במקור: Amelie
יותר במקור: Le Fabuleux destin d'Amelie Poulan
במאי: ז'אן-פייר ז'אנה
תסריט: ז'אן-פייר ז'אנה וגיום לורן
שחקנים: אודרי טוטו, מתייה קסוביץ, קלייר מורייה, איזבל נאנטי, דומיניק פינון
מביקורי הקצר ורב-הרשמים בפאריז חזרתי עם דעות מוצקות מאוד לגבי העם הצרפתי כולו. בין סיור בארמון ורסאי לבין תצפית ממגדל אייפל הצלחתי לשרטט מספר מסקנות לגבי העם שמוכן לאכול רגלי צפרדע ועוד משוכנע שזה טעים:
1. הם קיטשיים להחריד (ראיתם פעם תספורת של פודל צרפתי?).
2. הם סטייליסטים להחריד (לצרפתי הממוצע יש יותר סטייל באצבע השלישית בכף הרגל הימנית מאשר לכל ישראלי ממוצע).
3. הם שומרים על ארשת של פאסון צרפתי כאילו היתה אוצר בלום (להחריד).
הצרפתים המוצלחים גם מסוגלים לשלב בין התכונות, למשל: הם עוטים פרצופי-פאסון בסטייל, או מפגינים קיטש סטייליסטי. 'אמלי', בתור סרט צרפתי, מצליח לענות על כל חוקי היסוד הצרפתיים הללו ולהיות גם סטייל, גם קיטש וגם פאסון בו זמנית, ואפילו בלי לעלות על עצבי הרופפים.
ל'אמלי' הגעתי עטורת ציפיות מכאן ועד להודעה חדשה. כל מי שצפה בסרט טרח לרומם, לפאר, להלל ולשבח אותו כאילו היה מינימום 'הנסיכה הקסומה', כך שלפני שדרכתי על רצפת האולם הדביקה נאלצתי לשנן באזני עצמי במשך שלוש דקות תמימות ש'זולנדר' יחשב בעיני כיצירת מופת לעומת הסרט הזה, רק כדי להנמיך קצת את הרף ולתת ל'אמלי' צ'אנס הוגן.
אמלי פולן היא מלצרית פריזאית צעירה וחולמנית. משפחתה המסוגרת וילדותה הבודדה הביאו אותה להחליף חברים ממשיים בעולם דימיוני עשיר ולהנות לבדה מההנאות הקטנות של החיים. גם כבוגרת היא מעדיפה להשאר בבדידותה ובעולמה הפרטי, עד שיום אחד היא מוצאת במקרה תיבת אוצרות של ילד קטן שגר בדירה שלה לפני שנים רבות. אמלי מחליטה לנסות ולמצוא את בעל התיבה, וכי אם ישמח בהפתעה תמשיך לנסות ולשפר את חייהם של אחרים בעזרתם של מעשי קסם קטנים שכאלו. ואכן, לאחר האיחוד המרגש בין הילד שבגר לבין הפיצ'יפקעס המהוהים שלו, ממשיכה אמלי לשמח שכנים, מכירים, ידידים ועמיתים לעבודה במעשים קטנים משמחים ובמתנות שאין להן ערך כספי, אך יש להן ערך רגשי רב.
הו, האידיליה… מבחינתי, אנשים שעושים מעשים טובים הם כאלו שלא עוקפים אותי בגסות בתור בסופרמרקט ולא צופרים לי בעצבנות כשמתחלף האדום ברמזור, כך שעם ארסנל הציניות שלי, תיאור העלילה היבש של הסרט לא נשמע כמו משהו שיביא אותי לסף דמעות ויעביר בי צמרמורות רגש עדינות.
ואז נכבשתי.
מישהו חמק לקולנוע, התיישב בכיסא שמאחוריי ובזמן הפרסומות המקדימות, כשהייתי עסוקה בנשנוש חטיף שוקולד יקר-ערך מהמזנון, האלמוני ההוא גנב לי את הציניות. ממש כך – את כל כולה. הצעד הבא במזימה האפלה שנרקמה כנגדי היה הקרנת הסרט כשאני חשופה לעיני העולם ללא שכבות הגנה, אפילו בלי מקל סרקסטיות אחד קטן. כדי להתמודד ניסיתי להזכיר לעצמי שאני אנגלופילית מושבעת ועל כן חייבת לתעב את הצרפתים (ובעיקר את הצרפתיות). ניסיתי גם להזכיר לעצמי שאת הסרט הזה מפיצים עוכרי הדי.וי.די 'סרטי שפירא' ועל כן אסור לי לחבב את הסרט – וגם התוכנית הזו כשלה. ניסיתי, ניסיתי, קיויתי, קיויתי ושום דבר לא עזר – לא יכולתי שלא להתאהב באמלי ובדמויות שמקיפות אותה: שכן חולה במחלת העצמות הפריכות, חברתה ההיפוכונדרית, אביה המנוכר, ירקן גס רוח ועוזרו הרגיש, בחור תמהוני שחוצה את דרכה ועוד כהנה וכהנה. בפאריז, מסתבר, לא חסרים טיפוסים ביזאריים שמצטלמים מצוין לסרטים צרפתיים. טיפוסים מהסוג שכשהם מתיישבים לידך באוטובוס אתה מנסה להזיז חצי תחת הצידה כדי שהמוזרות לא תהיה קרובה מדי.
הצילום הוסיף לטעמי רבות לסרט. אמלי עצמה – השחקנית אודרי טוטו ('ונוס ביוטי') – כמעט ואינה מצולמת כלל בזויות שגרתיות, אלא בעיקר מן העורף, מן הצדודית, מתנוך האוזן ומכל מקום אחר שלא יראה רגיל – דבר שרק מדגיש עוד את היופי הבלתי שגרתי ואת עיני השקד המדהימות שלה. תשומת לב רבה שהושקעה בסטייל צרפתי אופייני בפרטים הקטנים, בלבוש ובאביזרים מעבירה בעצם חלק נכבד מהפואנטה של הסרט: הדברים הקטנים הם החשובים. הם אלו שעושים את החיים למה שהם. נשמע פלצני? או-הו, כמה שאתם צודקים, אבל איכשהו הסרט הזה מצליח להעביר את הפואנטה הזו בלי להשמע כאילו שהוא מצטט חצי מהטקסט של 'הנסיך הקטן'. איכשהו הצרפתים הצליחו להתחמק עם גלולת המתיקות הזו יחד בו זמנית עם קריצה. איכשהו הסרט הזה מעביר את התחושות האלו בלי לגרום לי להקיא, ואיכשהו הסרט הזה הצליח להוליך אותי במחילות האלו שמובילות מהיציאה של אולם הקולנוע היישר אל הקניון העמוס והרעשני כשמרוח לי חיוך ענקי על הפנים.
לראות (גם אם רק בדי.וי.די מאזור 1 כנגד השפירא), להנות, ורק לא לשכוח שמדי פעם מותר להשכיב את גישת האנטי הכללי לישון. איך אמר איזה בלונדי צרפתי אחד קטן במדבר: "הדברים החשובים באמת סמויים מן העין".
- אתר רשמי צרפתי
- אתר רשמי אמריקאי
- אודרי טוטו – אתר מעריצים
- מתייה קסוביץ' – אתר רשמי
- פריז
- הנסיך הקטן
- מתכון להכנת רגלי צפרדע
אהרו''כ
האם שפירע הם גם המשווקים של דויד זון 2 בארץ?
של הסרטים שלהם, כן.
הביקורת הטובה שלך
כמעט וגרמה לי לשנות את דעתי על הסרט. אחרי הביקורת המהללת המיליון במספר, אתה חייב לחשוב שיש משהו מיוחד בסרט הזה. אבל לא. אני בשלי, ואני לא אראה את הסרט מכמה סיבות:
אני שונא סרטים זרים בכלל, ואת הסרטים הצרפתיים אני פשוט מתעב. השפה שלהם היא מכוערת ובלתי נסבלת.
הסרט נראה לי כמו הדבר הכי קיטשי שיצא לקולנוע בשנה האחרונה. הביקורת טוענת כי זהו קיטש שלא מפריע להנאה מהסרט, אבל קיטש מהסוג של "אמלי מנסה להסב אושר לסובבים אותה באמצעות מתנות קטנות וחסרות חשיבות חומרית" הוא יותר מדי בשבילי. העלילה נשמעת משעממת, לא מעניינת וקלישאתית ביותר.
אה, וכמעט שכחתי, הסרט מופץ על ידי שפירע.
יפה, אל תיכנע
אני מכיר אישית מישהו שלם שפשוט סבל בסרט הזה. וגם הוא שונא סרטים בשפות "זרות".
אני? אני אחד מאותם מיליון שאהבו. כי זה פשוט סרט מקסים בעיני. גם מצחיק.
ואהבתי מאד את הביקורת, סרין.
הביקורת הטובה שלך
כמה מטופש צריך להיות על מנת לחרוץ משפט על משהו שעוד לא ראית. מפליא לראות דעתנים המציגים מצגת אוילית כל כך של רעיונות. בהצלחה בהמשך.
מטופש מאוד.
מה שאמרתי על הסרט היו הסיבות שאני לא אלך לראות אותו. הסרט לא מעניין אותי, וציינתי את הסיבות לכך. מה הבעיה עם זה? בסך הכל אמרתי מה נראה לי שיהיה בסרט, ומה אני חושב שאני לא אוהַב בו במיוחד. לא "חרצתי משפט" על שום סרט, זו זכותו של כל אדם לאהוב את מה שהוא רוצה, פשוט ציינתי את הדעה שלי על הסרט, שהיא במקרה זה שלילית, כפי שהיא עולה מהביקורת.
מה, לא ראיתי את הסרט, משמע אין לי שום זכות לקבוע מה אני חושב שיהיה בו שלא מוצא חן בעיני? אז בשביל מה יש ביקורת אם לא בשביל לדעת קצת יותר על הסרט, על העלילה שלו ועל הרמה שלו לדעתו של המבקר?
ואני חושב שיכולת לכתוב את התגובה קצת יותר יפה.
מטופש מאוד.
ראשית כל, קבל את התנצלותי. בקריאה חוזרת הטקסט אכן נראה, איך לומר זאת… תוקפני משהו. אולם… 1.כאשר אתה כותב אודות "הקיטש" בסרט ומבסס את המנעותך מהסרט על בסיס זה, אין מנוס מהמסקנה שאתה אכן חורץ משפט על הסרט ( אותו,כזכור לנו, לא ראית (ולא תראה)). 2. כבודה של הביקורת במקומה מונח אולם הסתמכות עליה לצורך הגדרה קולעת של סרט מסויים היא נמהרת.נמהרת מידי…. ולא שאמלי סרט זוהר במיוחד, חביב ולא יותר, אולם מספר הפעמים ששמעתי xעל סרט מסויים שהתגלה כשונה לחלוטין מאותו x גורם לי להפנים את העובדה ששיח אודות אמנות נשאר לעד בגבולות הסובייקט המכיר, כי היצירה, כל יצירה, היא בסופו של דבר של האדם הפרטי הצופה בה, הצוחק והדומע.
כי באומנות, אין דבר כזה שאין דבר
כזה, כאילו.
אומנות זה סובייקטיבי. אומנות זה לא דבר מוגדר. אומנות יכולה להיות ציור של אדם בן 70 שמצייר באופן מודע כמו ילד בן 7, אבל אם ילד בן 7 יצייר את אותו ציור זה לא ייחשב אומנות.
אפשר לא לדבר על אומנות?
הכריחו אותנו לראות את הסדרה "מקום תחת השמש" ברצף בלי הפסקה (ארבעה פרקים, כל אחד חצי שעה) והאומנות הישראלית כבר יצאה לי מכל החורים.
התנצלותך התקבלה בברכה.
תשובה ל-2: אתה טוען שהסתמכות על הביקורת לצורך הגדרה קולעת של הסרט תהיה שגויה, וצודק לגמרי. אבל מה, היות וזו לא הביקורת הראשונה שאני קורא על הסרט, והיות ושמעתי מדי הרבה אנשים את דעתם על הסרט, לפי דעתי אני יכול לקבוע מה יש בו שאני לא אוהַב. אמנם אני לא יכול להיות בטוח בכך עד שאני באמת אצפה בו, אבל מה שכתבתי היה מה שאני משער שיהיה בסרט.
לא נראה לי שאני אהנה בסרט הזה, בניגוד להרבה אחרים, וזאת בגלל הסיבות שציינתי בהודעה הקודמת. ברגע שאתה קורא על הסרט בכל כך הרבה מקומות שונים, ובכולם שומע את אתו הדבר, אתה חייב לחשוב שמה שאומרים הוא נכון באיזשהו שלב, לא?
לא הבנתי איך המשפט האחרון שלך מתקשר לדיון שלנו. כל יצירה היא של האדם הפרטי הצופה בה, כמובן. אני לא אמרתי לאף אחד שלא כדאי לו ללכת לראות את "אמלי", ולא אמרתי משהו על כל אלו שנהנו מהסרט. מה שאמרתי היה שסרט מסוג זה לא מענין אותי במיוחד, ושאני לא אלך לראותו.
אני שמתי את עיניי עליך.
חכה,חכה,אנחנו עוד נראה אותך משנה את דעתך!
סרט פרסומת מענין
אני חושבת שאני אקנה כרטיס לפאריז ואולי אנהל פרשת אהבים עם צרפתי לא מגולח ומחוסר עבודה אבל מלא שיק, וכן גם הקרם ברולה נראה לי. עבודה נהדרת של קופירייטר מוכשר
סרט צרפתי
"אין טוב ממראה עיניים" ולפי דעתי במקרה של הסרט הזה זה יהיה טיפשי מאוד לא לראות אותו מתוך עיקרון שלפיו אתה לא רואה סרטים צרפתיים.הסרט הזה לפי דעתי הוא אחד ההברקות הגדולות שנעשו בקולנוע בשנה האחרונה,הוא גם מצחיק,דרמטי,ואיפלו מצליח להיות קיטשי בלי להמרח בלי סוף.עוד נקודה בנוגע לקיטשיות – הדמויות עצמן בסרט אינן קיטשיות בכלל, תפניות העלילה הן אלה שנותנות לסרט את קיטשיותו,ובסרט הזה זה נעשה בצורה מצויינת. בנוגע לסרטים צרפתיים בכלל כדיי שתתחיל לראות כמה – בזמן האחרון הקולנוע הצרפתי נמצא בעלייה חדה גם בתחום הקומדיות וגם בסרטי הפעולה ,לדוגמא כמה סרטים שלפי דעתי טובים מאוד: "לצאת מהארון" סרט קומי מאוד משעשע, "דוברמן" ו "נהרות הארגמן" סירטי פעולה שמשתווים ואף עולים על הרבה סרטי פעולה אמריקאים.וישנם עוד הרבה סרטים – "הנערה על הגשר" , "הדירה" וכד'…
אני דווקא רואה
סרטים צרפתיים, ואפילו ראיתי חלק מהסרטים שהזכרת. אני פשוט לא אוהב את הקולנוע הצרפתי. אז נכון שהגזמתי בתאור שלי את הקולנוע הזה, אבל אין להסיק מההודעה שאני לא רואה סרטים צרפתיים. אני רואה אותם, בדיוק כמו שאני רואה סרטים זרים אחרים. אני פשוט לא אוהב אותם רוב הזמן. הייתי רוצה לקחת בחזרה חלק מהדברים שאמרתי, זו הייתה טעות לומר שאני שונא קולנוע זר בדרך שאמרתי את זה. אני לא שונא אותו, אני פשוט לרוב לא אוהב אותו, ונהנה ממנו פחות מאשר בקולנוע "רגיל".
כמעט מעורר אמפתיה
זאת ההגדרה הכי טובה שהצלחתי למצוא למה שאמלי הזה עשה לי.
וזה לא רע בשביל צרפתים, שלמרות ניסיונם לשכנע אותנו שהבריטים קרים, לא יצליחו להסיר את המחסום שרוחבו כעומקה של התעלה האנגלית, בינם לבין אהבת אדם. בשבילי, אמלי הוא לא יותר מנסיון (מוצלח למדי, חייבים לציין) ליצור אמפתיה באמצעים של בינה מלאכותית – כמו רובוט שמנסה להראות שהוא אוהב.
חיוך על הפנים!
גם אנחנו (זה סרט שחייבים ללכת אליו עם מישהו שאוהבים) יצאנו עם חיוך על הפנים (שלי גדול יותר, כי אני יותר רומנטית). אחרי הרבה נפילות בזמן האחרון בכל מיני סרטים שהם "כמעט", סוף סוף נהנינו הנאה שלמה בסרט אחד: מהמשחק, מהצילום, מהעלילה
(לא הזכרת את הסיפור הבלשי, סרין) סוף 
, מהצרפתית (בעיקר של המספר), ומהמראות של פריז המקסימה.
הסרט אומנם מכיל כמויות לא מועטות של קיטש, אבל אם צופים בו, כמו סרין וכמונו, בלי הציניות המרושעת הטבועה בנו מימים ימימה, נהנים ובגדול.
מי את, ומה עשית עם סרין שלנו?
וואו, סרין, לקרוא ביקורת אוהדת לחלוטין שלך, ועוד על סרט רגשני וכאילו פלצני…העולם השתגע :-)
לאור הביקורת שלך, אולי אפילו אני אלך לראות את הסרט הזה, למרות סלידתי מסרטים צרפתיים.
דרך אגב – מה זה פאסון?
זה ברור,
פאסון זה סוג של מאפה אוורירי שצרפתים קונים כל בוקר.
לא. זה קוראסון
פאסון זה לב בספרדית.
וואלה?
קרואסון זה לא שם של מנהיגה פיליפינית?
למעשה, קוראסון זה לב בספרדית… או ליתר דיוק
corazon (אוף, למה אין לי איות ספרדי במקלדת הזאת? יש שם גרש קטן, תדמיינו אותו).
__________________
יום לא-הולדת שמח,
גל
הפאסון
"פאסון" פירושו בצרפתית "סגנון" או "אופן". למעשה, מדובר במין ארשת של חשיבות עצמית מקומית, מן הסוג שניתן לכנות בצורה פחות יפה גם כ"תקוע לו מקל בתחת".
הסלנג הצבאי אימץ לו את השימוש במילה (בעיקר בחיל הים). דוגמה למצב שמתאר פאסון הוא מצב שבו חייל מלוכלך כולו מכף רגל ועד ראש בג'יפה דוחה במיוחד ועל פניו הבעה וגינונים של דוגמן מסלול מלוקק בתצוגת אופנה של ז'אן פול גוטייה. בחור זה "שומר על פאסון".
תודה רבה על שנשארתם עימנו לדקה של אטימולוגיה לוקאלית-אורבנית פוסט-פסבדוניסטית.
מזל טוב!
בשעה טובה ומוצלחת, ביקורת על אמלי! ועוד ביקורת אוהדת, ועוד מסרין. לא יכול להיות יותר טוב.
אני וחבר מרעי (איזה שבעה או משהו כזה) הלכנו לראות את הסרט אחרי עוד משמרת מעייפת, וכולנו, כאחד, לחמנו בהצלחה בעפעפינו המאיימים להיעצם ויצאנו מחייכים וטובי לב.
למחרת, בארוחת צהריים, היו ויכוחים האם הסוף היה מתאים או לא, ואני (דווקא אני) טענתי בתוקף שלסרט אופטימי שכזה לא יכול להיות סוף אחר. כנראה שגם מעטה הציניות שלי נפגם בעקבות הסרט.
המון תודה, באמת !
כאילו, ספויילר אולי ?!?!
דג, אודה אם תמחק.
איפה ספוילר?
הוא רק אמר שהסוף מתאים.
אמנם לא ראיתי את הסרט
אבל אני לא רואה מה ספויילר בכך שהסוף אופטימי? זה די ברור. זה כמו שתגיד שבסוף הסרט "רמבו" הוא מנצח את כל הרעים. זה לא היה ברור למישהו?
איפה ספוילר?
אם אתה מספיק חכם כדי להגיע למשוואה הזו שניסחת, בוודאי הצלחת עוד קודם להבין שהסרט הוא סרט אופטימי, חיובי ומחוייך (ע"ע סוגיית גניבת הציניות של סרין, מאורע שלא סביר שיתרחש בסרטים אפלים, אלימים ו…ציניים). כך שבעצם לא היית צריך להיות מופתע מהידיעה שהסוף הוא טוב.
כל עניין הספויילרים יוצא קצת משליטה, כך נדמה לי. מה, כבר אסור להגיד את המילה 'סוף' בלי לסמן ספויילר? לא בכל סרט הסוף הוא הדבר הכי משמעותי. באמלי הדרך אל הסצינה האחרונה היא מה שעושה את הסרט למה שהוא.
אלה היו 60 שניות (או יותר, תלוי במהירות הקריאה) על ספויילר, כן או לא.
אבל דוקא בסוף הסרט
מבינים שהדברים הגדולים הם החשובים באמת! היא יכולה להמשיך לעשות מעשים טובים, לשמח אנשים, לשנות את חייהם, יותר או פחות, אבל הצורך העמוק שלה הוא באהבה אמיתית. בזוגיות. וזה לא הדברים הקטנים בחיים… בלי זה אני חושבת שהיא היתה אומללה. לדעתי נתינת חשיבות לדברים הקטנים מסייעת לה להגיע לדברים החשובים באמת… אבל הם עדיין הדברים הקטנים.
ניסוח אחר
"נתינת חשיבות לדברים הקטנים מסייעת לה להגיע לדברים הגדולים… מה שמוכיח שהדברים הקטנים הם החשובים באמת".
ג.
אבל, לא...
איך אדע אם זו רק את? אבל אני סבור שלא, ואולי זה רק אני.
ג.
ביקורת טובה ועוד מסרין?
אני חושב שזה היה השטן שאמר "קר כאן או שזה רק אני?"
אבל עדיין, זה לא נראה לי מהסרטים שאני יכתת את רגליי לקולנוע בשבילם.
מי הזמין את הזכות לכתוב ביקורת למפלצות?
ודרך אגב, לכל חובבי הסרטים הצרפתיים: היה פעם בערוץ הסרטים סרט נחמד שנקרא Traffic De'Influence (אם אייתי את זה נכון) על שוטרת קשוחה שצריכה להעביר שני אסירים צווארון לבן (או כחול, לא יודע מה ההבדל) לכלא בזמן שכל צרפת שובתת. סרט משעשע מאוד למי שיכול לשים עליו את הידיים.
אתה בטוח שזה לא היה..
בטוח שלא.
למרות שטעיתי באיות. וצריך לבטא את זה בצרפתית.
http://us.imdb.com/Title?0188246
אחלה
ביקורת לסרט מתקתק שמדביק לך חיוך ענקי למשך שבועות.
אחד כזה שחוזר למס' דקות כששומעות או קוראות ביקורת אוהדת(קשה היה למצוא אחת של-לא)
ממש צירוף מקרים, שביום פירסום
הביקורת, קיבלתי עבודה בשיעור צרפתית לבחור נושא שמעניין אותי בתרבות צרפת ולחקור עליו.
אפשר לנחש שבחרתי בקולנוע הצרפתי, ולכן אבקש מכל מי שיש לו או יודע איפה למצוא חומר על הקולנוע הצרפתי, שיפרסם פה או ישלח לי לאי-מייל.
תודה מראש.
אותי לא הרשימה אמלי המפגרת
אוקיי, אז היו צילומים ממש מסוגננים, ובכלל הכל נראה נורא צרפתי עם הקפדה על כל הדברים הקטנים, אבל בדרך נשכחו:
1. הדמויות – טיפה אמפטיה אי-אפשר להרגיש כלפי דמויות שכל מה שאתה יודע מגיע מהתסריטאי ולא מהסרט עצמו. אמלי אמורה ליות מין נערה-אישה שלא מצליחה לבנות קשר עם אנשים. נו באמת ! זה קשקוש. היא מאד חיננית, אפילו בעלת בטחון ומסתדרת טוב מאד עם כולם. אז מה הקטע ? הקטע שרצו שנחשוב עליה משהו מסוים, אז מצאו קריין או דמות אחרת שתאפיין אותה ככה.
כנ"ל לדבי החבר שלה. "מבולבל, נורא מבולבל", למה ? כי ככה כתוב בתסריט !
1. העלילה – איזה מין סיפור מפגר זה ? מה הוא מנסה להגיד ? איפה הקונפליקט ? מה בדיוק מתפתח פה ? וואו, אז אמלי בהתחלה חששה מהקשר עם הבחור ואחר-כך כבר לא. פששש
ואיך מסתדר הטוב לב שלה עם ההתעללות בירקן ? לי ממש הפריע מופע הסלפסטיק המתעמר.
ונסיים במטאפורה: כמו קרם הברולה שאמלי סודקת את הקרום שלו,… אה, בעצם לא.
לא הרשימו אותי כל הטריקים של העריכה (נהדרת) והעיצוב (באמת נהדר. במיוחד כל הצילומים בתחנת הרכבת).
ובלי קשר לציניות, מבחינה קולנועית הסרט לא טוב. עדיין לא הצלחתי להבין איך מתרגשים ממנו. וזה לא שאני לא רוצה… אני לא יכול.
טוב, אני אטפל בפריט
אחד מהרשימה שלך, ואשאיר את השאר למי שטוב לו ושמח.
לגבי טוב לבה של אמלי, אני חושבת שהיא אנושית, ולא במיוחד טובת לב. היא רוצה לגעת באנשים, להזיז אותם, אבל לא בהכרח רק מרצון לשפר את מצבם. לי זה נראה כאילו זה נבע גם מסקרנות שלה לגבי מה היכולות שלה בתוך העולם להשפיע ולשנות. חשיפת צד "שלילי" באישיותה הופכת את אמלי לדמות שלמה יותר, שלא תמיד פועלת מתוך רצון להיטיב, אלא מתוך דחפים פנימיים שלה (כמו כעס או נקמה).
נדמה לי שהגעת לסרט בידיעה או רושם שאמלי אמורה להיות מעין "מלאך" טוב, אבל האמת היא שהתדמית שנוצרה לסרט הינה כזו הרבה יותר מהסרט עצמו. יחד עם זאת, גם בעיני מופע "הסלפסטיק" היה מעט מטריד.
הקונפליקט של אמלי, איך שאני מבינה אותו, הוא באופן בו היא תופסת את עצמה: כמי שרוצה לחיות למען אחרים, או למען עצמה. איפה הפוקוס בחיים שלה. בעיני המסר הוא שהנתינה המלאכית, והמעורכות בחייהם של אחרים דוקא אינה מספקת והיא לא יותר מפאזה בחייה שמאפשרת לה בהדרגה להתקרב לאנשים אחרים.
דוקא בעניין של חוסר יכולתה של אמלי להשתלב היטב בחברה אני מסכימה איתך, זה נראה מעט לא אמין משום שהיא באמת מצטיירת כאדם נעים. אבל יש הרבה אנשים מעניינים, נעימים ומופנמים שאין להם הרבה חברים. הרבה דברים בחיים הם סתם נסיבות. נסיבות חייה היו כאלו של בידוד והיא נשארה מבודדת. כך אני מסבירה זאת.
ובעניין הקרם ברולה… המממ
לא חשבתי על זה מהזווית הזאת.
שלמה כמו ירח בראש חודש
פאף! מטאפורה.
מה עם קצת קשיים ? סבל ? כאב ? כל החיים שלה זה שיגועים: נחליף לירקן את המגפיים, ניקח ת'גמד, נזייף מכתב לשכנה… לא ממש נבנית כאן דמות שלמה.
והקונפליקט של "לעזור לאחרים או לעצמי ? לאחרים או לעצמי ? טוב, לעצמי" לא ממש עוזר לה.
אותי לא הרשימה אמלי המפגרת
לא הבנתי משהו קטן. אם אתה אומר שהעריכה היתה נהדרת, הצילומים היו מקסימים והעיצוב היה נפלא, איך בדיוק הסרט לא טוב מבחינה קולנועית? נראה שהתכוונת שאולי התסריט לא מתוחכם במיוחד, אבל העשייה עצמה של הסרט היא נהדרת. בסך הכל באמת לקחו סיפור מסגרת די פשוט (למרות שאישית מאד אהבתי את קטעי הקריינות ואת דמות האהוב) והצליחו להעביר אותו בצורה מאד יפה ומרגשת.
חוץ מזה, זה שאמלי נחמדה ונוחה לא בהכרח הופך את זה למוזר שאין לה חברים. קודם כל, כל מי שמכיר אנשים שלא חיים במדינת ישראל הקטנה בה כל אחד בתחת של השני יודע שלרוב האנשים אין שם חברים אמיתיים וקרובים שמעורבים להם בכל דבר בחיים, אלא יותר מכרים מהעבודה או מהפאב שנפגשים איתם במקומות מסוימים. שנית, אני חושבת שדי הבהירו את העובדה שהיא מנותקת מהחברה מתוך בחירה ולא בגלל שהחברה מנדה אותה בעל כורחה.
עוד תגובה
אני רוצה לחדד משהו נוסף על התגובות שכבר נענו לך:
ונצ'יק: למשל במשחק באנטנת הטלויזיה של השכן. אולי לי היה קל להיות אמפתית כלפיה כי אני יכולה להבין את היחס שלה לאנשים.
מבחינת בטחון עצמי – אמלי כבר בילדותה מראה סימני בטחון ועצמאיות,
אמלי בודדה, אבל בוחרת להיות כך, בעולם שלה. היא משפיעה על האנשים שסובבים אותה בנקודות מאוד ספציפיות ותוך שמירה על מרחק מהם בדרך כלל. בסופו של דבר, היא עושה את המעשים האלו כי הם גורמים לה להרגיש יותר טוב. כמו שג'יי אמרה, במעשיה היא מצליחה להתקרב באמת אל אנשים כפי שלא הצליחה מעולם, ולראיה: יחסיה עם השכן החולה.
היא בודדה כי ככה מספרים לנו
אני לא השתכנעתי שיש לה בעיה לתקשר עם אנשים. היא מסתדרת יופי עם השכנים שלה, וגם בעבודה.
אבל אם עוד כמה לא יסכימו איתי אז אני אשתכנע ואפסיק.
אין לי טיפה כבוד עצמי. טיפה.
עידן הבדידות
בדידות היא לאו דווקא פונקציה של בעיית תקשורת עם אנשים. מן הסתם, בתור בן אדם שיוצא מביתו ועובד עם אנשים היא חייבת לנהל אינטרקציה מינימלית עם אנשים והיא עושה רושם של אחת שטובה בכך. העניין הוא שהיא מעדיפה, לפחות בתחילת הסרט, את חברתה שלה על פני חברתם של אחרים בשעות הפנאי שלה. בדידות היא לא קללה, היא יכולה גם לנבוע מבחירה ומהבחינה הזו הגיוני מאוד שילדה שגדלה הרבה לבד תאהב להיות לבד גם כבוגרת.
לא הבנתי כלום
אני חושב שהסרט הזה הוא הרבה יותר עמוק מהקיטש שהודגש – גם פה וגם בשאר הביקורות במקומות אחרים. לא ממש הבנתי אותו, אבל שימו לב לנקודה פעוטה: אמלי לא מצליחה לעזור כמעט לאף אחד (חוץ מאשר הקופסה האמורה). הפלישה הכי משמעותית שלה לחיי אחרים היא דווקא אכזרית ונקמנית, לא חיובית ותורמת.
נראה לי, אבל אני באמת לא בטוח, שכל הרעיון של הסרט הוא להראות שבמקום ללכת במעגלים, לנסות למצוא דרכים עוקפות, להמציא יצירות דמיוניות ומסובכות – במקום כל אלה, צריך פשוט לנסות לתקשר עם אנשים אחרים, באמת, בתמים וברמת המציאות.
חוץ מזה שהעובדה שהצילום, בימוי, משחק, פסקול, טכניקות עריכה, המספר ברקע וכל אלו עשויים בצורה מופתית, מה שמגביר את ההנאה (ומסביר קצת את תחושת המתיקות שבאמת קיימת בסרט) אבל לא ממש מסביר את הפואנטה.
אתה אומר שלא הבנת כלום,
אבל אני "לא הבנתי" כמוך, אז אולי הבנו בכל זאת?
יופי!
כך שהונג-קונג וכל הציניות שלך לא עמדו במבחן של "אמלי".
אני באמת רוצה את הסרט הנ"ל, אך טרם הספיקותי.
ביקורת שנונה.
ובגלל שאני מאוד אוהב ציטוטים, אני גם אסיים את ההודעה באחד כזה (גם אם כל קשר בינו ובין הביקורת מקרי בהחלט):
"כי מהו האושר,
אם לא
להאמין בחלום,
וללכת לאורו?"
(א.ד. גורדון)
בתגובה הבאה שלי אני אביא ציטוט של אצ"ג.
יאללה אצ''ג יאללה!
כן, כן, בבקשה! לא רק אד"ג, תביאו אצ"ג!
ג.
לסרג'יו פנית - לא טעית!
"לסרג'יו פנית – לא טעית! מיד קיבלת – ציטוט של אצ"ג!" (ורסיה שלי על משפט ממפורסמות "גבעת חלפון אינה עונה")
ובכן –
"עם אינו שלם ללא ארץ שלמה." (אורי צבי גרינברג, הידוע יותר בכינויו המקוצר אצ"ג)
הי הי! אני יותר ציני!
באמת שזה מפתיע אותי, אבל הסרט הצליח בעיקר לעצבן אותי.
של הדמיון שבו הבחור מסתבך עם שודדי טילים גרעיניים אפגנים וכו' (סוף 
),
אחרי שטיפוסה כמו סרין, שבד"כ אין מה להתחרות בציניות שלה, המליצה על הסרט, אפילו השתכנעתי ללכת אליו.
התחיל סתם, אכן.
התחיל להשתפר בהמשך, אכן.
כמה מהדמויות נוגעות ללב,
אכן.
אבל אמלי בעצמה: נוירוטית בצורה בלתי-חביבה בכלל, ומעמידה את כל משחקי החתול והעכבר שאני מכיר גם יחד כתעלולים בלתי-מזיקים. בערך בשליש האחרון של הסרט, אחרי שעד אז דעתי הכללית היתה "חמוד", זה הפך ל"אדיוטי ובלתי נסבל". אמלי התחילה לשטות בבחור האומלל, למחזר את עצמה, ובכלל לעלות על העצבים.
אפילו הקטע המופתי
לא הצליח למחוק את הרושם המעצבן של אמילי האובר-אקטינג, מאני-דיפרסית ומעורערת כליל.
ואני לרוב דווקא אוהב "סרטים זרים".
בהחלט לא מתעלה על פורסט גאמפ.
זה מה שאני אמרתי...
(ראה את התגובה הארוכה שכתבתי למעלה אשר מאוד לא ממליצה על הסרט הזה)
הי הי! אני יותר יפנית!
נוירוטיות – כן, אין ספק שיש לה מקום בסרט. כנראה שאלי הטיפוס של אמלי – החצי מתבודד והחצי תזזיתי פשוט דיבר יותר.
לי נראה מאוד הגיוני שבחורה בודדה תשחק המון משחקי רוצה-לא-רוצה עם בחור שמעניין אותה.
מה בדיוק עיצבן אותך בהתנהגות שלה?
אוף!
זה נורא כמה שאת צודקת!
סקרנית לדעת מה נורא בעיניך, עתיד היחסים שלהם, או העתיד שלנו כמין הפתטי ביותר במערכת השמש?
העתיד שלנו כמין הפתטי ביותר....
מה גם שברור לי כשמש שאם אמלי במציאות היתה נפגשת איתו מיד ונענית לחיזוריו הוא היה זורק אותה תוך שבוע כי היא כבר לא מהווה לו אתגר ולא עושה לו פרפרים בלב….
עכשיו זה כבר דורש סיספונד לא נורמלי.
ציניות, גנבים ומה שביניהם
מכיוון שבזמני הפנוי אני ממלא מקומו של הבלש "מוח רב כוח" (או איך שקראו לו), קראתי את הביקורת וההערות ופתרתי את התעלומה:
צד א (להלן סרין) נהנתה מהסרט, לאחר שגנב שפל גנב ממנה את הציניות (ואני מצטט: "האלמוני ההוא גנב לי את הציניות. ממש כך – את כל כולה").
צד ב (המיוצג על ידי פו וטווידלדי) טוען "לא גנבים ולא סרט טוב".
לאחר מחשבה עמוקה הגעתי למסקנה, אך קודם אנקדוטה: לפני יותר מעשר שנים הייתה בקולנוע פרסומת לקפה עם דיאלוג ער בין אלברט אילוז, על מסך הכסף, ושחקנית בשר ודם בקולנוע (הפעם הראשונה והאחרונה שאני ראיתי דבר כזה. חוץ מזה, זה היה יותר מרשים מהסרט).
ובכן, המסקנה שלי היא שהגנב בו פגשה סרין *לא* עובד עבור מפיצי הסרט אלא עובד כ-freelancer, ולכן הרבה אנשים שהולכים לסרט לא פוגשים בו, והציניות שלהם קוטלת את הנאתם.
חוץ מזה, אולי כבר יש לו מספיק ציניות ועכשיו הוא בכלל גונב דברים אחרים, אבל זה נושא לחקירה נפרדת וזה דורש עדות בכתב מסרין (כולל לקיחת טביעות אצבעות ומסדר זיהוי).
עד כאן מהבלש "אל חשש, חלב ודבש"
ונסיים בציטוט מסרט הקאלט הישראלי הבלתי נדלה: "הו, הא, מה קרה? אכלנו, שתינו, בלענו אותה".
ציניות, גנבים ומה שביניהם 2
ובכן, ככל הנראה שהגנב ישב בשורה 4 במושב 11 וזכה בשמפו שהוחבא מתחת לכסא ועל כן הלך לחפוף את ראשו.
האמת היא שהפרסומת הזו היתה הרבה יותר מוצלחת כשהאולם היה מלא ובן אדם ממש ישב במושב הספציפי הזה. אני נכחתי בהקרנת אמצע שבוע ריקה למדי שבו בחורה בעלת תלתלים שופעים קיבלה את הכרטיס המיוחד לשם הפרסומת, אבל היא לא הבינה למה דפקו אותה במקומות גרועים כשהאולם כמעט ריק ועברה מקום. ולמי שעוד לא הבין על מה אני מדברת – היתה פרסומת בקולנוע לשמפו שבמהלכה דיבר הקריין אל היושב בכיסא מסוים שמתחתיו הוחבא שמפו מתנה. מרנין.
למה בין הלינקים יש מתכון
לרגלי צפרדע?
לא ראיתי את הסרט (אין לי זמן…) אז אני לא יודעת איך זה קשור. גם אף פעם לא אכלתי רגלי צפרדע.
איך אני יכולה לדעת איפה הסרט מקרין באיזור שלי?
לפעמים צריך רק לקרוא:
המתכון לרגלי צפרדע מופיע בלינקים לשם נוחיותך: באם בעקבות קריאת הביקורת (בה הוזכר המאכל) תחפצי להכין לעצמך רגלי צפרדע ולהחליט האם הן טעימות לך או לא – כך תוכלי לדעת האם הצרפתים נורמליים בחיבתם למאכל הזה.
חוץ מזה, הקלקה אחת ללינק שמתחת לביקורת (לאתר בשם "מטרופוליס") תקח אותך לדף שיתן לך פרטים רצויים על מקום ושעת הקרנת הסרט.
מעבר לכך,
אם תתבונני (כן כן את המתלבטת לגבי השם) בלינקים בכתבות בקורת שונות תראי שחלקם קשורים קשר הדוק לסרט, וחלקם רק קשר אסוציאטיבי במקרה הטוב
עין הדג, לינקים אנשים שרוצים להרחיב את אופקיהם.
באיחור המעיד על פאסון צרפתי2
נו, אז גם אני ראיתי אמלי.
שמיכת פוך, רוחות מטורפות בחוץ וקערת פופקורן, מה עלמה צריכה יותר?
אני חייבת להסכים עם נונין בכל מה שקשור לסצינות המרהיבות. (נו, הספויילרים ההם.)
ודווקא אהבתי את הסרט.(את משפחת טננבאום אפילו לא הצלחתי לסיים. איך אתה משווה בכלל?)
והקריין היה מופלא. והצילום גם.
ובא לי למצוא גמד קטן משלי, ולצלם אותו בכל מקום אליו אני מגיעה. (למה?! למה לא יכלתי לחשוב על זה לפני שטסתי לספרד? עכשיו שנתיים אני הרי לא אצא מהארץ… נו, שיטייל קודם כאן)
מישהו אמר קיטש? יכול להיות.
אבל גם קיטש צריך לדעת לעשות.
________
העלמה עפרונית, בעוד יותר איחור, שכבר לא מעיד על כלום.
אני חושבת שזה טריק ידוע
זו כנראה מתיחה לא ממש מקורית שאנשים באמת עושים או לפחות היו עושים פעם…
היו גם כמה פרקים של "שכנים שכנים" מאמצע הניינטיז שבהן אחת הדמויות גונבת כל הזמן לאחת אחרת את הגמדי גינה ושולחת לה תמונות של הגמד בכל מיני מקומות יענו-אקזוטיים…
עזרה
בסוף הסרט כתוב על הקיר "בלעדיך התחושות של היום היו שרים מתים של רגשות העבר" – "היפוליטו"
מה זה אומר? אך זה קשור?
ומי זה היפוליטו?
סרט מתוק בהחלט
לא הייתי נכנסת לאתר הזה אם לא הייתי רואה היום את "אמלי" (יש לציין, בפעם השנייה).
זה סרט מקסים ומתוק, ואני הלכתי לראות אותו בלי שום דעות קדומות על סרטים צרפתיים, לא פאסון ולא נעליים. פשוט ראיתי אותו.
אני חייבת לומר, אני הבנאדם האחרון, אבל באמת האחרון, שיאהב סרטים קיטשיים/שמלציים. אמלי, אמלי רחוק מאוד מלהיות סרט מתקתק ומגעיל שרק מהצפייה בו אתה חייב לשתות לפחות כוס חומץ כדי להעביר את הטעם. בהחלט לא.
הוא מעביר ברגישות ובעדינות, אחד אחרי השני, מאות פעמים את המסר שבסופו של דבר אתה מקבל: תהנה מהרגעים הקטנים ותהיה מאושר.
אני לא יודעת אם שמתם לב, לדוגמה, כשאמלי הניחה את הכוס על מגש המתכת: איך שמעו את הצלצול שלו במשך לפחות דקה לאחר מכן.
ולסיום: סרט מקסים שעשוי בצורה מקסימה, עם שחקנים מקסימים שמשאיר אותך עם חיוך גדול (ומקסים) על הפנים.
מומלץ, מומלץ, ועוד פעם מומלץ.
סרט מ-ע-צ-ב-ן!
שמתאמץ להצחיק ולהמתיק. מעולה לאנשים שרוצים לתת לעצמם צל"ש על התחברות לילד הפנימי והתעלות על הציניות של עצמם. כי אם נהיה ציניים ביחס לסרט הזה, זה יגיד עלינו שאנחנו אנשים רעים, שונאי אדם, שונאי ילדים, גורי כלבים וצבע ורוד, ושברגע שנסיר את מעטה ה"אנטי", נאהב את הסרט, כי עמוק בפנים כולנו קיטשיים, וכולנו בבסיס שלנו אוהבים את "אמלי". זו מניפולציה שהפילה המון אנשים בפח, והם יצאו מאולם הקולנוע עם חיוך של- "וואו, איזה מתוק אני". החנופה העצמית הזו של אוהבי אמלי מרגיזה אותי, ואני בטוחה שמתחת לכל השכבות האפשריות אני עדיין אשנא את הסרט הזה.
אולי, אני סתם אהבתי את הסרט.
אני באמת לא צריך לראות סרט כדי שיסביר לי איך אני צריך להרגיש עם עצמי. למעשה, זו כנראה הסיבה שאני לא מתחבר לסרטים של טוד סולונדז, כי אני מרגיש שהוא מנסה להטיף (הרגשה שנויה במחלוקת, כמובן). באמלי נהנתי פשוט מהסיפור וההומור הקליל ומהזדהות מסוימת עם הדמות הראשית. כשאני עושה מעשה טוב מתוך ידיעה שהוא טוב, אני מרגיש יותר טוב עם עצמי. כשאמלי עושה מעשה טוב מתוך ידיעה שהוא טוב (ידיעה לא מלאה, אגב. היא מהססת לא מעט), אני שמח בשבילה, לא בשבילי. זכותך לא לאהוב את הסרט, אבל נראה לי שאת פשוט מנסה בכח להסביר לעצמך למה. יכול להיות שפשוט לא נהנית? את באמת צריכה לעשות ניתוח אנתרופולוגי כדי לנחש למה לא כיף לך?
זוהי הפעם הראשונה והביקורת הראשונה שאני קורא על אמלי.
לא באתי אליו עם שום ציפיות חוץ מזה שהסרט הוא צרפתי ושכאלה לא אהבתי במיוחד אף לא אחד. התחלתי לראות את הסרט ורק ההתחלה, הכמה שניות האלה כבשו אותי. הקריין המעולה הזה בהתחלה עם העריכה והצילום המצויינים גורמים לכך שלא תוכל להזיז את העיניים מהמסך. סרט מ-ע-ו-ל-ה. הקריינות הזאת נתנה לדמויות נפח ענק והרגשתי כאילו אני מכיר את הדמויות כבר שנים. בסוף הסרט כבר הצלחתי לדעת מה אמלי תעשה מרוב שהכרתי אותה אבל במובן החיובי ולא במובן השלילי הצפוי.
את הסרט כדאי לראות אבל אחריו תצטרכו לעשות חרם של כמה שנים ולא לקנות את סרטי שפירא.
''אמלי'' ו''רע'' באותו משפט???
עם כל הכבוד לציניקנים הביקורתיים שביננו (שאני גם נמנית בינהם לפעמים), אני פשוט לא מבינה איך אפשר לומר את המילה "רע" ו"אמלי" באותו משפט!
הסרט הזה הוא אחד הסרטים הטובים והמתוקים ביותר שנראו על המסך – הגדול או הקטן.
הסרט כובש כבר מהרגע הראשון, ואודרי טוטו היא פשוט מתוקה מדבש מעורבב עם סוכר וקצפת.
הסיפור והתהליך שעובר על אמלי מרתק. ניתן לראות כמה חשיבה הושקעה, ושלל הטיפוסים התמהוניים שבסרט פשוט נותנים לו קסם מיוחד.
הסרט כולו נראה כמו סיפור אגדה מודרני. וזאת בלי להזכיר בכלל את הצילום המעולה, את המוטיבים המרכזיים, את המעברים המהירים ואת ההישג הקולנועי העצום שלא נראה כמותו על המסך (אין אפשרות להשוות את הסרט הזה לאף סרט אחר). הוא פשוט עושה הרגשה טובה בלב. סיפור אגדה אנושי.
אודרי טוטו
אודרי טוטו (שמגלמת את אמילי) היא אחת הנשים היפות שראיתי מימי.. ראיתי את כל הסרטים שלה ורובם ככולם (פרט ל"אמילי" כמובן) היו גרועים עד גרועים מאד. אבל זה לא קילקל את ההנאה שלי :).
יש לה סרט חדש עכשיו
'הפי אנד', שביים עמוס קולק. סרט שלא הוקרן כמעט בשום מקום, לא הוקרן לעתונאים, ונדמה לי שגם לא פורסם, ובקיצור – קיומו הוסתר מעין הציבור, אבל הוא קיים.
להגברת הביזאר
הסרט נמצא בספריה הקרובה למקום מגורי בדויד *מתורגם* כבר יותר משבועיים. נדמה כאילו ההפצה שלו בקולנוע בכלל לא הייתה מתוכננת, אלא נעשתה באופן ספונטני.
אודרי טוטו
את Dirty Pretty Things, ראית? לדעתי היא נהדרת שם, בתור טורקיה, וגם הסרט ממש טוב. הפי אנד צולם במקום מגוריי. יו פי. לצערי, בכל תקופת הצילומים, אני לא הייתי נוכח. כך התפספסה פגישתי עם נערת חלומותיי.
אודרי משחקת את טורקיה? וואו, היא באמת השמינה.
מזל שהאמפריה העותומנית כבר לא קיימת
כנראה שאפילו לקיטש לא שמתי לב.
המוזרות פשוט מכסה עליו מכל הכיוונים.
סרט מאוד חמוד. ראיתי אותו פעם ושלושתרבעי (השלושתרבעי אתמול, בטלוויזיה, כשראיתי את זה קצת מאחרי ההתחלה.)
בפעם הראשונה שראיתי אותו, טוב, לא זכרתי ממנו כלום. שום דבר. ניסיתי להזכר הרבה זמן מה היה בסרט הזה, אבל זכרתי רק את הקטע הזה בסוף עם האופנוע, ואפילו לא זכרתי מה בכלל קורה בו. רק זכרתי אופנוע.
אבל בפעם השניה, פשוט אהבתי את הסרט, והדבר היחיד שיכולתי להגיד עליו היה "מוזר."
הקיטש הוא לא ממש פעיל, חלק מהרעיונות הם קיטשיים להחריד, אבל הם מועברים בצורה כל כך מוזרה, שקשה לשים לב.
(למרות שכן, היו כמה חלקים שבהם פשוט יכולתי להשתגע מרוב הדברים הלא-הגיוניים שאמלי עושה בלי שום סיבה, אבל הם היו מעטים.)
וכן, הצילום נהדר, והצבעים של הסרט נהדרים. אולי כי זה נראה לא-טבעי.
כשסיימתי לראות אותו חשבתי לעצמי שחבל שהחיים הם לא בצבעים כל כך יפים.
אגב, לי אישית אין שום דבר נגד/בעד צרפתים, וגם לא נגד/בעד השפה שלהם, או הסרטים שלהם. אף פעם לא חשבתי שזה משנה הרבה.
(אבל הדבר שהכי אהבתי הוא הקטע עם הגמד. זה פשוט גאוני.)
עמיר, תסלח לי, אבל אני הולך להשתמש בך כמקפצה:
בזמן האחרון (והאמת, תמיד) מתפרסמות מדי פעם באתר תגובות שאת הנוסח שלהן אפשר לסכם כ"כולכם חשבתם שהסרט X, אבל אתם טועים ומטעים, כי הסרט Y". הטיעון הזה חוטא בשתי טעויות:
1) אין דבר כזה "כולכם".
די הרבה אנשים אהבו את 'אמלי', למשל, וכתבו כך כאן. טיעון כולל שכזה רק יוצר אנטגוניזם: אלו שחיבבו את הסרט פחות מרגישים ששיטחו אותם לכדי לביבה אחת והתעלמו מהטיעונים שלהם; אלו שדווקא אהבו את הסרט מרגישים שהתעלמו מהם.
2) אין דבר כזה "הסרט הוא Y".
הסרט, לדעת המגיב, הוא Y (מדהים, מקורי, נהדר, נורא, קיטשי, מבריק – זה לא ממש משנה). אלא שבטיעון האמור, המגיב לא מדבר על דעתו שלו (ולעתים מזומנות – אם כי לא במקרה הספציפי הזה – אפילו לא טורח לנמק אותה), אלא הוא קובע שאובייקטיבית, הסרט הוא Y, ומי שלא מסכים, לא מסכים בגלל אופיו שלו, ולא בגלל אופי הסרט.
הטיעון הזה כבר מהווה כשל לוגי משמעותי. לא רק שיש מקום לטעם אישי ולאנשים יש זכות לאהוב או לא לאהוב סרט כרצונם, אלא שאנשים ב'עין הדג' נוטים ל*נמק* את דעתם, ולכן הטיעון הזה בעצם אומר להם "נדמה לכם שלא אהבתם את הסרט בגלל שא', ב', ג' וד', אבל בעצם לא אהבתם אותו כי אתם פלצנים/סנובים/נטולי-לב".
בשני המקרים, האהבה לסרט – שבמקרה שאני משתמש בו כמקפצה אין לי ספק שהיא כנה, ואפילו מחממת לב – הופכת את המגיב לחסיד נלהב כל-כך שלו, שלא רק שהוא לא מוכן לשמוע דעות אחרות, הוא אפילו מתקשה לראות אותן בצורה מדויקת. וזה לא מעודד דיון ולא מעודד הבנה.
(ועמיר/אריה – שוב סליחה שהשתמשתי בך כתירוץ למשהו שאני רוצה לכתוב כבר זמן מה)
סתם בא לי להוסיף..
סצינת הגולות בסרט, היא אחת הסצינות האהובות עליי, כל כך עצוב!
חבל
כתבת כזו תגובה ארוכה ומפורטת והמשפט הראשון כבר מוציא את החשק לקרוא אותה. זה חבל במיוחד כי נראה לי שאנחנו מסכימים. גם לדעתי אמלי סרט משובח שהקיטש שבו רק מסתדר מבחינת ראיית העולם של הדמות הראשית. אל תקח את זה אישית, אבל אם עברה שנה מאז הפעם האחרונה שהגבת באינטרנט, אתה זקוק לאימון בניהול דיונים. חבל שבזבזת את ההזדמנות על כזה טון.
לכל מי שהגיב לי
אני מסכים עם מה שכתבתם. מרוב התלהבות נסחפתי ונהייתי קצת תוקפני.לאדם קלין אורון, יכול להיות שבצורה הזאת התעלמתי ממי שכתב תגובות טובות וחילקתי את כולם יותר מידי לשחור-לבן, אבל זאת לא באמת הכוונה שלי. מאד נהניתי לקרוא את כל התגובות הטובות על הסרט, ואני מודה לכם על שהגבתם לי.
ושום מילה על הבמאי?
ז'אן-פייר ז'אנה, בעל החזון והדימיון.
סגנון העיצוב המיוחד, שמוטיבים שלו חוזרים בסרטיו השונים, אך תמיד נראים מקוריים, לא מפסיק להפעים אותי.
צפו פגיעה מהחדש שלו- Micmacs à tire-larigot שכבר צולם למיטב ידיעתי.
לאחר בדיקה-
אכן, 29 באוקטובר בבתי הקולנוע הצרפתים.
הנה תמונות מהסט, למתעניינים:
http://www.lexpress.fr/diaporama/diapo-photo/culture/cinema/sur-le-tournage-de-micmacs-a-tire-larigot_744871.html
אחד הסרטים הטובים שראיתי, לא מתוק לי מידי ולא כלום. פשוט סרט חמוד גאוני מצחיק ומרגש
סיימתי לראות אותו קודם.
אני גם לא מתה על סרטים צרפתים… אבל הסרט הזה באמת חמוד.
מאוד אהבתי את הצילום (זו רק אני או שהעיניים של כל האנשים במסעדה ירוקות זוהרות??)
רק לא ממש הבנתי מה הקטע של מוכר הירקות הדביל – הוא דביל, הוא גאון, או מה?
תחכימו אותי בבקשה. לפי הסרט,האם ה"תעלולים" שאמלי עושה הם בדימיונה או שהיא מבצעת אותם באמת?
לדעתי היא מבצעת אותם באמת
לא ראיתי שום אינדיקציה לכך שהם בדימיונה… תקן אותי אם אני טועה.