במקור: פיתוי
במאי: ערן ריקליס
תסריט: עלמה גניהר
על פי ספרו של רם אורן
שחקנים: דפנה רכטר, שרון
אלכסנדר, אורנה פיטוסי,
גיא מרוז, אורי הוכמן,
נירה רבינוביץ'
יש אירועים קולנועיים שאסור להחמיץ. 'מלחמת הכוכבים' למשל, 'שר הטבעות', או 'פיתוי', שעליו עוד יספרו בעיתון איך הקהל קם באמצע הסרט ופצח באורגיות סוערות. עם כזה פוטנציאל לסקס! שקרים! ווידיאוטייפ! – שלא נלך?
וכך מצאה את עצמה חבורתנו הצנועה ב'פיתוי', סרטו של ערן ריקליס ('צומת וולקן'), שנעשה על פי ספרו של רם אורן.
בדרך כלל אנחנו מסוג האנשים שיצעקו על יושבי השורות האחוריות שיסתמו כבר, אבל הפעם מצאנו את עצמנו משתטים מדי מספר שניות, ונחנקים מצחוק עם כל גניחת סקסופון מיוסרת נוספת. זה היה עלול להיות ממש לא נעים, אלמלא שמנו לב שבשורות מאחורינו המצב לא היה שונה. גם שם נשמעו הערות מרושעות וצחקוקים חנוקים. אבל בל נקדים את המאוחר:
דפנה (השחקנית דפנה רכטר), אישה רמת-שרונית בשנות ה-40 המאוחרות (או ה-50? יכול להיות ש-50), מנהלת חנות ספרים קטנה שהיא גם בית קפה, ונשואה בעושר ואושר לעורך דין מצליח (נייס-גיא מרוז). כדי לשמור על הפיגורה היא מרבה לבלות בבריכה ("ישישה שוחה! ישישה שוחה!" צהלו הצופים). בעלה, לעומת זאת, לא מנסה לשמור על הגזרה: הוא גבר, והוא בכלל רצה להיות מוסיקאי (לא, זה לא קשור, אבל זה מספק הזדמנות טובה לסקסופון מיוסר לגנוח ברקע).
פגישה מקרית עם עמי מור (שרון אלכסנדר), לקוח של בעלה שעל כתפו מקועקע הסמל של נטוויז'ן, גוררת את דפנה לרומן פתאומי ותמוה, שמוציא אותה מהבית לשעות רבות מבלי שבעלה מבחין בכך. הרומן הזה תמוה בעיקר משום שנראה שדפנה אינה רוצה בו, אך תוך דקה לערך לאחר סירובה המזועזע לשמע הרעיון – היא נמצאת כבר בזרועותיו של עמי, ומובלת אחר כבוד למיטתו.
"למה אתה חושק בי?", היא מתבלבלת, "אני זקנה, מלאת קמטים, הכל נופל אצלי", והמצלמה עוברת על פני גופה המוצק (לא מדי. אבל בהחלט לא נפול), חסר הקמטים.
"מעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי", הוא מתפייט בתשובה, וסקסופון מיוסר גונח ברקע.
נפלאות הן דרכי האהבה, ובשלב זה לא יכולנו שלא לתהות מה היא מוצאת בו: הוא לא מסתורי ושרמנטי, לא יפה – להיפך אפילו: יש לו פיאה שמונחת ברישול על הראש, או שסתם השיער שלו היה צבוע לא טוב (או שהיתה לו פיאה שהונחה ברישול על בית החזה. או שסתם שיער החזה שלו היה צבוע לא טוב), וכפועל יוצא של משחק גרוע ומביך במיוחד, עמי אינו כריזמטי או סוחף. הוא פשוט עומד שם, ומתאמץ לדקלם את השורות שלו בלי להתבלבל, המסכן.
"גרושתי לקחה ממני הכל!" הפתיע עמי בוידוי מרגש, על רקע טלוויזיה 50 אינץ'.
"אני רוצה לעזור לך!" שחה דפנה בכוונה גדולה, וסקסופון מיוסר גנח עת זיהה פוטנציאל להתקדמות כלשהי בעלילה:
עמי, כך מסתבר, אמור לטוס לחו"ל לביצוע עסקה בה עליו להשקיע ממון רב (שיביא לו רווחים עצומים, אלא מה), אלא שגרושתו מונעת ממנו גישה לכספם המשותף. דפנה מציעה שייקח הלוואה מהבנק, והיא תחתום לו ערבות בכספי הירושה שקיבלה לפני זמן מה. בצער רב הוא מסכים להצעה הנדיבה ו… נעלם. סקסופון מיוסר גנח בהזדהות.
ליבו של הסקסופון המסכן כמעט ונשבר כשעמי חזר לאהובתו הנשואה ובידו מתנה: תמונות מרשיעות של כתפו המקועקעת גוהרת מעל פיה של דפנה, הפעור בתאוות בשרים אסורה (משהו כזה, בכל אופן).
החל מרגע זה הסרט תופס כיוון שונה: הסקסופון היבבני הוא אמנם אותו סקסופון (אם כי לעיתים הוא הוחלף בקלרינט נוגה), אך דפנה עצמה נעלמת מן האופק, למעט הבלחות מועטות מקריות, והעלילה עברה פתאום להתמקד במירב (אורנה פיטוסי החמודה), חברתה של דפנה, שעוזרת לה לנקום בעמי המניאק.
אורנה פיטוסי סיפקה את נקודות האור של הסרט: היא נראית טוב הרבה יותר משאר השחקנים (בשלב זה של הסרט, כבר לא היה אכפת לי להתדרדר גם לדברים שטחיים שכאלה), והיא משחקת טוב יותר מן השאר, עד שממש אפשר להאמין לדמות שלה. לרוע המזל גם בשאר הסרט הדיאלוגים נותרו מביכים כשהיו – בסצינה מרגשת במיוחד פועה עמי לעבר מירב: "איפה את?". "הנה את! הנה את! הנה את!", זמררו הצופים צמאי הדם שבינינו, הנמנים על מעריציו של קוקו, וגניחת סקסופון מיוסר הדהדה אחריהם.
אומרים שבשנים האחרונות הקולנוע הישראלי קם לתחייה. אומרים לנו שיש סקס אחר. אז אומרים. לא זה ולא זה נראו ב'פיתוי':
סצינות הסקס שבו נראו רע, מגעילות אפילו: כאילו הצלם ראה חזה נשי בפעם הראשונה והתלהב עד כדי צילומים בזום מטורף, כדי לספק את ייצרו. כך זכינו לתצפית על כל תא ותא בעור – "הנה, מה, תראו איך הפטמות שלה עומדות, תראו איך הן זקורות כמו בנייני התאומים". בסצינות אחרות, אולי כדי לגוון קצת, הגדיל צלמנו הנועז ראש, והיטה את המצלמה לכדי צילום אלכסוני. למה? ככה. כי אפשר, ולא כי זה עשוי לתרום, חס וחלילה, לסרט, או יוסיף לו מימד נוסף.
כיוון ש'פיתוי' צולם בוידיאו, המראה הכללי שלו לא היה מרנין: אפילו אני שמתי לב לאיכות הנמוכה, שלא יכולה אפילו להיקרא "סרט", לדמויות המטושטשות – עד שלפעמים לא ניתן היה לראות את הפנים שלהן בכלל, ולצילומי ה"אווירה" המפוקסלים. בקיצור, קיבלנו סרט וידאו בתור סרט קולנוע. "מגיעות להם מכות", העיר מי שהעיר.
אני מכירה את התירוצים הרגילים: "אין תקציב", "אין מודעות לקולנוע בארץ", "אין תקציב" ועוד פעם "אין תקציב", אבל כל אלה אינם מקובלים עלי – בבואי לקולנוע אני מצפה לקבל מוצר מהוקצע. יודעים מה? נתפשר על "סביר", "בסיסי" אפילו – לא כזה שיועד לטלוויזיה ובדרך מישהו חשב שאולי ניתן יהיה להרוויח עוד כמה גרושים אם רק יקרינו אותו בקולנוע (הם צודקים כמובן – אני לא יכולה להעלות בדעתי מישהו שירצה להשאר מאחור ולא לשמוע את הסקסופון המיוסר גונח בדולבי סראונד. כלומר, לו היה כזה).
אבל מה? החוויה המזעזעת הזו העירה בי איזה רגש פטריוטי מנומנם, עד שביציאה מן הקולנוע כבר צעדתי זקופה וגאה, נחושה לתרום במשהו לתעשיית הקולנוע הישראלי: נרשמתי ללימודי סקסופון.
- פיתוי – הספר ב'מיתוס'
- ספר הפיתויים השלם
- שרון אלכסנדר – ביה"ס למשחק
- סקסופון
- רמת השרון
- תות שדה מרמת השרון
- ישישה שוחה
- מגזין צילום בוידיאו
- צילום הילות בוידיאו (מאמר)
הייתכן? השומעות אוזני נכון?
האם צוות העורכים ובני בריתם הפכו להיות אש"ר? לא יאמן.
הי, תראו בחוץ! יש כדור אש גדול בשמיים!
ייתכן גם ייתכן.
השאלה היחידה, למה ללכת לסרט שאת הביקורת שלו אפשר לכתוב באותה צורה גם בלי לראות אותו (באמת, הביקורת מפתיעה אותך?): הערך המוסף היחיד הוא האש"רים למיניהם.
צפה לראות את הסרט ב-תמ"מ 3000 (הגרסה הישראלית ל-MST3K). עכשיו השאלה: מי מתנדב לראות את "חכמת הבייגלה"?
אל תצחק.
באיזשהו שלב במהלך הצפייה הועלתה ברצינות ההצעה להקרין אותו באחד מהקונים הבאים, לשמחת הקהל.
לא צוחק
אבל כן מחכה לטלפון מהאנשים של תמ"מ.
נשמע מעניין.
למרות שלא קראתי את הספר אני מאמין שגם פה, כמו בשר הטבעות, מדובר פשוט על עיבוד של הבמאי לספר פולחן.
ייתכן שאילו הייתם מגיעים לסרט עם אורניסט (על משקל טולקיניסט), הייתם מבינים את ההישג האדיר שביצירת הסרט הזה, ואת הבחירה בכלי הנשיפה כמסמל את הפן האירוטי והמסתורי שבאישיותה של הגיבורה.
אין ספק, הסרט הזה ראוי לכל הסופרלטיבים הראויים, ולראיה מספר ציטוטים מן העיתונות הכתובה: "עד היום דימיינתם… עכשיו תתפתו".
אה, והערת אגב לסיום – תמיד מצחיק אותי לראות סרטים בהם שם הדמות זהה לשם השחקן – כמו שבסרט הזה לדמות של דפנה רכטר קוראים דפנה. זה תמיד יוצר אצלי רושם כאילו השחקן כל כך לא מנוסה שהוא לא יידע לענות לשורות הדיאלוג אם לא יקראו בשם שלו אלא בשם אחר.
אילו הייתי מגיעה לסרט עם אורניסט
מן הסתם הייתי מבלה את רוב הסרט בתהייה "מי הבן אדם הזה, ולמה באתי איתו לקולנוע?"
מה לעשות, אני לא מכירה אורניסטים. לפחות לא כאלה שמחוץ לארון.
בסוף הסרט,
אחד החברייה שאל – תגידו, מישהו קרא את הספר?
אף אחד לא ענה בחיוב.
רק אחרי זמן רב נזכרתי שיתכן שאולי קראתי את הספר, ופשוט לא עיכלתי מאום ממנו.
אני קראתי ספר אחד של רם אורן.
יש לי נסיבות מקלות – ישנתי אצל ההורים שלי, אני לא נרדמת בלי ספר, וזה היה הדבר היחיד שהיה שם לקרוא (חוץ מספר אחד על תולדות העיירה שממנה באו ההורים שלהם, וגם לי יש גבולות. אגב, את שני הספרים איש משניהם לא קרא. ההורים שלי לא ממש קוראים הרבה…)
אז אמרתי, בסדר, נקרא. אסור למות בורים, נכון? צריך לדעת ממה מתלהב כל עם ישראל. מי יודע, אולי זה יתן לי השראה גם לכתוב ככה, ולהרוויח הרבה כסף?
אז אני חייבת להגיד עוד דבר לזכותי: סבלתי מכל רגע. קראתי את הספר עד הסוף (אני גם סובלת מנדודי שינה, וגם קוראת מהר, מה לעשות), והוא פשוט כתוב נורא. אני לא זוכרת עכשיו איך קראו לספר, אבל אני בהחלט זוכרת שחשבתי שזה נראה כמו דוגמה שמישהו הכין במיוחד בשביל סדנת "איך לא כותבים". כתיבה קלישאית, לא משכנעת, דמויות קרטוניות ולא אמינות כאחד, התנסחות עילגת ולקויה, עלילה שאפילו תינוק בן יומו שעדיין לא התנסה כלל בעולם בני האדם לא היה מאמין בה… פיכסה.
אז בינתיים, עד שייצא לי להיות שוב תקועה בבית שזה כל מה שיש בו לקרוא, אין לי שום כוונות לקרוא עוד אחת מיצירות המופת של רם אורן, תודה רבה.
אחותי סיפרה לי שהיא התערבה פעם
עם מישהו שהמליץ לה על ספר של אורן, שהיא יכולה לנחש את הסוף לפי העמוד הראשון.
היא ניצחה בהתערבות.
דווקא התחלתי לקרוא.
אי שם בכיתה ט', אחרי שחיסלתי תשעים אחוז מספריית הביה"ס שלי, עברתי לסדרת ספרי רם אורן.
חלק אהבתי יותר, חלק אהבתי פחות, אבל בסך הכל, חוץ מאחד שעסק בשואה – את כולם קראתי.
חוץ מפיתוי.
פשוט לא יכלתי.
התחלתי, התקדמתי, ניסיתי, עלעלתי, דילגתי, חזרתי, ואחרי פחות מחמישים עמודים – נשברתי.
הספר משעמם מוות, דפנה ומעוררת הזדהות כמו פונקציה אי זוגית שמשוואתה 3 חלקי איקס בריבוע (מצטערת, יש לי מבחן באנליזה שבוע הבא :), והיא גם גרמה לי בחילה קשה אחרי שהיא תיארה את בעלה ובנה כאדיוטים חסרי תועלת, ורק את הבת שלה כשווה משהו בכלל.
בקיצור – ספר מיותר לכל הדעות.
אבל האמת? אני שוקלת ללכת לסרט רק בשביל הסקסופון.
יו, אל תגזימו.
זה לא כל כך נורא.
ז'תומרת, לא שאני מחשיבה את רם אורן כפיסגת היצירה העברית,והוא גם לא מופיע אצלי במאה הגדולים, אבל יש דברים גרועים יותר.
בחייאת, קצת פורפורציות.
קראתי את פיתוי, וגם את משחק מכור, ואות קין, ואפילו את אשארם (שבאמת היה נוראי), ואנילא חושבת שזה הופך אותי לאדם נוראי.
לא בררן יותר מדי? אולי.
אבל לפעמים זה בדיוק כמו לאכול פיצה פושרת מאתמול.
גם אתמול היא לא הייתה משהו, אבל זאת הפיצריה היחידה שעושה משלוחים לאזור, ועכשיו בוקר ואתה רעב ונשארה עוד חתיכה.
טעים? לא.
אבל זה אכיל, ואין משהו אחר.
________
העלמה עפרונית עם עולם דימויים עשיר, ורק פיצריה אחת שעושה משלוחים לאזור.
בנאדם נוראי? מה הקשר
בין מחט לתחת?
כמובן שקריאת רם אורן לא הופכת אותך לבנאדם נוראי. מזוכיסטי, אולי.
הספרים עצמם נוראיים, זה כן. אבל אני לא חושבת שזה קשור אלייך.
בנאדם נוראי? מה הקשר
טוב, אולי לא אדם נוראי.
התכוונתי- "לא הופך אותי לאדם בעל טעם נוראי".הגיוני יותר?
חשבת שזה טוב? זו היתה התגלות?
חשבת שזו הספרות המשובחת ביותר שקראת מימייך? חשבת שזה מלא עומק ורבדים?
כי אם כן, מן הסתם יש לך טעם קצת מחורבן. לטעמי לפחות.
אם סתם קראת את זה בשביל הכיף, אבל לא חשבת שזה משהו איכותי במיוחד, אני חושבת שאיגוד הפלצנים שוחרי הטעם הטוב בספרות יהיה מוכן לסלוח לך.
אני לא נהניתי מזה, למרבה צערי. אני נהנית מאד מהספרים של סו גרפטון, אני אוהבת לקרוא מדי פעם את הספרים של קלייב קאסלר, ואפילו בחסמבה אני מוצאת איזשהו ערך נוסטלגי משעשע, כך שאי אפשר לחשוד בי באנינות יתרה. אבל החוויה של קריאת רם אורן, *לטעמי האישי*, היתה פשוט איומה.
לא יודעת, אולי הבנאדם השתפר מאז הספר שקראתי. לאור העובדה שאני לא זוכרת איך קראו לו, אני גם לא יודעת איפה הוא היה ממוקם בהיסטוריה הספרותית שלו. אבל הספר ההוא, בשבילי, היה דבר קרוב למדיי לסבל מזוקק. זה לא אומר שזה בהכרח ככה בשביל כולם.
ברגע של חולשת הדעת,
גם אני התפתיתי לקרוא את "פיתוי". זה היה בטיול לחו"ל, כולם דיברו על זה, וחברה שלי השאילה לי את הספר לזמן קצוב. זה היה נורא. הכתיבה הקלישאית והניים דרופינג עצבנו אותי רק קצת פחות מהעלילה השבלונית והסוף הצפוי מראש. עונש לי.
אבל
למדתי את הלקח, ובסרט (נזכרתי שקראתי את הספר כשקראתי את תקצירי העלילה בעיתון) לא יתפסו אותי חיה. גם לא בערוץ הסרטים.
אה, וגם אני אוהבת ספרים קלוקלים לפעמים (כולל תרגומים מאונגלזים של רומנים עבי כרס), אבל רם אורן זה כבר מוגזם.
לא חובה לקרוא
שלוש חלקי איקס בריבוע זו דווקא פונקציה זוגית.
לשאלתכם: כן, אני יודע ובכל זאת כתבתי את ההודעה.
יש קשר בין העיבודים לשני הספרים.
הסרט לא רע מבחינה עלילתית (למרות שמהבחינה הטכנית הצדק עם הביקורת), אבל גם כאן יש עיוות פיטר ג'קסוני של העלילה.
בספר היתה עלילת משנה על העולם התחתון שהוסיפה לו מתח, וכאן השמיטו אותה לחלוטין וחבל.
גם החלק העוסק בעמי מור דורש סיספונד, אבל בסה"כ טוב שיש סרטים ישראלים בידוריים ולא רק אמנותיים כפי שהיה בשנים עברו.
איני סבור שהסרט צולם בוידאו.
נראה לי סביר יותר שהוא צולם באופן קולנועי רגיל, אבל נערך באופן דיגיטלי, לאחר שכל הסרט נדחס. הדחיסה נעשתה באופן נוראי, אם התיאוריה שלי נכונה, וכתוצאה מכך חמישית מהסרט מטושטשת ונמרחת.
בעיה אחרת היתה אופן הצילום של מסכי המחשב והטלביזיה. בעצם, מילא המריחה של הטלביזיה. אבל מה שעשו למסכי המחשב? רואים אותם מרעננים את הסריקה. אין לי מושג איך אמורים לצלם כך שמסכי המחשב יראו סבירים, אבל עובדה שזה אפשרי. כל האחרים עושים את זה.
אבל ביננו, מה כל זה משנה? כך או כך יראו את הסרט "עשרות אלפי אנשים שנהרו לקולנוע בסוף השבוע הראשון".
מתוך דפי הפרומושן. על הצילום:
מדברי הצלם: "ערן בקש ממני לתת ל'פיתוי' לוק אמריקאי ומקומי כאחד, למקם סרט עם תחושה אמריקאית בקונטקסט מאוד ישראלי" זלאיט בחר לצלם את הסרט בצורה נקייה ככל האפשר כשהוא "מלכלך" אותו עם מריחה של צבע או שוט מזווית שונה, "יש תחושה של ניקיון ופתאום שוט של כתף – העריכה המהירה משלבת יפה בין הסגנונות".
ומן הבחינה הטכנית, דפי היחצ"נות יודעים לספר שהסרט צולם בוידיאו בטה דיגיטל והועבר ל- 35 מ"מ לצורך הקרנה בבתי הקולנוע.
פס הקול הופק בשיטת DOLBY DIGITAL.
עוד מילה על פס הקול, אם אנחנו כבר פותחים את הפה:
"המוזיקה לסרט היא פרי יצירתו של המלחין והמוזיקאי אורי וידיסלבסקי, "האמת היא שזו הייתה אחת העבודות הכי מהירות והכי טובות שעשיתי" אומר וידיסלבסקי, "ערן הוא אדם מאוד מדויק, היה לי ברור מההתחלה שהמוזיקה צריכה לגעת בפן הדרמטי של הסרט, המוזיקה צריכה לייצג מתח, אימה, הפתעה ושתהיה כמה שיותר רחבה מבחינת התפיסה הז'אנרית והתזמור". אהה.
וגם פכים קטנים: "ההכנה לצילומים הייתה מבצע לא פשוט עבור שרון אלכסנדר: במקביל לחזרות הרגילות אותן הוא עבר עם שאר השחקנים, הוא היה צריך לחזק את הגוף בחדר כושר, להתאמן בשחייה ויותר מכל להוריד 7 ק"ג ממשקלו בכדי לגלם את דמותו של עמי". כן, בטח.
אין שום דבר ישראלי בסרט הזה,
פרט לסטנדרטים הנמוכים שלו.
טוב, אולי השפה, שגם היא אינה שונה מזאת של כל תרגומון מתח בסטימצקי.
כמו שאמרו חז''ל: ''פחחח''.
אני משתתפת בצערכם על שהייתם צריכים לסבול את הזוועה הזאת. לפחות הביקורת משעשעת להפליא!
דווקא נורא נהנינו.
החצי הראשון היה קומדיה מעולה (טוב, בערך).
עשרות אלפי אנשים,
בעוד בהקרנה בה אנחנו נכחנו, היינו בדיוק 17.
הגיע הזמן להבין משהו
מה ההבדל בין צילום לוידאו לבין צילום בפילם?
אני רק יודע שפילם נראה יותר כמו קולנוע ווידאו נראה יותר כמו "הבוקר שאחרי" אבל ממה זה נובע?
התשובה הפשוטה
לוידאו יש רזולוציה. כלומר, תמונה בוידאו מורכבת ממספר נתון של נקודות קטנות. לפילם אין מספר מוגדר כזה של נתונים, ולמרות שאי אפשר להגדיל תמונות עד אינסוף, כל תמונה בפילם 35 מ"מ מכילה הרבה יותר פרטים ממה שאפשר להכיל בתמונת וידאו.
אבל זאת לא כל התשובה. אפילו בסרטים שמוקרנים בטלויזיה, אפשר בדרך כלל לזהות בקלות מה צולם בוידאו, ומה בפילם. כלומר, יש איזה הבדל יסודי במראה שלהם, אבל אני לא יכול להסביר מה הוא בדיוק וממה הוא נובע. דן?
וידאו ופילם
אם להוסיף על מה שרד כתב בנוגע לרזולוציה, ההבדל העיקרי בין פילם ווידאו הוא שפילם הוא פורמט כימי (אור משפיע על חומרים רגישים בדומה לאופן בו השמש משזפת את העור) בעוד שוידאו הוא פורמט אלקטרוני (אור מתורגם לאות חשמלי באמצעות חיישנים ממוחשבים, בדומה לאופן בו השמש… אררר… משפיעה על דוד שמש?).
כלומר, בפילם קליטת האור והצבע נעשית באופן פיזי על חומר הצילום, בעוד שבוידאו קליטת האור והצבע נעשית באופן… אררר… רוחני?
טוב, אני ארד מהקטע של ההקבלות, זה לא עובד לי משהו.
השורה התחתונה היא שהטקסטורה והצבעים של פילם הם עמוקים יותר מאשר בוידאו, מאחר ומדובר בתהליך כימי ולא בתהליך אלקטרוני מלאכותי.
הנה דוגמא (קצת מרודדת ולא מדוייקת, אך אני חושב שהיא תבהיר את הפיקסל): הצבע השחור והצבע הלבן בפילם הם אבסולוטיים. כלומר, שחור הוא 100% שחור (חומר שבולע את כל קרני האור) ולבן הוא 100% לבן (חומר שמחזיר 100% מקרני האור). אך בוידאו לעומת זאת השחור והלבן הם יחסיים. חיישני קליטת הצבע של מצלמות הוידאו (הנקראים חיישני CCD) פועלים כך שניתן להסיט את כל טווח הצבעים, להבהיר ולהכהות אותם בהתאם לצורך, כאשר גם השחור והלבן מושפעים מהסטה שכזו, וזאת בשל מגבלות של אורכי גל (תלמידי אלקטרוניקה וחשמל בטח יוכלו להסביר את הנקודה הזו יותר טוב ממני). התוצאה היא שבוידאו הצבעים מעוותים, פחות נאמנים למקור, יותר מלאכותיים.
הבדל מהותי נוסף הוא בפריימים. בפילם אנו צופים ב-24 תמונות קפואות בשנייה. בוידאו בשיטת PAL הנהוגה באירופה ובארץ אנו צופים ב-25 תמונות בשנייה, אך למעשה כל תמונה מורכבת משתי תמונות שונות, הנקראות "שדות" (Fields). השדות שזורים בינהם (Interlaced). כשצופים בפריים וידאו בודד על מסך המחשב, שהוא בעל רזולוציה גבוהה יותר משל טלוויזיה, ניתן לראות את השזירה – קו משדה 1, מתחתיו קו משדה 2, מתחתיו קו משדה 1 וחוזר חלילה. אך על מסך טלוויזיה האפקט המתקבל הוא מעין ריצוד של שני השדות, שכל אחד מהם לוכד שלב מעט שונה בתנועה שמוצגת על המסך.
בקיצור, וידאו מרצד יותר לעין, ועל כן מקבל איכות פלסטית ונקייה, בעוד שפילם שומר על מידה של חיספוס וגרעון.
"הפילם הדיגיטלי", או בשמו הנכון יותר High Definition Video (או HD בקיצור), בו לוקאס צילם את "מתקפת המשובטים", הוא עדיין פורמט וידאו, אך החידושים שהופכים אותו למתחרה ראוי לפילם הם:
• רזולוציה אדירה, ברמה שמשתווה לפילם
• צילום ב-24 פריימים בשנייה, בדומה לפילם
• מנגנוני איזון צבע חכמים הבאים לתקן באופן ממוחשב את המגבלות של החיישנים האלקטרוניים
תוספת
לעניין הצפיה עצמה (לא כ"כ קשור לאיכות המקור, שהיא המרכיב החשוב ביותר במרכיבי איכות התמונה).
בקולנוע, האור עובר דרך הסרט, פוגע במסך ומוחזר לעין, כך שמדובר באור אמיתי. בטלויזיה/מסך מחשב, האור מוקרן לכיוון העניים, והוא אור מלאכותי, שיוצר בעין *אשליה* של צבע.
אור "אמיתי" נראה יותר טבעי ויותר טוב.
תיקון קטן
בפילם לא צופים ב- 24 תמונות "קפואות". אמנם יש 24 תמונות בשניה אבל יש במקרן מין "מאוורר" תלת כנפי שגורם לכך שהתמונה בעצם "מהבהבת" בתדירות של 24*3=72 פעמים בשניה וזה מעייף את העין פחות מהבהוב של 25*2=50 פעמים בשניה (25 פריימים כפול 2 שדות) בטלוויזית PAL.
דרך אגב, בקלטת וידאו (VHS) מקבלים איכות גרועה בהרבה מאשר על מסך הטלוויזיה מכיוון שהוידאו כדי לחסוך מקום מקליט רק 200 שורות בפריים בעוד הטלוויזיה מציגה כ- 570 שורות. אבל אני לא יודע אם זה אותו דבר כמו "צילום וידאו" של סרטים (כנראה שלא).
תודה על התיקון
אך עדיין מדובר בדבר מעט שונה: הריצוד שאתה מתאר הוא ריצוד של אותה תמונה, בעוד שהריצוד בוידאו נוצר משתי תמונות שונות. לא משנה.
לגבי צילום בוידאו: הסרט צולם בפורמט דיגיטל בטהקאם (Digital Betacam), בו מצולמות מרבית הפרסומות בארץ, למשל (אני מביא את הפרסומות כדוגמא לאיכות תמונה מצוינת, למקרה שזה לא ברור). זהו פורמט וידאו באיכות גבוהה, בסטנדרט דיגיטלי.
ואגב, כבר עכשיו יש בקנה סרטים ישראליים באורך מלא שצולמו ב-HD.
תודה על התיקון
דן מאז שהובהר שאתה דמות וירטואלית בלבד כמעט ונעלמת!
אני יכול רק להוסיף לדיון שההבהוב הרגיל של הטלויזיה 50 הרץ מעייף את העין והתדר הזה נוצר מתדירות החשמל ברשת בתקן האירופאי(60 הרץ באמריקאי), ולכן בטלויזיות מתקדמות יותר יש את מנגנון המכפיל את התדירות – טלויזיה מאה הרץ("חדש!" הפרסומות זועקות) אך מה שלא מגלים הוא שבשידורים רגילים עקב שיטת השידור התדר הוא 50 הרץ ואילו רק בדיויד יש אפשרות למאה הרץ אמיתי
הא?
שמעתי הרץ והרבה מספרים שמתחלקים ב10, אבל לא הבנתי כלום.
תוכל להסביר שוב להדיוטות מה ההבדל בין 50 ל-100 הרץ, והאם למשל אני אבחין בזה בעין בלתי מזוינת?
הרץ = ''מחזורים לשניה''.
50 הרץ = 50 מחזורים לשניה (במקרה זה, אם הבנתי נכון, 50 הבהובים לשניה).
100 הרץ = 100 מחזורים לשניה.
כמה שיש יותר הבהובים לשניה, ככה העיניים פחות קולטות אותם והמוח פחות מודע אליהם, ויש פחות סיכויים שזה יגרום לך כאב ראש ובחילה, או סתם עייפות לעיניים.
אההההה.
אוקיי, תודה.
היית קרוב. ''רק'' עשרת אלפים.
כך על פי גלובוס-גרופ, אלא מה: http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2175094,00.html
שמות, אני רוצה שמות
והם רקדו ריקודים ספונטניים
במעברים?
מה פתאום?
סעודות ספונטניות של יין יוקרתי ומנות גורמה!
עשרת אלפים זה הרבה?
לא שאני מאמין למילה שיוצאת מהפה של יחצ"ני גלובוס (אלה שטענו ש'סקובי דו' עשה 200 מיליון דולר בארה"ב), אבל הם בהחלט ירדו מ'אסקימו לימון', שאותו לפי טענתם ראו 50 אלף איש בסופ"ש הראשון. יכול להיות שלשני המספרים האלה אין שום קשר למציאות, אבל עשרת אלפים צופים, ל"סרט" שמוקרן בכמעט כל אולם של גלובוס, מבוסס על רב-מכר מוכר ומיוחצ"ן היטב, נשמע לי כמו מספר הגיוני. אבל כמובן שאי אפשר באמת לדעת את זה עד שגלובוס (והמפיצים האחרים) לא יתחילו לפרסם נתוני קופה/מספר צופים על *כל* הסרטים, לא רק אלה שיש להם אינטרס מיוחד לקדם.
אינטרס מיוחד?
התועיל להסביר?
יש סרטים שהם לא מעונינים לקדם? שהם מעדיפים שאנשים לא ילכו אליהם?
אינטרס מיוחד
הקרן לעידוד הקולנוע הישראלי מחלקת כסף ליוצרי ומפיצי סרטים ישראליים, בין השאר לפי מספר הכרטיסים שנמכרו ומספר האולמות בהם הסרט מוקרן. כלומר, על כל כרטיס שנמכר ל'פיתוי' גלובוס מרוויחים יותר מאשר על כרטיס שנמכר לכל סרט אחר. בנוסף לכך, מכיוון שהם לא רק מפיקי הסרט אלא גם המפיצים שלו ובעלי בתי הקולנוע, אין להם שום בעיה להקרין אותו בהמון אולמות במשך המון זמן, ולקבל כסף על עצם העובדה שהסרט מוקרן, אפילו אם לא יבוא לראות אותו אף אחד.
כשאחרי כל זה גלובוס לא משקיעים אפילו את ההשקעה המינימלית שכרוכה ביצירת *סרט קולנוע* (פילם זה דבר יקר! וידאו הרבה יותר זול), זה באמת מעליב. 'פיתוי' הוא לא סרט, הוא קומבינה.
אינטרס מיוחד - לא הפעם
סליחה, אבל ייתכן שבמקרה של 'פיתוי' אתה טועה. אם אני זוכר נכון את הטור של יאיר רווה מהשבוע ולא מתבלבל עם 'חכמת הבייגלה' או 'חצוצרה בוואדי' (ואם אני טועה אסףTV יוכל לתקן אותי והמחק יוכל לבצע את ייעודו), אז 'פיתוי' הופק על ידי חברת ההפקות של הכבלים ללא סיוע הקרן לעידוד קולנוע ישראלי. כלומר במקרה הזה גלובוס לא יקבלו מהקרן שום דבר.
נכון.
אני מקווה שאתה זוכר נכון.
אני מקווה שאתה זוכר נכון.
רגע, רק לעשות קצת סדר. הסידור שהוזכר, לפיו מפיץ של סרט ישראלי מקבל פיצוי כדי להקרין את הסרט תופס גם לגבי "פיתוי". הכסף לא מגיע מקרן הקולנוע הישראלי אלא מהקרן של התאחדות בעלי בתי הקולנוע. הסידור הוא שמפיץ שמכר פחות מ-800 כרטיסים לשבוע לסרט ישראלי, מקבל מקרן ההתאחדות שווה ערך ל-800 כרטיסים (+ הוצאות תפעול) כדי לגרום לו להחזיק את הסרט בקולנוע לפחות 3 שבועות. העניין הא שברגע שג.ג מפרסמת ש-10,000 איש ראו את הסרט בשלושה ימים, היא למעשה מוותרת על התמיכה הזאת.
זה סוג אחד של תמיכה,
וקיימים סוגים אחרים, שאני לא יודע כמה מהם תופסים לגבי 'פיתוי'.
ניצול אחר של השיטה, בקנה מידה קטן הרבה יותר:
כתבה מספר 1020
בסרט שהוקרן לפני אולם ריק
האם הסקסופון מייבב?
זה תלוי אם המקרין נמצא,
או לא.
ומאתיים אלף?
(אלה שראו עד היום – סליחה, צחקו. יכול להיות שהיו יותר שראו – את 'החתונה היוונית'. מצד אחד: זה הרבה. מצד שני: הסרט הזה גם רץ על המסכים המון זמן).
ומאתיים אלף?
ההישג של החתונה היוונית (גם כאן וגם בארה"ב) הוא לא רק במספר הצופים אלא גם בעובדה שהסרט יצא עם פרסום מינימלי והצליח למרות יחסי הציבור הקטנים ולמרות הציפיות הנמוכות.
עכשיו, כשהגיעו למסקנה שאנשים אוהבים את הסרט, מתחילים לפרסם אותו בכל מקום.
מה שאומר שאם הסרט טוב הוא יצליח לא בבום אלא בהדרגה גם אם לא מפרסמים. אם הסרט גרוע עדיף שילווה במסע פרסום רציני כדי שיכניס כמה שיותר בשבוע הראשון.
ומאתיים אלף?
אתה עדיין מאמין להם?
200,000, מתוך אוכלוסיית צופי הקולנוע בארץ, נשמע לי, איך נאמר, טיפ טיפה מוגזם.
יכול להיות
שסופרים גם את אלה שהורידו מהאינטרנט או צרבו מחברים.
מאתיים אלף זה הרבה
אבל הגיוני. סרטים מצליחים מאוד בארץ מגיעים למספר הזה. וכמו בארה"ב, הסרט מוקרן בארץ כבר די הרבה זמן, ומספר הקולנועים בהם הוא מוקרן לא רק שלא יורד, אלא עולה באיטיות. אז אפשר להאמין שהוא באמת סרט מאוד מצליח.
חוץ מזה, הטענה ל-200,000 צופים מגיעה ממשרדי הפרסום של תאטראות ישראל, לא של גלובוס, ולמרות שאני בטוח שגם הם לא ישרים כסרגל, הם עדיין לא נתפסו בשקר ברור כמו "אנשים קמו ורקדו באולם" או "סקובי-דו, 200 מיליון דולר בארה"ב!", כך שהם בעיני חפים מפשע עד שתוכח אשמתם.
אין כמו תסריט ישראלי דבילי,
שמבוסס על רם אורן כדי.. לבאס אותי. מאכזב אותי לשמוע שהם לא הסתפקו באלו, והוסיפו לא מעט שחקנים רעים, צילום רע ומוזיקה ממוחזרת.
לפחות בחלק מהבחינות אפשרי לעשות טוב יותר, אפילו עם תקציב נמוך. (סרטים ישראלים מהשנים האחרונות זה לא התחום החזק שלי, אבל קופצים לי לראש ויוסי וג'אגר שמאוד אהבתי, ומארס תורכי).
לא ראיתי את הסרט, אבל הרצון (הלא גדול במילא) לראות התנדף לגמרי, כשבביקורות ותגובות אני רק מגלה כמה הזלזול והחובבניות שולטים בסרט.
אז תודה לכם שסבלתם בשביל שאנחנו לא נצטרך.
ותהיה:
מה יש לאחרונה מסצנות סקס סוערות? "חתונה מאוחרת" "פיתוי" וגם "טאהרה" העתיד לבוא, מתהדרים בעירום מלא וסצנות סקס נועזות. (גם אסקימו לימון, אבל לא נחשיב אותו כרגע). למה?
רצון להתבלט בנוף הסרטים?
ליצור שערוריות ופרובוקציה?
ליצור תחושות איכות? כי ככה עשה הסרט המצליח הקודם?
נחוצות ככל שיהיו או לא יהיו, הן (וכאן אני מתייחסת לחלק שראיתי שחתונה מאוחרת, ומה שקראתי על פיתוי וטאהרה, שלא נשמע שונה כ"כ) הרבה יותר נועזות ממה שהקהל רגיל אליו, ואני מניחה שמבחינת פיתוח עלילה אפשר לעשות סצינות עדינות יותר.
אולי חלק מהשחקנים, אפילו הנחשבים יותר, מוכנים לחצות את הקו האדום שלהם בגלל ההזדמנות להופיע בסרט שיכול להגיע לקהל או לפרסים?
זה תמיד יראה לי מוזר שעושים כאלה דברים כאן, מדינה כזו קטנה שגם את הסלבריטי הכי גדול אפשר לראות משווה מחירים במכולת.
אאוץ מסכנים.
אבל אחלה ביקורת.
דווקא מוזר שהסרט כול כך גרוע, אומנם רם אורן כותב ספרים ממש לא מוצלחים לטעמי (קראתי שניים, הספיק לי), אבל אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שהבעיה שלהם היא שהם כתובים כמו תסריט ולא כמו ספר, מה שגורם לשיטחיות מסוימת בכתיבה הספרותית אבל אמור להיות קולנועי למדי.
מצד שני הספרים שלו נראים מחופפים אז אולי זה מסביר למה הסרט גם.
אז הוא צריך לעבוד כתסריטאי.
כי את "מי רצח את דן רונן" (זה שלו, נכון? הוא כתב את התסריט) דיי אהבתי. הסיפור היה מעניין, קצת משעמם לפרקים אבל בהחלט מרתק.
רם אורן - סופר נפלא
מעשה שהיה היה כדילהלנצ'יק:
הייתי במילואים בחרמון. היה יום אביבי נעים (באמצע הקיץ), וביליתי שתיים עשרה שעות עם חבר לפלוגה בבקתה שמשקיפה לנוף פסטורלי (מגדל שמירה). אחרי מספר שעות, שוחחנו כבר על כל נושא אפשרי ועוד כמה לא כל כך, אכלנו "קריר ומגעיל", והמשכנו להשתעמם. כאן נכנס רם אורן לתמונה.
לא זוכר את שם הספר, לא זוכר למי הוא היה שייך ("לא שלי" אמר הלא גנב וכובעו בוער), וגם לא זוכר את העלילה.
כן זוכר – שהסוף היה שקוף כבר מההתחלה. כן זוכר – שפתאום נגמר הספר קצת לפני שאספו אותנו לבסיס.
רם אורן – סופר גרוע – נפלא לשעות מתות.
בוג'י – תודי שרמי'לה הציל לך את הלילה ההוא אצל ההורים.
דרור
הציל?
חטפתי כאב ראש נוראי שנמשך יומיים. כבר חשבתי לקחת ולקרוא עלונים של תרופות במקום זה. הבעייה היחידה היתה שהאותיות על העלונים קטנות מדי.
קראתי איזה כתבה פעם
על איזה סופרת כזאת שכתבה ספר כזה ורם אורן היה העורך שלה כאילו והוא הכריח אותה להוסיף עוד ועוד קטעי סקס וגם כשהיא הוסיפה הוא אמר לה שהם לא מפורטים מספיק ושככה היא לא תצליח למכור את הספר.
לפחות אפשר לומר שרם אורן פונה למכנה הרחב ביותר שקיים כדי לרתק את קוראיו.
הוא בטח יתאכזב לקרוא את ההערות של כולם אחרי שהוא היה כ"כ בטוח שהוא מצא את סוד הקסם לכתיבת ספרים
אני באמת מאוד מאוכזב.
הייתם צריכים להכניס יותר קטעי סקס בביקורת.
משהו...
קהילות תפוז מארחות את יוצרי הסרט 'פיתוי' מחר.
אז… אמממ… הנה לינק!
http://www.tapuz.co.il/promo/pitui/tindex.asp
קראתי את תשובותיו של ערן ריקליס,
או לפחות חלק גדול מהן. מה אני אגיד לכם – נדיר לקרוא תשובה שלו שאורכת יותר משורה אחת, או שאפילו עונה לשאלה. למשל, לשאלה (ציטוט לא מדויק) "מה היה החלק הכי קשה לעשייה מתוך הדברים המרכיבים את העבודה על הסרט?", ענה ריקליס: "לעשות את הסרט". הא?!? מה זה היחס הזה?
רק חבל שהוא עזב כ"כ מהר. דווקא היו לי כמה שאלות מעניינות.
ז'וז'ה סארמאגו ורם אורן עברו בערך אותו מסלול מקצועי, מעריכת מוסף של עיתון פופולרי לספרות. באופן אישי אני מעדיפה את סארמאגו. אתכם הסליחה על העוף.
אורי קליין
אומר בדיוק אותו הדבר (פרט לסקסופון המייבב)…
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=221051&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
ואני מסכים איתו לחלוטין.
עם כל מילה.
בעיקר אלה:
"אין שום סיבה לראות את "פיתוי" על בד הקולנוע, וכדאי לחכות בסבלנות עד שהסרט ישודר על המרקע הטלוויזיוני, שלמענו נוצר. הסרט הופק על ידי חברת הכבלים איי-סי-פי, צולם בווידיאו והועבר לפילם, והתוצאה – בעיקר בצילומים מרחוק – מכוערת מאוד, ועושה עוול לצלם אמנון זלאייט, שאין כל אפשרות לאמוד את עבודתו. הקרנתו של "פיתוי" בבית קולנוע עושה עוול
לקולנוע הישראלי כולו, מכיוון שהסרט מוקרן אחרי סדרה של קדימונים לסרטים אמריקאיים חדשים, שמצולמים כמובן במקצוענות. ההבדל בינם לבין הסרט שמוקרן אחריהם גדול כל כך עד שהוא מרמז על נחיתותו הטכנית ההולכת ונמשכת של הקולנוע הישראלי (וזה, כמובן, אינו נכון כלל)."
אני חושב.
שכבר הגיע הזמן להוציא את ה"קליין" מה"נחמן- שניצל-קליין"
קודם כל,
קוראים לו שניצקליין, לא שניצלקליין. בכל זאת, קצת כבוד למבקר הותיק. וחוץ מזה, לא, לא הגיע הזמן להוציא את קליין. הבעיה שלי (שלנו?) עם המבקרים שאותם מייצג נחמן שניצקליין היא לא שאני אף פעם לא מסכים עם דעתם – אני דוקא מסכים עם מה שהם כותבים לעתים קרובות. הבעיות שלי איתם הן שונות: בין השאר, שפיכת ספוילרים בלי בושהה, פרסום ניתוחים במקום ביקורות, העלאת הסאבטקסט מעל לכל וחוסר יכולת מוחלט להעריך כל מה שנעשה כבידור נטו. זה שקליין כתב לאחרונה כמה ביקורות שקלעו לדעתי לא עושה אותו פחות קליין.
ומה עם יצוג למין הנשי?
עירית שמגר כבר המון זמן מנסה להפוך באופן רשמי לשניצקליינית. רק היום היא טרחה לספיילר את לחיות בתמונות. שניצר כל-כך נבהל וחושש למעמדו שהוא מיהר לספיילר גם את חוכמת הבייגל'ה וגם את פיתוי באותה כתבה.
האם בקרוב יהיה לנו נחמן שניצקליין-שמגר?
כאן חיים באושר,
רואים ומספיילרים סרטים, עירית ונחמן שניצקליין
הו, פתאום הבנתי משהו.
אני לומדת אצל שליש ממנו, השליש הנחמני. כל כך התרגלתי לומר "נחמן שניצקליין" שפספסתי את העובדה שנחמן אינגבר נמצא שם.
'תם יודעים מה? בתור מרצה, הוא דווקא לא נורא. והוא הזכיר את ישישה שוחה בלי להרוס לכל הבורים :)
אינגבר
זה לא זה עם האף הקטן והמתרומם ובלי הרבה שיער ושמדבר בטון מתאנפך כזה?
כי אם כן ראיתי אותו כמה פעמים מדבר בטלויזיה ואפשר לנחש לבד מה חשבתי עליו.
''חשיפה''?
אוי. אוי.
הוא לא חוסך בסרקזם.
"ואם היתה איזו תחושה… שכמעט העשירה… הרי גניהר וריקליס עומדים באומץ בפיתוי…"
מה שמזכיר לי
את הדבר הכי מצחיק בסרט: הטריילר של הארי פוטר בדיבוב מצחיק-עד-דמעות לעברית.
אל תזכיר לי!
הלכתי בשבוע שעבר ל"אהבלה קון אייר", וראיתי שם את הטריילר הזה. אלוהים, זה היה פשוט מחריד! הדיבוב שם היה כל כך גרוע, לא מתאים לתנועות השפתיים ומתורגם בצורה עילגת עד כדי כך שכיסיתי את האוזניים.
פשוט עצוב.
אבל מה, הסרט היה חביב עד מאוד ופיצה מעט על עוגמת הנפש.
זה כאן:
כתבה מספר 1100
ואני חייב להגיד שחטפתי שוק כשראיתי את התעתיק המשובש שלך.
אויש, איזו רצינות תפסת...
אני דווקא צחקתי קשות.
אני באמצע
נכון, התעתיד משעשע, אבל הוא גם מאד צורם בעיניים לפני שמבינים מה הוא בא להגיד.
זה היה טריילר?
הייתי בטוח שמנסים למכור לי שוקולד של קינדר.
ורטר'ס זה הכי, אחי.
זה סרט נהדר סתם עושימ אותו מפגר שווה ללכת
נימוק?
פירוש!
"זה סרט נהדר? סתם עושים אותו! [ל]מפגר שווה ללכת!"
פירוש אלטרנטיבי
"זה סרט נהדר. סתם! עושים אותו! מפגר=ללכת"
כלומר: הכותב מביע תרעומת על כך שהסרט מוקרן למרות שלמעשה עוד רבה עליו העבודה ("עושים אותו") ומביע בדרכו המינימליסטית את דעתו שללכת לסרט יהיה מעשה מפגר.
אלטר נתיבה (בן יהודה?)
זה סרט? נהדר! סתם…
(אתם לא מזהים סרקזם שנון כשאתם רואים אותו?)
עושים אותו מפגר שווה.
(כל הסרטים אותו חרא. מה, כאילו, 'היום השלישי' היה יותר טוב?)
ללכת!
(ללכת מכאן, זותומרת. הגיע זמן תרופות.)
בכלל לא הבנתם את העומק.
"זה סרט". אמירה מובנת מאליה, שמטרתה להמחיש את סתמיות האמירה. גורם לאדם לחוש את אפסיות קיומו ואת חוסר התוחלת שבחייו, ובו זמנית ממחיש לנו שהמחבר מבין זאת גם לגבי עצמו ולגבי דבריו שלו.
"נהדר סתם". השימוש בניגוד מובנה באוקסימורון הזה כדי להביע את מוזרות הקיום ואת שניוּת העולם.
"עושים אותו מפגר שווה" – דרכו של אדם שלא מצוי בנבכי האתר לומר "העשייה שלו לא מתעלה על פורסט גאמפ". ("שווה"="לא מתעלה"; "מפגר"="פורסט גאמפ"). באמת צריך להפנות אנשים למילון כדי להקל עליהם להתנסח.
"ללכת" – תפסיקו עם הפרשנויות האלה ולכו לעשות משהו מועיל.
איך את יכולה להתעם
מהמשמעות העמוקה במלה "עושימ"?
אין כאן שימוש במ' סופית, מה שמרמז שה"עשייה" היא אינסופית והסרט הוא רק ההתחלה של התהליך אשר יתבצע במוחו של הצופה אחרי סוף הסרט, תהליך אשר יגרום ל"פתיל" מחשבות העלול לשנות את כל תפיסת החיים של הצופה ולהימשך לנצח.
אהם, להתעם = להתעלם
לא רק אינסופית:
כתוצאה מחיבור המילה "עושימ" לעצמה, ניתן לקרוא אותה גם כ"מעושימ", אשר מרחיבה ומפשטת כאחד את הפרשנויות העמוקות, והאמירה הנוקבת כנגד הצביון הממסדי.
וגם ''שימעו''
המביע את הזעקה שבביטוי.
לחילופין
ההודעה סתם עברה פיקסליזציה.
פיקסלציה
זה מה שעוברות החולצות שלנו אחרי שמשאירים אותן לחמש דקות על המיטה והולכים לחפש מכנסיים. ציטוט ישיר מבנזוגי שיחיה, "השארתי את החולצה לשנייה על המיטה, והיא כבר עברה פיקסלציה".
(הבהרה לשאינם מצויים בסוד העניינים: יש לנו חתולה בשם פיקסל, עתירת פרווה ג'ינג'ית יפה, כפי שיכול לזהות כל אדם שרואה את החולצות שלנו.)