השיבה מהודו

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 15 בדצמבר 2002Posted in: ביקורות

במאי: מנחם גולן
תסריט: חנן פלד
על פי ספרו של א.ב. יהושוע
שחקנים: אקי אבני, ריקי גל,
אורלי פרל, אסי דיין, דנה
פרנס

כשאני יודע שאני עומד לראות סרט שסביר שיהיה גרוע, אני משתדל לנטרל את ההשפעה, ומזהיר את עצמי מראש, שלא לצפות לשום דבר. אני גם מזכיר לעצמי שכל הסרטים הם ילדיו של האל, ושאם מסתכלים על דברים מנקודת מבט צינית, גם נאומים של ראש הממשלה עשויים להיות מאוד מבדרים. כשמדובר בסרט שמבוסס על רומן שקראתי, ועל אחת כמה וכמה אם שמעתי שמועות שכל קשר בין השניים מקרי בהחלט, אני משנן לעצמי שוב ושוב, שזאת פשוט גרסה חדשה ואחרת, לאותו הסיפור. זה לא חייב להיות אחד לאחד, וגם לא אחד לעשר.

ובכן, בכל הקשור ל'השיבה מהודו', אף אחת מהטכניקות הללו לא עזרה – קריסת מערכות טוטאלית.

אקי אבני מגלם את ד"ר בן רובין, רופא שחצן וסתם לא נחמד, אשר נדרש לעזור לזוג הורים מודאגים. בתם, עינתי (אורלי פרל), חולה בהודו במחלה קשה מאוד, וצריך להביא אותה הביתה. אביה, אייב לזר (אסי דיין), הוא מנהל בית החולים שד"ר רובין עובד בו, ועל כן קל לו לשכנע אותו להצטרף לנסיעה להודו. אליהם מצטרפת, משום מה, גם אמא של עינתי, דורי (ריקי גל). הם נוסעים להודו, מטפלים בעינת, ואיפה שהוא שם מתפתח "רומן" בין ד"ר רובין לבין אמא של עינתי.

המילה "רומן" מופיעה כאן במרכאות, מהסיבה הפשוטה שזוהי אחת ממערכות היחסים המגוחכות ביותר, שראיתי נרקמות על מסך הכסף (אם כי יש גרועות ממנה, כפי שיתברר בהמשך הסרט). לזר נוסע ארצה לפני כולם, והרופא הטוב, עינתי ואמא שלה נשארים לבד בבומביי. אז מה יעשו האם והרופא, בכדי לעזור לעינתי, שחולה מאוד? אם עניתם "ישארו ליד מיטתה וישמרו עליה יומם ולילה", הרי שאתם כנראה לא קרובים לחנן פלד, שכתב את התסריט. אצלו במשפחה, כשמישהו חולה עד כדי התעלפויות תכופות, משאירים אותו לבד בחדר במלון, ויוצאים לקרוע את העיר.

כשהערב בבומביי הסוערת מסתיים, הם חוזרים יחדיו למלון, לסריה של ריקודי טנגו צמודים. וכאן מתחילים שורה של דיאלוגים, שהם ממש ברמת הסרט הכחול, כלומר ניכר בעליל שכל מטרתם היא למלמל כמה מילים לא מחייבות, בכדי שסצינת הסקס תגיע מהר. ואכן כך קורה, ושניהם מזדיינים להם בניחותא בחדרו של בן. לה אין בת חולה, הוא לא נשבע את שבועת היפוקרטס, ואת מי זה בכלל מעניין. העיקר שאפשר לחשוף לצופים את מכמני גופם העירום של ריקי גל ואקי אבני.

אני מאוד אוהב את הודו, וסרטים שמתרחשים בה בדרך כלל מנגנים לי על מיתרי הגעגועים, אבל… משהו היה חסר כאן. באיזה שהוא מקום, הסרט לא הצליח להוריד מהלך, לתת לצופה ליהנות מהנופים שאפשר וצריך היה לפרוש לפניו, וגם כשכבר ניסו לעשות את זה, התוצאה נראתה כמו וידאו קליפ, במקרה הטוב, או סרט פרסומת, במקרה הרע.

לאחר זמן מה כולם חוזרים ארצה. עינתי נלקחת לבית החולים שאבא שלה מנהל, בן חוזר לעבודתו כרופא מתמחה, ומתמחה בעיקר בהטרדתה של דורי. אה, לא שמעתם? בהודו, היא היתה זאת שפיתתה אותו, ששאלה אותו למה הוא לא מנשק אותה, שרצתה אותו כל-כך. הוא היה אדיש כמו צנון. לפתע, אצלנו בארץ, הוא מאוהב בה עד מעל לראש, והיא לא רוצה אותו, ואומרת לו, באחת הסצינות המזויפות ביותר שראיתי אי פעם, "אתה חייב למצוא אישה בגילך".

ככלל, המשחק בסרט הוא איום ונורא, ורובם הגדול של השחקנים, הצליח מאוד בלשכנע אותי, שהם לא יודעים לשחק. ולא מדובר רק בריקי גל, שלמרות ששיחקה כבר ב'זכרון דברים' של עמוס גיתאי, הרי שהיא ביסודה זמרת. לא, זו לא רק היא. גם אסי דיין הותיק ואורלי פרל המוכרת, עושים כאן תפקידים מבישים. אקי אבני, מצידו, התמקד בלהיות מאוד אנמי, ובלחשוף את עכוזו פעמים רבות ככל האפשר.

מכל מקום, בן ממהר לקיים את הוראותיה של אהובתו החדשה. וכשאני אומר ממהר – אני מתכוון לכך. בסצינה שנראית כלקוחה היישר מ'אסקימו לימון' (ואכן יש כזאת שם, ב'ספיחס'), הוא מגיע למסעדה בטיילת, שם עובדת מיכאלה (דנה פרנס), חברה של עינתי שהוא פגש בבית הלזרים פעם אחת ויחידה לפני הנסיעה להודו, ומזמין אותה ללכת איתו לים, אחרי שתסיים לעבוד. בים, באופן טבעי מאוד, שניהם מתפשטים מיד מכל בגדיהם ומזדיינים להם להנאתם. האלו! אתם שם למעלה – לא צריך מניע או משהו? עלילה? היגיון?

נראה שלא. כל קשר בין המציאות לבין סרטו של מנחם גולן הוא מקרי בהחלט. זו לא רק האווירה הכללית המופרכת שכבר הוזכרה – הסרט הוא גם גן עדן לנטפקנים: אם אלו פסלי האלים ההינדיים, שממלאים מקדש שאמור להיות דווקא בודהיסטי לגמרי; או ד"ר רובין, שבודק את עינתי בדיקה מקיפה, כולל עירום, למול עיניהם של שני נזירים הודים; ועינת שמתחילה ללמוד, ויומיים אחר-כך אומרת שהיא "צריכה ללמוד לבחינות"; אפילו האופנוע של ד"ר רובין מתחלף במהלך הסרט, מאופנוע שטח לאופנוע כבד. וכאמור – העלילה פשוט מגוחכת. קרה לי ששנאתי סרטים, אבל כבר מזמן לא ראיתי סרט, שכל כך לא היה אכפת לי מה יקרה בו.

לגבי ההשוואה בין 'השיבה מהודו' כסרט לעומת 'השיבה מהודו', הספר: אין השוואה כזאת. אפשר לראות את הסרט, והוא לא יכיל כמעט שום ספוילר לספר. ישנם מספר קווי עלילה כלליים, שהינם דומים במקצת (רופא שנוסע להודו ומנהל מערכת יחסים עם האם של החולה שלו), אבל הדמויות בספר ובסרט כל-כך שונות אלו מאלו, עד שאלמלא היו להם שמות ומקצועות דומים, כנראה לא הייתי מזהה אותן כלל. מלבד זאת, ספרו של א.ב. יהושע שם דגש על הפרטים הקטנים, ובין אם אתם אוהבים אותו או לא, הסופר מסביר כל מה שקורה. בסרט, לעומת זאת, בחר הבמאי להתעלם מכל דבר שעשוי היה להיות לא מובן, ובמקום זאת שם דגש על סצינות הסקס המגוחכות (לא שרואים בהן הרבה), ועל העובדה שמאה אחוז מתוך הדמויות הנשיות בעלות שורות בתסריט (מלבד נשים הודיות, כמובן), מתפשטות בשלב זה או אחר.

יש אנשים ששונאים קולנוע ישראלי, ומסרבים לצפות בו. סרטים כמו 'השיבה מהודו', מספקים להם, לצערי הרב, טיעונים חזקים מאוד.

תגיות: