נפלאות התבונה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 22 בפברואר 2002Posted in: ביקורות

במקור: A Beautiful Mind
במאי: רון הווארד
תסריט: עקיבא גולדסמן
על פי ספרה של סילביה נסאר
שחקנים: ראסל קרואו, ג'ניפר
קונלי, אד האריס, פול בטאני

ההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים, או יותר נכון, על ידי התסריטאים שלהם. סרטי ביוגרפיות המבוססים-על-סיפור-אמיתי תמיד מנסים למכור לנו שלא משנה אילו מכשולים עומדים בדרכך או מאיזו נכות אתה סובל – בעזרת התמדה, עקשנות וכמובן, אהבת אמת תוכל להתגבר על כל דבר, לממש את חלומך ולהיהפך למרות הכל לצייר בעל שם עולמי. אפשר גם פסנתרן. לזה אנחנו המתמטיקאים קוראים "הנדסה מהופכת לצרכי עיוות סטטיסטי", או במילים פשוטות יותר: עבודה בעיניים. סרטי ביוגרפיות נעשים רק על, לצורך הדוגמה, מתמטיקאים גאונים שהצליחו להתגבר על מחלת הסכיזופרניה ולזכות בפרס נובל, כמו ג'ון נאש. אבל על כל ג'ון נאש אחד יש בוודאי 3.6 מתמטיקאים גאונים סכיזופרנים שלא הצליחו להתגבר על מחלתם ולא קיבלו שום נובל, ו-234 סכיזופרנים שלמרבה החוצפה אפילו לא נולדו מתמטיקאים גאונים. אבל עליהם לא עושים סרטים, ולכן שיעור ההצלחה בסרטי ביוגרפיה הוא 100%. מהרגע שמצאת בסרט מבוסס-על-סיפור-אמיתי מתמטיקאי סכיזופרן – הלך המתח, אתה יכול להיות בטוח שהנובל כבר אצלו בכיס, ואולי גם כמה אוסקרים.

ואכן, 'נפלאות התבונה', מועמד להמון אוסקרים, ובינתיים זכה כבר בהמון פרסים אחרים והופיע בהמון רשימות "10 הסרטים הטובים של השנה" של מבקרים נחשבים קצת יותר ממני. מצד שני, הטריילר שלו גרם לו להראות כמו רצף קלישאות מאוס שכמוהו לא ראינו מאז 'להתחיל מחדש' – לא זה עם טום הנקס, זה עם גליה אלבין. המציאות, כרגיל, יושבת באמצע (שורה 6, כסא 14). הסרט הוא לא טוב כמו הביקורות עליו ולא גרוע כמו הטריילר שלו. מכיוון שזה עדיין משאיר טווח טעות רחב מאוד, נבהיר באופן ממוקד יותר: 'נפלאות התבונה' הוא סרט מאוד בינוני. מרתיח כמה שהוא בינוני.

זה לא הסרט בעצמו שמעצבן כל כך, כמובן. אם מישהו רוצה לעשות סרט בינוני – תפאדל, חופש הבינוניות הוא זכות בסיסית המוענקת לכל אזרח במדינה דמוקרטית. הבינוניות אחרי הכל היא הציר שעליו סובב העולם. מה שגורם לורידים במצח שלי לפעום בקצב לא אחיד הוא כל אותם פרסים, תשבחות ומועמדויות לאוסקר. זה? הסרט הטוב של השנה? מה עם 'ממנטו'? מה עם 'A.I.', 'מפלצות בע"מ', 'מולין רוז", 'שרק' או 'שר הטבעות'? לא חובה לאהוב את כל הסרטים האלה, אבל הם לפחות לא נראו כמו שידור חוזר של סרטים אחרים. בתחילת הסרט אומר ג'ון נאש, השחצן הזה, למתמטיקאי אחר: "קראתי את שני המאמרים שלך, ואני מאמין שאין באף אחד מהם רעיון מקורי או מחשבה יצירתית אחת". מוזר, זה בדיוק מה שאני חשבתי על הסרט הזה.

כן, ג'ון נאש היה שחצן. הוא תמיד ידע שהוא גאון, ושאם הוא רק ישרבט על מספיק חלונות, מוחו היפהפה יפיק בסופו של דבר את הנוסחה המתמטית פורצת הדרך שתשנה את פני עולם המתמטיקה. והוא צדק, אבל לפני שהעולם הספיק להעריך את התגלית, נאש גויס למטרות מעשיות יותר: הצלת האומה האמריקנית. לרוסים יש פצצת אטום חדשה וניידת (נשבע לכם. פצצת אטום ניידת. הרבה יותר מוצלחת מאשר הסוג הישן, זה שמחובר לרצפה) שהם מנסים להבריח לתוך ארה"ב כדי לפוצץ אותה במרכז אוכלוסין כלשהו. המרגלים המתכננים את הקנוניה מתקשרים ביניהם באמצעות הודעות מוצפנות בתוך מגזינים. נאש הוא היחיד שמסוגל לפענח את הצפנים האלה, אבל כמובן שעליו לשמור על העניין בסודי סודות, מה שעשוי להיות מביך. לך תסביר שאתה קורא 'פלייבוי' בשביל המסרים הסמויים.

ראסל קרואו הוא ליהוק מוזר לתפקיד מתמטיקאי, אלא אם כן בין פיתוח נוסחאות חדשניות בתורת המשחקים לחיפוש צפנים במדריך הטלוויזיה הוא העביר הרבה שעות בכל יום במכון הכושר: האיש פשוט שרירי מכדי להיות מתמטיקאי – הוא שיחק לא מזמן גלדיאטור, לכל הרוחות! בנפח של ראסל קרואו ממוצע אחד אפשר להכניס בערך שלושה מתמטיקאים ממוצעים. למרות הבעיה הפיזית הזאת, המשחק של ראסל דווקא מרשים מאוד: הוא מצליח ליצור ממוצע מדויק, מחושב סטטיסטית עד לספרה החמישית אחרי הנקודה, של כל שחקן הוליוודי ששיחק אי פעם אדם מוגבל שכלית או בעל בעיה נפשית, מדסטין הופמן ב'איש הגשם' עד טום הנקס ב'פורסט גאמפ'. את אלישיה – תלמידתו, המתאהבת בו בלי שום סיבה מיוחדת – משחקת ג'ניפר קונלי, שחקנית שאני מאוד אוהב עוד מימי 'לבירינט', וכאן היא ממש בסדר. לא, באמת. שום תלונות. היא גם לא עושה שום דבר ראוי לציון, אבל זה פשוט בגלל התפקיד חסר העניין שהיא קיבלה. מה היא כבר צריכה לעשות – לבכות מדי פעם? על זה לא מקבלים אוסקר. סליחה, בעצם כן.

הבעיה היא בתסריט. 'נפלאות התבונה' הוא אחד מאותם סרטים שבהם אנשים דבקים בקלישאות ששמו בפיהם וימשיכו לדקלם אותן ויהי מה, אפילו אם כל ההיגיון והשפיות בעולם יתייצבו נגדם. קחו למשל את השורה: "אלוהים הוא בוודאי צייר. אחרת למה יש כל כך הרבה צבעים בעולם?". היתרון של השורה הזאת הוא שהיא נשמעת מצוין, אם אתם אוהבים שמאלץ בסגנון הזה. החסרון שלה הוא שהיא בולשיט מוחלט. תשאלו כל מעצב גרפי או צייר: יש מחסור אדיר בצבעים בעולם. עכשיו כשהכניסו לשימוש את הסיומות החדשות לכתובות אינטרנט, הגיע הזמן גם להמציא כמה צבעים חדשים. כבר הרבה זמן אני מתכנן לצבוע את תקרת החדר שלי – חשבתי על סגום בהיר, אולי טינגריל.

גם ברגעים הכי טובים שלו, הדמויות ב'נפלאות התבונה' לא נשמעות כמו שאנשים מדברים באמת, אלא כמו תסריטאי תאב-אוסקרים. העלילה ברובה – כבר אמרנו – היא עניין סטנדרטי. קריירת הריגול של ג'ון נאש היתה יכולה אולי להפוך למשהו מרתק, אבל אפילו התפנית המפתיעה בה תגרום לדה-ז'ה-וו חזק אצל צופים בעלי ניסיון. הביטו רגע אחורה: לא כל הצופים שמאחוריכם פוערים את פיהם בתדהמה. חלקם סתם מפהקים.

תגידו שאני לא הוגן עם הסרט, שהוא לא כל כך רע, שלא נתתי לו צ'אנס. אתם צודקים. סרטי ביוגרפיות קיטשיים הם ז'אנר לגיטימי, ואם אתם אוהבים כאלה, 'נפלאות התבונה' הוא בדיוק הסרט בשבילכם. אבל מכאן ועד לשלל העיטורים והכיבודים שהסרט זוכה להם – הדרך ארוכה. אילו זה היה סתם סרט מהשורה לא היה לי שום דבר נגדו, אבל מזוכי אוסקר אני מצפה ליותר. נפלאות לא תמצאו פה, וגם לא הרבה תבונה.

תגיות: