כמה שאני אוהב סינמסקופ, הוא אף פעם לא היה קריטי לז'אנר כזה או אחר. מחזות זמר בשנות החמישים והשישים צולמו בפורמט הזה בגלל שכמעט כל סרטי הצבע צולמו בו. שים לב שגם "קברט" הוא ב-1.85.
בסיפור הפרברים קטעי השירה והריקוד אולי נחמדים-פלוס, אבל יכולים להרשים מישהו מקסימום בגלל שהדבר היחיד שהוא משווה אותם אליו הוא "צלילי המוזיקה". יש בהם דבר אחד בלבד: גודל. הכל גדול, הכל מושקע, כלום לא עובד. אם מתרכזים גם בסיפור המסגרת, כמו שלפעמים כדאי לעשות, הסרט גם נכשל בקנה מידה מתאים לגודלו. סיפור תפל, שני כוכבים חסרי כשרון, כל הכוכבים האמיתיים (ריטה מורנו, ג'ורג' צ'קיריס, ראס טאמבלין) נדחקים לצדדים. יופי של סרט.
מחזמר ססגוני שכולל ריקודים רבי משתתפים
ייראה הרבה יותר טוב בפורמט רחב ככל האפשר. נקודה. ואת זה סיפור הפרברים משיג בצורה הרבה יותר אפקטיבית מכל מחזמר אי פעם. מה זה חשוב שאז רוב הסרטים בצבע צולמו כך? ומה, היום לא מצלמים סרטים בפורמט של 2:35?
והייתי מתווכח איתך על מה שאמרת על הסרט, אבל אין לי כוח. אני מזמן התפטרתי באתר הזה מתפקיד "מיסיונר הסרטים האהובים עלי".
אתה מודע לזה
שחוץ מהשיר עם המריונטות אין שירים עם מספר רקדנים בסדר גודל של "סיפור הפרברים"?
ועם כבר הזכרת את הפנומנון הזה, על איזה עוד סרטים לא אהובים נאלצת להגן כאן?
כולל די הרבה רקדנים, פעם אחרונה שראיתי, אבל לא נהיה קטנוניים. כבר ציינתי (ורבים טובים אחרים ציינו) ששיקגו לא נראה כמו מחזמר ":קלאסי", אלא השירים שבו, שכולם מתרחשים על במה, נראים כמו הצגה מצולמת (אבל מצולמת נהדר). סתם חשבתי שמחזמר צריך להיות בפורמט רחב, כי זה פשוט הרבה יותר יפה, איך שלא מסתכלים על זה. אבל אולי זה רק ג'וק שלי, וחוץ מזה, זה מכביד על התקציב, אז אולי היה שיקול כזה. לך תדע. שיקגו נשאר סרט טוב, ככה או ככה.
להגן על סרטים לא אהובים? לא אהובים בעיני מי? אני נהנה לדון כאן על סרטים יחד עם אנשים אחרים, אבל לא להתווכח איתם, כי למדתי שקשה מאוד לשכנע מישהו שלא אהב סרט מסוים, לאהוב אותו בכל זאת.
סרט הוא חווייה אובייקטיבית ולא אמת צרופה, אני לא מתיימר "להמיר" אף אחד.
אני לא רואה בזה טעם. אני יכול לשפוך כאן עכשיו אלף מילה למה "סיפור הפרברים" הוא סרט אדיר, ואתה יכול לשפוך המון מלים כדי להביע את דעתך ההפוכה. את כל זה אפשר לחסוך כבר עכשיו. אני אוהב אותו ואתה לא. מה עוד יש לומר? הדיונים האלה של "תן לי להסביר לך למה אתה טועה" הם חסרי טעם ונורא מעייפים אותי.
המממ... הרשה לי לחזק את דבריך,
את טוענת בעצם שהסרט היה צריך להיראות יותר כמו מחזמר?
כי לפי דעתי לא שמו דגש בסרט על השירים ממש למרות שהייתה להם משמעות מה בעלילה ובהעברת המסר ובגלל זה היה צילום משגע ועריכה גאונית הין השירים לעלילה מה שגרם כנראה מבחינתך לאי ההנאה מהשירים.
אם תהיתי במה שחשבתי שהתכוונת אז תתקני אותי…
קשקוש - קולנועי בהחלט
לא ראיתי את הגרסה הבימתית, וגם לא כל כך מעניין אותי להשוות כרגע. אבל העריכה בסרט הייתה מופתית ברמות שרק בוב פוסי דיגדג עד כה, ולא ברור לי איך אפשר לתרגם את זה בפורמט שאינו קולנוע.
ממש מקומם אותי לקרוא שלדעתך, ותקנני אם אני טועה, "קולנועי" משמעו פעלולים ומצלמה משתוללת. "קולנועי" זה סך של הרבה דברים, כשויזואליה מהממת ומשוכללת מהווה רק אלמנט אחד בתוך כל הג'אז הזה.
קלוז אפ, למשל, זה קולנועי. זה משהו שלא קיים בשום מדיום אחר. קביעת נקודת המבט בשביל הצופים, הבחירה בגודל הפריים, וההחלטה מתי לחתוך לנקודת מבט אחרת – שלושת אלה קיימים בכל סרט סטודנטים שמופק ב-3000 ש"ח.
"שיקאגו" היה נפלא לדעתי. שני חסרונות מצאתי בו: האחד הוא רנה זלווגר, שהייתה מעט מעצבנת, ואת החסרון השני אני בכלל רואה כיתרון – זה נראה כמו סרט של בוב פוסי. כלומר, אין שם טיפת מקוריות. וזה לא מיקרה, בהתחשב בכך שפוסי העלה את המחזמר המקורי. אבל למען השם, סגנון העריכה ואפילו הכוריאוגרפיה שאבו מעבודותיו של פוסי. או שרוב מארשל הוא אדם מאוד מוכשר, או שהוא חקיין מצויין. אני אחכה לפרוייקט הבא שלו, שלטובתו האישית כדאי שלא יהיה קשור לבוב פוסי בשום צורה שהיא.
בכל אופן, מבחינתי, לראות סרט של בוב פוסי בשנת 2003 זה תענוג אדיר. אז מה אם הוא מת.
אגב, זו הפעם הראשונה שראיתי את ריצ'ארד גיר ואהבתי אותו. הוא היה כל כך out of character, שזה היה פשוט מקסים.
מבקר חסר כל כשרון והבנה
אין. פשוט אסור להעלות "ביקורות" כאלו.
הכותב החמיץ את כל הסרט מההתחלה ועד הסוף.
איפה הסרט ואיפה תיאור העלילה של הכותב…
המבט הציני והמפוקח של הסרט הנשזר בחיים, הוא משהו שרואים אחת לעשר שנים. אולי יותר.
סרט ש"גדול", זה מעט שאפשר להגיד עליו. אבל כמובן צריך להיות מספיק בוגרים וערים בתודעה על מנת להתחיל להבין סרט כזה.
ואיפה הביקורת שלך?
בוא/י נראה כולנו את הביקורת שלך כדי שנוכל ללמוד איך צריכה להראות ביקורת. יש לך ביקורת, נכון? את/ה לא סתם עושה מעצמך מומחה/ית בדברים שאין לך מושג בהם, נכון?
גם ''תגובות'' מהסוג שלך ''אסור להעלות''
או בעצם, רצוי להעלות אותן, כדי להבהיר קבל עם ועדה איך *לא* להגיב לכתבות פה באתר.
לא להסכים עם דעתו של כותב – זה לגיטימי לחלוטין.
לתקוף כותב באופן אישי – זה כבר לא לגיטימי.
לטעון שמקומה של ביקורת אינו באתר – זה ממש לא לגיטימי.
לתקוף כותב באופן אישי, לטעון שמקומה של הביקורת אינו באתר, ולעשות את כל זה מאחורי מסכת האנונימיות של האינטרנט, זו כבר טרוליות לשמה. שלא לדבר על פחדנות.
יאי, ניימדרופינג
מעניין שאפשר לראות סרטים כאלה רק אחת לעשר שנים. רוצה אולי להזכיר לכולנו סרטים משנות ה-80, 70, 60 וכו' שבהם אפשר למצוא "מבט ציני ומפוקח". אני אישית רואה סרטים ציניים ומפוקחים לפחות כמה פעמים בחודש, מעולם לא ידעתי שזה מצרך כ"כ נדיר.
"שיקגו" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי!
יש בו הכל מהכל. השחקנים נפלאים ומעבירים את הדמות כמו שצריך !
כל שיר עשויי בצורה מושלמת, המילים , צעדי הריקוד…
כל מה שרציתי לייעץ לכם זה :
ברגע שיוצאת הקלטת, רוצו לקנות!
כדאי כדאי כדאי!!!
שיגקו- סרט מצויין ומלא חן!
אני אישית מאוד נהניצי, למרות שבהתחלת הסרט לא הבנתי מה הם רוצים ממני, ומה הקטע עם כל הרציחות האלה ושיצאו כבר, כי זה היה די ברור שזה הולך להיות הסוף….
הסרט בסכ"ה מ-ה-מ-ם!
נורא נהניתי !
כדאי כדאי כדאי מאוד ומומלץ ביותר ללכת אליו!
רציתי לקנות את הפסקול, אבל נורא יקר!……
מי שרוצה לקנות, אני מציעה לחכות 2-3 שבועות, והמחרי ירד..
השירים בחלקם קצת חסרי טעם, אבל רובם מדליקים ומעוררים..
העלילה מאוד מעניינית, למרות שהיא קצת צפויה מראש..
הקטעים עשויים בטעם טוב, ומותחים, מצחיקים, ונהדרים במידה מספקת.
לסיכום:
מומלץ מאוד לחובבי סרטים!
אולי הבעיה היא אצלי? או שזה בעצם הפרסומות והאוסקרים שהתלהבו מהסרט? לא יודעת.
יום שני, 17/03/2003, היום שאמור היה להיות אחד מהימים היפים ביותר בחיי- הולכים ל'סינימה סיטי'!
התלהבתי, התרגשתי, צעקתי, פירסמתי ברבים,קניתי בגדים…
והלכתי, אני ובת דודתי שגם עשתה בערך את אותם הדברים הנ"ל.
נכנסנו, אישה מוזרה עם נעליים מפחידות בגובה חצי מטר רדפה אחרינו- ברחנו, לפתע ראינו את פרצופו היפיוף של בראדוש' מרוח לו על חצי קיר… היה נחמד. טיילנו, התלהבנו. לבסוף הגיע השעה! נכנסנו לאולם, התלהבנו עוד קצת. הסרט התחיל שמחנו ובלענו דלי של פופקורן. פיזזנו לנו בכסאות לצלילי השירים אך יצאנו מאוכזבות מעט.
למה? הנה כמה דוגמאות:
* הפרצוף של רנה זלווגר לא הסתדר עם הגוף
* הקפיצות בין המציאות לבמה היו מוזרות
* מר. צלופן הפחיד אותי
* ההונגריה (?) נראתה לא מי יודע מה שפוייה
* מהשהו לא הסתדר לי בסרט
למרות זאת היו כמה נקודות אור בסרט:
* ריצארד גיר מצחיק
* קטרין מ-ה-מ-מ-ת!
* מאמא- מדהימה
* השירים מרהיבים וסוחפים (חוץ מהצלופן)
* התלבושות- מנצנצות
סה"כ סרט לא רע, סרט מהנה. הסרט יותר מרשים בהפקה, בשירים ובתלבושות ובקטרין ובקווין לאטיפה מאשר בתוכן. העיבוד של התסריט לא ממש מוצלח.
לא מגיע לזה אוסקר.
הממ...
למרות היותי ביקורתית בדרך כלל
אני חייבת לציין שהסרט הזה מדהים, הזכייה שלו באוסקר בהחלט הגיעה לו
אחלה סרט.
מאוד מאוד נההנתי ממנו.
כמו שכבר אמרו לפני הדרך ששילבו את קטעי הריקוד והשירה כפנטסיה של רוקסי הייתה רעיון מוצלח לדעתי.
קטרין זיטה גונס וקווין לטיפה היו שתיהן נהדרות והוכיחו יכולטות שירה (וריקוד במקרה של גונס) מפתיעות לטובה.
ואני חייבת לציין לטובה גם את הבעל של רוקסי, הוא ממש גרם לי להיות עצובה (אותו דבר אגב ב"בחורה טובה" עם גניפר אניסטון, וגם התפקיד שם היה ממש דומה).
השירים והריקודים היו סוחפים והיו בניהם כמה פנינים נהדרות (טנגו ביתהסוהר מופע הבובות). ככה אני אוהבת את המיוזיקלס שלי.
בקיצור כדי שהתגובה לא תהפוך לרשימה אני רק רוצה לציין סרט נהדר שצריך לראות בקולנוע.
בעצם נציין גם שני דברים שהפריעו לי.
אחד מהם הוא העובדה שהגברים בין הצופים קיבלו כמותגדולה של בחורות רוקדות ועושות דברים אחרים בבגדים מינימלים ואנחנו הבנות קיבלנו רק ריצרד גיר מזדקן. לא שיש לי משהו נגד בנות בבגדים מינימלים אבל אני רוצה לצידם גם כמה חתיכים (ולא, חצי שניה בטנגו בית הסוהר לא נחשבת). לא הוגן!
עוד משהו שהפריע לי, רנה זלווגר, לא שהיא הייתה נוראית או משהו, אבל יכלו להביא מישהי כול כך יותר טובה ממנה לתפקיד (ויש לבחורה גב מפחיד)
לא רק גב מפחיד
פרצוף מבריק, קול צפצפני, חיוך דבילי של מישהיא שהרגע הקיאה,
אין פרופורציות בגופה המצומק,
ו… יש עוד הרבה..
ואני בטוה שאם לא היא אז הסרט היה יכול להיות בהרבה יותר טוב…
היא פשוט לא ''רזה טבעית''
יש לי חברה שטוענת שכך נראות בחורות שמתעקשות להרעיב את עצמן למרות שמבנה הגוף הטבעי שלהן הוא לא מאד רזה – כמו שלד מהלך.
לא הצלחתי להבין למה היא קיטרה כ"כ הרבה כשהיא עשתה את בריג'יט ג'ונס – בעיני היא נראתה שם נחמד מאד – היה לה חזה, והיו לה יופי של רגליים, למשל. אז אולי היא היתה צריכה לרדת כמה ק"ג ממה שהיא היתה שם, אבל לקפוץ לצד השני של הסקאלה לרזון הקיצוני של "שיקאגו" זה סתם עצוב. היא באמת נראית נורא, והיא ליהוק מיותר ומבוזבז למדי.
מ-מ-ש
ראיתי אתמול (שוב) את יומנה של ברידג'יט ג'ונס והיא ממש נראית שם הרבה יותר טוב מאיך שהיא נראתה בשיקאגו!
בשיקאגו היא ממש נראתה מפחיד.. בעיקר הרגליים שלה היו מפחידות- נראה שהן הולכות להשבר בכל רגע.
ולגבי הליהוק שלה- בהחלט מיותר! למרות שאת ריצ'ארד גיר הייתי יותר לא רוצה ללהק בגלל שיש לו קול אפילו יותר מעצבן!
מדהים
אני בת 14 וראיתי את שיקגו.
לא חשבתי שאני אהנה ממנו אבל מאוד נהניתי מהעלילה, השחקנים, ובמיוחד מהמוזיקה והשירים. אני חושבת על לראות את זה אפילו עוד פעם, והורדתי את כל השירים למחשב שלי. זה מומלץ לכולם בחום.
המיוזיקל חוזר?
כמה פעמים שמענו את הבולשיט הזה?
לפני מולין רוז', לפני מרי לו, כל כך הרבה פעמים .רק להזכירכם מה קורה ברוב הסרטים כש"שיט שוב האידיוטים מנסים לשיר" בדיוק, כולנו אוטמים את האוזניים ומחכים עד שתחזור העלילה.
כולנו?
עשה טובה דבר בשם עצמך ואל תכליל אותי או את כל מי שאוהב מיוזיקלס.
המיוזיקל חוזר?
אוקיי אז בקשר למה שאמרת אני גם חשבתי שאני ככה יגיד יאאלה שיסתמו כבר ויעשו מה שהם יודעים לעשות שזה לשחק אבל אחרי כמה שירים והקשבה למילים של השירים שבעצם מקשרים לעלילה הבנתי שהשירים הם חלק גדול ואפילו ענק בסרט הזה.אולי בהצצה שנייה על הסרט תבין למה התכוונתי…
המיוזיקל חוזר.
בעקבות 'שיקגו' נמצאים כרגע בתהליכי הפקה/צילום מספר מיוזיקלס אחרים. חלק מהם מן הסתם יהיו נפילות, אבל זה לא משנה את העובדה היבשה שהז'אנר הזה פורח.
המיוזיקל חוזר.
האח הידד!
אולי זה המקום לציין שלאחרונה אני שוקדת על השלמת חסכים וסתימת חורים ובחודש האחרון ראיתי את "פלשדנס" (חביב), "פוטלוס" (ממש לא משהו), "שיר אשיר בגשם" (לא מה שציפיתי, אבל לא רע, רוב הזמן) וניסינו לראות את "ברנשים וחתיכות" אבל בגלל שההתחלה משעממת, הם בעיקר מדברים ומדברים ושום דבר לא זז, העובדה שלא היו כתוביות והשעה המאוחרת (כל אחת מהסיבות לחוד או כולן יחד) פשוט נרדמנו. אני תוהה אם שווה לתת לסרט נסיון נוסף… מה אתם אומרים?
רגע - לגבי ''שיר אשיר'' -
במה זה לא טוב כמו שחשבת שיהיה? כי זה אחד הסרטים היותר כיפיים ומשמחים בעולם, לטעמי.
את מצטטת אותי לא נכון...
אמרתי שזה לא מה ש*ציפיתי* שזה יהיה, לא אמרתי אפילו אם לטובה או לרעה… כמו עיתון הארץ, את יודעת – "לא מה שחשבת".
עד שצפיתי בו לא היה לי מושג על מה הסרט, ותמיד הכרתי רק את הסצינה המפורסמת של השיר, כמובן. איכשהו הנושא שלו מאד הפתיע אותי… אהבתי. מצאתי אותו חמוד למדי ברובו, למרבה הצער הוא די מאבד גובה לקראת הסוף וקצת נמרח, אם את שואלת אותי. בכל מקרה, התאהבתי קשות בתואם דני קיי שהיה החבר של ג'ין קלי – הוא כ"כ מ-ו-כ-ש-ר!
טוב, אם את קוראת
להכנסת סיקוונס מוזיקלי שלם וארוך עם עלילה משל עצמו, שאין לו שום קשר שהוא לעלילת הסרט, בעזרת אחד התרוצים הקלושים ביותר בתולדות הקולנוע – אם לזה את קוראת למרוח, אז כן, הסרט קצת נמרח לקראת הסוף.
נטפקנית.
הצחקת אותי מאד בתגובה שלך…
.
האמת שאת הקטע ההוא כבר הספקתי לשכוח (הדחקתי כנראה) – הוא היה מיותר ומשעמם למדי, ובשלב כלשהו היתה תחושה שהוא לא הולך להיגמר… אפילו השיר לא היה משהו. הבעיה שלי התחילה כבר מאמצע הסרט – בהתחלה היה נדמה שהסרט מוביל לכיוון אחד, ואז מתישהו מהאמצע הוא התחיל למשוך לכל מיני כיוונים שונים, התחיל להתפזר… והסיום היה קיטשי, באנלי וצפוי מדי. לא מאד מפתיע, אבל בתור סרט שבתחילתו היה נדמה לי שהוא מנסה קצת לבקר את הז'אנר או לתת איזושהי הסתכלות יותר אירונית ועוקצנית מבחוץ, זה היה מאכזב. עדיין, מדובר בסרט חמוד מאד ומהנה ברובו, ויש כמה סצינות מבריקות שאין לי ספק שאני עוד אטחן בוידאו עד דק
לא כ"כ
אני בכלל מעדיף את גירסת "התפוז המכני" ל SINGING IN THE RAIN
דונלד אוקונר
כדי לקדם את גרסת הדיוידי,
מירמקס שוקלים להפיץ את 'שיקגו' פעם נוספת בקולנוע (בארה"ב. אצלנו הוא עוד לא ירד), ואפילו יכול להיות שבגרסת הלקראת-דיוידי הזו יהיה שיר נוסף ('Class', של ולמה ומאמא, שהוזכר בתגובות פה מוקדם יותר), שנחתך בעריכה: http://www.zap2it.com/movies/news/story/0,1259,—17387,00.html
זה לא שמות חיבה ולא בטיח.
אה, וזה "פופ סיקס סקוויש אה-הא סיסרו ליפשיץ"!
ניטפוק, זה לא אה-הא, זה אה-אה.
ובכן, ננסה כאן.
קודם כל קודוס על ביקורת מוצלחת, גם אם לא תמיד הסכמתי עם מה שנאמר בה.
תודה נונין.
ולעניין הוויכוח;
מעבר לזה שמאייתים "ביץ"' ולא "ביטש" (אפילו אם מתרגמים ישירות מהספלינג האנגלי, היה שם CH שזה המקבילה העברית לצ'), הניצול הוא בהחלט הדדי.
היא לוקחת ממנו פרסום והוא לוקח ממנה סקס.
אלא שהיא אהבלה, ונותנת את חסדיה לאדם הלא נכון.
זה לא שהיא אתו מאהבה ועל הדרך הוא הבטיח לה דברים.
היא אתו כי היא מנסה להוציא משהו, וזה שהיא לא מצליחה לקבל, לא הופך אותה לחפה מפשע, רק למטומטמת.
מדהים אבל...
אני מתה על הסרט הוא מדהים ובמיוחד על קתרין זטה ג'ונס ההורסת אבל אני התאכזבתי שהם הורידו הרבה קטעים ובמיוחד של קתרין זטה ג'ונס. במחזמר על הבמה היו לולמה ולרוקסי תפקידים באותו גודל- ראשיים. לולמה בסרט גם היה תפקיד ראשי, אבל הורידו לה את כל הקטעים והפכו את זה לתפקיד משנה… :( חבל, כי היא שחקנית הרבה יותר טובה מרנה וגם שרה ורוקדת יותר טוב, וחבל:(
מדהים אבל...
אמורים להיות לה עוד קטעים?
ידעתי שהיא מגניבה מכדי להיות דמות משנית.
~~עזרה~~
אני צריכה את המנגינה של השיר- " ALL THAT JAZZ" מישהו יודע איפה אני מוצאת את זה ? אני שרה את זה בהצגת סיום שלי ואני צריכה להתאמן ואין לי את המנגינה אז אני שרה לא בקצב.
אם מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא את המנגינה אז בבקשה שישלח לי מכתב למייל (ושיכתוב שזה בקשר לזה.. בכדאי שאני לא ימחק אותו בטעות..) ושישלח לי את השיר או שיגיד לי איך להגיע אליו.. אני ממש צריכה את זה
בבקשה תעזרו לי!!! זה חשוב
אנשים בבקשה תעזרו לי למצוא חומר על בוב פוסי ועל מאפייני הריקוד שלו…
כי אני צריכה להגיש עבודה עליו עד סוף החופש ואין לי שום חומר עליו…
תודה מראש …
דניאל
בתור התחלה, נסה את...
http://www.fosse.com
נהנתי.
ממש נהנתי. בעיקר מהשירים, וכאלה. (מה שדי מוזר, כי בדרך כלל אני לא יכולה לסבול שירים תוך כדי סרטים.)
חצי מהשירים שם אני הולכת ללמוד בעל פה, ולזמזם בזמני הפנוי.
רק מה הפריע לי? רוקסי. בחיי, כמה שהיא מעצבנת. יש לה כאלה הבעות, שבא לי לתקוע לה משהו מאוד כבד וחד בפרצוף. נו, מילא, מתגברים.
הרבה זמן שהרבה אנשים מציקים לי לראות את שיקגו.
נו, אז ראיתי. ולמה מוצלחת, השיר הראשון מצוין, מר צלופן מוצלח גם הוא. עד כאן נקודות האור שמצאתי בשעתיים של סבל מזוקק.
למה סבל? קודם כל, ברמה הקולנועית, בגלל רנה זלווגר וריצ'ארד גיר, שכמעט כל שניה שלהם על המסך עשתה לי רע. בגלל עירבוב הדמיון-מציאות שנעשה ביד גסה (לא מבחינה טכנית, סתם מבחינת קצב, אסתטיקה, עידון, דברים כאלה). מבחינת קטעי הריקוד, שציפיתי שידהימו אותי, והיו כולם חסרי מעוף ודמיון, פלסטיקיים למגע ולא מעניינים (שוב, חוץ מהראשון). וברמה הלא קולנועית? בתור מישהי שמאוד מתחברת לציניות והומור שחור, ולא ממש בקטע של PC, השוביניזם-עד-כדי-בחילה עשה לי רע, רע רע.
זה לא שלא אהבתי את הסרט. תיעבתי אותו, בכל נפשי ומאודי, באופן אקטיבי ובלתי מתפשר. דבר אחד שאפשר להגיד עליו – מעטים הסרטים שעוררו בי כזה רגש. כל שנותר לי זה לעצום עיניים ולחלום על "קברט" (שאיכשהו הצליח, באמצעות מרכיבים דומים מאוד, להיות מופתי), אולי כל הזיכרונות הרעים האלה של שיקגו ייעלמו.
סרט משובח.
אחד הטובים שראיתי לאחרונה, מסכים מילה במילה עם הביקורת רק שלפי דעתי אפשר לשבח יותר את השירים, את הריקודים, את השחקנים ואת הסצינות המוזיקליות, אך גם לקטול יותר את התסריט (לרגע היא הדבר החם הבא ושניה לאחר מכן איש כבר לא מכיר אותה? כאן הייתה הגזמה פראית).
בנוסף, גם הצילום והעריכה עשו את שלהם, סרט מוצלח!
יש לי מילה אחת בשבילך: נעמה.
(ועוד חודשיים יהיו לי שתי מילים: עינב בובליל)
סלח לי אנא על מגבלותי.
אך אינני מבין כלום מדבריך.
בדיוק
נדמה לי שאדם ניסה לתת דוגמאות של בחורות
שהיו מאוד מפורסמות לרגע, ואז כבר לא.
חן חן. יש סיבה מיוחדת שאתה פונה אלי בלשון זכר?
כי חשבתי שאתה זכר.
וגם כי אני חצי ישן.
שאת*