מג'סטיק

מאת
אסטרו-נעמי
– פורסם ב 19 במאי 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Majestic
במאי: פרנק דרבאונט
תסריט: מייקל סלואן
שחקנים: ג'ים קארי, מרטין
לנדאו, לורי הולדן, אלן
גארפילד

אתם זוכרים את המורה המגעילה ההיא שחזרה ואמרה שיש לכם פוטנציאל לא מנוצל, וכמה שזה כואב לה? זה היה בכיתה ב'. רגע, בעצם גם ב-ג' וד' וה' וי"א. ועכשיו, אחרי שנים של שנאה ותיעוב, אני מוצאת את עצמי מזדהה איתה. לא, לא הפכתי להיות מורה ומחנכת בישראל, וגם אין לי ילדים. פשוט, ראיתי את 'מג'סטיק'.

מג'סטיק הוא סרט שהפונטציאל נשפך ממנו. מה זה נשפך? מכה בגלי צונאמי את האולם, החל מהטריילר ועד לכתוביות הסיום. אבל הוא כל כך לא מנוצל, שזה כואב, פיזית. הנה, אפילו קווי העלילה הכללים שלו מסריחים מפוטנציאל: פיטר אפלטון (ג'ים קארי) הוא תסריטאי מתחיל עם חלומות גדולים, בהוליווד של שנות החמישים. סוף סוף, אחרי כמה סרטים סוג ב', הוא מרגיש שהסרט החדש שהוא כותב עומד להצליח בגדול ולהקפיץ אותו מדרגה ברשימת התסריטאים. יש לו מכונית עם גג פתוח, חברה יפיפיה שהוא מאוהב בה בצורה זו או אחרת ועתיד ורוד. יש לו אפילו אשליות שהוא שולט בחיים שלו.

ואז, בוקר אחד, החלום האמריקני המתקתק הזה נקטע באיבו: הימים הם ימי ציד המכשפות של מקארתי, ואפלטון שלנו מואשם בקומוניסטיות. האולפן עוצר את הפקת הסרט שלו, שמו נכנס לרשימה השחורה, והחברה שלו עוזבת אותו. שבור ועצוב, לבד וכאוב הוא משתכר עד כדי כך שהוא מתחיל לדבר אל קוף צעצוע, ויחד עם הקוף הוא יוצא לסיבוב במכונית. אותה שכרות חוברת עם גשר לא מהימן, גשם פתאומי ועכבר קטן על הכביש – ואפלטון מוצא את עצמו ואת המכונית שלו בצד הרטוב של נהר סוער. כשהוא מנסה לצאת ממצב הביש הזה ראשו נחבט באחד מעמודי הגשר…

והוא מתעורר על חוף חולי של עיירה קטנה ופסטורלית. לאחר שהעיפו שני מבטים בפניו, תושבי העיירה הנ"ל בטוחים לחלוטין שהוא לוק – בנה המוצלח ביותר של העיר, שיצא למלחמת העולם השניה לפני תשע וחצי שנים ומאז נעלמו עקבותיו. אפלטון, מבולבל ותוהה, לא יודע אם עליו לתקן אותם או למלא את תפקיד הבן האובד – אתם מבינים, הוא איבד את הזיכרון לחלוטין. גם אנחנו, הצופים, לא יודעים מה נכון: התסריטאי החכם הקפיד שלא לספר לנו שום דבר על עברו של אפלטון/לוק לפני הנקודה בה מצאנו אותו בתחילת הסרט. מכאן, הוא ואנחנו פוגשים בחייה הקטנים של העיירה המתוקה, שאיבדה 62 מבניה למלחמה ומאז היא חייה את האובדן, וגם בהארי, אחד מתושביה הותיקים, שלמראהו של לוק אומר מיד, "לוק! אני אביך!". יחד עם אביו (או שלא), לוק פותח מחדש את 'המג'סטיק' – בית הקולנוע של העיירה שנסגר במלחמה. דמותו של לוק מתאימה מאוד לדמותו של אפלטון, כך שבעוד הוא מתאמץ בכוח להזכר בחייו הישנים בעיירה, אנחנו מנסים לגלות האם הוא לוק שהפך לאפלטון שחזר להיות לוק, או סתם זר שקיבל על עצמו את התפקיד שכולם מסביבו כל כך רוצים שהוא יגלם.

דרך הסיפור של לוק/אפלטון, הסרט מגיש על צלחת שפע של תהיות על המציאות והמלחמה, הצביעות האמריקאית וטיבה של אהבה. האם אפלטון הוא באמת לוק? האם זה באמת משנה, או שהוא יכול למלא את התפקיד רק כי זקוקים לו? האם צריך להזכיר את הבנים שנפלו במלחמה ולא לשכוח אותם, או להמשיך בחיים? "האם אמריקה שכחה את דרכה"? האם האהבה החדשה שמופיעה בחייו של אפלטון היא באמת שלו, או של לוק?

למי אכפת?

במקום לרמוז לכאן או לכאן, כל התשובות מופיעות, מלאות ושלמות וקיטשיות ואמריקאיות. במקום לעורר מחשבה, הסרט דוחף לנו לגרון את המסר הכל כך מלוקק שלו, עמוק עד שבא להקיא.

הביקורת החברתית שאמורה להופיע בסרט, התקופה, הגיבור שלא באמת שולט בחייו, ההשפעה של מלחמת העולם השנייה והחלום האמריקאי המעוות, כולם מזכירים עד להרגיז סרט אחר, מוצלח הרבה הרבה יותר: 'פורסט גאמפ', הסרט והאגדה. אבל בעוד 'פורסט גאמפ' נותן לנו לחשוב על הצביעות האמריקאית, אז והיום, בעודו רומז כלפיה בעדינות – 'מג'סטיק' צורח בקולי קולות: "היינו נורא צבועים! תראו כמה היינו צבועים פעם!"; בעוד 'פורסט גאמפ' מגיש לנו גיבור שלא שולט על חייו מכיוון שהוא מוגבל – ולמרות זאת אנחנו מזדהים איתו לחלוטין – 'מג'סטיק' מציג בפנינו את התסריטאי שנשלט על ידי האנשים שסביבו משום שהוא טיפש ואנמי, ולכן לא מעורר הזדהות בשום צורה שהיא; בעוד 'פורסט גאמפ' מכיל רגישות אמיתית שמוצגת בצורה עדינה דרך משחק משובח, 'מג'סטיק' עסוק בלמצוא תירוצים לדחוף לנו עוד סצינה סוחטת דמעות עם משחק מוגזם, ועוד אחת, ועוד אחת. ואז עוד אחת… וכולן כל כך קיטשיות, לא מוצלחות ולא אמינות, שהן מעלות גיחוך במקרה הטוב.

ובעוד 'פורסט גאמפ' מתהדר בטום הנקס המצוין, 'מג'סטיק' נפל קורבן לג'ים קארי, ולנסיונותיו הנואשים להוכיח לנו שהוא שחקן – כשהבעיה העיקרית של הסרט היא שהוא לא. כן, הוא עבר שיעורי משחק – זה לא עזר לו: כשהוא אמור לבכות, הפנים שלו מתעוותות כראוי, הוא משמיע קולות מתאימים וטיפות שקופות נוזלות מתוך עיניו… ואנחנו מגחכים. כשהוא אמור להתאהב הוא מביט במושא אהבתו במבט מעורפל ויש ניצוץ בעיניו, אבל אנחנו מגחכים. כשהוא אמור להיות שיכור הוא מתנדנד, מדבר אל הקוף בקול כבד, ומזיז את הגוף לאט לאט… ואנחנו נדים בראש ברחמים, ומגחכים. כי ללמוד משחק זה לא מספיק, כפי שמשנן לי המורה שלי יומם ולילה. כדי ללמוד משחק, כל שצריך זה רק זמן וכסף. כדי להיות שחקן – צריך גם כשרון, או לפחות איזה ניצוץ של אמונה פנימית שיתן תוכן לדמות הריקה. אני פונה מכאן בפנייה נרגשת אל ג'ים: יש לך פרצוף גמיש וחוש קומי – נצל אותם, ואל תכריח אותנו לסבול את המשחק המחריד שלך! בבקשה!

לזכותו של המג'סטיק יאמר שיש בו דברים טובים: חבויות בו בדיחות משעשעות מההסטוריה ההוליוודית, מתנה לצופה חד העין; נמצאים בו כמה שחקנים מופלאים – מרטין לנדאו (המשחק את הארי, אביו של לוק), למשל, די בכך שירעיד את שפתו ואנחנו כמעט בוכים. מחלקת ההלבשה עשתה פלאים, עד שלא פעם ולא פעמיים לחשתי באוזנו של בנזוגי היקר "אני רוצה את השמלה הזאת!".

אבל… הוא לא שווה צפייה בקולנוע. הוא ארוך ולא מעניין, יש לו פוטנציאל לא מנוצל, והוא לא מתעלה על 'פורסט גאמפ'.

תגיות: