במקור: Monsoon Wedding
במאית: מירה נאיר
תסריט: סברינה דאוואן
שחקנים: וסונדהרא דאס, נסרדין
שאה, שפאלי שטי, ויג'אי ראז,
טילוטאמה שומי, קולבושן
חרבנאדה, ועוד שמות (פחות מצחיקים)
בכל ז'אנר של סרטים יש, בדרך כלל, סצינה אחת שלעולם בוא תבוא. כך בסרטי מתח תופיע ריצה משותפת בה הגבר מושך אחריו את האישה, בהתעלמות מוחלטת מכך שזו הדרך האיטית ביותר האפשרית להתקדם; בסרטים רומנטיים זו הסצינה בה שני הגיבורים מנהלים פעילות כלשהי בגשם, ובסרטים של דייויד לינץ' זו הסצינה בה, לאחר הכתוביות, קמים הצופים מכסאותיהם ופוצחים בוויכוח סוער על השאלה מה, למען השם, הבמאי רוצה.
גם בסרטים הודיים יש סצינות קבועות, שלעולם יופיעו (למעשה, בדרך כלל תחזור גם בדיוק אותה עלילה): תמיד יהיו בסרט הודי סצינות ריקודים המוניות, וצמד הנאהבים – הנאבק בהורים מהזן הישן, באיתני הטבע או בנעלי עקב שפיץ – יסובב סיבובים מסביב לעץ עתיר ממדים, ובמקביל ישיר – רצוי בגשם. בסרטים הודיים אין זכר לסקס, לפיכך אפשר לפרש שמדובר כאן בסצינה בה הנאהבים סובבים סביב סמל פאלי, המייצג את רגשותיהם המדוכאים של הצלמים, שהיו מתים כבר לצלם סצינה מהסוג האסור בהודו (ואם לא, אל תקראו לי זיגמונד. התעריף לטיפול נותר בעינו).
'חתונת מונסון' מסתבר כסרט יוצא דופן בעניין הזה: אין עץ. זאת אומרת, יש המוני עצים, טריליונים, וגם ריקודים יש, ונאהבים – כמה שתרצו, אבל אף אחד לא מסתובב מסביב לעץ, חוץ מהמצלמה (שהיא לפעמים קצת פעילה מדי, אבל אני לא מתלונן – אם דייויד פינצ'ר היה מביים את הסרט, הוא היה מעביר את המצלמה דרך הגזע, ולא מסביבו).
מצד שני, אני לא יודע עד כמה הסרט הזה הוא באמת הודי: הוא מיועד בהחלט גם (ואולי בעיקר) לקהל שמחוץ להודו, שלא כמו שלושת-אלפים סרטים אחרים שנעשים מדי שנה בבוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, והמקסימום שירחיקו אי פעם הוא לקולנוע לימור. יש בו המון אנגלית – אולי שלושת רבעי מהדיאלוגים בסרט הם באנגלית – אבל בין השאר זה בשל מעמד השפה האנגלית בהודו, כמתאמת בין אנשים הדוברים בניבים שונים.
בקווים כלליים, העלילה היא סיפורה של אדיטי, נערה הודית מבית טוב, המשודכת עם המנאט, הודי תושב טקסס, ומתקשה קצת להחליט מה דעתה בנידון, בייחוד לאחר שהסכמתה באה כתוצאה מסיום כואב של קשר רומנטי עם מגיש טלוויזיוני נשוי מאוד.
וגם סיפורה של ריה, קרובת משפחתה של אדיטי, חברתה הטובה ורווקה נצחית, המעוניינת ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטה בארה"ב.
וגם סיפורו של פי. קיי. דוביי, מארגן חתונות ציני המופקד על ארגון חתונתה המפוארת של אדיטי, מטופל באימא הודית (אבל פולנייה למהדרין), ומתאהב לתומו ולתדהמתו באליס המשרתת בביתה של אדיטי.
וגם סיפורם של הוריה של אדיטי, והמאמצים העצומים שהם משקיעים לטובת חתונתה ואושרה של בתם, בד-בבד עם התמודדותם מול ילדהּ השני של המשפחה, המגלה נטיות מצערות (מבחינת ההורים): הוא רואה כל הזמן טלוויזיה ורוצה להיות שף, בודהא ליצלן!
וגם…
טוב בנקודה הזו אפסיק לפרט, אחרת כותרת האתר ראוי לה שתהיה "ביקורות קולנוע לאנשים שאוהבים עלילות משנה"; בסרט יש, למיטב הערכתי, כשלושת אלפים ארבע מאות חמישים ושבע עלילות משנה, כנראה מסיבות תעסוקתיות: הודו ארץ גדולה, וצריך איכשהו לפרנס את כל מליוני השחקנים שבה. אפילו עם שלושת-אלפים סרטים לשנה, יש צורך באלף תפקידים לפחות בכל סרט כדי לפרנס את כולם. אבל עד כמה שעלילות המשנה מרובות, כמעט אין אחת שאפשר לומר עליה שהיא מיותרת: בדרך-כלל מתברר בשלב כלשהו בסרט שלפרט זה או אחר חשיבות חיונית למדי, ואין תחושה של תוספת מיותרת. עלילות גדולות ורבות משתזרות זו בזו כסידור פרחים ממין משובח. שמו של הסרט הולם ביותר: כמו המבול המונסוני, החודר לכל פינה, שוצף וקוצף, זורם ומתערבל, כך גם עלילת הסרט: קופצנית, רבת דמויות ומהומה רבתי.
וזה דווקא טוב.
בתחילה הסרט נראה אמנם קצת כשילוב בין סרטיה של פאטימה אוח'-בין-עוזה האלוהית – מלכת הסרט הטורקי – לקומדיית בורקס, אבל תוך פרק זמן לא ארוך מדי מסתבר שמאחורי החזות הפשוטה-לכאורה של המשתתפים עומדים סיפורים מורכבים בהרבה: ליותר מגיבור אחד יש סוד אפל בעברו, דילמה קיומית שעליו להתמודד איתה או ברוך גדול אחר. חלק ניכר מהדמויות, שנראות סטריאוטיפיות בדקות הראשונות, מתגלות כדמויות בעלות משמעות בסיפור ואופי מורכב. ככל שהסרט נגלל, הדרמה מצליחה לגעת: סיפורים הופכים מרגשים, אנשים מתנהגים בצורה לא צפויה, בני אדם נאלצים להתמודד מול דילמות לא-פשוטות, והסרט מתקדם לקראת כמה הפתעות, וקרשצ'נדו גדול בסיום (ויהיו ריקודים, וגם גשם).
הצד הויזואלי חזק מאוד בסרט – צילום מוצלח, מוסיקה חמודה מאוד, המון צבעים, קישוטים ותפאורות חתונה – אבל הוא לא העיקר כאן; הקרנבל הגדול של צבעים וצורות שמתחולל לאורך כל הסרט לא בא במקום העלילה. גם זה טוב. סצנות הריקוד, למשל, אינן מנותקות מהעלילה, והסיבות להופעתן אינן תירוצים קלושים שנועדו לתת הזדמנות לכוריאוגרפיה מרשימה, או הנחות יסוד לגבי טיבו הריקודי של האדם והצורך הקיומי שלו לפרוץ פעם בחמש דקות בשירה וריקוד סוערים יחד עם 80 מידידיו הטובים ביותר.
אפשר לטעון, ובמידה מסויימת של צדק, כנגד האופטימיות היתרה של הסרט: כל משפחה בו היא בית חם ואוהב, ובניגוד למקובל כאשר דוחסים את כולם לבית אחד – הבית לא מתמלא באינספור תככים (רק קצת) ומריבות משפחתיות (רק קצת). יש כאלה שזה ייראה להם מזוייף, יותר מדי אופטימי, יותר מדי נחמד, לא אמיתי. אבל לי זה היה נראה משכנע למדי.
בסיום הסרט יצאתי עם תחושה טובה: למרות שזה בהחלט לא סרט מושלם (בייחוד בהתחלה), ולמרות שבכל זאת היה אפשר לקצץ דקה פה ושם – הרי שהסרט משמח מאוד, עשוי נהדר, ומשאיר חיוך אחריו. חוויה אנתרופולוגית, אני חושב, לא תקבלו מהסרט הזה. קשה לצאת ממנו עם מסקנות מחכימות על החברה ההודית – אבל הסרט לא מתיימר לרדת לשורשיו של דבר זה או אחר, וטוב שכך: הוא בעיקר מספר סיפור ,ובצורה טובה. אפשר לזהות בסרט "התנגשות תרבויות", וביקורת חברתית כזו או אחרת, אבל זה לא העיקר. כל אחד מהזוגות מייצג בעיקר את עצמו, ולא משמש כייצוג של החברה ממנה בא. אני לא יודע איך לשפוט את 'חתונת מונסון' בתור "סרט הודי", אבל בתור סרט (או סיפור) סתם, הוא בהחלט עושה את העבודה. הוא מעניין, הוא יפה לצפייה, הוא מצליח לגעת – והוא אפילו מצליח להיות סרט לא סטנדרטי, גם בלי להביא בחשבון את היעדרו של מוטיב העץ.
אהרו''כ לעצמי
ותודה לעורכים שהביאוני עד הלום, עמדו בכבוד בהצקות המתמשכות שלי באימייל, וכרגיל עושים עבודה טובה יותר ממני בעשיית סדר.
רגע, שאני אבין,
אתה ראית מספיק סרטים הודיים בחייך כדי שיהיה לך מדגם מייצג שילמד אותך על הסצינות המקובלות בסרטים הודיים?
(לשם שינוי הנקודה באמצע המצח גם רלוונטית…)
התרשמתי. או משהו בדומה לזה, עוד לא בדיוק החלטתי.
וסחתיין על הביקורת. נהניתי. זה לא אומר עדיין שאני אלך לראות סרט הודי, אבל בכל זאת…
ראיתי כמה
לא הרבה.
וקראתי כמה דיווחים.
ושמעתי סיפורים.
ועשיתי הכללות גסות.
שכחת רק סצנה מתבקשת אחת,
שאכן מתרחשת בגשם.
זוהי "סצנת הסארי הרטוב" האלמותית, הדבר הקרוב ביותר בהודו לסקס קולנועי (לפעמים אפילו רואים קווי מתאר של פטמה!).
יש יוצא-דופן אחד בולט, אף הוא סרט הודי-לייצוא (ונדמה לי שאפילו של אותה במאית), שהוא "קאמה סוטרה" שעורר סערה רבתי כשיצא בהודו.
שקלתי ברצינות
ללכת לסרט הזה לפני כמה שבועות, כדי להכניס קצת תרבות לאתר השטחי הזה, אבל אז נתקלתי בשם הבמאית, מירה נאיר, ועלו לי פלאשבקים מהסרט הקודם שלה, 'קאמה סוטרה', שהיה גרוע, סבוני, לחלוטין לא ארוטי (כפי ששמו מרמז), ומשעמם עד כדי כך שאני ושותפי לצפיה צעקנו על הפיל שעל המסך לקראת הסוף "נו, תדרוך לו כבר על הראש! תדרוך! נראה אותך פיל!" (הייתם צריכים להיות שם כדי להבין). אבל לפי הביקורת של טווידלדי, הפסדתי בגלל שנטרתי לבמאית טינה. לא נורא, נתגבר.
אח, איזה סרט!
לחלוטין סרט נהדר. אכן, עלילות המשנה שבו, בהחלט "עושות את ההבדל". מבחינתי, גם היכולת שלו לפתור את הבעיות שהוא מציג, בדרכים שברובן לא יהיו מגוחכות, היא יותר ממצויינת.
אני נוטה להסכים שהסרט אינו "חוויה אנתרופולוגית", אבל בכל זאת, הוא מכיל מספר פרטים, שרק מי שבקיא קצת יותר בהוויות המקום, יבין אותם עד אותם. אני אביא רק כמה דוגמאות בולטות.
הנערה אליס, שדוביי מתאהב בה, מספרת לו שהיא מביהאר. זוהי אחת המדינות שמרכיבות את הרפובליקה של הודו, והמדינה בעלת אחוז הפשיעה והעוני הגדול ביותר שם. בהשוואה גסה, זה כמו שמישהי בארה"ב תספר שהיא באה מהארלם.
כשדוביי מתמקח עם בעל הבית, על מחירו של "אוהל מוגן מים" הוא נוקב במחיר לכך, שמתורגם כ"5000 דולר" – גם בתרגום האנגלי וגם בעברי. (ככלל, היה לי ברור שהמתרגם לעברית לא שלט בהינדי, וחבל). מה שדוביי אומר, למעשה, הוא "Two lakh". לק היא מילה בהינדי, שחדרה אגב גם לשפה האנגלית התקנית, שמשמעותה 100,000. לעומתה, "קרור" שווה עשרה מיליון – שזהו הסכום המירבי שבו אפשר לזכות בגירסה ההודית ל"מי רוצה להיות מיליונר".
אומנם, התרגום אינו מוטעה מיסודו, ומאתיים אלף רופי, הם כחמשת אלפים דולר, אבל יש משהו יפה בדרך הדיבור הזו, שנאבד לטעמי בתרגום.
לגבי השימוש בשפה האנגלית: בהודו יש הרבה ניבים שונים, זה נכון, אבל מה שיש בה לא פחות, זה שפות שונות. אדם דובר הינדי מכלכתה, ואדם דובר הינדי מכפר קטן בהימשאל פראדש, סביר שיבינו אחד את השני. אלא שבכלכתה, שנמצאת במדינת "West Bengal", רוב האנשים בכלל מדברים בנגאלי, שפה אחרת לגמרי. ובדרום הודו מדברים טאמיל. ובצפון, מדברים לפעמים אורדו (אם כי כותבים בתעתיק שונה מזה שמשתמשים בו בפקיסטן). ויש גם פונג'אבי ואוריסה ועוד ועוד שפות. כך שלומר שהאנגלית משמשת לתיווך בין אנשים המדברים ניבים שונים, זו אנומליה. הם מדברים שפות שונות, שקרובות זו לזו, כפי שהעברית קרובה לערבית, לדוגמא.
מעבר לזה, השימוש המופגן והנרחב באנגלית, בא גם בכדי ללמד על אליטיזם מסויים של הדמויות בסרט. ההודים העשירים אוהבים לדבר אנגלית ביניהם, כסוג של סמל סטאטוס. באחת הסצינות בסרט, שבה הגיבורים נתקלים בשוטר, ומנסים לדבר איתו אנגלית, הוא אומר להם בהינדי, "מנסים להשוויץ באנגלית שלכם, הא"?
אבל ההבדל בין דוביי, שעושה הרבה כסף בארגון החתונות (מאתיים אלף רופי זה המון כסף בהודו), להודים העשירים אפילו עוד יותר ממנו, ניכר לא רק באנגלית, אלא גם באינטונאציות בשעת הדיבור. כל מי שהיה בהודו מכיר את תנועת הראש מימין לשמאל, שנוהגים לעשות נהגי הריקשה או המוכרים בחנויות, ומאפיינת גם את דוביי, שמסומן מייד כ"נובו-ריש".
אבל מעבר לכל זה, כל הכבוד לטווידלדי על הביקורת האוהדת. זה אכן סרט כיפי מאוד, שיוצאים ממנו עם חיוך על הפנים. מומלץ בחום.
סביר מאוד להניח
שהמתרגם לא ידע הינדית בכלל, אלא תרגם מתוך התרגום לאנגלית, כמו שקורה הרבה פעמים בסרטים זרים במיוחד (מה שהיה בולט במיוחד ב'הנסיכה מונונוקי', למשל, שבו לא היה קשר ישיר בין התרגום למה שנאמר בסרט).
בודהא ליצלן?
בהודו אין הרבה בודהיסטים (לפחות לא הודים): רובם שם הינדים (או הינדואיסטים, או איך שלא קוראים לזה).
התכוונת "שיווה ליצלן" או "ווישנו ליצלן" או שמא "קרישנה ליצלן".
בודהא היה הודי...
הנסיך סידהרתא היה הודי וישנם בודהיסטים בהודו אלא שהם כלום לעומת ההינדים. והקריאה הנכונה
היא "אינדרה ליצלן"- ראש הפנתיאון ההינדי שאין לו כמעט מקדשים.
אתה מתכוון כנראה לברהמה.
בקדנציה הזאת, ברהאמה הוא ראש הפנתיאון, ואכן יש לו רק מקדש אחד (למיטב ידיעתי), בפושקר.
אינדרה היה אל הגשם והמלחמה, או משהו כזה, בקדנציה הקודמת, של האלים הוודיים (vedic), שמקורם [לטענת המומחים] אינדו-אירופאי (כלומר, יש להם קווי דימיון עם פנתיאונים קדומים של "דתות" אירופיות ופרסיות, וכל הנראה גם מוצא משותף, אי שם באסיה התיכונה). האלים ההם, שהרייטינג שלהם כיום נמוך בהרבה מזה של שיווה-וישנו-ברהאמה, היו קרובים יותר לאנימיזם – אלת השחר, אל השמש (סוריה), האל ששופט את המתים (וארונה), וכו'.
בוג'י – אל תפריעי, סוף סוף יש לכל החכמולוגים שיודעים משהו על הודו הזדמנות להשפריץ את הידע שלנו. לא תחסום שור בדישו.
נראה שעורכינו החביבים
כבר דאגו לזה שאני לא אפריע. אני לא רואה את התגובה שלי פה.
בודהא היה הודי...
לא אמרתי שהוא לא היה הודי, אמרתי שכמעט ואין בודהיסטים בהודו כיום – משום מה (אחדים טוענים שפילוסוף בשם שאנקרה צ'אריה סילק אותם משם בטיעוניו המבריקים, אבל לי זה נשמע רגוע מדי) הם נעלמו כמעט לגמרי מהודו במאות ה-7-10, למרות ההצלחה המטאורית שלהם בשאר המזרח.
אגב, אינדרה הוא לא בדיוק ראש הפנתאון – לפעמים הוא מתואר כראש האלים, לפעמים לא. כמו הרבה דברים במיתולוגיה ההודית, זה תלוי למי בוחרים להקשיב.
זה באמת היה רגוע.
כלומר, היעלמות הבודהיזם מהודו לא היתה תוצאה של רדיפות (בעיקרון), אלא של התדלדלות הדרגתית.
לשאנקארה היה חלק חשוב בתחיית ההינדואיזם, על חשבון הבודהיזם (ודתות הטרודוקסיות נוספות שרובן נעלמו מאז כליל, מלבד הג'יינים), אבל אני לא חושב שהוא עשה את זה בכוחות עצמו.
להינדואיזם היתה לאורך ההיסטוריה נטייה "להתרחב", להשתנות, ולספוג לתוכו תנועות רפורמיסטיות, בשיטת "אתה צודק, וגם אתה צודק. וגם אתה." כך איבד הבודהיזם את הבסיס הרעיוני שייחד אותו מההינדואיזם של הזרם המרכזי, ואכן נעלם כמעט לגמרי בהודו בתקופה שציינת, אם כי הוא עדיין משגשג כמעט בכל המדינות שמקיפות אותה.
הערה
הסיבה שהסרט הזה שונה מסרטים הודים אחרים הוא כמובן שהבמאית מירה נאיר היא אמריקאית כבר הרבה שנים. האם אתם זוכרים את סאלם בומבי, מיסיסיפי מאסלה, ורוזי פרז מחפשת אהבה?
במשך מספר שנים מירה נאיר שיחקה במגרש האמריקאי ההודי,על אותו מקום שספייק לי שיחק במגרש האפריקאי אמריקאי. באיה שלב היא חזרה להודו עצמה לצילום הסרטים שלה שעדיין היו מיועדים להוליווד ולא לבוליווד. כך גם הסרט קאמה סוטרה.
וזה אולי היחוד של חתונת מונסון, שהוא מנסה לעשות לסרטים ההודים של בוליווד מה שנמר דרקון הצליח לעשות לסרטי הוושא הסינים. מדובר בלקיחת סרט מז'אנר מסוים ולנסות ולהעלות אותו בדרגה תוך שאתה אומר משהו גם על סגנון הסרטים האלה. (הגרסה הישראלית תהיה סרט בורקס מודע לעצמו ). אבל חשוב לציין שהסרט חתונת מונסון
איננו באמת סרט הודי (שאורכם הממוצע הוא כארבע שעות, כי הקהל ההודי רוצה תמורה לכספו).
אלא סרט אמריקאי על הודים שצולם בהודו.
קצת הגזמת, לטעמי
"סרט אמריקאי על הודים שצולם בהודו"? זאת קצת הגזמה, לטעמי. נראה שהסרט מתאר יפה מאוד את חייהם של ההודים בני המעמד הגבוה-בינוני.
בהודו, בשל הבדלי המעמדות הגדולים, אין מעמד בינוני. אבל בין אלו שהם מן המעמד הגבוה, ניתן לעשות כמה אבחנות. ומכיוון שלמרות עושרם הברור, וכן הזיקה האמריקאית החדה שלהם, עדיין יש לפחות לחלק מבני המשפחה קצת מגבלות כספיות, אפשר לשייך אותם למעמד הגבוה-בינוני.
בסך הכל, אני חושב שהאנשים בסרט, עונים יפה לקריטריון, של האנשים שתפגוש אם תיסע ברכבת בהודו, במחלקת 2AC (שתי מיטות מול שתי מיטות, ומיזוג אוויר מקפיא כ"כ, עד שאפילו אני לבשתי גרביים. פחות או יותר המחלקה הטובה ביותר שכדאי לנסוע בה. תאי המחלקה הראשונה מיושנים, ובמקרים רבים לא ממוזגים).
יש להם כסף, והם משכילים ואינטליגנטים מצד אחד, ומכירים ואוהבים את העולם הגדול. אבל אם תדבר איתם מספיק, תגלה שהם הודים "עד העצם", שרובם הגדול גאה במדינה שלהם, ובדרך בה הם חיים, כולל תעשיית השידוכין המשגשגת, לדוגמא.
זאת מודעת שידוכין אופיינית בעיתון הודי. המשפט בסוף מציין שהכת של החתן המיועד, לא תהווה מכשול להורי הכלה. אם כי בפועל, רוב ההודים אמרו לי שזה "יראה להם מביש להתחתן עם מישהי בת כת אחרת". רבות ממודעות השידוכין, מציינות שהחתן/כלה מתגוררים כעת במקומות שונים בארה"ב או קנדה, כפי שאכן קרה בסרט.
מכל מקום, הייתי שמח לשמוע מה הותיר אצלך את הרושם שזה "סרט לאמריקאים". זה אומנם לחלוטין לא סרט הודי טיפוסי, אבל נראה לי שבכל-זאת גם הודים היו נהנים ממנו, באותו האופן שבו בחור הודי שעובד ב"אמדוקס", ביקש ממני שאקח אותו למסעדה הודית בתל-אביב (ישבנו במקום שכבר אינו קיים, ברח' בעלי מלאכה בתל-אביב. הוא נהנה מאוד, ועוד התעקש לשלם).
ולגבי הסרטים ההודים, הם עוברים תהליך של התפתחות בשנים האחרונות. מפיקים היום גם סרטים מסוג שונה, שבהם השירים אינם החלק הארי. לדוגמא, הסרט הבא הוא דרמת פשע מתוחכמת, שמתרחשת במספר מדינות:
http://us.imdb.com/Title?0296574
קצת הגזמת, לטעמי
cast זה לא קסטה, או בדיוק רב יותר, וורנה? לא נראה לי שמדובר בכת (עניין דתי) אלא במעמד חברתי – ברהמין, קשטרייה, ויישייה או שודרה.
או שאני מתבלבל?
רגע של לשון:
Caste היא כת (גם במובן דתי) או מעמד חברתי מוגדר.
Cast זה או ליהוק או צוות שחקנים, אבל בכל מקרה לא רלוונטי לעניננו.
Cassette היא קסטה או קלטת.
קצת התבלבלת, קצת לא.
יש הבדל בין וארנה לקאסטה. יש ארבע וארנות (אלה שציינת), ועשרות (אולי אפילו מאות) קאסטות – אפילו בקרב הuntouchables, המעמד הנמוך ביותר, יש קאסטה של פושטי-עור, קאסטה של קבצנים, קאסטה של מלקטי-זבל, קאסטה של סנדלרים, קאסטה של קצבים, וכו' וכו'.
מצד שני, אני מסכים איתך שאי אפשר לתרגם קאסטה ל"כת". לא מדובר בפלג דתי שונה, אלא במעמד חברתי.
סקס בסרטים הודיים
אין סקס בסרטים הודיים? כנראה שהכותב לא צפה בסרטה הקודם של מירה נאיר, "קאמה סוטרה", הרווי בסקס (גרוע)
יש הבדל גדול
בין סרטים הודיים "קלאסיים" (כלומר, תעשיית הסרטים ההודיים בכללותה – אלה שמיועדים לקהל ההודי ואינם מיועדים להפצה מחוץ להודו), לבין סרטים הודיים-מערביים, כלומר כאלו שנעשו במטרה לייצא אותם לארצות מערביות (סרטיה של מירה נאיר, למשל). סרטים כאלו (מערביים) יהיו פחות ארוכים מסרט הודי רגיל, ויכילו כמה התאמות והסברים לקהל המערבי, כמו גם סצינות מסוימות (ישירות או אפילו מרומזות) שבהודו לא היו עוברות את אישור הצנזורה.
דרך אגב,
זה לא מדוייק שהסרטים ההודיים אינם מיועדים להפצה מחוץ להודו. למען האמת, הסרטים של בוליווד (שהיא, דרך אגב, תעשיית הסרטים הגדולה בעולם מבחינת תפוקה) הם להיטים גדולים כמעט בכל מקום מחוץ לאירופה וצפון אמריקה – לא רק בשאר תת-היבשת (פקיסטן, נפאל), אלא גם באפריקה ובשאר אסיה.
בוליווד וספיחיה
יש לך נתונים מדוייקים על מה שאמרת כאן? "תעשיית הסרטים הגדולה ביותר בעולם מבחינת תפוקה".
כי עד כמה שאני יודע, ה"עובדה" שבוליווד יותר גדולה מהוליווד, היא בסך הכל סוג של מיתוס, שתיירים ישראלים אוהבים לספר אחד לשני בהודו. בכל מקום שאני קראתי על זה, בוליווד מוגדרת "תעשיית הקולנוע השנייה בגודלה בעולם (אחרי הוליווד המקורית, כמובן)". כרגיל, אני אשמח לשמוע משהו מוסמך בעניין.
עוד שאלה מעניינת, היא האם כשאומרים בוליווד, מתכוונים רק לסרטים המופקים בהינדי, או גם לסרטים שמופקים בדרום? בטאמיל נאדו גם כן מפיקים המון סרטים, בעיקר באזור מדראס (צ'נאי), שכמובן דוברים את שפת המקום, טאמיל.
ואגב, באותה מדינה בדרום הודו, יש להם מנהג מעניין, לבחור את כוכבי הקולנוע שלהם, בשיטתיות, למשרת ראש הממשלה של המדינה (זאת ההגדרה, לא מושל כבארה"ב, והמישרה אכן נושאת איתה גם יותר כח). ולא שלאמריקאים לא היה את רונלד רייגן (ולפי "איש ההרס", עוד יהיה גם את שוורצנגר), אבל בהודו זה יותר מושרש באחוז הגדול של אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ושבעקבות זאת קל להם מאוד להצביע עבור אישים, שמוכרים להם ממסך הכסף.
הנה:
זה מכאן:
http://www.mary-kateandashleymagazine.com/bollywood.php
לא מקור אמין במיוחד, אבל הכי טוב שמצאתי אחרי ארבעים וחמש דקות בגוגל ואינספור איזכורים שוליים.
חוץ מזה, מדריך לונלי פלנט להודו טוען שזה אכן היה המצב בשנות השמונים. אולי משם כל אותם ישראלים הוציאו את ה'מיתוס' הזה?
יתר על כן, כך טענה אחת המורות שלי באוניברסיטה, שהתמחתה בקולנוע הודי ואף העבירה קורס על "קולנוע וחברה בהודו" – אתה היית מת על זה, טווידלדי, שניצקליין לידה אקסמן לשעבר.
וכשאומרים בוליווד מתכוונים לתעשיית הקולנוע ההודית. בכל השפות.
בסדר? מבסוט? אפשר ללכת לישון?
עקרונית אני מאמין
מבחינת כמות הסרטים, אני מוכן להאמין שבוליווד יותר גדולה מהוליווד. אבל יש קצת בעיה להסתמך על מגזין של מרי-קייט ואשלי כמקור מידע אמין.
אין לי מושג מה זה המגזין הזה,
אבל נראה לי שאתה צודק – לפי הניסוח ועיצוב השער זה כנראה לא יותר אמין ממעריב לנוער. מצד שני – זה באנגלית, ויש מספרים. זה צריך להיות מספיק מרשים P-:, מה לא?
זה בסדר,
אני לא אעלב.
זה יפה.
לא שאני בטוח שיש לך ממה. אני, בכל אופן, לא הבנתי את המשפט ההוא עד הסוף.
בוליווד בפסטיבל
לכל חובבי הודו כאן, ובעיקר לחובבי קולנוע הודי, שתדעו:
פסטיבל הקולנוע בירושלים מקרין שלושה סרטים הודים השנה.
אחד מהם, "לאגאן – היו זמנים בהודו" נחשב דוגמה מייצגת ומצויינת של סיפור בוליוודי (שירים, עצים וכדומה) שנעשה בסטנדרטים גבוהים מהרגיל אבל הוא עדיין בן 4 שעות.
ידידה שלי שראתה הקרנות לעיתונאים טוענת שזה סרט מהנה במיוחד, אם כי (כצפוי) קיטשי להחריד.
ביקורת על לאגאן
פורסמה באתר יעל מבקרת בקולנוע, נחשו מי עוד מוזכר בביקורת
http://movies.israel.net/yml.html
האזכור של רד ולונג אמנם נחמד,
אבל לא מפתיע במיוחד – מאחר (למקרה שלא ידעת) ואותה יעל היא כותבת ותיקה פה.
(חצי
): עם הכוח (והכסף)
באות הסחיטות. המאפיה הגיעה לבוליווד: http://www.showbizdata.com/contacts/picknews.cfm?id=29824