אזור מלחמה

מאת
נונין
– פורסם ב 31 בינואר 2002Posted in: ביקורות

במקור: The War Zone
במאי: טים רות'
תסריט: אלכסנדר סטיוארט
שחקנים: ריי ווינסטון, טילדה
סווינטון, פרדי קאנליף,
לארה בלמונט

החיים זה חרא. כולם יודעים את זה. יש אנשים שמתגברים על דיכאון קיומי בהליכה לקומדיות. אני לא. בשבילי הדרך הטובה ביותר להתגבר על יום מגעיל היא ללכת לסרט מדכא, כדי לראות אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר רעים משלי. ביום כזה, לצלילי שלמה ארצי מהפגנת הנכים שהתקיימה מתחת לחלוני, יצאתי ל'אזור מלחמה' – סרטו הראשון של טים רות'. האיש ידוע אמנם כשחקן קומי, אבל הטריילרים הבטיחו דיכאון בכמויות גדולות, אז הלכתי.

מיד זכיתי להכיר משפחה בריטית דכאונית, שבדיוק עברה לגור בבית לבן ודכאוני. האב הוא סוחר עתיקות זעיר, האם בהריון מתקדם, הבת ג'ס עומדת לצאת ללימודים בקולג', וטום, האח הצעיר, הגמלוני והמשונה, אוהב לרכב על אופניים. נעים מאוד, אני אומר, אבל לפני שמספיקים להחליף שתי מלים, כבר מעורבת המשפחה הנחמדה בתאונת דרכים. אלמנט דרמטי נדוש? אכן. אבל בניגוד לכל סרט הוליוודי, אין מיד לאחר התאונה חיתוך לבית החולים. ממש לא. רות' דואג להראות לנו כמה שיותר פרטים לפני המעבר לסצנה הבאה: המכונית מתהפכת, בני המשפחה זוחלים החוצה, מאותגרים אסתטית אך שלמים, ומתוך המכונית נשמע קולה הצווחני והבלתי נפסק של תינוקת שנולדה הרגע לאם ההריונית (אליס, התינוקת, תוכל בעוד שנים לספר לכל מכריה שהלידה שלה הייתה תאונה).

רוב האנשים בקולנוע לא לקחו את התאונה בקלות, ובצדק: המראה לא היה נעים במיוחד. הם נעו בעצבנות בכיסאותיהם, אבל זו הייתה רק ההתחלה: לאורך כל הסרט לוקח הבמאי את ההחלטה האמיצה לחשוף עד כמה שאפשר, וקצת יותר. מזעזע? ללא ספק. אבל המילה 'מזעזע' יכולה גם להיות מחמאה המאפיינת סרטים כמו 'רקוויאם לחלום' – סרטים בעלי אמירה חזקה והשפעה רגשית יוצאת-דופן על הצופה (בעיקר אם הצופה זה אני). בקיצור, לקחתי נשימה והמשכתי לצפות.

העלילה של 'אזור מלחמה' עוסקת אף היא בחשיפה. טום הצעיר מגלה, פיסה אחר פיסה, את הסוד שמסתירים אביו ואחותו. תהליך הגילוי הופך למרתק במיוחד על רקע מערכת היחסים הקרובה אך המורכבת להפליא בין שני האחים, בעוד אמם מטפלת בתינוקת החדשה. טום, שאינו יכול לקבל את המציאות, מתעמת שוב ושוב עם אחותו, בסצינות שמהוות את שיאי הסרט, ומצולמות בלי רחמים ובלי להסתיר דבר. אני לא בטוח כמה נשמתי בחלק מהן.

את האב מגלם באמינות מופלאה ריי ווינסטון ('לצאת נקי'). טילדה סווינטון (לא להתבלבל) הייתה נהדרת בתפקיד האם שאינה יודעת דבר. הנוף הכפרי של אזור דבון באנגליה הוסיף לסרט תחושה מעיקה, וגם הפסקול לא פיגר אחריו. אבל כל זה לא עזר – למרות כמה רגעים של הלם, לא יצאתי מהסרט מטולטל. לא אגרוף בבטן, לא כיווץ בלב. וכל הדרך הביתה הלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי למה.

טלטלה רגשית היא דבר סובייקטיבי ועדין מאוד. היא לא נובעת מאף אלמנט בסרט בנפרד, אלא מהחיבור של כולם יחד. ובסרט הזה, הדבק פשוט לא מחזיק. אולי הסיבה היא עלילות המשנה הרבות, ביניהן מערכת יחסים בלתי מוסברת בין טום לנערה בשם לוסי, קשר בין ג'ס לבחור מקומי ומיותר בשם ניק, ועוד. אולי זהו פרדי קאנליף (טום), שרפטואר ההבעות והתנוחות שלו מוגבל מכדי לשאת על כתפיו סרט כזה. אולי זו דווקא לארה בלמונט (ג'ס), שמתחילה מצוין אבל בערך מאמצע הסרט היא לא מפסיקה לבכות. אבל האחראי הראשי לדבק בסרטים הוא לא התסריטאי, השחקנים או נערת הדבק, אלא הבמאי.

אין מה לעשות, מר רות'. בין הסצינות הקשות, החושפניות, האמיצות, צריך להיות משהו מעבר לשתיקות רבות-משמעות. יותר מדי פעמים טום יושב ולא אומר כלום. יותר מדי פעמים ג'ס בוכה. יותר מדי פעמים מפריעה איזו סצינה קצרה ובלתי-מוסברת לרצף הרגשי. זה לא אומר שהסרט יהיה חביב על כת חובבי-הסרטים-הצרפתיים-גדושי-השתיקות, למרות צילומי הנופים (חופי ים מטורשים, גבעות מדושאות ובקתה אחת שמופיעה לפחות עשר פעמים). למרות שהסרט לא מצליח לבנות את הטלטלה, הוא מטיל בפנינו מנות מספיק גדושות של זעזוע, שעלול לגרום לחובבי עידון ואנדרסטייטמנט למרוט את כל שערות הגוף שלהם, של בני זוגם ושל חתולים שנקלעו לאולם בטעות.

רות' ('ארבעה חדרים') הוא שחקן מצוין, והוא במאי כמעט טוב. אבל כמעט זה לא מספיק. בלוטת הדמעות שלי נותרה מובטלת במהלך כל הסרט, וגם לאחריו. או כמו שאמרו ב'חמישיה הקאמרית' – אין קתרזיס. אבל לפחות ידעתי שיש אנשים שסובלים יותר ממני: אותם גברים בשורה מאחורי, שבאו ל'אזור מלחמה' בתקווה לראות סרט אקשן טוב.

תגיות: