אמיל והבלשים

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 19 ביולי 2002Posted in: ביקורות

במקור: Emil und die
Detektive!ימין!
תסריט ובימוי: פרנצ'סקה בוך
על פי ספרו של אריך קסטנר
שחקנים: טוביאס רטזלאף, אניה
סומבילה, יורגן ווגל

ברצוני להציג בפניכם את אמיל טישביין, נער בן שתים-עשרה שנים, מעיירה קטנה בגרמניה. בן למשפחה חד הורית, גר עם אביו, אימו ברחה לקנדה, שם היא עומדת להתחתן עם טיפוס שרמנטי ונכלולי, שאינו מעניין הסיפור הזה. אביו של אמיל הוא מובטל, איש מכירות המשווע לעבודה חדשה. הוא מכין לאמיל עפיפונים והמבורגרים ליום הולדתו, אך לא יכול להרשות לעצמו לקחת אותו לקולנוע, וגם הטלביזיה שלהם מקרטעת. את הכסף שהאם (המופקרת) שולחת לבנה כל שנה, 500 מארקים גרמניים (אמיל ואביו חיים בתקופה שלפני היורו), מייעד האב ללימודיו האקדמאיים של בנו, ומסרב להשתמש בו לכלכלת הבית.

וככה הם חיים להם בזמן האחרון. יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ושני הדברים, באמת, קורים יחדיו: אביו של אמיל מוצא עבודה בתור סוכן מכירות של זרבוביות קומקומים וכד', ומייד לאחר מכן הוא שובר את ידו בתאונת דרכים, שנראית מלבבת כפי שרק הקולנוע, כנראה, יכול להציג אירועים מפחידים כאלו. ואם זה לא מספיק, הרי שבעוד האב שוהה בבית חולים, מגיע מכתב המורה על שלילת רשיונו לתקופה של שלושה חודשים. המכתב המשטרתי הזה הוא פיסת היאוש האחרונה עבור אמיל, שהרי ברור לכל בר-בלי-דעת, שסוכן מכירות נטול רישיון נהיגה, משול לברוס ויליס ללא זיפי הזקן הנצחיים שלו: Das stimmt Nicht. אין דבר כזה.

יש אנשים שהתדרדרו בגלל פחות מזה. תייר אמריקאי אחד ב'המלון של פולטי', בסך הכל רצה להזמין סלט וולדורף, וחטף ממנואל מחבת בראש. החיים קשים. אמיל מחליט לעשות מעשה קיצוני, במסגרת המאה המטורללת שנוחתת עלינו אט-אט: הוא ישיג לאביו רישיון נהיגה מזוייף, ויהי מה. למזלו(?) הוא נשלח – למשך שארית התקופה בה ישהה אביו בבית החולים – לברלין, "עיר החטאים שלנו", שבה כמובן אפשר להשיג הכל.

נסיעה של ילד מעיירה קטנה בגרמניה לברלין הגדולה עשויה אולי להזכיר את הסיפור הקלאסי, שחוזר על עצמו רבות בספרות ובקולנוע של ארצנו הקטנטונת, על הילד הקיבוצניק שנוסע לבלות קיץ אצל הדודים/הסבתא/החברה הנימפומנית של אמא, שגרים כולם בתל-אביב או בירושלים. זה לא מתקרב אפילו. קנה המידה הוא גדול יותר פי כמה. בגרסה המקורית של הספר, שהתרחשה בשנות העשרים של המאה הקודמת, מספר לאמיל איש זר ברכבת שבברלין יכול אדם להוציא את מוחו מראשו, ולהפקידו בבנק מיוחד – והילד צמא לכל מילה ומקשיב קשב רב. אז, למי שלא היה בעיר הגדולה, לא היתה את היכולת, הדי מעצבנת לפעמים, לראות הכל ולדעת הכל, וסביב המקום אליו נסע אמיל מודל 1929, היה לו סימן שאלה גדול בראש, שגם אמיל מודל 2001 אף הוא מחקה במקצת.

עד שהוא מגיע לאותה ברלין מפחידה, עוברות עליו עוד אי-אלו טראומות (לא קל להיות ילד!), כך שכשהוא מגיע לשם, כל כספי חסכונותיו, שבהם אמר לקנות לאביו את הרישיון המיוחל, נגזלים ממנו, והוא מרגיש מאויים כל כך מפני החוק, עד שהאפשרות לפנות למשטרה כלל לא עומדת על הפרק. בדיוק בשביל מצבים כאלה הומצאו הגנגסטרים, סיפר לנו ריי ליוטה ב'החבר'ה הטובים', ואמיל מוצא חבר'ה טובים משל עצמו: ילדים וילדות ברלינאים קשוחים, שמנהיגים ארגון מודיעין שלא הייתי מופתע אם בא להם בירושה מה"שטאזי" הידוע לשמצה, שמתגייסים בכדי לעזור לבן הכפר שנזדמן ביניהם. והם עושים זאת, יש לציין, בחינניות רבה. סיסמתנו: אמיל!

כאן גם ניצבים קווי הדמיון היפים ביותר, לטעמי, בין אמיל בן תקופתנו, לאמיל המקורי של אריך קסטנר. למרות העובדה שבסרט, הילדים משתמשים במיני טכנולוגיות חדישות כמו טלפונים סלולריים ומחשבים ניידים (שני פריטים, אגב, שקסטנר לא הכיר – ובכל זאת הם מופיעים, פחות או יותר, בספרו 'שלושים וחמישה במאי'), בעוד שבספר הם נאלצו להשתמש בטלפונים ציבוריים, בשתי הגרסאות קיים אותו חוש הרפתקני שאוחז בילדים, וההרגשה שאין דבר שהם לא מסוגלים לעשות. בשני המקרים, בסרט ובספר, ההשתלטות הזו של עם הילדים על עיר גדולה כמו ברלין היתה טיפה מגוחכת, אבל היה בה גם הרבה חן.

ועם כל הילדים שמתרוצצים בסרט, דווקא המבוגר שמככב בו, יורגן ווגל, גונב לעיתים את ההצגה. הוא משחק את דמותו של הנבל, הארכי-פושע שהילדים רודפים אחריו, ועושה זאת בצורה קלאסית כל-כך, עד שכמעט אפשר לראות את הזאב מ"כיפה אדומה" מדבר מגרונו. לטעמי, הוא היה משכנע הרבה יותר ממבוגרים אחרים בסרט (אביו של אמיל, ואמה של אחת מהילדים האחרים, שהיא גם "כוהנת דת"). כנראה שהרעים תמיד טובים יותר.

דיברנו רבות על העלילה, ועוד לא אמרנו דבר על הדיבוב. דיבוב?! דיבוב. קצת מביך לספר, אבל לי, כשנכנסתי לקולנוע, לא היה מושג שאני עומד לצפות בסרט מדובב לעברית. משנתקלתי בתופעה, הבנתי שאני יכול לעשות אחד משני דברים: או להתעצבן, ומאוד, או לנסות להשלים עם המצב ולהנות מהסרט. מאוד השתדלתי לבחור באפשרות השניה, אבל לא אטען שהצלחתי בכך ביותר מאשר, נאמר, שבעים אחוז מהזמן. בכל זאת, לפעמים זה היה בלתי נסבל: כל מי שצפה במונדיאל זוכר בוודאי את צעקתו הנצחית של אוליבר קאן "ראוס! ראוס!". ובכן, בסצינה מסויימת בסרט, קל מאוד לקרוא את שפתיו של מישהו שזועק אותו הדבר בדיוק, אך מהרמקולים נשמעות המילים "החוצה! החוצה!".

באותו עניין, רוב הסרטים המדובבים בארץ סובלים קשות מבעיית היותנו ארץ קטנה מוקפת אויבים. אין הרבה מדבבים מוצלחים בארץ, ואלו שישנם צריכים להביא לחם הביתה, ומופיעים כמעט בכל סרט מדובב במקומותינו. בשל כל זה, חוץ מההצקה הכללית, נוצרת הבעיה של "מהיכן מוכר לך הקול הבא?", כשבאמצע הסרט מצאתי את עצמי תוהה אם אחד הילדים, דווקא האחראי מביניהם, הוא זה ששיחק את תפקיד "החולה המדומה" בהצגה שראיתי.

ובכל זאת, הסרט זורם. יש בו הרבה פחות קיטש משהייתם מצפים, והוא מצחיק למדי. הדרך הטובה ביותר להדחיק את הניגוד הבולט בין האוירה הכללית בסרט לשפה העברית השולטת בו, היא בוודאי התבשמות קלה לפני המעבר בשערי האולם, אך כמובן שאין זו אפשרות עבור מי שלוקח עימו לקולנוע קטקטים חמודים וזבי חוטם. לכן ניתן רק להמליץ על הדרך השניה בטיבה, שהיא לנסות ולזכור איזו השפעה עצומה תהיה בוודאי למזימת הילדים שמוצגת על המסך כאן על אותם הקטנים שזוכים לצפות בו. אותם ילדים יחזרו הביתה אחרי הסרט, ובעיני רוחם יראו איך הם, השכן ממול והשכנה מלמטה יתאחדו יחדיו בכדי להציל את השכונה מהשכן החשוד מהבית ממול, שבטוח-בטוח-בטוח שהוא זומם מזימות מרושעות לגנוב את דמי הכיס של כולם ולקנות בהם תרד, או דבר מה נוראי אחר. רק אנחנו יכולים לעצור בעדו.

תגיות: