בנדיטס

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 27 בינואר 2002Posted in: ביקורות

במקור: Bandits
במאי: בארי לוינסון
תסריט: הארלי פייטון
שחקנים: ברוס וויליס, בילי
בוב ת'ורנטון, קייט בלאנשט,
טרוי גריטי

שודדים תמיד נתפסו בעיני הציבור כמפחידים מאוד. כנראה זה משהו במבט הקשוח בעיניים, קול הבס הרועם והאקדח האימתני. רק מה, בחלוף הזמן, עם הולדתו של "הגבר הרגיש" – זה שבוכה ועוד מדבר על זה – חלו שינויים מספר גם בתחום שוד הבנקים: המבט הקשוח הוחלף במשקפי שמש "ורסצ'ה אוריגינל, בעשר שקל" מהתחנה המרכזית, קול הבס המאיים דמם לכדי שתיקה רבת משמעות, והאקדח הגדול שודרג לפתק מתנצל מאמא, או לסתם רשימת קניות למכולת: "שלום, אני רוצה 5 פרנק שוויצרי באריזת מתנה, 3 יורו אירופי דל שומן וגם 9 שקלים ישראליים (בשביל לתרום לרוח הישראלית)".
ומכיוון שכך, רוב סרטי השודדים הפכו עם הזמן מסרטי מתח רווי מרדפים ובריחות נועזות, למשהו קליל ובלתי מזיק.

'בנדיטס' הוא דוגמה טובה לסרט בלתי מזיק שכזה: ג'ו בלייק (ברוס וויליס עם חופן זרדים אפורים על פדחתו. ברוסי כפרה, מתי תבין שאנחנו אוהבים אותך כמו שאתה?), וטרי לי-קולינס (בילי בוב ת'ורנטון) הם פושעים שלכאורה אין להם דבר במשותף: ג'ו הוא אימפולסיבי, חי את הרגע. טרי הפסימי הוא אדם שקול וחושש מסיכונים מיותרים. הוא מעולם לא יוזם ותמיד נגרר אחרי חלקלקות הלשון של ג'ו הכריזמטי.

כשג'ו שוקל קריירה כשודד בנקים סדרתי, טרי מזדעזע מהרעיון, אולם מציע שיטת פעולה ייחודית, שתמנע שפיכות דמים מיותרת. וזה עובד ככה: ערב השוד מגיעים ג'ו וטרי לביתו של מנהל סניף הבנק ונשארים ללון שם. המנהל ובני משפחתו נלקחים כבני ערובה. השכם עם שחר יוצאת החבורה העליזה אל הבנק, שם ממלא מנהל הבנק את כיסם של השודדים בכסף מזומן, והם יוצאים שמחים וטובי לבב מן הבנק – עוד לפני פתיחתו ללקוחות. לאחר כל שוד כזה, ובמטרה "לתת לעסק להתקרר" קצת, קובעים טרי וג'ו זמן ומקום למפגש (ולשוד) הבא.

אלא שבאחת ההפוגות הללו נדרס טרי בידי קייט (השחקנית קייט בלאנשט. מדהים איך שבכל סרט היא מצליחה להיראות כל כך שונה – כל כך לא היא). קייט היא עקרת בית מתוסכלת שכמאמר הקלישאה – יש לה הכל, ובעצם אין לה כלום. התאונה הנ"ל מספקת לה ריגוש רגעי שהיה חסר כל כך בחייה, והיא נדבקת לטרי, כמו גם לג'ו.

ג'ו כלל אינו מאושר מהעניין, שכן דבר כזה אומר מבחינתו שעכשיו המשטרה תייחס להם גם חטיפת אישה, מה שיסבך אותם עוד יותר, אולם הוא לא יכול שלא להיות מוקסם מקייט, והיא – ממנו: הוא גבר כובש, בעל חיוך דק צופן סוד (תראו לי סרט אחד שבו ברוס וויליס לא מחייך ככה!) ויודע להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון, כל כך יודע, עד שקייט מייד מוצאת ביניהם קשר מיסטי פלאי ומדהים, תוך שהיא מתנשפת לעברו באי אמון: "מה, גם אתה מכיר את השיר 'Total Eclipse of the Heart'? ואני הייתי בטוחה שאני היחידה!". כולנו נחנקנו במושבינו בשוק טוטאלי.

אבל קייט לא מסתפקת בג'ו השרמנטי. היא נמשכת גם לאינטלקט של טרי (לא יכול להיות שהמראה שלו מושך אותה – בילי בוב מפגין ב'בנדיטס' את מראה הכלבלב העזוב שעומד ליבב בכל רגע, א-לה ניקולס קייג'), ועכשיו לא רק שג'ו וטרי מסובכים עד מעל לראש עם החוק, הם גם תקועים עם אישה מטורללת (ונשואה) שלא יודעת במי מהם לבחור.

כל זה טוב ויפה, אלא שלמשוואה של 'בנדיטס' נכנס עוד משתנה אחד: הבמאי. והוא חירבן – ממש כך – את הסרט:
הבמאי של 'בנדיטס', נתון להשפעות פולניות כמו "ילד טוב משאיר צלחת ריקה", סבור היה שלצופים מגיעה תמורה מלאה לכל סנט ששילמו (ובהתחשב במחירי הכרטיסים – זה באמת נחמד מצידו). אי לכך, הוא דחס לסרט כמעט כל פיסת פילם שצולמה, ובשבבי הצלולואיד המקריים שלא נעשה בהם שימוש בסרט עצמו – קישט בעליצות את קרדיטי הסיום. בסיומו של המבצע המפרך הזה, נשלח לקולנועים הסרט 'בנדיטס, גרסת הבמאי – ספיישל אדישן מילניום פלוס (בתוספת פירוש קסוטו למתקדמים)', או בקיצור: 'בנדיטס'.

אילולא המריחה הנוראית הזו, 'בנדיטס' יכול היה להיות סרט משעשע וכיפי עד מאוד. כלומר, הוא באמת משעשע, אבל איך אומרים – צריך לדעת לשים סוף לכל דבר, ובאיזשהו שלב לנו כצופים נמאס לראות שוב ושוב את ג'ו מקסים את קייט, מייד אחריו את טרי – מקסים גם הוא את קייט, או מנתח באובססיביות את תחלואיו השונים ומיחושיו הטריים, ושוב את ג'ו הרגיש ומיד אחריו טרי בעוד התקף היפוכונדריה ששם בכיס הקטן את יהורם מ'קרובים קרובים'. בין לבין גם סצינות השוד נמרחות להן – ג'ו וטרי לא דוגלים באלימות, כך שאפילו ההנאה הקטנה שבשוד מלא אקשן נמנעת מאיתנו. וכשהסרט הוא לא בשר ולא חלב, המקסימום שאנחנו מקבלים זה קצת וויכוחים פרווה:
" – תנו לנו את תכולת הכספת!
– אה… אה…
– נו? בבקשה?"
וזה, מה לעשות, לא מעניין במיוחד. למען האמת, קצת אחרי ההפסקה, ולאחר שסיימנו לבחון בעיון את כל סביבות האולם, ערכנו אני ושותפי לצפייה קרב חרבות אור באמצעות גליונות מגולגלים של "קולנוע פלוס", בעוד שותף נוסף לצפייה סר הצידה והחל לרקוד ריקודי סטפס קטנים. עד כדי כך.

אבל מה, כשהסרט יגיע לוידאו, ורק אז – קחו אותו. בכל זאת – ברוס וויליס שווה כתמיד, קייט בלאנשט אצילית כהרגלה (אגב, מתאים לה נורא השיער האדום הזה), וטוב, יש עוד איזה אחד, בילי בוב, אומרים שגם הוא בסדר.

תגיות: