במקור: Reign of Fire
במאי: רוב באומן
תסריט: גרג קאבוט, קווין
פטרקה, מאט גרינברג
שחקנים: כריסטיאן בייל, מתיו
מקונוהי, איזבלה סקורפקו
לפעמים מספיקה סיבה טובה אחת כדי לראות סרט: עלילה מושכת, צילום טוב. לפעמים אני אפילו הולך לסרט בשביל השחקנים (אם כי בדרך כלל הם עלולים להיות שיקול לשלילה); לפעמים כי אלה האחים כהן, ומה שהם יוציאו אני אראה, בלי לדעת בכלל על מה מדובר; לפעמים כי היה לי מצב-רוח נוראי ואני רוצה לברוח לשעה וחצי מהמציאות. ולפעמים אני הולך לסרטים בגלל האפקטים.
כשבאים לסרט בשביל האפקטים, הציפיות ברורות: העלילה אמורה להיות מטופשת, המשחק סביר לכל היותר, הדיאלוגים לא ייכתבו על-ידי שלונסקי, ובעלילה יהיו חורים בגודל דרום-מזרח אסיה. אבל למי אכפת? האפקטים, זה כל מה שחשוב. אם הם עומדים בציפיות – דיינו, ואף יותר.
'שלטון האש' ממשיך את המסורת המפוארת שטבעו סרטים מהז'אנר, כמו 'קינג קונג', 'פארק היורה' ו'מתקפת המשובטים', שגם אורי קליין לא יצליח לשכנע אותי שעסקו ביחסי הורים-ילדים ולא באפקטים לשמם. במסורת זו, העלילה שלו באמת לא משהו מיוחד: קווין ("מלכה"), ילד בריטי אומלל, מעיר דרקון המסתתר מתחת ללונדון, וזה משמיד קשות את האזור, מתרבה במהירות אדירה, משתלט על העולם ומאלץ את כל בני האדם לצפות ללא הרף ב'באטמן ורובין'. סתם. ההשפעות אמנם קשות, אבל לא עד-כדי-כך: הדרקונים משמידים את רוב אוכלוסית בני האדם. בני האדם, בנסיונם להיאבק בדרקונים, משמידים כמעט את כל השאר. עשרים שנה לאחר מכן, קווין (כריסטיאן בייל, 'אמריקן פסיכו') מפקד על מושבת ניצולים קטנה, רעבה, ומוכת אימה, שרק מנסה לשרוד – עד שלסביבה מגיע ואן זאן (מתיו מקונוהיי), חייל אמריקאי מצוייד במיני-צבא, שגילה כי מרכז הדרקונים הוא בלונדון ומעוניין להשמידו.
המרכיבים האחרים בסרט גם הם בהתאם למסורת הז'אנר: השחקנים משחקים בצורה בינונית למדי, אף כי לא גרועה ממש (למעט, אולי, איזבלה סקורופקו בתפקיד טייסת המסוק אלכס יינסן, שלאורך הסרט מתקשה כנראה להחליט אם היא אקשן-בייב קשוחה או בחורה רכה וענוגה, בעלת עיני עגל למופת, שתפקידה להעריץ גיבור), החורים בעלילה ניצבים במקומם, הבדיחות לא-ממש מצחיקות, והאפקטים…
אופס. פה יש לנו בעיה: אין מספיק אפקטים. זה מקרה של אמת-רבה-מדי בפרסום: בשלטי החוצות של הסרט, הדומים להפליא לפרסומות לבורגר קינג, הופיעו להבות, ותו לא ("ב-22.8 הולכים על גחלים!"). זה היה גם המצב ברוב הסרט. למרות שהדרקונים הם האטרקציה העיקרית, הם מופיעים פחות מדי, ובחלק לא מבוטל מן הקטעים בהם הם כן משתתפים – הם מרוחקים יחסית. וזה, רבותי, לא יפה, לא יאה ולא נאה. באנו לסרט כדי לראות דרקונים – אז אנחנו רוצים דרקונים. שבעה בדקה, לכל הפחות. דם ואש ותמרות עשן זה נחמד, אבל לא תחליף. כשהדרקונים מופיעים, הם אכן נראים מדהים למדי, ומציאותיים עד-יותר-מדי, אבל דקת דרקון בין עשר דקות התפתחויות אחרות עלולה לבדה להיות סיבה מספקת להפגנות בדרישת "את הכסף!" (וחוץ מזה, למה בטריילרים השנה היא 2084, בעוד שבסרט עצמו מבואר כי הוא מתרחש 60 שנה קודם, וכלי הנשק כולם משנות התשעים של המאה העשרים, לכל היותר?).
מילא, אם ההתפתחויות האלו היו מעניינות דיין. אבל הן לא: הסרט קצר מדי, במובן זה שהוא פותח יותר מדי קווי עלילה ומציג יותר מדי פרטים, וכדי לסגור את כולם בזמן ולהגיע לסוף, אין לו ברירה אלא לדלג על כל האמצע: לטייסת האמיצה אלכס ולקווין (היא אלכס, הוא מלכה. עולם הפוך יש לבריטים האלה) נדרשות ארבע שניות בקירוב כדי להתאהב, והרומן נמשך עשר שניות נוספות; קווי עלילה – יחסיו של קווין עם בנו המאומץ, למשל (אורי קליין בטח מבסוט כאן) – מדלגים על רוב החלקים הקריטיים, ובאופן כללי הסרט מזכיר בדברים רבים את הדג המלוח מהבדיחה היהודית – זה שיש לו ראש וזנב, אבל אין גוף. הדמויות קופצות ממצב תודעתי אחד לשני כמו קומפקט-דיסק מקולקל; אוייב הופך לאוהב ופסיבי לאקטיבי, בלי לתת למעברים איזשהו הסבר ארוך יותר ממשפט אחד, וגם הוא לא משפט מזהיר במיוחד ("לצלות או להיצלות, זאת השאלה; כי הרבה דרקונים יש בעולם, שלא שיערתם הפילוסופיה שלך, הוראציו"). אולי עוד כמה שנים תצא גרסת-במאי של הסרט הזה באורך של ארבע שעות, ואז יתברר פתאום שהסרט היה יצירת מופת, או אפילו הגיוני. בינתיים? רחוק מזה.
ובכל זאת, הסרט לא כל-כך נורא: קודם כל, גם אם הדרקונים לא מופיעים דיים בסרט, הופעתם בהחלט עונה על הציפיות, ואף מתעלה עליהן: דרקונים כאלה משובחים לא נראו על מסכינו מאז ומעולם, ואנו בכל זאת מקבלים הזדמנות לראותם בזיו תפארתם ובמבחר תמרוני קרבות משובחים, השמדת מטעים, רכבים וטירה. יש בסרט גם כמה סצינות קרב מצוינות, שאף כי לא רואים בהן מספיק דרקון, יש בהן גם מתח וגם מרדף אוירי שכמוהו טרם נראה, ורק מדגים מה אפשר היה לעשות עם הסרט לו היו יוצריו משקיעים יותר מאמץ.
בקיצור, חבל: יותר מדי דקות של דיונים שלא מובילים לשום מקום, ופחות מדי דרקונים. בשבילי, הדרקונים שהופיעו היו שווים את הכסף; אבל אם לא באמת דחוף לכם לראות את המילה האחרונה בתחום המפלצות המעופפות הממוחשבות, אין לכם כל סיבה מיוחדת לראות אותו – אלא אם כן האלטרנטיבות גרועות יותר.
ולי נשארה שאלה מטרידה אחת: בפוסטר ליד הקולנוע מופיעים כמה מסוקי אפאצ'י. בסרט אין אפילו אחד. איפה כולם? במקדונלד'ס?
באופן מדהים ומצער ביותר
זו הביקורת האוהדת ביותר על הסרט שראיתי עד כה, דבר ששכנע אותי מעל לכל ספק שאני לא הולכת לזה.
כמה טוב שעשו את הסרט הזה.
אחרת הביקורת הזו לא היתה נכתבת.
בורגר קינג?
על גחלים הולכים במקדונלדס. אני יודע, גם אני מנסה להדחיק את קיומה של "רשת המסעדות הגדולה בישראל" מתודעתי, אבל בכל זאת.
אחלה ביקורת.
אם כבר דרקונים בסרט,
אז אני מחכה בכיליון עיניים ל"הארי פוטר וגביע האש". לפי האפקטים ב"אבן החכמים", יש למה לצפות (זה היה בערך הדבר היחיד השווה בסרט), בהנחה שהם לא יחליפו את אחראי האפקטים בזה שעשה את הדרקונים ב"שלטון האש".
הדרקון בהארי פוטר היה
כל כך ממוחשב שהוא הזכיר לי את הגובלין משר הטבעות!
את בטח מתכוונת לטרול.
במקרה היה בימד"ב לפני כמה זמן סקר "הדמות הממוחשבת שהכי לא משתלבת בסרט באופן אמין", כשגם הדרקון מהארי וגם הטרול משרה באמת היו מועמדים – אבל מי שניצח, בהפרש אדיר ובצדק גמור, היה כמובן מלך העקרבים מ'המומיה 2', זוכה פרס הדג המלוח לאפקט הגרוע ביותר לשנת 2001.
ושלא נדבר בכלל על הגובלין הירוק.
אם באמת יש תחרות של הדמות הכי לא מציאותית בסרט לא מצוייר אז כנראה שהגובלין הירוק מספיידרמן מנצח בגדול!
בקטעים שלו הרגשתי בערך כמו כשהוציאו את הסרט "צבי הנינג'ה" זוכרים איך הצבים נראו?
וזה היה מלפני 8 שנים אז… שלא יעבדו עלינו!
תסלחו לי,
אבל אני לא זוכר מתי היה דרקון בהארי, ואין לי מושג על איזה טרול אתם מדברים בשרה. אולי על האורקים? אורקים היו אנשים בתחפושות והם היו לא רעים בכלל! (בשביל תחפושות) – אולי בסצנת הקרב ליד האגם הכל היה נראה מלאכותי יותר, אבל סה"כ גם שם היה בסדר גמור!
הדרקון בהארי פוטר,
זה שאני מחכה לו, בכל אופן, הוא
לספר/סרט הרביעי:
ארבעת הדרקונים מהמשימה הראשונה של הארי בתחרות גביע האש. סוף
שכחתי לגמרי את גוזל הדרקונים הלא נחשב מ"אבן החכמים" והטרול שם נראה ממוחשב לחלוטין.
הדרקוניות האלה
הן החורים בעלילה?
אוי, אוי, אוי איזה ניסוח משעשע.
הנחות יסוד? אוי וויי זמיר
ואני חשבתי שרק האפקטים מעניינים אותך.
(תרגיל מחשבתי קטן – החלף את הביטוי "הנחת יסוד שוביניסטית" במשפט שלך בביטוי "סאבטקסט שוביניסטי". עוד משהו השתנה?).
אה, כן, צריך להוריד את ה-ה' מ"מפריעה".
ולעניין – (כנראה סנל"ל)
עד סוף ההודעה:
מעין
זה נשמע לי כמו היפוך מדוייק של המתרחש בעולם החרקים (דבורים ונמלים, למשל). מעניין.
אוי, כבר נמאס.
בסרט,כל סרט, *יש* סאבטקסטים.
אבל הסרט הוא ב-99% מהמקרים לא *על* סאבטקסטים, והוא לא *עוסק* בסאבטקסטים.
הבדל קטן אך משמעותי, שאתה מתעקש להתעלם ממנו בכל פעם מחדש.
ואת ברונו בטלהיים קראתי, תודה.
הזמנת את זה.
שתי עקיצות על אורי קליין בפסקה הראשונה של הביקורת? ממש התחננת לזה.
נכון, הסרט לא *עוסק* בסאבטקסט, אבל זה לא מונע מהמבקר לעסוק בסאבטקסט, אם הוא רוצה לכתוב משהו יותר מעמיק מ"האפקטים היו בסדר". מה לעשות, אותי סאבטקסטים מעניינים הרבה יותר מאפקטים. אתה לא חייב לאהוב את זה, או להסכים עם זה, אבל אל תצפה שאני אעבור בשתיקה על שטויות כגון אלה שכתבת בביקורת שלך.
ויש חיים אחרי ברונו בטלהיים. הרבה.
לא היינו פה כבר שבעים פעם?
*אפשר* להתעסק בסאבטקסטים גם כשמדובר בסרטי אפקטים, נכון. אורי קליין מתעסק *רק* בסאבטקסטים. הוא מתאר את הסאבטקסטים במקום לתאר את הסרט.
התפקיד שלו ב"הארץ", אגב, הוא ביקורת קולנוע, לא כתיבה אקדמית. ככה שגם אם אתה חושב שהתפקיד שלו כולל מציאת סאבטקסטים בסרטי אפקטים (שזה כשלעצמו – סבבה מבחינתי), ראוי שתהיה לזה איזו מידה ופרופורציה, ואולי אפילו שתהיה לפעמים הערה בסגנון "נכון שזה סרט אפקטים אבל אני בוחר לדבר אך ורק על משמעויות חבויות שמעניינות אותי יותר" – כדי שנדע שספיידרמן הוא בכל זאת לא דרמה מרגשת על יחסי אב-בן או וואטאבר. וכדי שהצופים שרוצים ללכת לקולנוע בערב יידעו שמקליין, למרות הגדרת תפקידו, הם לא יקבלו "ביקורת". בקיצור, לקרוא ביקורת של קליין זה כמו לשאול מישהו איך החברה שלו נראית ולקבל תשובה ש"יש לה סדק בציפורן של הרגל".
אבל אתה, כנראה, החלטת שכל האנשים שיודעים לשים סאבטקסט של סרט אקשן בפרופורציות *נורמליות* יחסית לטקסט – כלומר, זוכרים עדיין שהדבר המרכזי והראשון הוא לא המשמעות החבויה, ולכן חשים תיעוב-מה כלפי הכתיבה של קליין – הם בורים שלא יודעים מה זה סאבטקסט ואיזה קולות זה עושה.
כן, היינו.
תראי, אין לי אינטרס מיוחד להגן על אורי קליין. הוא כותב תזה בהמשכים על יחסי אב ובן בקולנוע ההוליוודי, הרבה פעמים זה מעניין. מצד שני, כשקראתי את הביקורת שלו על אוסטין פאוורס התגלגלתי מצחוק.
דרך אגב, ב"הארץ" יש גם מבקרי קולנוע אחרים מדי פעם. ו"הארץ" בכלל נוטה לעסוק בסאבטקסטים – של ספרים, תערוכות, אמירות של פוליטיקאים. אותי זה מעניין. למען האמת זה העיתון היחיד שאני מסוגל לקרוא בלי לחטוף בחילה. אם לך זה לא עושה את זה, אף'חד לא מכריח אותך לקרוא.
מה שכן, חורה לי הפיכתו של אורי קליין (כשם המותג של "אלה שמתעניינים בסאבטקסטים") לשק-החבטות של האתר הזה (לא הייתי אומר מילה אם טווידלדי לא היה מתעקש לדחוף כמה הערות בנושא לביקורת שלו). חורה לי עוד יותר הנטייה הרווחת לשימוש באידיוטומט. אני חושב שאידיוטיות זה משהו שכדאי להימנע ממנו, מ'לעשות.
ולגבי הפרופורציות בין הטקסט לסאבטקסט – מבחינתי הסאבטקסט הוא לא "סדק בציפורן של הרגל". אם כבר, סרט אפקטים מרהיב עם סאבטקסט נבוב משול לפרֵיחה מעוצבת ומאופרת עם ראש נבוב – אני יכול ליהנות מטריילר של שתי דקות, אבל אם אני אאלץ לשבת איתה שעה וחצי אני אצטרך להתאפק כדי לא להתפקע מצחוק, ומהסיבות הלא-נכונות מבחינתה. רוב הסיכויים שגם סקס עם מישהי כזאת יהיה משעמם.
כן, כמו שכבר הודיתי, אני אליטיסט. המטרה והמשמעות של החיים בעיני היא למשוך קדימה ולמעלה, לא לדשדש במי-אפסיים.
בקיצור, אתה לא אוהב סרטי אפקטים.
הם לא מקור להנאה בשבילך – אתה יכול רק לנתח אותם כדי למצוא בהם הנחות חברתיות סמויות וכדומה. סבבה. לך תעשה את זה. אני בינתיים אלך *לראות* את הסרט הזה ולהנות ממנו (טוב, לא הזה ספציפית, כי הוא לא נשמע לי כיפי, אבל באופן כללי).
כנ"ל אורי קליין. גם הוא לא אוהב סרטי אפקטים, ולא מסוגל לקחת אותם כפשוטם ולו לרגע אחד. האי-יכולת הזו הופכת את הביקורות שלו ללא-רלוונטיות עבור כל מי שכן מתכוון ללכת לסרט הזה בשביל הכיף.
במלים אחרות, מבקר סרטים שסרטי אפקטים הם לא הקטע שלו, כותב ביקורות על סרטי אפקטים (בין השאר), שמיועדות אך ורק לקוראים שסרטי אפקטים הם לא הקטע שלהם. קשה לי להסביר עד כמה זה מגוחך בעיניי. אתה רואה מלומדים נכבדים, שלא סובלים כדורגל, מביאים ניתוח פילוסופי של משחקי כדורגל בטלוויזיה תחת הכותרת של "פרשנות ספורט"? *אני* הייתי נהנית לשמוע אותם, כי גם אני לא אוהבת כדורגל. אבל מנהלי ערוץ הספורט יודעים שהפרשנות נמצאת שם בשביל הצופים שכן אוהבים.
"אף אחד לא מכריח לקרוא" זה לא תירוץ מספיק. העתון קורא למדור הזה ביקורת/המלצות סרטים (ואני מדברת גם על סרטי הטלוויזיה שקליין מבקר) – אז ראוי שזה מה שיהיה שם. בנוסף, מרגיז אותי שקהל שלם של נובו-פלצנים לומד להאמין שביקורת *עניינית* על סרט אפקטים – כזאת שתועיל לקהל שמתעניין בנושא – זה דבר רע, נמוך, אנטי-תרבותי, מה שלא תרצה.
ואם כבר דיברת על זה, אז אני אוסיף שגם אני רואה את עצמי כאליטיסטית, ואתה יודע מה? אנשים כמו אורי קליין מוציאים לאליטיזם שם רע.
אחלה, אם את אוהבת שמהפנטים אותך
לי זה עושה חררה.
הזמנת את זה.
גם אתה.
א. עקיצה אחת בפסקה שלישית, ועוד אחת אי-שם בהמשך (בונוס: הסרט השלישי היה אמור להיות בכלל "תכנית 9", אבל אז העורכים חששו שיתפרש שכל סרט אפקטים הוא בהכרח גרוע.
ב. המבקר יכול לעסוק בסאבטקסט, מכאן ועד מחר. המבקר לא יכול לטעון שהסרט *עוסק* בסאבטקסט. אורי קליין תמיד, תמיד, תמיד מוצא שהסרט בעצם עוסק בסאבטקסט הקבוע שלו.
ג. באשר לברונו ז"ל: אני יודע. אבל מה אעשה, ואף אחד מכמה הספרים שקראתי בנידון לא הותיר לי מספיק רושם כדי שאזכור מי חיבר אותו?
ברור שהזמנתי את זה.
א.אתה צודק, כמובן.ידעתי שאם אני לא אטרח לספור מישהו כבר יעשה את זה.
ב. השאלה היא איך אתה מגדיר "עוסק בסאבטקסט". כמו שאני רואה את זה (וזה לא כתב הגנה על כל אמירה מוגזמת של אורי קליין), הימצאותו של סאבטקסט כלשהו בסרט משמעותה שהסרט "עוסק" באותו סאבטקסט *בין השאר*. אם אורי קליין מתאר את הסאבטקסט יותר מאשר את הטקסט, זה כנראה בגלל שאותו זה יותר מעניין. גם אותי.
ג. אני אחפש את הביביליוגרפיה של אותו קורס ואנסה לדוג המלצות מעניינות. בינתיים אתה מוזמן לקרוא את Cosmic Trigger של רוברט אנטון ווילסון.
ההודעה שתמחק מיד
ואני ממליץ לכולם לשחק ב-Chrono Trigger, של חברת הריבוע הכחול.
נזק אמיתי שאורי קליין עשה לי
בגלל שהוא לא מבדיל בין סאבטקסט לבין העלילה של הסרט.
(!ספויילר! עצבני ל'דבר אליה'.)
ריפרפתי על הביקורות הקצרצרות של הארץ, וראיתי שהסרט דבר אליה עוסק במשהו כמו: 'תשוקה שמתפתחת בין גברים שעוסקים בטיפול בנשים שלהן'.
למרות שאני מכירה את אורי קליין, לא יכולתי להימנע מלשבת כל הסרט ולחשוב מתי יתחיל הקשר הרומנטי בין הדמויות הראשיות.
לא שלא נהניתי מהסרט, אבל בחציו הראשון, כל הזמן הייתי בטוחה שאנחנו רק בהקדמה.
עד שהגיע בערך אמצע הסרט, והבנתי שמה שראיתי עד עכשיו לא עומד להתפתח לשום דבר נוסף, אלא הוא המהות.
אבל כבר היה לי מאד קשה לתכנת מחדש את המחשבה על הסרט.
ככה אורי קליין הרס לי את 'דבר אליה'.
בגלל שהוא טוען בביקורות שלו, כמו שטווידלדי אומר, שהסרט 'עוסק' ב-X. והוא לא יודע להגיד ש-X הוא בסך הכל הפרשנות הסופר-מתוחכמת שלו עצמו לסרט.
הטורים של קליין הם ביקורת קולנוע, בערך כמו שהטור של סייד קשוע הוא חדשות.
לא בדיוק.
יש מינים של דגים, בהם המצב המתואר הוא כמו בסרט.
-אבל-, ותמיד יש אבל, באותם מינים נקבות יכולות לשנות את מינן לזכרי.
למשל –
http://www.szgdocent.org/ff/f-reef3a.htm
בגודזילה.
וכמו שאמרה הזאתי שם:
וכך זה באמת נאמר.
זה לא מה שאמרתי?
אז הסרטים האלה עוסקים רק באפקטים, הה?
והבן המאומץ נועד רק כדי לגרום אושר לאורי קליין?
נראה לי שיש כאן בעייה קטנה בהבנת המושג "סאב-טקסט". אולי בלבול עם מושג אחר – "מסר".
סאבטקסט, בניגוד למסר, לא *חייב* להיות משהו שהבמאי הכניס בכוונה, כדי לגרום לנו לחשוב, או להרגיש. יש סרטים עם "מסר", שבהם הסאבטקסט (או לפחות חלק מהרבדים שלו) הוכנסו בכוונה על ידי הבמאי או המפיק או היחצ"ן. גם במקרים אלה אפשר להמשיך אל מעבר לאמירה המודעת, אל הזרמים התת-קרקעיים, שם מתחיל הכיף האמיתי.
יש הרבה סרטים אחרים, שהמטרה המודעת שלהם היא אולי פאן טהור, אבל זה לא אומר שאין בהם סאבטקסט. הרי גם בבדיחות ובסיפורי-עם יש סאבטקסטים (למדתי על זה קורס שלם באוניברסיטה, דרך אגב), גם בפרסומות יש סאבטקסטים. למען האמת, כמעט בכל דבר שמישהו אומר יש סאבטקסט. הסאבטקסט במקרים אלה הוא הרובד התרבותי ש"מתחת" ליצירה; הבסיס החברתי שלה; המכנה המשותף שמתוכו היא נובעת; המציאות שאליה היא מתייחסת; המוסכמות שאותן היא מקבלת, ואלה שהיא דוחה; הטוב והרע כפי שהם מוצגים בה.
אפשר להגיד "אני כאן בשביל האפקטים ולא מעניין אותי הסאבטקסט", אבל אין דבר כזה "אין סאבטקסט". יש סאבטקסטים באמנות, כמו שיש סאבטקסטים בחיים האמיתיים, ולא יעזור כמה תדחיקו אותם, תתעלמו מהם, או תלעגו למי שמתעניין בהם.
וזאת כמובן רק דעתי, המבוססת על אמת קוסמית בלתי ניתנת לערעור.
אתה סותר את עצמך
כי אם הסבטקסט הוא תלוי חברה, שמורכבת מאנשים כידוע, ואותם אנשים לא קלטו את הסבטקסט, אז הוא לא קיים.
מ.ש.ל.
הוכחה יפה.
אל תיתן לעובדות להפריע לך.
בתור התחלה, בשום מקום לא אמרתי שהסאבטקסט "תלוי חברה". הסאבטקסטים (כי אין סאבטקסט אחד אבסולוטי) הם *תוצרים* של החברה, התרבות, והפסיכה הפרטי של היוצר(ים). הם קיימים כבר ברגע היצירה.
ואם "אותם אנשים" לא קלטו את הסאבטקסטים במודע, זה לא אומר שהם לא חלחלו אל התת-מודע, בנתיב אקספרס מתת-מודע לתת-מודע, בלי לעבור במודעות של אף אחד. האם מה שלא במודעוּת לא קיים?
ואם באותה חברה יש כמה אנשים, או אפילו אחד, שהמודעות שלהם יותר רחבה, והם כן קלטו איזשהו סאבטקסט, ואפילו כתבו עליו, נאמר, כתבה בעיתון, אז הוא כן קיים? או שצריך הכרעת רוב דמוקרטית בשביל זה?
ואם חברה מסויימת, היפותטית, מלאה במורונים שטחיים, שטופי-מוח, שלא מתעניינים בשום דבר חוץ מאפקטים, אבל משקיף מבחוץ מזהה סאבטקסטים, אז הם קיימים או לא?
מה שמביא אותי לשאלה הידועה: האם אשליה שכולם מאמינים בה אמיתית יותר מעובדה שאף אחד לא מאמין בה?
עכשיו,רק לרגע, נעזוב את הפלצף וננסה דוגמה:
נניח שמישהו כותב ספר ומוציא אותו לאור. כל קוראיו גומרים עליו את ההלל, ואומרים שזה תיאור מדוייק של החיים בחברה בת-זמנם.
כעבור מאתיים שנה מישהו אחר, מאותה חברה אבל מפותחת קצת יותר על ציר הזמן, מנתח את הספר ומוצא בו שפע של גזענות ושוביניזם, נגיד. הסאבטקסטים האלה לא נקלטו במודע על ידי הקוראים בני זמנו של הסופר, כי גם הם היו נגועים באותן דעות קדומות. זאת היתה רוח הזמן.
האם זה אומר שהסאבטקסטים האלה לא היו קיימים? או שזה אומר שהם היו כל כך מושרשים, כל כך *נורמטיביים* בחברה הקדומה, עד שאף אחד לא שם לב אליהם? האם אי אפשר להסיק מזה משהו על אותה חברה?
אתה צודק, כמובן.
וגם אתה, אל תתן לעובדות להפריע לך. על אף הסאב-טקסטים (להלן – "סאבים") שיש בשלטון האש ("הבריטים לא מסוגלים להגן על עצמם ללא האמריקאים", "לונדון נראית יותר טוב כשהיא שרופה", "האמריקאים הם קוליים לאללה", ועוד כמה) – מרביתם המכרעת של האנשים שהלכו לסרט לא עשו זאת בשביל אותם סאבטקסטים. יתכן שיש כמה שהלכו כדי לחפש סאבים, בעיקר היו אלו מבקרי סרטים, אני מניח – אבל אני מניח שגם אותם מעטים התאכזבו מהסאבים הדלילים.
סליחה...
מה זה סאבטקסט?
תשובה זריזה.
טקסט = טקסט, תוכן.
סאב = תחתי, חבוי.
הכוונה היא למשמעויות החבויות בנאמר (…נכתב, מוסרט, מצוייר), שאינן שם ברובד השטחי והברור מאליו.
לא עקרוני לצורך הענין אם היוצר מודע למשעויות הללו או לא.
תודה זריזה.
דיברת על חברה
דיברת על תרבות וכו', ולכן זה תלוי חברה כמו ששוב הסברת ביתר פירוט בהודעה הקודמת, גם אם לא התכוונת ממש (מישהו אמר סבטקסט?).
מאוד יכלו להיות שסוציולוגים וחוקרי תרבות יקחו את "שלטון האש", ויהיה להם הרבה מה להגיד על אמריקה של 2002. אבל זה לא משנה. הסרט נועד לקהל הרחב והוא נועד לבדר. הקהל הרחב מורכב מפרטים, שלחלקם יש אפילו שכל בקוקודם, אבל כשהם באים לראות סרט אקשן, הם נועלים את השכל במגירה אחרת כי הם באו להינות, וזה מה שאתה לא תופס – עניין ההנאה. כי לבני אדם נורמליים יש לפעמים צורך לעשות דברים "סתם" – בלי משמעות מיוחדת, כי זה כיף. זה לא הופך אותם לעדר ולא לאנשים פחות חכמים.
בגלל זה, כל הסבטקסטים האלו לא מעניינים הרבה אנשים, ולכן בשביל אותם אנשים הם לא קיימים – כמו עץ שנופל ביער ואיש לא שומע אותו.
תשובה לך, וגם לקיפוד
וגם בכלל, לכל מי שחושב שאם לא מחפשים סאבים, הם לא קיימים.
קודם כל, צר לי, אני מתנגד חריף לשימוש באידיוטומטים למיניהם. אתם חושבים שההשפעה שלו מוגבלת למשך הסרט, אבל זה ממש לא ככה (האם אתה מוכן להשתתף בניסוי… להשתתף בניסוי…). הסאבים שחומקים אל התת-מודע שלכם תחת השפעת האידיוטומט לא נעלמים עם הקרדיטים בסיום. תתפלא – החיים יפים בלי אידיוטומט. אפשר ליהנות, ואפילו לכייף, תוך ידיעה שההנאה הורווחה ביושר, שלא הייתי צריך לכבות אף חלק מעצמי כדי ליהנות. לדעתי אין הנאה *אמיתית ומלאה* אחרת. כל השאר זה לחם ושעשועים, אופיום להמונים, חציר לבהמות.
ושוב, אם הסאבים לא מעניינים אתכם, זה לא אומר שהם לא קיימים. אולי אתה חושב שלא שמעת את העץ נופל – אתה באמת מתאר לעצמך שאתה מודע לכל הצלילים שאתה שומע ברחוב הומה, נגיד? וסרט הוא הפצצה מאוד מרוכזת של "רעשים" למיניהם.
עכשיו, בנוגע ליחסי-הגומלין בין תרבות לסרטים שנוצרים בה:
בואו ניקח את המערבונים המוקדמים, אלה שהציגו את הלבנים כמתיישבים תמימים ואידיאליסטים ואת האינדיאנים כברברים צמאי-דם. הצופים של אותה תקופה לא היו מודעים לאמירה הזאת, כי היא היתה נורמטיבית, כלומר מוסכמה נורמלית ומקובלת, בחברה בת אותו זמן. הסרטים התבססו עליה. לא נראה לכם מובן מאליו שאותם סרטים גם תרמו לביסוס אותה דעה קדומה (שהאינדיאנים הם ברברים וגו')? שעצם הצפייה בהם חיזקה את ראיית-העולם הזאת? שהם עזרו לאמריקאים להדחיק את האשמה על הג'נוסייד ונישול האדמות ההמוני שביצעו? לאור זאת, האם הסאבטקסט הזה לא היה קיים? ומשמעותי? ומשפיע על עיצוב התודעה של הצופים באותם סרטים?
נו באמת, תוציאו את הראש מהתחת ותתחילו לקחת אחריות על החיים שלכם.
אוי, צדיק!!!
איזה מזל שיש מישהו מוסמך כמוך, שרואה את כל האמת, מודע לכל הסאבטקסטים ולא מושפע מהם, לוקח אחריות על החיים שלו וגם חותר נגד התרבות השלטת! מה אוסף נבערים כמונו היה אומר בלי איזה ניאו-ז'דנוב (אבל, בניגוד למקורי, כמובן צודק!)שיודע הכל!
תיכף אתחיל לסגוד לך.
תודה, אבל לא תודה.
מתוך התקליט המומלץ בחום Deep.
אז זהו, שאני לא רואה את כל האמת, בטח שלא מודע לכל הסאבטקסטים, ומן הסתם, מתוקף היותי אנושי, מושפע מהם במידה מסויימת.
*אבל* כן, אני מנסה ככל האפשר לקחת אחריות על החיים שלי, ולחתור נגד התרבות השלטת, כי היא מסואבת (מתוקף היותה תרבות שלטת, מן הסתם). אני, לפחות, *מנסה* להיעשות יותר מאשר צירוף אקראי של השפעות של תורשה וסביבה, מונע בכוח האינרציה. אני, לפחות, מנסה להמעיט את השימוש שלי באידיוטומט ככל האפשר, ולהיות מודע ככל האפשר לכמה שיותר רבדים של המציאות סביבי. אני חושב שכל מי שלא עושה את המאמץ הזה חי מתוך שינה. והפסקתי להתבייש בזה.
אחלה, בז'דאנוביזם עוד לא האשימו אותי.
אבוי
כשאנשים מתחילים לצטט שירים בהודעותיהם אני יודע שהמצב באמת חמור.
אני אנסה לרכוש את אהדת שני הצדדים הניצים (או לחילופין לעורר את זעמם של שניהם) ולטעון בשבחה של המודעות, ובשבחו של האידיוטומט גם כן. "המודעות לאידיוטומט" נקרא לזה.
למה לא להנות משני העולמות? הרי דבר אחד שהאידיוטומט לא משפיע עליו הוא הידיעה שהשתמשת בו. בוא נאמר שאם אני, בתור שומר במוצב, מחליט לעזוב את העמדה ולהיכנס במקום לארון מתחת לכיור במטבח עם עיניים עצומות, זוהי הפקרות. אך אם אני בסך הכל מחליט לצעוד מטר שמאלה? כלומר, אני נשאר באיזור, אני עדיין רואה את המקום בו עמדתי קודם וכמעט את כל מה שנשקף ממנו, אבל אני לא לגמרי שם. מה רע?
אז יש סאבטקסטים. ואפשר לנתח אותם עד לזרא. וזה אפילו כיף, ומעניין לפעמים. אבל מי שהולך לסרט שהבמאי שלו ישמח להגדירו כבידור זול ונבוב כדי לנתח סאבטקסטים לפני הכל, הוא אקדמאי פלצ"ן, משועמם, או שילוב מוחץ של השניים. ואני לא אומר את זה כגנאי (להפך – ההגדרה הזו מבוססת עלי), אני רק אומר שצריך להיות מודע למקומך בעולם. אחריות, להוציא את הראש מהתחת ושאר ירקות.
—-
בנוגע לישומים מתקדמים של האידיוטומט: מה עמדתך\ם\ן בנוגע לצפייה תחת השפעת… ארר…. חומרים משני תודעה?
והערת שוליים באיזור ה-
אבוי, אני די מסכים איתך.
מה גם, שאמנם מרמיט יתפלץ למדי – אבל כשאני הולך לסרט אני בדרך-כלל מודע לכך שהוא נוצר בסביבה מסויימת ומתוך מערכת ערכים מסויימת, שהיא, במקרים רבים, לא שלי. וההבדל בין מרמיט והרבה מחנכים דתיים לביני, שהם מחזיקים בטיעון הקלאסי לאמור: כל דבר שאתה רואה שאינו לפי רוח ההלכה (אה, סליחה, הניאו-מרקסיזם) משחית את נפשך.
אני אומר, לפעמים זה נכון. ולפעמים לא. ואמנם בדרך-כלל אני אשתדל להימנע מללכת לסרטים מסוג מסויים -הרבה יותר קל לי להתווכח עם אידיאולוגיה מעם ויזואליה, כי מדובר בהשפעה בשני מישורים שונים – אבל אני לא חושב שאם אני רואה משהו מסויים – גם אם הוא מנוגד לאידיאולוגיה שלי – זה מיד יותיר בנפשי צלקות שאי אפשר לסלקן אלא במנוי על "תיאוריה וביקורת" ודוקטורט מהחוג לתורת הספרות הכללית בתל-אביב. סוף סוף, קראתי המון אגדות ילדים ואת "אילוף הסוררת" ולא נעשיתי שוביניסט בגלל זה, ולמרות וורתר הצעיר עוד לא התאבדתי.
אני יודע מראש שהסרטים המערביים נוצרו בסביבה מסויימת. אני יודע שאפשר למצוא ברוב סרטי הפעולה קידוש האלימות, ובחלק ניכר מהדרמות הנחות יסוד נוצריות (לשבור את הגלים, או בעצם כל פון טרייר!)או להבדיל כאלה המניחות שגמולה של מישהי על מרידה במסגרת הוא מוות (אנה קרנינה ואילך). אבל אני לא אטען שהסרט הוא *על* זה בכל מקרה, ואני מוכן להניח שהעלילה שלו היא *על* העלילה שלו. פרשנות תרבות אני עושה בזמני הפנוי (דרך אגב, ב'ארץ אחרת' הקרוב יש מאמר על "מלחמת הכוכבים" והיפוך הערכים שיצרו הוצאתם של פרקים 1-3 לאחר 4-6, ועוד מסרים סמויים. מעניין ונהניתי – אבל לא הייתי מכניס שום דבר משם לביקורת *סרטים* ). הרובד הגלוי יכול למצוא חן בעיני למרות שה*סאבטקסט* לא, וה*סאבטקסט* הוא כזה בדיוק בגלל שהוא לא המרכז, אלא משתמע.
אומרים לנו שיש טקסט אחר? אם יש טקסט אחר, הביאוהו לכאן!
הוי, איזו שטחיות.
קח את ההודעה שלך, וחפש בה סאב-טקסטים.
חפש בה את כל הדברים האוטומטיים שאתה מניח על אנשים אחרים.
חפש את הבורות שלך, ואת השטחיות.
אתה רשאי לומר לי במה אני מאמין. אני רשאי לגחך וללגלג על הצרות אופקים הפסאודו-אינטלקטואלית שלך. עסק?
עסק.
אני מניח שזה שעברנו להשמצות אישיות אומר שנגמרו הטיעונים הענייניים?
גם אתה וגם טווידלדי מוזמנים עדיין להוכיח לי את הפגמים בטיעון שלי לגבי המערבונים והאינדיאנים, ושאין קשר-גומלין הדוק בין ערכים של חברה לסאבטקסטים של הסרטים שנוצרים בה.
"קשר-גומלין הדוק" משמעו שערכי החברה והסאבטקסטים של הסרטים מזינים זה את זה וניזונים זה מזה.
הוכחה:
אתה מנסה להתווכח על סאבטקסטים בביקורת שעוסקת בסרט אפקטים. כל השאר אומרים שסאבטקסטים קיימים, ואפילו יש מקום להתווכח עליהם, אבל ביקורת על סרט אפקטים הוא לא המקום.
התער של אוקהאם פטיש שניצלים
לידך.
אני חוזר לכרזות החתרניות שלי. נשאר לי רק האדום.
השמצות אישיות?
אצלי לא היו כאלה. ואצלך? אם אתה סבור שלא היו, אתה שוב מוזמן לחפש סאבטקסטים במה שכתבת. אם אתה לא מצליח למצוא אותם, כל שאר מה שכתבת בעץ הזה ערכו יורד לכלום.
אינ לא מנסה להוכיח פגמים בטיעון שלך (שאגב אני לא רואה בו כאלה), כמו שלא אנסה עכשיו להוכיח לך שעשן של דרקון שנשאב לריאות מזיק לבריאות, כפי שאומר גנרל המנתחים. שני הדברים יהיו לא רלבנטיים באותה מידה.
לגבי מערבונים,
למעשה ניתן לתאר 3 קטגוריות (צר לי, עברו שנים מאז ראיתי מערבון משנות השלושים\ארבעים, ואני לא זוכר שמות).
א. הלבנים בתפקיד הטובים. האינדיאנים בתפקיד הברברים. אלה, באמת, הרוב.
ב. האינדיאני כפרא אציל, יש גם לבנים רעים.
ג. לבן טוב, גיבור מרכזי. אינדיאני טוב, גיבור משנה. סגנון ה-LONE RANGER (שהיה די מתנשא, יש לומר).
בנוסף, יש גם פה ושם ציניות קשה כלפי הלבנים – לדוגמה, סצנת הכפר האינדיאני ב-GO WEST של האחים מרקס (1942).
(זה, אגב, לא מסרט).
כן, האחים מרקס ידעו מאיפה
משתין האדם הלבן.
דרך אגב, גם ז'אנר הפרא האציל יכול להיתפס כסוג של גזענות. ראה ביקורות עדכניות על ציוריו של גוגן.
(לא, אני לא רומז שגוגן היה גזעני יותר מבני-תקופתו. סביר להניח שהרבה פחות).
אבל לא, לא בא לי להתווכח על זה. סוףסוף ראיתי את דו"ח קופות מיוחדות, ואתה מוזמן לבוא להאשים אותי בזד'אנוביזם גם שם (-: .
איזה מזל שצירפת את הלינק.
כי עכשיו אין לי ולו כוונה אחת לקרוא שום דבר נוסף מדבריו של מר ווילסון הנ"ל, שהיו בעיני קישקוש מוחלט. וגם, פעם ראשונה ששמעתי שהחשישניקים היו מסדר נוצרי (סרצני – כינוי גנאי מוסלמי לנוצרים). מעניין. נצטרך לכתוב מחדש את כל ספרי ההסטוריה של הצלבנים.
בעניין של החשישניקם, הפכתי את
הסדר. היה צריך להיות "כינוי גנאי נוצרי למוסלמים", ולא להיפך.
ווילסון מייחס להם פחות-או-יותר את היותם אבותיהם של הטמפלרים, ולזה התכוונתי.
אה, זה לא ווילסון.
זה כריסטופר הייאט בקטע הזוי במיוחד.
והוא לא טוען שהחשישניקים היו מקורות ההשראה של הצלבנים, אלא של הטמפלרים.
וזה לא מזיק לכתוב מחדש את ספרי ההיסטוריה מדי פעם. מכניס קצת עניין למקצוע.
השאלה הנשאלת:
אז מה אתה עושה כאן, בעצם?
ואל תראה בשאלה הזאת התרסה כנגדך, זו שאלה רצינית ולגיטימית.
אולי לא שמת לב, אבל מטרתו המוצהרת של עין הדג (זו שאתה יכול למצוא בכותרת העמוד הראשי או בכתבה "שלום, באנו לבקר") היא להוות אלטרנטיבה בדיוק לסוג הביקורות שאתה כה מעריץ. אנחנו מצהירים על עצמינו מראש: אנחנו לא מחפשים משמעויות עמוקות בכח. אנחנו מאמינים שקיימים סרטים הנעשים בשביל הכיף ו*רק* בשביל הכיף.
אומנם תוכל למצוא כאן לא מעט דיונים עמוקים הנוגעים לסאב-טקסטים, משמעויות, מסרים, פ"מ וחמאה אבל אם אתה מחפש כאלה בכח אני ממליץ לך להתרחק מביקורות על סרטי אפקטים/אקשן דוגמת "שלטון האש", שכן למרות שאנו מסוגלים להנות מניתוח סרטים, מטרתינו היא בראש ובראשונה: להנות.
אני מודה, אני לא מעריץ גדול של פ"מ. אני לא מאמין שכל יצירה חייבת להחשב אומנות רק בשל ההקשר שבו נעשתה (לא, זאת לא הזמנה לפתוח בדיון).
אני מאמין שיש סרטים שנועדו להיות כיפיים וזהו. אני נהנה מסרטים כפי שאני עשוי להנות משקיעה: אני יכול לפצוח במאות ניתוחים על השברות קרני האור באטמוספרה, על פונקציות גל ועל אסטרונומיה אבל הכיף האמיתי שלי הוא פשוט להביט בה ולהנות ממנה כפשוטה.
אם זה הופך אותי לאדם רדוד – יהי כך.
אם הדרך היחידה שלך להנות מסרט היא למצוא את המסרים החבויים שלו – איש לא יומר לך מה לעשות אבל הרגשתי שלי היא שהגעת למקום הלא נכון.
————————-
כן, אני מודע לכך שבהודעה זו אני עושה הרבה הכללות. לשם ההבהרה, כל הנאמר כאן הינו הרושם האישי שלי בלבד מקהילת הגולשים בעין הדג. אני אשמח אם כל מי שרואה עצמו יוצא דופן מדמות זו שהתוותי יעיד על כך.
גם אתה צודק.
וגם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה הערב.
כנראה שאני האלטרנטיבה לאלטרנטיבה (allow me to puke). אני פה בשביל הפרובוקציות, ובשביל בדיחות סקסיסטיות על העדפת האסיסטנטיות של סטיבן סיגל.
אה, וגם אני אוהב שקיעות. מה שלא מפריע לי להסיק מסקנות מרחיקות-לכת מהעובדה שפס-האור המשתקף על המים מגיע תמיד היישר אל עין המתבונן.
טוב, הדיון הזה מיצה את עצמו מבחינתי. אם אין למישהו עוד משהו להגיד בנדון, אני מבטיח לא להפריע לכם לשחק בדרקונים.
אחזור כשיתחשק לי שוב לקפוץ על ארגז-הסבון, או כשאני אראה סוף-סוף את מיינוריפורט, ואוכל לחוות דיעה ממקור ראשון על איכות ה…אפקטים בסרט. או משהו.
אחלה אפקטים.
מסך המחשב שאנדרטון משתמש בו הוא פשוט יצירת מופת, ומשכנע לחלוטין.
אה, נכון. זה לא המקום.
נו, מה יהיה בוג'י?
בכל פעם שאני אטפס על עץ את מתכוונת לבוא עם סולם ולעזור לי לרדת?
יא חת'כת נשמה טובה. אין לי מלים לתאר לך עד כמה את ממלאת אותי בעליצות וחיבה.
תתביישי לך.
לא, לא, בבקשה אל תלך
הגולשים מתבקשים לקרוא את הכותרת באינטונציה (ר)צינית (ולהשמיט את הסוגריים בהוראה זו לפי הצורך)
אלטרנטיבה לאלטרנטיבה יקר,
אל נא תלך. עין הדג לפעמים קצת מבלבל – אם אנו כאן כי מאסנו בביקורת הממוסדת המתנשאת והאינטלקטואלית, האם זה אומר שמאסנו בהתנשאות אינטלקטואלית משלנו? חלילה וחס. אחרת איפה הכיף? באופן אישי, אני הבנתי שאני מעדיף את ההתנשאות האינטלקטואלית שלי כשהיא מנוסחת בקלילות ובהומור, ורצוי ללא המילה "צביון" (אם כי אני מוכן להעלים עין במקרים בעלי צביון חריג). ואם אפשר שלא תיקח את עצמה בכזו רצינות, ותשאיר מקום לגישות אחרות.
אז יהיה נחמד אם תמשיך להשמיע את קולך האליטיסט כאן. ואתה וטווידלדי תוכלו להמשיך לזרוק שמות מפורסמים שלא אומרים לנו הבורים כלום, בתור מילות גנאי או סתם לשם התנשאות, והכל יחזור על מקומו בשלום.
אה, ומאחר ועוד לא קם הפראייר שבלע את הפיתיון והעניק לך את תשומת הלב המתבקשת, אני אעשה הקרבה קטנה: מה הקטע עם הכרזות החתרניות?
באמת יש מקום בפישאיי
גם לפלצ"נים משועממים, ובאמת כיף שיש עם מי להתווכח. אם הם מתנדבים לתפקד כאתנחתא קומית למען שאר הגולשים, מי אני שאמחה.
טוב, אם אתם מבקשים כ''כ יפה...
האמת שהלהט החתרני שלי נרגע לעת עתה, אז רק כמה קצוות שהושארו פתוחים בגל התגובות האחרון:
א. אני ממש לא חושב שכל סרט "שלילי" ישאיר מיד צלקות בנשמתך הרכה. אבל יש כזה דבר השפעה מצטברת. לגבי שימוש מודע באידיוטומט – אם אתה מודע לזה שאתה משתמש בו, זה לא מפחית מהאפקטיביות? ואם כן, אז מה הטעם? אני גם לא הייתי ממשיל את האידיוטומט ל"צעד אחד שמאלה". יותר כמו כמה צעדים אחורה ולמטה, תוך עצימת עיניים ולובוטומיה זמנית. אותי, כאמור, זה לא מהנה.
ב. חומרים משני-תודעה, בשימוש נכון, יכולים להוות אנטי-אידיוטומט מוצלח להפליא.
פעם ראיתי באנגליה פרק של איסטאנדרס אחרי מסיבה, עם קבוצת חבר'ה על אקסטזי משובח. מילא אני, אבל באותה צפייה *כולם* שמו פתאום לב לכל מיני טריקים טלוויזיוניים, בתסריט ובבימוי. (יכול להיות, מצד שני, שהם היו פשוט נתונים להשפעתי הממגנטת עקב החלשת ההגנות…) למידע נוסף ראו לירי, טימותי. הנה דוגמה:
http://www.deoxy.org/8circuit.htm
ג. יש לדעתי הבדל בין להשמיץ, לבין להגיד "אתם יכולים לממש הרבה יותר מהפוטנציאל שלכם". זה שהשתמשתי במלים בוטות – נו, פרובוקציה מוֹכרת. ואני מחזיק בתוקף בדעתי שהרוב המוחץ של האנושות חי מתוך שינה. אם אתם לא מאמינים לי, נסו לקרוא את הטוק-באק בYNET, לדוגמה. העובדה שאת המניפסטים האלה אני לא כותב בוויינט, וכן כותב אותם פה, מרמזת שאני מודע לקיומן של רמות שונות של חיים מתוך שינה.
ד. אני שמח שלא גירשתם אותי (ואני יודע שכשאתם רוצים, אתם עושים את זה יופי, לא שזה בהכרח עוזר). להבא אני אשתדל להעלות את הנושאים האלה במקומות קצת יותר רלוונטיים, ולא לבלוע את הפתיונות של טווידלדי.
ה. חן חן על בליעת הפיתיון דן. (זהירות, אוף טופיק מוחלט, שלא לומר פוליטי!). את הכרזה תוכל למצוא כאן:
(לדלג על הפתיחה. הכרזה מצד ימין למעלה. בלי השורה התחתונה. גדולה פי עשר. ארבע כאלה. נישאו על עגלה רתומה לסוס במקביל למצעד ה"אהבה", עם ליווי של מיטב להיטי פריד-אל-אטרש ונטשה אטלס. היו קטעים).
מי זו נטשה אטלס?
מותר לי לדעת מהרע
בלחיות מתוך שינה?…
(לא. אין סיכוי שאני נכנסת לויכוח. אני רק שואלת – ונעלמת אל הערפילים).
מה, את לא יודעת?
אסור לחיות בתרבות שנולדנו בה! צריך למרוד אך ורק כדי למרוד! פאק דה סיסטם, ועוד ססמאות מתוחכמות באותה מידה!
אה... כן. בערך.
יש גם ססמאות יותר מתוחכמות, אם את מעוניינת. יש גם דברים שלא ממש עוברים בססמאות.
אופס, שכחתי, את לא מעוניינת. כבר הצהרת שאת היית מעדיפה לחזור למטריקס (כותב שורות אלה לא ממש אוהב את השימוש הניו-אייג'י במטפורת המטריקס, אבל שיהיה). אם את מאושרת ככה, מאושרת באמת, מאושרת לגמרי – אשרייך וטוב לך.
האם אתה מאושר?
מאושר באמת? מאושר לגמרי? כי אם לא, יש לי את הקונדישינר הנהדר הזה למכור לך, שישנה לך את החיים מן הקצה אל הקצה.
הוא במקרה גם נגד קשקשים?
והאם יש סיכוי שהוא לשפר לי את הבטחון העצמי ולהגן עלי בכל ימות החודש?
ותכונה הכרחית אחרונה לסיום: גם כשאני הולכת אני נשארת?
המפתח לאושר נראה לי קרוב מתמיד.
''כשאת הולכת את עדיין נשארת''
לא אמור להיות סלוגן לשמפו *בעד* קשקשים?
את בסדר, את.
אז זהו, שבניגוד לפרסומות, אני לא מכחיש שהדרך אל האושר כרוכה ב*עבודה* *קשה*.
אבל הגמול הוא בעבודה, ההגעה היא בדרך, ועוד כל מיני קלישאות זן.
הרשי לי לשבת על כתפי ענקים ולנפנף ברגליים, ולצטט מתוך ההקדמה של רוברט ווילסון (הוא שוב קופץ, המניאק), לספר "פרום את עצמך באמצעות מדיטציה מועצמת ואמצעים נוספים" של כריסטופר הייאט.
(והנה פרק מתוך הספר, שתרגם פלצן משועמם כלשהו:
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/sp/articles.asp?id=161&art_id=47
אליך, רוברט:
אז לשאלתך: כן, אני מאושר, מאושר באמת. זה לא אומר שהחיים שלי מושלמים. אני גם לא מצפה שהם יהיו אי פעם. אבל אני מרגיש שאני בצמיחה מתמדת, ויש לי בסיס "אובייקטיבי" להרגשה הזאת.
עכשיו בואי נמשיך לצחצח מקלדות בביקורת של מינוריפורט. אני זה בתגובה 500 ומשהו עם המילים הארוכות. ואת הסרט הזה, לשם שינוי, אפילו ראיתי.
הבעיה בלחיות מתוך שינה
היא שאת עלולה למצוא את עצמך שרה את הקטשופ סונג במקום ציבורי בלי לשים לב איזה שיר דבילי זה ושהוא נכתב רק כדי להכניס כסף על חשבון ילדות שהתייאשו מבריטני.
(לא, אני לא מעוניין להיכנס לויכוח ולכן תגובה זו מלווה בסימן
)
אני דווקא אוהבת את הקטשופ סונג!
ספרדים ארורים!
מה זה הקטשופ סונג?
לא האמנתי שעוד קיים
מישהו שלא מכיר את השיר א-לה מקרנה בספרדית, שרץ כל כך הרבה ברדיו בזמן האחרון שאפילו __אני__ הצלחתי לשמוע אותו…
*רוקדת בצורה מטופשת ביותר*
מה זה הקטשופ סונג?
כבר שמחתי לראות שמישהו שאל, אבל תשובה לא ממש ראיתי…
הקטשופ סונג:
מדובר על שלישיית אחיות, שהן בנותיו של הגיטריסט פלמנקו טומאטו מקורדובה. השלישייה החליטה להקים להקה שנקראת "Las Ketchup" כמחווה לאביהן, ולאחרונה הן הוציאו סינגל שנקרא "Asereje" (הטובה, כמו כלי הנגינה). שיר זה ידוע יותר בשמו העממי "שיר הקטצ'ופ".
אלו היו 30 שניות על שירים לא נחוצים ולהקות של שיר אחד.
אה!
שמעתי את זה כבר כמה פעמים, אבל הייתי בטוח שזה איזה שיר מהפסקול של קטנטנות או משהו כזה, או שאני שוב מתבלבל.
ובועזז, מאיפה כל הידע הזה בנושא?
צ''ל asejere כמובן, ולא asereje
צ''ל asejere כמובן, ולא asereje
יש לי הרגשה שהטעות הזו לא ממש הפריעה למישהו.
נטשה אטלס
היא הזמרת (ממוצא טורקי? מצרי?) של transglobal underground, שגם הוציאה תקליט סולו לא מזמן, והשתתפה בעוד כל מיני פרוייקטים (כמו God Is God של ג'ונו ריאקטור, שהתפרסם במידת-מה בזכות הקליפ הביזארי שהוקרן ללא סוף בכבלים).
קול של זמיר, הפקה אלקטרו-אתנית משובחת, שמייח.
כמובן שאני מודע לעובדה המצערת שציינת לגבי חומרים משני-תודעה. טימותי לירי עלה על הבעייה הזאת כבר בסיקסטיז. הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, פעם אחר פעם, וזאת לא הפעם הראשונה שהמצאות עם פוטנציאל חיובי מנוצלות לרעה. רק יחידי-סגולה כמוני חוזרים ממועדונים וקוראים בתור צ'יל-אאוט מאמרים של יצחק לאור על אוריינטליזם ממוסף "תרבות וספרות" של הארץ (זה, בעוונותיי, מעשה שהיה באמת. אבל אין לי התנגדות ליציאות דביליות מדי פעם, אם הסאבטקסט שלהן מקובל עלי).
מעניין שאף אחד לא זוכר מה הצבע של הכדור שצריך לקחת… קצת כמו החוטים שצריך לנתק כדי לנטרל פצצות ("הכחול או האדום?"). ועכשיו ברצינות מסויימת – כמו שכאן טוענים שעיון בסאבטקסטים הורס את ההנאה מסרטים, טענו נגדי גם שהתעקשות על הישארות בשליטה הורסת את הסטלה, או הטריפ. אז טענו. במסיבות בגואה, כשהסלעים היו רוקדים איתי והעצים היו משחקים בפרקטלים, הייתי עושה ג'אגלינג. באש. מעולם לא הרגשתי יותר *חי* מאשר ברגעים האלה.
אה, תודה (לא, הקופירייט לא שלי, למרות שגם לי התבשל בראש רעיון דומה).
האם הפכנו לעין הגאנג'ה?
בבקשה תגידו לי שפה נגמרות ההודעות על שימוש בחומרים מזייפי מציאות, זה מתחיל לאבד כל קשר לנושא.
מזייפי מציאות ומשני תודעה אולי לא ממש קשורים ל"שלטון האש", אבל הם כן קשורים לקולנוע. למעשה, בסקר "מה הכי חסר לך בקולנוע" אני חושב שלגראס היה מגיע מקום של כבוד ליד החתול. ולא שאני עצמי מעשן – גם לא סיגריות (טוב, לפעמים) – לצערי או למזלי יש לי דפקט מולד, והמוח שלי לא מושפע מ-THC על תוצריו השונים.
ומעבר לכך שצופים רבים נהנים לצפות בסרטים "תחת השפעה", יוצרי קולנוע רבים עושים את יצירותיהם באופן זה… אבל זה כבר עניין אחר.
ובחזרה ל… ארר… לעניין?! שיהיה. מרמיט, לא טענו כאן ש"עיון בסאבטקסט הורס את ההנאה מסרטים". רק טענו ש:
• ניתוח סאבטקסט זה לא ביקורת קולנוע, אלא ניתוח קולנוע.
• סאבטקסט, כפי ששמו מעיד, בא מתחת לטקסט עצמו ולא מעליו.
• בסרטים מסויימים עיון בסאבטקסט עלול לפגוע בהנאה.
זה הכל. לא צריך להקצין, רק לקחת דברים בפרופורציות.
אני היחידה שמתנגדת
לשימוש בסמים על כל אופניו וצורותיו?
את לא היחידה
אני גם מתנגד לכל צורה של זיוף המציאות על-ידי חומרים נרקוטיים כלשהם.
רק בשביל הרקורד, אני בכלל לא שותה או מעשן וגם שונא כששואלים אותי "הכל טוב אח שלי?" או שקוראים לי "גבר!". אני גם לא הולך למסיבות כי אני משתעמם בהן תוך שניה וחצי.
ואני מתנגדת
להתנגדות גורפת לכל דבר שהוא. אז מה, זה עוזר לי?
לא מוצא חן בעיניך זיוף המציאות? אל תזייף לעצמך את המציאות. מה יש לך להתנגד למה שאחרים בוחרים לעשות?
אני כמעט לא שותה אלכוהול, לא מעשנת כלום, לא מזריקה כלום, בולעת רק אקמול וגם זה תוך התנגדות עזה (ואת האסוציאציות המלוכלכות שלכם תשמרו לעצמכם. כן, גם אתה, דן), אפילו קפה אני לא שותה יותר מפעם בשנה.
אבל מה אכפת לי מה לעזאזל עושים אנשים אחרים? מה יש לי "להתנגד" למשהו? כל עוד לא פוגעים בי, שאנשים ישתו אקונומיקה, אם בא להם. שידפקו את הראש בקיר כדי לראות כוכבים, אם זה מה שעושה להם את זה. למה זה צריך להיות אכפת לי?
ומכיוון שבקולנוע עסקינן, אני רוצה להזכיר שכמה יצירות נאות ביותר נוצרו בהשראת סמים. לא, לא "תחת השפעה" – אני לא מאמינה שמישהו באמת יכול ליצור משהו בעל משמעות תחת השפעה כבדה של משהו, אבל אין ספק שהשראה היתה פה ושם. ואין ספק שיש סרטים שלא ראוי לראותם בלי שימוש בעזרים כימיים שיקלו על החוויה (או אידיוטומט צמוד, תלוי).
הבה נתנגחה
אני שומר על זכותי להתנגד לדברים שנראים לי מסוכנים לשלום הציבור וגם לאדם הפרטי. ברור שיש רמות שונות של סמים והתמכרויות, אבל אני מעדיף להביע את דעתי מלשתוק ולתת לדברים להפוך לנורמה. אני נוקט עמדה שלילית גם לגבי מוסיקה ממוסחרת חסרת תוכן שנעשת למתרות רווח בלבד. אם זה לא מספיק, אני גם מתנגד לסרטים "אמנותיים" דוגמת מלהולנד דרייב ומגנוליה שמנסים לעשות משהו יוצא דופן ומיוחד במקום פשוט לעשות משהו טוב ומעניין. אני לא מכריח אף אחד לעשות או לא לעשות דבר. אם משהו מפריע לי אני פשוט לא מתייחס, אבל לא כל דבר הוא פעוט כמו הקטשופ סונג או שירים של קיילי מינוג שאני פשוט לא מאזין כשמנגנים אותם. יש דברים יותר חשובים.
מבחינתי כל צורה של חומר נרקוטי היא מזיקה ומיותרת. אני לא הולך ומעיף לאנשים סיגריות מהפה ואני לא מנסה למנוע מאנשים לשתות מה שבא להם. אני כן משגיח שהם לא עושים שטויות עקב כך שיכולות לפגוע בהם ובאחרים. אני כן עוזב את החדר אם מישהו מעשן לידי כי אני ממש לא סובל את הריח והריאות שלי לא בנויות לצריכת עשן. אם מישהו שאני מכיר מתחיל לעשן, אני אומר את דעתי, אבל לא מכריח אותו לצאת או לעזוב אותי בשקט. אם מישהו מחליט להיגמל ממשהו, אני מעודד אותו בכל צורה שאפשר.
יש מי שטוענים ששימוש בחומר זה או אחר מגביר את ההנאה מדברים שונים וזה כולל סרטים. אני לא יודע אם זה נכון או לא (לא ניסיתי אף פעם ואני לא מתכוון לנסות), אבל באופן אישי נראה לי רעיון גרוע לקבל את העולם וגם סרטים, מוסיקה, סקס ומה שלא יהיה בצורה אחרת ממה שהם באמת.
אולי אני נשמע קיצוני (וזה כלום לעומת מה שקורה כשאני רואה חדשות, או כל אזכור של חברי-כנסת ורבנים, אבל זה כבר באמת לא קשור) וכאילו אני מתקשה לקחת דברים בפרופורציות, אבל אם תגידו לי לא להתנגד לדברים שאני מוצא מזיקים ולחלוטין לא מקובלים עלי, תסלחו לי אם אני אתעלם מהעצה שלכם.
אנשים יקרים,
(ידעתם שזה יגיע)
באמת שאני לא נהנה להפסיק דיון אינטליגנטי עם הודעות ארוכות ומושקעות, ואני עוד יותר לא ארצה למחוק הודעות כאלה, אבל סטינו כבר מהנושא באופן פראי. ההודעות האחרונות כאן עלולות להיות התחלה לפתיל של מאות תגובות, ש- מה לעשות – לא ממש קשורות לקולנוע, או לדרקונים. אז, בבקשה, בואו נסגור את הדיון בשלב הזה, או נמשיך אותו ב'האייל הקורא' או בכתבה רלוונטית יותר.
ודאי שזה קשור לדרקונים!
איך עוד בנאדם יכול לראות דרקונים בימינו?
למה לקח לך כל-כך הרבה זמן?
כתבה רלוונטית יותר
הממפפף… אני בטוח שתמצאו פתרון. בזמנו, כאשר הורגש צורך לשיחה על 'דוגמה 95' ולא נמצאה כתבה מתאימה, עליתם עם יומית רלוונטית. נראה שיש צמא לדבר על הקשר (או חוסר הקשר) בין חומרים משני תודעה לקולנוע. אתגר לעורכים: לארגן יומית/סקר שבהם דיון כזה יהיה רלוונטי.
רעיון מצויין, למעשה.
אם אין כבר כתבה באייל בנושא הפוסט-מודרניסם או ביקורת קולנוע, יואיל נא בטובו אחד ממשתתפיו הנלהבים של הדיון לכתוב אחד, תחתיו יימשך הדיון הנ"ל, ואליו יופנו כל הדיונים הבאים.
—
ובחורבן ירושלים אנוחם.
באתר הזה רק אחד שולת… ואני מתכוונת כמובן למר פלצ"ן מתנש"א עצמו. (כן, אני עדיין במהפכה. נראה מי יגיד על זה משהו!)
http://www.fisheye.co.il/static/dan/poll.htm
תראי, אנחנו מסתכנים
בסטייה חמורה ל
מוחלט, אך באופן עקרוני, אני יותר מתנגד לשימוש במקדונלדס על כל אופניו וצורותיו (ואולי זה המקום למחות על הלינק לברגר קינג שנכלל בדף הזה).
סמים ככלל אינם מומלצים. אך בהקשר הזה, גם אקמול זה סם. סמים ממכרים פיזית הם גם דיי מסוכנים. אך גראס אינו סם ממכר פיזית (להבדיל מניקוטין אגב). הוא כן ממכר נפשית, וזה עניין אחר.
בקיצור, ה"על כל אופניו וצורותיו" הוא לא כל כך לעניין כאן, מאחר והחוק הקיים נוקט בצביעות וטיפשות רבה, ומקטלג גראס לצד קוקאין, אך מתיר מכירת סיגריות ואלכוהול. למה? ככה.
את יכולה להמשיך להתנגד לסמים. טוב מאוד אפילו. גם אני מתנגד לשימוש בסמים (עם כמה יוצאים מן הכלל קטנים), אך מה הקשר בין התנגדות לנושא ובין דיון בנושא?
(חוץ מזה, לא ראית את ה-
…?)
לא אמרתי שאני מתנגדת
לדיון בנושא, כי אני לא, כי אני בעד חופש דיבור.
אבל מהודעתך דווקא הבנתי ששימוש בסמים לא כל כך מפריע לך.
אם לא הבנתי נכון, מתנצלת.
וכשאמרתי שאני מתנגדת לשימוש בסמים בכל אופן וצורה התכוונתי לסמים *לא חוקיים*. יש גם חומרים ממכרים אחרים חוקיים שאני מתנגדת להם, כמו סגריות ואלכוהול, אבל כוונתי היא שאני לא מוצאת הבדל בין סם ממכר נפשית, או בין סם ממכר פיזית.
בעיני הם גרועים באותה מידה, ואני גם לא מאמינה בסמים קלים.
זה הכל.
נו, טוף לפחות רדפיש יהיה מרוצה
נדמה לי שמישהו כבר כתב את זה במקום אחר, אבל מתאים לחזור על זה כאן. הסרט מכיל סנל"ל למלחמת הכוכבים, וליתר דיוק לסצינת המפתח מ'האמפריה מכה שנית'. לא מדובר בסתם הומאג' אלא פשוט בראנקציה, רק בלי האפקטים. מה שכן, ובגלל זה הדג יכול להיות מרוצה, הם ציטטו את המשפט המפורסם נכון, ללא תוספות מיותרות שבדר"כ מעצבנות את הדג.
מי אמר קיץ ולא קיבל?
יום רביעי בצהריים. דווקא נעים בתל-אביב. אני עולה על האופניים שלי ומפליג לקרית אונו. אני קונה מילקשייק במקדונלד'ס, ומפאת קוצר הזמן, חבר שלי מבריח אותו מתחת לחולצת "Episode 1" שלו, אל תוך הקולנוע. אנחנו נכנסים לראות את "שלטון האש". השעה היא 14:30 אחה"צ, החודש הוא אוגוסט.
האמת, שמזמן לא ראיתי סרט, שכל כך התרכזתי בו. זאת מחמאה מפוקפקפת. בסרטים כמו "דבר אליה", "סוף הוליוודי" או אפילו "דו"ח מיוחד", המחשבה שלי נודדת, כי הסרט מעורר בי מחשבות, מדליק את ייצר הדמיון שלי. הסרט הזה, לעומת זאת, החזיק אותי מרותק במה שהיה לו להציג, ובידר אותי כהוגן. גם זה משהו.
דווקא לא חסרו לי יותר דרקונים. עצם העובדה שהם נמצאים איפה שהוא, הספיקה לי. רוחם, והפחד שהם מקרינים, הגיעו יפה למושב שלי בקולנוע. לדעתי, דרקונים עוברים הרבה יותר טוב בספרות מאשר בקולנוע. יש לי בראש תמונה מאוד ברורה של "שלהבת", הדרקונית מ"דרקונים של דמדומי הסתיו", שלא לדבר על סמוג.
מאוד אהבתי את העובדה שהסרט התמקד דווקא בבני האדם בתקופה הזו. כחובב אפוקליפסה מגיל צעיר, זה תמיד נראה לי יפה, לחיות בעידן שאחרי העידנים. וכמו שטווידל כתב, כשכבר היו סצינות אקשן, הן היו מן המשובחות.
קצת אחרי ארבע יצאנו מהאולם (היתה הפסקה, אבל מכיוון שהיינו רק שבעה אנשים בקולנוע, יצאתי וביקשתי מהסדרן שימשיכו מייד את הסרט). בארבע וחצי כבר הייתי בבית, ובחמש כבר אספו אותי, ונסענו לירושלים, להופעה של "מוקי" בחוצות היוצר (בינוני מאוד, אבל פילוני גדול מהחיים). אני חושב שאת הסרט שכחתי כבר בארבע ורבע, לערך. אבל הוא היה ממש ממש כיפי. קיץ או לא קיץ?
אה, ועבור אנשים שעבורם כל המסוקים הם אותו הדבר – איזה מסוק זה כן היה בסרט, סתם להשכלה כללית?
המסוק בסרט היה, למיטב זיהויי
מסוק מדגם "דולפין". משמש בחיל הים לציד-צוללות. הדגם האזרחי משמש כמונית אח"מים.
כמה נחמד
מה שאני אוהבת בתגובות של הקוסם זה שכל תגובה היא מעין סיפור קצר עם התחלה, אמצע וסוף. תמיד הוא מוסיף כל מיני פרטים קטנים ולא קשורים, אסוציאציות ועוד פיצ'רים למיניהם.
זה הכל, אין לי מה להוסיף (חלילה!), סתם רציתי לציין את זה.
ראיתי אתמול את הסרט. ביקורת מצוינת ומדויקת. אפשר בהחלט ללכת אם אין משהו יותר טוב לעשות, והשאירו את "מוניטור המציאות" בבית.
תרגום לעינדגית:
"הקפידו לעבור באידיוטומט בדרך".
עופ טופיק בנושא דרקונים
איך קוראים לסרט הזה עם הנסיך שלוקח חצי לב מהדרקון האחרון עליי האדמות בדיבובו של שון קונרי?
לב הדרקון?
לב הדרקון?
כן, תודה.
''חצי לב על האש, צ'יפס וסלט''?
לא, תודה. כרגע אכלתי.
ד''א אוכל
למה הם לא אכלו את הדרקון הראשון שמת? כידוע יש להם טעם של תרנגולת.
הם צמחוניים.
עובדה – המזון היחיד שהם מגדלים הוא עגניות אורגניות.
עצוב. אבל באמת עצוב. לזה פנה כריסטיאן בייל?!? אני אפילו מעדיפה לראות אותו מזדיין עם יואן מקגרגור או שר.
שכחת משהו
הדיאלוגים השנונים נשכחו מלבך
יש רק דבר אחד גרוע מדרקונים-וזה אמריקאים
אלכס היא רושמת המתים שלנו.כשזה יגמר ניבנה קיר גדול בשבילם.
אפשר לעשות זאת בדרך הקלה או בדרך היותר קלה
אם לא אחזור אתה יודע מה לעשות.
לא
תחשוב על משהו
ועוד שטויות מפגרות
אמרתי ''הבדיחות לא כל כך מצחיקות'', לא?
הבדיחה היחידה שממש הצחיקה אותי היתה כשמר בייל הנכבד שותה ממימייה של אמריקאי ומשתנק: "it's water"!.
הטימטום של המשובטין
נכתב במאמרך (וטוב שאין במילה "מאמרך" רמיזה למין כלשהו, אחרת הייתי מחוייב לנחש) שהנשקים בסרט הם, פחות או יותר, מהמאה העשרים.
אני אישית מעודי לא ראיתי מערכת מיפוי שטח בעלת נפח תלת מימדי. אבל חוץ מזה, את צודקת. או אתה צודק. גררר.
מה עוד, שהדיאלוגים בסרט הם מה שהופכים אותו לשונה מזוועת המשובטים, לדוגמא. בטימטומם של המשובטים אין דיאלוגים כמעט בכלל, מה שהופך את הסרט לבלתי נסבל מבחינתי, וכשישבתי אל מול שלטון האש, מצפה באמת לאפקטים עוצרי נשימה ולדרקונים כמו שדרקונים, לכל הרוחות, צריכים להיות, קינן פחד בליבי שמא הסרט יהיה ריק מכל תוכן אה-לה המשובטין המזוויעין הנ"ל, אך הפחד נמוג לאיטו במהלך הסרט, כשהדיאלוגים שבו, לא שמילאו לי את עולמי הפנימי בהארות ששינו לי את המנטרה, תפקידן היה רק למלא את הסרט, שכן אי אפשר לדחוף דרקונים מגניבים כל הזמן, תקציב נמוך או סתם גחמה של הבמאי, שונא הדרקונים. והדיאלוגים הריקים מתוכן אכן מילאו את הסרט והפכוהו לשווה צפייה. כותב או כותבת המאמר קיבל את האצבע וביקש את כל היד, כמו שאומרים, שכן רצית אפקטים, קיבלת, אבל להגיד שבסרט היו דיאלוגים יבשושיים? בהחלט, אדוני, גברתי, וכי זה סרט פעולה גרידא, למה ציפית?
אני אנסה לנסח את זה למשפט אחד:
אם לצטט אותך, הכותב\ת, "יש סרטים שבאים אליהם בשביל האפקטים". היו אפקטים. לא מספיק, כי היו חייבים להכניס כמה דיאלוגים ארוכים ויבשים באמצע. היו חייבים, כדי שהסרט לא יהפוך לעוד ג'ורג' לוקאס ארור. זהו.
ולא הבנתי את צורכו העז של הכותב\ת להשוות את שמו של כריסטיאן בייל בסרט ל"מלכה", שכן השם נכתב Quinn ולא, כפי שהוצע, Queen. למרות שההשוואה מעניינת, שכן מלך הדרקונים נגד מלכת בני האדם וכיוצא בזה, אבל זה ממש מפגר.
אגב, היו כמה בדיחות טובות.
מעניין אם יש פה תגובה שהיא רק טובה. אני אבדוק.
:)
תבדוק, בבקשה, תבדוק...
מי יודע, אולי תמצא ולו צדיק אחד בסדום?
אנא, תעשה עימנו את החסד, ותבדוק. ואל תשכח להודיע מה המסקנה.
סרט יפה
הביקורת לא כל כך נכונה קטעי הדרקונים מותחים ויפים העלילה טובה וניגשת ישר לעניינים וברורה, הדרקונים נראים יפה.