חשיבותה של רצינות

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 21 בספטמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Importance
of Being Earnest!ימין!
תסריט ובימוי: אוליבר פארקר
על פי המחזה של אוסקר וויילד
שחקנים: קולין פירת', רופרט
אוורט, פרנסס או'קונור, ריס
ווית'רספון, ג'ודי דנץ'

לפעמים, רצוי לבחון את שמו של הסרט, ועדיף בשפת המקור. 'חשיבותה של רצינות', או 'The Importance of Being Earnest' כשם המחזה של אוסקר וויילד, היא ראשית כל החשיבות הגדולה של להיות אדם כן, טיפוס רציני, מישהו שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומהחיים, כפי שזה אולי מנוסח באתרי היכרויות. אבל באיות שונה במקצת, באנגלית, משמעות המשפט היא כמה חשוב שיקראו לך ארנסט. כן, ארנסט, כמו ההוא, המינגויי, שכתב את 'איים בזרם', תרגם את זה יפה אהרון אמיר.

גיבורי הסרט, בכל אופן, הם לא זה ולא זה. לאחד קוראים אלג'י (רופרט אוורט, 'החתונה של החבר שלי'. הו רופרט!), ולשני ג'ק (קולין פירת', 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'), ואף אחד מהם לא כן במיוחד. למעשה, הם מלאי שקרים כרימון: ג'ק בורא לעצמו אח סורר, שמסתבך בצרות על ימין ועל שמאל, ומכריח אותו לנסוע נסיעות תכופות אל העיר הגדולה, להתארח שם בבתי מלון יוקרתיים, לאכול במסעדות החברה הגבוהה, ולהתרועע עם נשים יפות, המסכן. ואילו אלג'י אף הוא אינו טומן ידו בצלחת, ומתברר שיש לו חבר, נכה בגוף ובנפש, שמחלתו מחמירה מפעם לפעם, במיוחד כשדודתו של אלג'י, הליידי ברקנל (ג'ודי דנץ', שנראתה על מסכינו לאחרונה ב'אייריס וג'ון'), מזמינה אותו אליה לארוחות ערב.

אלג'י, אף שבא ממשפחה טובה ומוכרת (בניגוד לג'ק) ועל אף שהוא נושא עימו תואר אצולה כלשהו, סובל ממחסור כרוני במזומנים, ומבלה חלק ניכר מזמנו בבריחה משעשעת למדי מגובי חובות למיניהם. אלא שבניגוד לצ'כוב – שאצלו בני האצולה שמצבם הכלכלי קשה, מתדרדרים לשתיה ומתים משחפת – אוסקר ויילד פותר את העניינים בצורה, הממ, אלגנטית יותר. אלג'י מתאמץ לברר היכן ממוקם ביתו הכפרי של ג'ק, ונמלט לשם, כשהוא מתחזה בפני בני הבית לאותו האח האובד והסורר, שג'ק נסע לחפשו בעיר.

בסך הכל, אין בכך כל רע. כנאמר ב'סנדק', איני נוהג לשפוט אנשים לפי הדרך שבה הם מוצאים את פרנסתם, או מתחמקים מאירועים משפחתיים. הצרות, אם כן, מתחילות לצמד הפרחחים הויקטוריאנים, בשעה שתחת מעטה הדמויות שהם עוטים לעצמם, הם מתאהבים עד מעל לראש בבנות המין השני, גוונדלין וסיסלי, ואף זוכים באהבתן בחזרה, Lucky Bastards. והבנות, אף שהן מרוצות מהעניין, שוגות באשליות בצורה מאוד משונה: בשל הונאתם של הבנים, שתיהן משוכנעות, כל אחת בתורה, שהבחור שלה שמו ארנסט. ומכיוון שכל אחת מהן פשוט משוכנעת שהארנסט האמיתי הוא שלה, אי הסדר חוגג.

אני יכול רק לשער, שעתה מהבהבת מעל ראשיכם נורית האזהרה "קומדיה של טעויות", והסרט באמת מתאים להגדרה הזאת: הוא מצחיק מאוד, ומרובות בו הטעויות וההטעיות, אבל אלו נשמרות בגבולות הסביר. ההומור של הסרט מתבסס בעיקר על אופין המשונה והמבדר של הדמויות, לדוגמה, הכומר שהוא גם רופא, המאוהב במקצת באומנת שהיא גם מורה לגרמנית, ושאם הפרצוף שלה היה רק קצת יותר קודר, הרי שמנורת ההקרנה הייתה נסדקת (אם כי בבתי קולנוע מסוימים בארץ, זה כבר לא היה משנה הרבה את איכות הצפייה).

הויקטוריאניות שבסרט נחשפת במלוא הצמצם, במסגרת היחסים שבינו לבינה. אנשים המחפשים אהבה בשנות האלפיים האכזריות שלנו יגלו שלפחות כאן, הכל היה כל כך הרבה יותר פשוט ותמים פעם. צעירה חסודה היתה יכולה לספר לגבר שכרגע פגשה איך היא כבר שנים מחכה לבואו כאביר על הסוס הלבן, ושיש לה תיק מלא מכתבי אהבה ממנו (שכתבה בעצמה), והכל נאמר כבדרך אגב, באותו נימוס וקור רוח של מישהי ששואלת כמה עולים זוג גרביים. ואילו הגבר, מצידו, לא נמלט כאחוז אמוק למשמע הדברים, אלא מקבל אותם כפשוטם (אם כי אולי גם העובדה שהדוברת עשירה ויפה, משחקת כאן תפקיד כלשהו).

החברות בין ג'ק לאלג'י מצאה חן בעיני מאוד (למרות שאני, בניגוד אליהם, בדרך כלל נוטה לספר לחברים שלי איפה אני גר) – היה בה משהו מאוד אמיתי, שמתרחש לעיתים בחיים: הם מצליחים לעלות אחד לשני על העצבים בצורה מושלמת. מתקיימת ביניהם התחרותיות הזו, המוכרת לאוו דווקא בין אויבים, והצורך להסתיר דברים במיוחד ממי שלרוב היית מספר לו הכל. הם מתנקמים אחד בשני, וחותרים כל אחד בתורו להראות מי מביניהם מוצלח יותר – כך שניתן היה לחשוב שהם בכלל לא חברים, אלמלא הם היו טורחים להסתובב כל הזמן יחדיו, ובכל זאת לשתף האחד את השני בסודות. הייתי רוצה שהם יוכלו לפרגן אחד לשני יותר, אבל באמת שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

אפשר לבוא לסרט בטענות, ולומר שאחרי הכל, אין בו הרבה מן המיוחד, ושראינו כבר סרטים רבים כמוהו. זה נכון, אבל השנינות בו רבה, וסוחפת קולות צחוק רבים. השחקנים התלבשו יפה, הקפידו על המבטא הנכון (כן, גם ריס ווית'רספון, שנולדה בכלל בטנסי), ג'ודי דנץ' הוציאה את מבטיה הזועפים ביותר מהבוידעם, פרנסס אוקונור נראית צעירה הרבה יותר משלושים ושלוש שנותיה, ורופרט אוורט אף גידל שפם עבור התפקיד. הסרט מזכיר מחזה, אפילו קומדיה, אפילו קומדיה של אוסקר ויילד. בסך הכל, גם ב-1895, אז עלה המחזה לראשונה על במות לונדון, אנשים באו לראות אותו כדי לצחוק קצת, ולא לחשוב יותר מידי, בדיוק כפי שאנשים עושים היום לפעמים כשהם הולכים לקולנוע.

תגיות: