רווק פלוס ילד

מאת
נונין
– פורסם ב 22 ביוני 2002Posted in: ביקורות

במקור: About a Boy
במאים: כריס ופול וויץ
תסריט: פיטר הדג'ס
מבוסס על ספרו של: ניק הורנבי
שחקנים: יו גרנט, ניקולס הולט,
טוני קולט, רייצ'ל וויז

א. על התרגום
איזה היגיון מעוות גרם למפיצים לתרגם מחדש את 'About a Boy' ל'רווק פלוס ילד', כשהספר עליו מבוסס הסרט כבר תורגם לעברית בשם 'על הילד'? 'רווק פלוס ילד' הוא לא שם עברי טוב, בדיוק כמו ש'נשואים פלוס' לא היה שם טוב ל-'Married with Children' ובדיוק כמו ש'ספורט 5 פלוס' זה לא מה שהבטיחו לנו.

ב. על הרווק
יו גרנט הוא בעיה בשבילי – הוא תמיד אותו בחור משועשע ונבוך קמעא שנקלע לסיטואציות מביכות ומשתחל מהן בעור שיניו המחייכות. לעיתים הוא פתטי ('נוטינג היל', למשל) ולפעמים חמוד עד כאב-בטן ('יומנה של ברידג'ט ג'ונס'). בסרט הזה הוא קצת משניהם, אבל יותר מכל הוא וויל, רווק בן 38 שמהווה מושא לקנאה עבור כל זכר ממוצע: יש לו בית מעוצב, הוא מרשה לעצמו לא להחזיר טלפון לתיירות שבדיות מאוהבות, ובנוסף לכל – הוא גם לא צריך לעבוד, כי אבא שלו כתב להיט כריסמס ענק לפני שנים רבות. בניגוד לרווקים יאפים אמריקאים בסרטים פופולריים, הוא אינו סובל מחוסר שינה או הזיות פסיכוטיות – אולי בגלל שהוא לא אמריקאי. מסוג הדמויות שמושכות כותבי טריילרים להצמיד אליהם את השורה "לוויל היה הכל בחיים… חוץ מדבר אחד…".

הדבר הזה שחסר לוויל – לפחות לפי חבריו הקרובים – הוא קשר יציב, מחייב ורציני. או בקיצור – חתונה וילדים. וויל עצמו נרתע מילדים כאילו היו פצצת אטום ניידת, וגם החברים שלו לא מזיזים לו כל-כך. אפשר לסמוך על זה שכשוויל משתחל לקבוצת תמיכה להורים בודדים, המטרה שלו היא לא לבכות ולהתרפק אלא רק להתחיל עם הנשים בקבוצה. אבל כאן נדחף לסיפור הילד.

ג. על הילד
מרקוס (ניקולס הולט, התגלית של הסרט), הוא ילד אינטליגנטי- אך-דחוי-חברתית המקיים קשר קרוב ומיוחד עם אמו החד-הורית, העובדת קשה כדי לפרנס בדוחק את שניהם. לא פלא שבתחילת הסרט הוא אומר שהוא רוצה להיות היילי ג'ואל אוסמנט – הרי הנ"ל גילם לפחות שני ילדים המתאימים לפרופיל הזה בדיוק ('החוש השישי', 'תעביר את זה הלאה') ובכלל, ראינו את הדמות הזו כל-כך הרבה פעמים בקולנוע בזמן האחרון שזה מעלה את השאלה האם לאימהות חד-הוריות לא נולדות לפעמים גם בנות.

מרקוס לא רואה אנשים מתים, ולא שואף לשנות את העולם. הוא רק רוצה להגיע בשקט מבית-הספר (שם הוא סובל) לבית (שם הוא סובל לא פחות), ושפיונה אמו (טוני קולט, גם היא מ'החוש השישי') תפסיק כבר לבכות. אימא, הוא מגיע למסקנה המתבקשת, צריכה בן-זוג, ולמטרה הזאת וויל נראה מתאים, פשוט בגלל שהוא בסביבה. וויל האפאתי מתקשה לסלק את הילד העקשן מחייו בעלילה שהיא אולי אינה הברקת המאה, אבל מצליחה לא ליפול לפחים הצפויים ביותר של הז'אנר. סמנו נקודה ראשונה לטובת 'רווק פלוס ילד'.

ד. על הסופר
ניק הורנבי כתב את 'על הילד', ואני לא קראתי אותו. ובכל זאת יש לי תחושה חזקה שהבמאים (כריס ופול וייץ, שהתעסקו בענייני התבגרות כבר ב'אמריקן פאי') נצמדו לא רע למקור. הסיבה היא קווי הדמיון החזקים בין הסרט הזה לבין 'נאמנות גבוהה', שמבוסס גם הוא על ספר של הורנבי: אותה קריינות מתוחכמת המתארת את העלילה מנקודת מבטו הצינית של הגיבור; אותם סיכומי ביניים שנותנים פאוזה נהדרת לנשימה (וחיוך כמעט בלתי-רצוני); ואותן דמויות גבוליות, שיש להן מה להגיד אפילו כשכבר אין להן מה להגיד. בסרט הזה אנחנו שומעים את מחשבותיהן של שתי דמויות (וויל ומרקוס), מה שמאפשר לפעמים צפייה על אותו אירוע משתי נקודת מבט שונות בו-זמנית. זה מצחיק, זה נוגע, וזה בעיקר כייפי, כמו צעצוע חדש.

אי-אפשר לצפות מהורנבי לתובנות עמוקות על החברה המודרנית (או הפוסט-מודרנית), וגם אם הוא נמנע מקיטש הרי זה רק כדי להחליפו בקיטש מתוחכם יותר. אבל אי-אפשר להתעלם מהרגישות שלו לדקויות של נקודת המבט הגברית על כל הקומפלקס הזה של אהבה, נשים, ילדים, עבודה וכסף, שגרמה לי פעם אחר פעם להזדקף, לחייך, ולהגיד: "וואלה. זה בדיוק ככה".

ה. על עצמי
אני לא מחבב גברים בדרך כלל, וזה שאני נמנה על שורותיהם נראה לי תמיד כטעות מצערת. גברים באים בדרך כלל בשני זנים: המאצ'ו הבטוח בעצמו והרכרוכי המתלבט. וויל, בתחילת הסרט, הוא קצת משניהם: מנוול לבחורות שהוא יוצא אתן ורכרוכי כשהוא נתקל במצבים מביכים (אחרי הכל הוא יו גרנט). מרקוס, הגבר השני בסרט, אמנם צעיר ממנו בשנים רבות, אבל כמודל גברי הוא מוצלח הרבה יותר: עצמאי ועומד על דעתו מצד אחד, אבל רגיש ואכפתי מצד שני. ואני, שאוהב ילדים אפילו פחות מגברים, נסחפתי אחריו למרות הכל.

ו. על הסרט
תמיד מגיע השלב הזה שבו המבקר הישר מביט על עצמו במראה ושואל: "מה, באמת אין לך שום דבר רע להגיד? איזה מין מבקר אתה?" בניסיון אחרון להיות מבקר ישר אודה שהסרט נגרר מדי פעם לשדות הקיטש (בעיקר לקראת הסיום), חוזר הרבה יותר מדי פעמים על משפטו האלמותי של ג'ון בון ג'ובי, "No man is an Island", ומכיל כמה דמויות משנה שהיו צריכות לקבל קצת יותר זמן מסך כדי שבאמת יהיה איכפת לנו מהן (לרובן קוראים 'אלי'). אבל אל תתנו לדברים הקטנים האלה לפגום בהנאה שלכם מסרט קטן שלא מנסה לשנות את העולם, עם ילד אחד נהדר, שאולי יום אחד עוד יהיה היילי ג'ואל אוסמונט.

תגיות: