במקור: Dinner Rush
במאי: בוב ג'יראלדי
תסריט: ריק שונסי, בריאן
קלאטה
שחקנים: דני איילו, אדוארדו
בלריני, סנדרה ברנהרד,
ויויאן וו, מייק מקגלון,
ג'ון קורבט
…ואז היא אמרה לי: "אני מזמינה אותך לסרט. מתאים לך הערב?"
אמרתי: "איתך, תמיד מתאים לי! לאיזה סרט את מזמינה אותי?"
היא: "מה דעתך על 'דינר רש"'?
אני: "מה זה?!" (הטעמה מלרעית חריפה)
היא: "Dinner Rush. חפש באתר הזה שלך, עם הדגים והעיניים".
חיפשתי. לא דובים ולא דגים. הסרט רץ על מסכינו כבר יותר מחודשיים, ולא רק שאני שומע את שמעו היום לראשונה, גם לא הצלחתי למצוא שום אזכור ממישהו שכן שמע ואולי גם ראה.
הלכנו. מה כבר יכול להיות רע בערב קיץ שמתחיל במערכת מיזוג רבת עוצמה (שוב שכחתי ללבוש ארוכים) ומושבים מרופדים?
הפתעה!
נהוג לשמור את חוות דעתו האישית של המבקר לשורות הסיום, אז מבחינתי אלה יכולות להיות שורות הסיום: זה הסרט הכי כיפי שראיתי מזה הרבה זמן. תענוג ודאי (כמעט) לכל מי שיעזוב עכשיו את הכל וירוץ לבית הקולנוע הסמוך למקום מגוריו (אם מקום מגוריו במקרה סמוך לאחד משלושת בתי הקולנוע שמקרינים את 'דינר רש').
'ג'יג'יניו' היא מסעדה איטלקית בשכונת טרייבקה הניו-יורקית. לואי קרופה (דני איילו) הקים אותה והאביס בה – יחד עם אשתו המנוחה – דורות של חובבי מטבח איטלקי בסיסי. יחד עם שותפו, אנריקה, ניהל לואי מן המסעדה סוכנות להימורים בלתי חוקיים. אבל הזמנים השתנו. בנו של לואי – אודו – הוא שף יצירתי, חדשני, מוערך ומצליח, שתחת ניהולו המסעדה הפכה לאתר עליה לרגל לכל שועי העיר ופלצניה. לואי, האב, נפרד מעולם ההימורים, אבל עולם ההימורים לא נפרד ממנו: בריונים מבני תפוצתו מנסים לכפות עליו שותפות בעסקי המסעדנות וההימורים, ובמסגרת המאבק נרצח אנריקה, השותף, בתמונת הפתיחה של הסרט.
מכאן ואילך אנחנו הופכים לשותפים (פעילים למדי, ככל שאני יכול להסיק מתגובתי האישית לעניין) ל"סתם יום של חול במסעדה הכי חמה בעיר": המצלמה מתזזת בהיסטריה יחד עם ההזמנות למטבח והמנות המוכנות מן המטבח, בין היחצ"נית, המלצרים, השפים, שולחן המנהל ושולחנות הסועדים – שאליהם מסבים הערב, בצירוף מקרים מעניין, שני הבריונים שהוזכרו לעיל, קצין בכיר במשטרת ניו יורק, מבקר אמנות נודע (שניצקליין ניו-יורקי לאמנות פלסטית) ופמליית מעריציו ובני טיפוחיו. הבארמן השרמנטי מביס את כל לקוחותיו בחידוני טריוויה, ולצידו יושב וצופה במתרחש בעניין אנתרופולוגי איש עסקים העונה לשם קן (ג'ון קורבט, שמאז סיים את תפקידו המיתולוגי כשדרן הבית של תחנת הרדיו בסיסילי, אלסקה, הפך להיות המנהטנאי הסטריאוטיפי, על כל הסקס והעיר הכרוכים בזה).
אודו, השף המתנשף, אינו מחמיץ אף הזדמנות להזכיר לאביו שההצלחה באה בזכות כשרונו ובזכות הרוח החדשה שהביא עימו מ"תדמור" (או איפה שלא משתפשפים בלהיות שפים), ושהגיע הזמן להעביר לבעלותו את הנכס. האב שבע התלאות, מצידו, אינו מחמיץ הזדמנות ללעוס לנגד עיניו של הבן מאכלים מסורתיים שנמחקו מן התפריט המחודש. הירושה? חכה בסבלנות. המתח גובר כאשר למסעדה מגיעה מבקרת המסעדות
הנחשבת המכונה "נימפת האוכל" (מעניין על שום מה?). מזימות נרקמות עם הכנתה של המנה המיוחדת שהשף יוצר עבור הנימפה בהשראת חלומו הארוטי האחרון. מתי יגיע רגע השיא/הפורקן/הפתרון, ואיך?
זהו סרטו הראשון באורך מלא של במאי הפרסומות והקליפים בוב ג'יראלדי, שהוא, כמה מפתיע, גם בעליה של מסעדה ניו-יורקית המגישה אוכל איטלקי. בתור מי שהעדפותיו כוללות אוכל איטלקי וקולנוע, אני מרגיש שהאנושות יצאה מופסדת מכך שג'יראלדי השקיע עד היום דוקא בפפסי ובקליפים של מייקל ג'קסון. הבן-אדם רקח לנו כאן תבשיל מדהים שהחך הלא מקצועי שלי הצליח לזהות בו את הרכיבים הבאים: 1. דרמת פשע ופתרונה נוסח אגאתה כריסטי; 2. יחסי אב-בן כמיטב המסורת האמריקאית, אבל בלי קיטש; 3. עוד אמירה בשרשרת האמירות על הארוטיקה שבאוכל ועל הקשר בין טעם וסקס; 4. ירידה עדינה על מנהטן הדקאדנטית; 5. רוטב מאפיה איטלקית, טרי מסיציליה.
אתם יודעים מה? גם בתור תמריץ מעורר לאהבת המטבח, הסרט הזה משאיר מאחור את כל האהרונים והגיל-חובבים עם השום ושמן הזית שלהם. למרות הקלישאה, מומלץ להזמין מקום במסעדה טובה לאחר הסרט. עוד יותר מומלץ – להכין בבית ארוחה מלאת דמיון והשראה בהפקה עצמית: מנה ראשונה – לאכול לפני הסרט, ולאחר הסרט – את כל היתר.
ראיתי את הסרט ממזמן
והוא לא כל כך מהנה. הוא זורם מאוד, קליל מצולם בצורה יפיפיה והתאורה גורמת לך לרצות עוד.
היה יכול להחזיק אם היו מורידים את כל הסיפור הראשון, שאני לא אפרט עליו מטעמי ספויילר- אבל הוא ארוך, ולדעתי גם מיותר. הוא לא תורם הרבה מדי לעלילה- וגם עשוי בצורה מאוד קיצ'ית ומנופחת.
החלק השני לעומת זאת, כמו שכבר רשמתי זורם וקולח- ומשוחק טוב. וגורם לך מצד אחד לאהוב את הטבח 'היורש' ומצד שני לקללל אותו לכל אורך הסרט.
אה ושחכתי
אהרו"כ!
מתה על סרטי אוכל,
(במיוחד טמפופו ואוכל-שתיה-גבר-אישה), אבל חייבים לקחת בחשבון שסרט כזה גורם מאנצ'יז לא נורמלי. פופקורן פשוט לא מספיק כדי להשביע את הדחף הנורא לטרוף שנשאר אחרי סרט כזה.
באמת סרט שיוצאים ממנו
שבעים (סחטיין, גומל).
ושימו לב ש:
1. סרטים על אוכל בדרך כלל באים בזוגות. עכשיו יש במקביל גם את "המטבח של מרתה" (מודה, לא ראיתי).
2. יש מין קלישאה כזאת בסרטים על אוכל, שמי שמכין את האוכל הכי יוקרתי (או מישהו מהמקורבים אליו ביותר) בעצם הכי אוהב אוכל מאוד פשוט. יש את זה כאן עם לואיג'י וזה מאוד מזכיר, לדוגמא, את סצינת הסיום של "לילה גדול", וגם כמה מההתרחשויות ב"אוכל שתיה גבר אישה".
3. ייאמר לזכותם של יוצרים שעושים סרטים על שפים שהם מצליחים להפגין ידע מקצועי מרשים ביחס לסרטים על בעלי מקצוע יצירתיים אחרים. קחו, לדוגמא, סרטים על מוזיקאים או על מתמטיקאים – בכל הסרטים האלה שזכורים לי, כשהמקצוען מקבל הזדמנות להפגין את יכולותיו המתמטיות/מוזיקליות, מאוד ברור שהוא לא קיבל תדרוך מאיש מקצוע מספיק רציני. ב"דינר רש", לעומתו, וגם ברוב סרטי האוכל האחרים, הביאו אותה ביציאות מיוחדות-עד-זוב-ריר גם בקנה מידה חוץ-קולנועי.
בתיאבון.
תאר לעצמך
שהטבחים בסרט היו מדברים קולי-באבל ברמה של הטכנו-באבל בסרטי מחשבים. כל מי ששהה אי פעם במטבח מרצונו החופשי היה נשפך על הרצפה מצחוק, וצחוק ואוכל, כידוע, לא הולך ביחד (בעיקר אבטיח. ואני מדבר מניסיון).
נסה לצחוק
בעת אכילת פסטלים שזה עתה יצאו מהמחבת. כואב. בכל אופן בישראל לא עושים סרטי אוכל וגם אין קולי-באבל (כי אין תרבות גורמה), ולכן אפשר להמשיך לאכול אבטיחים. אבל בדינר רש וגם בסרטי אוכל אחרים יש דווקא ז'רגון מטבחי שמוסיף הרבה חן.
סרט אוכל ישראלי
מעולם לא חשבתי קודם על הרעיון של סרט אוכל עברי. לדוגמה – "פלאפל", סרטו עטור הפרסים והתשבחות של עמוס גיתאי, או "ניגוב מאוחר", זוכה האוסקר הישראלי מאת קוזאשווילי.
ג.
עזוב.
כבר כיסו את זה ב"קנטטה לשווארמה" של הגששים.
אף'חד לא יכול לתאר את הדרמה טוב יותר.
דני ויוליה
סיפור אהבתם קורע הלב והכליות של דני, היורש לאימפרית תנובה, ויוליה, הטכנולוגית החדשה של קו מעדני החלב של שטראוס. סיפור אהבה עשיר בסידן, שופע קצפת ושוקולד, של שני אוהבים הנקראים בין אהבתם חוצת הגבולות ובין נאמנותם לצדדים מנוגדים במלחמת הקוטג' הגדולה. סיפור האהבה הבנאלי לכאורה מסתבך כאשר לחייהם של שני הנאהבים נכננס צמד הנבלים פ. בריאות ומ. כשרות, אשר סגרו את קו היצור של יוליה לאחר ערב אחד מלא תשוקה ושיחול. האם יצליחו הנאהבים לשמור על גחלת אהבתם גם מול שני צדדי המתרס? האם יוליה תגלה את נוסחת הקסם שמאפשרת לקוטג' להשאר טרי גם שבוע אחרי שפתחו אותו? והיכן משתלב סוכן 0.5%, המרגל התעשייתי המוכשר בארץ?
או לחילופין
'השמרים בוכים בלילה': סרט קורע-לה על מהנס מזון בטכניון שמנסה לייצר יין וכל מה שיוצא לו זה רק טבעול תירס.
סרט אוכל ישראלי
"סחוג" של חנה אזולאי-הספרי.
כותבים את זה *זחוק*, לא סחוג.
היפ, היפ, הוריי!
אבא, מזל טוב.
סחתיין על הביקורת ה"סופרסופרסופר אטרקטיבית"
נתראה בשמחות.
פינוקיו!
מתחיל להיות קצת דביק כאן?
גם כן לא ראיתי אם את מנגבת בדוח או בסיבוב כדי לברר אם אכן את היא בתי האובדת…
גירסת ה''לא טעים לי'':
גם אני מחכה כבר הרבה זמן לביקורת על "דינר רש". הייתי כותבת אחת בעצמי, אבל חשבתי שהיא לא תעניין אף אחד, משום שלמיטב ידיעתי, הסרט מוצג רק בסינמטק (בת"א).
ועכשיו להתרשמות שלי: בעיני זה לא היה סרט כיפי כלל, בטח שלא מענג, ולצערי, בקושי מעורר תאבון.
העלילה לא ממוקדת ויש יותר מדי עלילות משניות. לא ברור אם זה סרט מאפיה, סרט על זריחתו של כוכב (במקרה הזה – בשמי המסעדנות), סיפור אהבה או סרט מתח. ושניצקליין היה מוסיף: סרט על יחסי אב בן כפונקציה של תחרות בין אחים.
את ''המטבח של מרתה'' ראית?
נהניתי מאוד
סנדרה ברנרד דומה לדליה איציק כסרומן לשייח' יאסין.
סרט מצויין
הסרט הזה מצויין, נהנתי לכל אורך הסרט. הטרחתי את עצמי עד לתל אביב הרחוקה רק בשביל הסרט הזה, והיה שווה כל רגע.
הצילום מדהים, לא ראיתי אף פעם סרט עם כל כך הרבה קלוז אפים, ודמויות מטושטשות. (בטח יש לדברים האלה שאמרתי מילים טכניות מסובכות שאני לא מכיר)
מישהו יודע מה הקשר של הג'ירדלי הזה ל"אוז" ו"רצח מאדום לשחור"? פשוט חצי מהשחקנים בסרט שיחקו באחת משתי הסדרות האלה. ובכלל כל הסרט הוא כמו פרק ארוך של אוז שבמקום בבית כלא מתרחש במסעדת יוקרה.
העובדה שיש הרבה עלילות משנה רק מוסיפה לסרט לדעתי. שוב זה מזכיר את אוז, ולדעתי מי שאוהב את אוז (בעיקר אם הוא אוהב את אלוורז) חייב לרוץ לראות את הסרט.
מישהו יודע איפה יש רשימה עם הקליפים והפרסומות שג'ירדלי עשה?
רשימה
http://us.imdb.com/BWorks?Giraldi,+Bob
אחרי קרוב לחצי שנה
שממש רציתי לראות את הסרט הזה – סוף סוף עשיתי זאת.
ואני מרוצה. מאד.
בדרך כלל כשאני רואה סרט אחרי שפיתחתי ציפיות כל כך גבוהות לגביו כמו שפיתחתי לגבי דינר רש – אני מתאכזבת (ולהיפך: את minority report אהבתי מאד, אחרי ששמעתי עליו ביקורות איומות). והפעם, אני מוכנה להכפיל ואף לשלש את הסופרלטיבים ששמעתי על הסרט, ולעשות כל מה שאני יכולה (שזה לא יותר מדי) כדי לגרום לכמה שיותר אנשים ללכת לראות את הסרט.
בניגוד למה שאמרו קודמי (נדמה לי שזו היתה אביגיל), אני נהניתי מכל אחת מעלילות המשנה, ולדעתי השילוב ביניהן היה מושלם. כל אחת מהן גררה את הסרט לכיוון שונה, וכל אחת מהן ריתקה אותי אל המסך. ויותר מכך, כל אחת מהעלילות נסגרה בצורה מסוימת בסוף הסרט, בלי סוף כפוי או "דאוס-אקס-מכינה" זה או אחר.
השחקנים… פשוט וואו. חד וחלק.
והאוכל, אחח, האוכל! בתור בשלנית חובבת, יכולתי רק להיצמד למסך ולחלום על היום בו אני אדע להכין כאלה מטעמים.
ממש חבל לי שהסרט לא הוקרן ביותר בתי קולנוע, אבל בהחלט היה קסם מסוים בלצפות בו בשישי בערב, עם עוד כ-50 אנשים מבוגרים ממני בכמה שנים טובות, עם כוס קפה ביד, ולהיווכח שיש עוד סרטים טובים בעולם.