כאוס

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 16 במאי 2002Posted in: ביקורות

במקור: Chaos
תסריט ובימוי: קולין סריאו
שחקנים: ראשידה בראקני, קתרין
פרוט, וינסנט לינדון, אורליאן
ווייק, קלואי למברט

הלכתם פעם לזונה?

אתם יודעים מה, זו שאלה לא מנומסת. לא שואלים ג'נטלמן איפה הוא בילה את הלילה, וממילא רק אנשים מאוד בודדים או נצלניים הולכים לזונות, ככה אומרים.

נשאל את זה ככה: ניצלתם פעם מישהי תמורת כסף? גם זה לא סביר. בעידן הסטוצים של ימינו, אף אחד לא צריך לשלם יותר ממחיר של ארוחה במסעדה.

ומה בכלל אתם חושבים על זונות? אתם סולדים מהן? אתם חושבים שהן אומללות? מוכות גורל? או לחילופין, פושעות חסרות מוסר שיש לסלקן אפילו משולי החברה? איך אתם מגיבים כשאתם רואים אחת כזו מרחוק?

ואם הזונה לא שומרת מרחק? מה אם מישהי כזו היתה נכנסת לכם לתוך החיים? נגיד, אתן ובן זוגכן נוסעות ברכב בלילה, באיזה רחוב צדדי בשכונה לא-במיוחד מוצלחת, ומישהי בלבוש מינימלי רצה לכם לתוך החלון, כששלושה ברנשים רודפים אחריה בכוונות זדון גלויות – תפתחו לה את הדלת? או אולי תישארו לשבת בפנים, מתוך תקווה שהברנשים לא יערבו אתכן בעל-כורחכן בסיטואציה.
וממילא מה לכם ולעסקיהן הפליליים של זונות?

פול בחר באפשרות השניה.

הלן ופול וידאל (קתרין פרוט ווינסנט לינדון), זוג צרפתים בורגנים בשנות הארבעים שלהם, לא ממש יודעים שמי שרצה מולם ברחוב היא זונה, אם כי ייתכן שהם מנחשים. בכל אופן, כאשר היא קוראת לעזרה – פול נועל את הדלתות. שלושת האנשים תופסים את הזועקת, וחובטים בה נמרצות עד שהיא נופלת מחוסרת הכרה. רק מעברה של משטרה ברחוב מבריח את הרוצחים-בפוטנציה, לא לפני ששמשת מכוניתם של בני הזוג מתלכלכת בדם.

בני הזוג חוזרים לביתם – לא לפני שעברו במכון לשטיפת רכב כדי לנקות את השאריות – שם הם נחלקים בדעתם לגבי המקרה: הלן היתה מעונינת לעזור, פול רק רוצה שאף אחד לא יטריח אותו בשאלות מיותרות. לא רק בנוגע לעניין הזה הם לא מסכימים: הזוג מתגלה חיש מהר כאחד מן הזוגות שהתחתנו רק כדי למסד את המריבות ביניהם. פול מסוכסך לא רק עם הלן, אלא גם עם אמו. באותה מסורת, בנם פאבריס (אורליאן ווייק), הגר עם ארוסתו פלורנס, מסוכסך עם הלן, וכשם שפול בורח מאמו בסיוע הלן, כך גם פאבריס בורח מאמו בסיוע חברתו.

לאחר סכסוך נוסף בין פול להלן, היא מחליטה ש: 1. נמאס לה מפול. 2. היא רוצה לברר מה שלום האלמונית מהלילה הקודם – היא מוצאת אותה בבית החולים, עם פרצוף משובש יותר ממייקל ג'קסון, חוסר הכרה מוחלט, ומצב פיזי בעייתי עד למאוד. כמו כן, כך מסתבר בהמשך, מיני טיפוסים חפצים ברעתה של החולה, המתאוששת מאוד לאיטה ולא מדברת עד חציו של הסרט בקירוב. כשהיא סוף-סוף מדברת, היא שוטחת סיפור מזעזע למדי על ניצול מיני, אונס, אלימות, ושאר מטעמים הנהוגים בעולם הזנות, וגם מרדף אחרי ירושה מכובדת מאוד מעורב בעניין.

במקביל, נקלע פאבריס לסכסוך עם ארוסתו, שאינה נלהבת לגלות שהוא בוגד בה (ועוד מחליף בחורה נאווה ביותר כמוה במישהי עם פרצוף-צנון, מנת משכל של דלעת וצחוק מעצבן). כתוצאה מהסכסוך הנ"ל, דירתו של פאבריס עוברת עיצוב פנים אלטרנטיבי בעזרת סכין מטבח והרבה מוצרי מזון, והוא נאלץ לחזור לגור בדירת הוריו. בהיעדרה של הלן הופכת הדירה לדיר – שכן כאב כן בנו: אף אחד משניהם לא יודע להפעיל מוצרים מתקדמים כגון מכונת-כביסה, שלא לדבר על שטיפת כלים, ולא מסוגל לתפקד בהיעדרה של אשה שתדאג לו.

לשבחו של הסרט, בכל החצי הראשון לא הצלחתי להבין לאן הוא חותר; התנהגות צפויה אינה מחטאיו של התסריט, ולרוב גם לא האכלת הצופה בכפית במסרים של הסרט. כל דקה שלישית בקירוב מצאתי עצמי מנסה לנחש מה יקרה בהמשך – ובחלק ניכר מן הפעמים טעיתי. מה גם של'כאוס' יש כמה עלילות משנה: העלילה הראשית היא סיפורה של נעמי (הזונה), ובמקביל מתנהלות – או לא מתנהלות – מערכות היחסים בין פול והלן, פאבריס והבחורות בחייו, הלן ואמו של פול, וכל הדמויות בינן לבין עצמן. לכולן יש מידה זו או אחרת של אי סדר בחיים ובדירה, מה שבהחלט מצדיק את שמו של הסרט. עלילות המשנה הללו קשורות זו בזו בדרך לסיום, שם נפתרות כל – או על כל פנים רוב – התסבוכות בצורה המניחה את הדעת, מבחינת הגיון תסריטאי.

ככלל, אהבתי את הסרט, אבל לא בדיוק נהניתי. 'הנאה' עבורי אינה מונח מתאים לתיאור סרט כזה, שהוא מאוד מטריד. הסיפור העיקרי שלו שוטח סיפור של בחורה אמיצה מאוד, שנאבקת בחיי זנות שנכפים עליה. הסיפור הזה מציג תמונה קודרת מאוד הן של חברות שבהן "מעמד האישה" הוא אולי כינוי לשרפרף במטבח, והן של סחר בנשים, הכשרה לזנות, ניצול מצוקה וחיי זוועה שנכפים על כאלה שהגורל לא שיחק להן – כל הזונות בעצם. אין כאן הירואיזציה של אחד המקצועות העתיקים בעולם (המקצוע הראשון הוא חקלאי, אגב. כתוב בתנ"ך), נהפוך הוא: מוסד הזנות, והחברה המאפשרת אותו, מוצגים כאן במלוא כיעורם, ובצורה אפקטיבית מאוד, חסרת שמאלץ או מלודרמטיות. החלק הזה של הסרט מסוגל להפוך קרביים, ובצדק. אלא שזה לא מספיק: אם הסרט היה בא רק כדי לתאר מצב, אפשר היה להחליף אותו בכתבת תחקיר חושפנית ומזעזעת, ונעבור לפרסומות. היתרון של הסרט על פני כל כתבה כנ"ל היא שהוא לא רק מתאר מצב אלא גם מספר סיפורים, ואת הסיפורים – הן המרכזי והן הצדדיים – הוא עושה בצורה מוצלחת: גיבורי הסיפור לא הופכים רק למייצגי תפקיד כלשהו בסאגה החברתית של הבמאית – הסיפור הוא קודם כל שלהם.

אפשר להסתכל על הסרט כדרמת מתח גם מבלי להתייחס לתופעות החברתיות שהוא מתאר, אף כי לדעתי זאת החמצה; אבל בין כה ובין כה, יש לסרט עלילה, והעלילה מותחת, ומרתקת, גם אם לא תרצו לראות בה מסר חברתי.

הסיפורים המשניים טובים פחות – בעיקר בשל שבלוניות ושוביניזם נשי: כל הגברים בעלי התפקידים המשמעותיים בסרט הם או פושעים, או שלומיאלים חסרי עקרונות, מוסר ורגש, החיים את חייהם תוך הסתמכות על אלו שלצידן שידאגו לכל הפרטים הקטנים, ותוך רדיפת-שמלות גועלית ובלתי-פוסקת. סטריאוטיפיזציה בולטת כזו היא לא יותר לגיטימית בעיני מסרט בו כל הנשים מוצגות כסמרטוטי-רצפה חסרי שכל, ומה שלא נסבל בכיוון אחד לא נסבל גם בכיוון השני. האם זה אומר משהו על רמת סיפורי המשנה? לא. סיפור יכול להיות מצוין גם אם אינני מסכים למילה אחת ממנו. אבל ב'כאוס' העניין חורג מגדר חוסר הסכמה והופך לחוסר סבירות ולגיחוך, שיתאימו אולי לקומדיות צרפתיות, אבל לא לסרט מתח בלתי-מצחיק-ברובו. שלומיאליותם של הגברים מוקצנת עד לאבסורד (עם כל הכבוד, יש גברים, כולל עבדכם הנאמן, המסוגלים להפעיל אפילו מיקרוגל, ולא רק מכונת כביסה), וכן גם 'אחוות הנשים' המופיעה לא פעם בסרט (למשל בדילוג בין סצנות שבו שתי נשים הופכות בין לילה משונאות לחברות טובות, ללא שום הסבר על התהליך או הגיון מיוחד).

גם הסיום בעייתי, מפני שהוא גולש לשני מחוזות שהסרט נמנע מהם רוב הזמן: הצפוי והקיטשי. אין בהכרח רע בצפוי וקיטשי, אבל על רקע הפיכת הקרביים שהסרט מלעיט אותנו בה קודם, הסיום הוא, איך לומר, קצת מאולץ.

אבל אל תתנו להסתייגויות האלו להפריע לכם. 'כאוס' הוא סרט טוב, אפילו טוב מאוד. הוא מצולם ומשוחק כראוי. ראשידה בראקני (נעמי) משכנעת מאוד הן כחולה חצי-משותקת, הן כזונה והן כזוממת מזימות ברמה בינלאומית. קתרין פרוט מתנהגת כמו הליידי שסוף-סוף החליטה להתפוצץ מכעס, וכשזה קורה כמעט ואפשר לראות את מעטה הנימוס מפנה את מקומו למטען צד, וגם להיפך – האצילות, כנראה, מחייבת. ווינסנט לינדון גם הוא זועף זעף משכנע בהחלט. זהו תפקידו העיקרי בסרט, וכמעט ואפשר למנותו לסגנו של אלאן ריקמן בתחום הזעפת הפנים. למרבה המזל, על אף שהסרט צרפתי לחלוטין, הוא נשמר מהמלכודת המוסיקלית האופיינית לסרטים צרפתיים (כלומר ליווי אקורדיון מעצבן ומיותר בכל סצנה שלישית), מה שמקל מאוד על הצופה המאזין.

והסרט עצמו? עוכר שלווה, מטריד, אפל פה ושם – ומוצלח מאוד. אולי הוא גם יגרום לכם למחשבה שנייה בפעם הבאה שאתם עוברים ליד אזורי זנות, כגון בורסת היהלומים ברמת גן, או על השאלה מי משלם בדייט ראשון.

תגיות: