לילו וסטיץ'

מאת
לורד סקץ'
– פורסם ב 6 ביולי 2002Posted in: ביקורות

במקור: Lilo and Stitch
תסריט ובימוי: כריס סאנדרס,
דין דבלואה
קולות: דביי צ'ייס, כריס
סאנדרס, טיה קאררה, וינג
ראמס, ג'ייסון סקוט לי

הכל התחיל לפני כמה ימים, כשישבתי בפאב נלוז באחד החלקים המפוקפקים של תל-אביב.
"היי, אתה לא ההוא שכתב פעם ביקורות על סרטים מצויירים לעין הדג?" פנה אליי אדם גבוה בחליפה זולה. לידו עמד חברו, נמוך ממנו בהרבה, בחליפה דומה.
"אני לא עושה את זה יותר. פרשתי" עניתי לו, וחזרתי למשקה שלי.
"שמעת על הסרט החדש ההוא, עם החייזר עם הארבע ידיים?".
"עזוב אותי," אמרתי, "זה כבר לא משנה. אין יותר סרטים מצוירים טובים."
הגבוה חייך חיוך קטן ושניהם זינקו עלי. איבדתי את ההכרה והתעוררתי קשור בחדר חשוך.
"מי אתם? מה אתם רוצים ממני?!"
"לורד סקץ', בכבודו ובעצמו" גיחך הנמוך מביניהם.
"לורד סקץ'… לא שמעתי את השם הזה כבר זמן רב…"
"אנחנו מהיחידה להגנה על תאגידים מרושעים ותאבי בצע" אמר הגבוה מביניהם, "באנו בשם דיסני. הגנת עלינו בעבר. אנחנו צריכים שתחזור לתפקיד".
"תשכחו מזה" השבתי בבוז, "פרשתי. מזמן. אני כבר לא עושה את זה. וחוץ מזה, זה כבר לא יעזור. דיסני לא הוציאו סרט ראוי לשמו כבר שנים. הם שוקעים, ושום דבר לא יכול לעצור את זה".
"אתה חושב שזה הכל?" הביט בי הנמוך במבט חודר, "לך אולי לא אכפת מדיסני, אבל הסיפור לא נגמר כאן… אם דיסני שוקעים, הם לוקחים איתם את האנימציה המסורתית. אף אחד לא יעשה יותר סרטים מצויירים".
"אתה חושב שאני לא יודע את זה?" התזתי, "אני יודע את זה טוב מאד. דרימוורקס לא יעשו יותר אנימציה אחרי ההצלחה הפושרת בקופות של 'סוס פרא'. אם גם 'לילו וסטיץ" ייכשל, אני לא רוצה בכלל לחשוב מה יקרה…"
שתיקה. האנשים בחליפות החליפו מבטים, ואז גררו אותי, בוכה ומקלל, אל אולם קטן בחלק הלא-מאד-מפוקפק-אבל-קצת של תל-אביב (רב-חן 2 .2!!!). שום דבר לא עזר. נאלצתי לצפות בסרט עד תומו.

ומה אני אגיד לכם? לא סבלתי. אפילו נהניתי.
'לילו וסטיץ" הוא סרט מצחיק, חם, שמספק שעה וחצי (פחות או יותר) של הנאה שסרטים של דיסני לא הביאו מזמן. כשהגעתי לסרט הייתי משוכנע שאני הולך להתאכזב, וזה לא קרה.

הסרט מספר על לילו, ילדה קטנה שחיה על אי בהוואי עם אחותה הגדולה, נאני, לאחר שהוריהן מתו. לילו אינה ילדה שהולכת לפי הכללים – יש לה צורת חשיבה ייחודית, אובססיה לאלוויס, ומעט נטיות אלימות. כדי להקל על בדידותה של לילו, מחליטה נאני לקנות לה כלב. לילו בוחרת דווקא בסטיץ' – בלי לדעת שסטיץ' (שנראה כמו דב קואלה בעל אזניים גדולות ועיני חייזר) הוא בעצם ניסוי גנטי מסוכן של חייזר-מדען-מטורף, שתוכנן לזרוע הרס בכל מקום אליו הוא הולך, ואשר ברח לכדור הארץ. המדען וחייזר נוסף ("מומחה" לכדור הארץ) נשלחים להחזיר את סטיץ' לשבי, כשבאותו זמן עובד סוציאלי ג'באר (שהשם "קוברה" מקועקע על פרקי אצבעותיו) בא לבחון האם נאני כשירה לגדל את לילו. כל זה גורם, כמובן, טלטלה הגונה למשפחה הקטנה.

הדבר הראשון הבולט בסרט הם הדיאלוגים. הם לא מה שהייתם מצפים מסרט אנימציה – הדמויות מדברות כמו בני-אדם, הן יודעות לאהוב ולהתעצבן, כמו שאנשים אמיתיים מדברים. קיבלתי את ההרגשה שבניגוד לרוב הפקות האנימציה מדובר בתסריט מובנה, מלא, שנכתב לפני ש"אמני הסיפור" – כאלה שבונים סצינות ובדיחות ברמת הציורים – נכנסו לעבוד על הסרט. גם הדמויות עצמן מעוצבות כך שיהיו דומות יותר לבני-אדם אמיתיים. השוו למשל את נאני, אחותה של לילו, שהיא לא בדיוק חומר לדוגמנות, ליסמין בעל הקימורים הבלתי אפשריים מ'אלאדין'. נאני דומה יותר לאישה בעולם האמיתי, לכן היא דמות אמינה יותר – ולדעתי בגלל זה היא גם יפה הרבה יותר.

לילו נותנת הופעה שמכניסה לכיס הקטן את רוב השחקנים-ילדים בסרטים הלא-מצויירים של השנים האחרונות. דביי צ'ייס, שעושה את הקול של לילו, עשתה עבודה מעולה – כמו גם האנימטורים שהפיחו רוח חיים בדמות. הרקעים, לאורך הסרט כולו, שמצויירים כולם בצבעי מים, מהממים ביופיים. האנימציה טובה כבכל סרט של דיסני, אבל עיצוב הדמויות מרענן, ייחודי ושונה מכל מה שדיסני עשו עד היום.

אז מה לא בסדר עם הסרט?
קודם כל, כפי שאמרתי, הוא נוטה לקיטש (בעיקר לקראת סופו). אפשר למצוא בו הרבה בעיות עלילתיות הרווחות באנימציה – למשל, השינוי הפתאומי והלא ממש מוסבר באופיו של סטיץ'. דמויות הרעים, למרות שהן משעשעות, לוקות בחסר ולא מספקות לסרט שיא (המדען המטורף, למשל, עושה מה שהוא עושה בסרט רק מתוקף היותו "מדען מטורף", שזה לפעמים מאד מצחיק, אבל מונע מממנו את המימד הנוסף שיש לדמויות הראשיות בסרט).

כריס סנדרס ודין דבלואה (או איך שלא מאייתים את השם שלו), במאים בפעם הראשונה, עשו את המיטב שלהם לעשות משהו חדש ולא דיסני-י. ההצלחה שלהם כבמאים חלקית – הם לא הצליחו להתחמק מהמבנה העליליתי הצפוי, וכמובן – מהמסר הקיטשי הצדקני שנדחף לגרוננו הענוג באלימות הדיסני-ית האופיינית (ששאר הסרט לא לוקה בה – הוא עדין בצורה יוצאת דופן) "'אוהנה' פירושו משפחה" – נאמר לנו יותר מדי פעמים לאורך הסרט, גם במקומות שבהם זה לגמרי לא שייך – "ומשפחה זה אומר שאף אחד לא נשאר מאחור (או נשכח…)". אבל צריך יותר ממסר קיטשי כדי להרוס את 'לילו וסטיץ", והוא שורד אותו ונותר כיף לצפיה.

למרות המגרעות (הנסלחות), 'לילו וסטיץ" הוא סרט טוב בעל רגישות ועדינות מיוחדות, דבר משמח בנוף סרטי האנימציה כרגע. האם הוא מנסה לחנך אותנו לערכי משפחה אמריקאיים? בהחלט כן. אבל אנחנו מאד נהנים בדרך. אני צופה שהוא יזכה למעמד מיוחד בעתיד, אחרי שהטרזנים והאטלנטיסים למיניהם יישכחו מזמן.

"נו, אז נהנית? יופי. עכשיו שב ותכתוב לנו ביקורת. ושתהיה טובה, כן? אנחנו עדיין כועסים על הבושות שעשית לנו עם 'אטלנטיס"'.
"או מה?" השבתי בלגלוג.
הגבוה צחקק ברשעות. "המשפחה שלך כלואה במתקן סודי של היחידה. אם לא נהיה מרוצים, הם ייאלצו לצפות ב'עולם המים' בהקרנה מחזורית, עד לשביעות רצוננו".

אז הנה, כתבתי. כי אני מ'לילו וסטיץ" למדתי משהו – "אוהנה" פירושו משפחה, ומשפחה לא משאירים מאחור (או שוכחים…).

תגיות: