הגורו

במקור: The Guru
במאית: דייזי פון שרייר
מאייר

תסריט: טרייסי ג'קסון
שחקנים: ג'ימי מיסטרי, הת'ר
גרהאם, מאריסה טומיי

נמאסטה ושלום חברים שלי. שם שלי ראמו גופטה וסיפור כמו שלי עוד לא שמעתם ולא ראיתם. אני ילד טוב ניו-דלהי ומוקף בעשרות, ואולי מאות, בני משפחת גופטה הנכבדת (ועוד כמה מאות מליוני הודים), אוכל דהאל-באט כמו כולם והולך עם כולם לסרטים הודיים טובים עם לבבות שבורים, שירים עמוסי רגש וקצב, ריקודים סוחפים ואהבה שמנצחת את כל המכשולים. עוד בילדותי הצעירה הייתי נוהג לחמוק מאולם הקולנוע שאליו נדחסה כל המשפחה והייתי מציץ בגניבה ובשקיקה בסרט באולם הסמוך שבו התנהל רומן בלתי אפשרי בין דני זוקו-טרבולטה לסנדי אולסון-ניוטון-ג'ון עם לבבות שבורים, שירים עמוסי רגש וקצב, ריקודים סוחפים ואהבה שמנצחת את כל המכשולים. בבית הייתי מתרגל במשך שעות את תנועת ירכיו של טרבולטה לצלילי הפסקול של 'גריז', וכשבגרתי הצלחתי ליישם את כישורי כמדריך לריקודי המערב במתנ"ס השכונתי לעקרות בית משועממות מצמרת המעמד הבינוני של דלהי. "תרקדו מהלב, לא מהרגלים!", כך הייתי אומר להן, לאלה שלא הצליחו להתגבר על צעדיו המתוחכמים של מחול המקארנה.

אבל חלומי הגדול היה ונותר – לכבוש את אמריקה! לא סתם את אמריקה – את הוליווד! כל מה שאוליביה-ניוטון-ג'ון-טרבולטה יודעים לעשות אני יכול טוב יותר! כולם יודעים שבאמריקה ההצלחה מתגלגלת ברחובות וכל מה שצריך זה רצון עז, טיפת מזל וכמובן, להגיע לשם. בדמעות חמות נפרדתי מכל משפחת גופטה ותלמידותי המעריצות, בדרכי לניו-יורק. ובניו-יורק, בדיוק כמו בניו-דלהי, רעש והמולה, קבצנים בקרנות הרחובות ונהגי המוניות הודים כשרים. פרנסה? אפילו מג'וב של מלצר בקייטרינג הודי לפלצנים אמריקאים העיפו אותי. נשמע מתסכל? לא בשביל ראמו (רמי באמריקאית) גופטה. אני, יש לי חלום, ואני גם אגשים אותו.

הדרך לחלום שלי היתה נראתה קרובה מתמיד כשהלכתי לאודישן באולפן. עושה רושם שמצאתי חן בעיניהם – נתנו לי טקסט קצר להתאמן עליו, הלבישו אותי בחצאית רפייה של איי הים הדרומי, והצמידו לי כשותפה לסרט את שרונה הפוסית (הת'ר גראהם מדליקה מתמיד). אלא מה, פתאום התברר שאני צריך להתפשט. עם שרונה. מול כל האנשים מסביב. בשביל הוליווד דווקא הייתי מוכן ללכת רחוק, אבל עם כל האורות מסביב לא עמד לי…

שרונה היא חמודה והיא מבינה אותי. היא נותנת לי טיפים מקצועיים איך לתפקד מול המצלמות. בפעם הבאה ודאי אצליח. בינתיים הלכתי להתחנן מחדש לעבודה בקייטרינג עם כל יתר החבר'ה, שהיו מחופשים למהראג'ות לרגל מסיבת יום הולדת בסגנון "מזרחי רוחני", שהופקה עבור לקסי (מריסה טומיי תפסה טייפקאסטינג, כמדומה) בהכוונת אמה החמצמצה.

הבוס נבח עלי לעוף, אלא שאז, החכם סוואמי בו, מסמר הערב התמוטט שיכור. בניסיון נואש להציל את ההפקה, דחפו אותי לתחפושת החכם ההודי העתיק והישר אל קהל החוגגים, בלי טקסט ובלי כוריאוגרפיה ובלי שום מושג מה לעשות. "תרקדו מהלב, לא מהרגלים" שלפתי את מה שזכרתי מהמתנ"ס. מבטי פקפוק וספקנות התחילו לנבוט על פני הקהל הצמא להארה. "המוח הוא אבר המין הגדול והחשוב ביותר", ניסיתי לצטט מהתדריך של שרונה. עיני הקהל התחילו להתרחב. השלכתי להם עוד כמה סיסמאות מהסוג הזה ויצאתי מהערב הזה בשלום, הישר אל מיטתה של כלת המסיבה, הצמאה להארה.

מכאן, כמו תמיד באמריקה, הדרך להצלחה קצרה ומהירה. שרונה מלמדת אותי איך לשרוד את תעשית הפורנוגרפיה ואני מעביר את המסרים שלה חדים ומזוקקים לקהל הולך וגדל של אמריקאים מאותגרים מינית, שבטוחים שאורגזמה היא הדרך להארה (או הפוך).

ככה גם הגיע הסיפור שלי לטרייסי ג'קסון (תסריט) ולדייזי פון-שרלר-מאייר (בימוי. אפילו השם נשמע שאוב מתעשיית הסרטים הכחולים) שהפכו אותו למה שהוא – סרט קולנוע העומד לעלות על המסכים באמריקה בעוד חודש, אחרי כמה חודשי הצלחה מסוימת באירופה (ובישראל?). ואתם יודעים מה? סרט בכיף.

באחד הטריילרים, כמדומני, הוכתר 'הגורו' כ-"בוליווד הולכת להוליווד". קצת אחר כך התלונן אחד המבקרים שהסרט נראה אמריקאי לחלוטין, ללא שמץ הודיות. נכון, הסרט, בהפקה בריטית, נראה אמריקאי לכל פרטיו ודקדוקיו, מלבד כמה תמונות (מחממות לב) בתחילתו, מדלהי הצבעונית, כמה פרצופים הינדים ומוסיקה הודית מקפיצה. ככה זה – מה שהולך היום באמריקה הם סרטי מיעוטים: אמריקה משלמת מס שפתים קולנועי לשחורים, היספאנים, סינים, יהודים וכל היתר, והפעם תורו של המיעוט ההינדי, אם אפשר לקרוא למיליארד בני אדם מיעוט (אחת השנינויות בסרט: "אני לא יכול לעשות אהבה כשיש כל-כך הרבה אנשים מסביב." "ואני לא מסוגל לעשות אהבה בלי כל-כך הרבה אנשים מסביב.").

כצפוי מסרט עדתי הוא עמוס סטריאוטיפים לתאבון, מנהגי המוניות והמלצרים ההודים ועד סקס רוחני או רוחניות סקסית. חסר רק קטע שבו אמריקאי חיוור פנים מעלה עשן לאחר שטעם מעדן הודי מתובל.

עבור עיני הבלתי מקצועיות, התסריט נראה שנון בהחלט, ושזור פה ושם הברקות מילוליות וויזואליות שגרמו לי לחייך ואפילו לרצות לספר אותן למישהו (?Are you an Indian or a native American), אבל אז בא ג'ימי מיסטרי, בתפקיד ראמו גופטה, והפיק לקט העוויות מקריות שקשה לקרוא להן "משחק". למעשה, אולי זה אפילו מזכיר את רמת המשחק המקובלת בסרטים כחולים. אני לא יודע להגיד אם האשמה היא בשחקן (גם האחרים רחוקים מאוד ממועמדות לתואר כלשהו על איכות משחקם) או שזו הבמאית שלא הצליחה להפיק יותר מן השחקנים.

אז מה בכל זאת עושה את תחושת הכיף? קצת רומנטיקה (הסרט בהחלט ראוי להיות משויך לז'אנר הקומדיה הרומנטית), קצת קומדיה אתנית אופנתית, קצת לגלוג על החברה האמריקאית וערכיה, השוואה מוצלחת בין תעשיית ה"רוחניות" לבין עולם הפורנוגרפיה, מוסיקה וריקודים שינענעו אתכם במושבים (אני התמוגגתי מההקבלה והמעברים בין 'גריז' ו'הגורו'), ואהבה, אהבה כל הזמן. טוב, רוב הזמן.

ממש לא סרט איכות, ועל אף העיסוק בנושא, אל תצפו לארוטיקה, בוודאי שלא לפורנוגרפיה. אבל בתור קומדיה רומנטית עם טיפ-טיפה חומר למחשבה, 'הגורו' מתעלה על מאג ראיין ו/או יו גרנט. מומלץ כסרט שיחמם לכם את החורף, או כסרט לבליינד-דייט בלי סיכונים (עם שיפור לסיכויים) – 'הגורו' ראוי למקום טוב ברשימת המכולת שלכם. צ'אלו-צ'אלו! אצ'אצ'ה! אצ'ה?