מאחורי קוי האויב

מאת
סרין
– פורסם ב 23 בינואר 2002Posted in: ביקורות

במקור: Behind Enemy Lines
במאי: ג'ון מור
תסריט: ג'ים וג'ון תומאס,
דייויד ולוז, זאק פן
שחקנים: אוון ווילסון, ג'ין
הקמן, גבריאל מאכט, צ'ארלס
מאליק וויטפילד

תעשיית הקולנוע נמצאת מזה זמן מה בבעיה: נגמרו המלחמות הפוטוגניות. בזמן האחרון הבינו יוצרי הסרטים שזחלנו כבר בכל חפירה בוצית במלחמת העולם הראשונה, ברחנו מכל פגז תועה במלחמת העולם השניה ושלא נשאר לנו עוד כוח לחפש אחר וייט-קונגים נחבאים בכפרי ויטנאם. כצופת קולנוע ממוצעת הספקתי לשבוע יותר קרבות מאלכסנדר הגדול ונפוליאון בונפרטה גם יחד, ואני כבר מתחילה להשחק. בצר להם החלו אנשי תעשיית הקולנוע לחפש מלחמות חדשות לעסוק בהן. מלחמות עתיקות מדי נפסלות כמעט על הסף – אף אחד לא יגיע לסרט כדי לראות את בן אפלק כמנהיג הפרוטסטנטיים נלחם בג'וש הארטנט כמנהיג הקתוליים במלחמות ההוגנוטיים בצרפת בשנת 1562. מצד שני, גם המאה ה-20 היא לא מציאה כל-כך גדולה. לאט לאט התחלנו להבין שמלחמות זה לא שוס כל כך גדול ושאף מדינה היא לא טלית שכולה חאקי צבאי. מנקודת המוצא הזו נוצרו לא מעט סרטים בשנים האחרונות – חלקם נטפלו למלחמת המפרץ ('אומץ תחת אש', 'שלושה מלכים') וחלקם עוד מחפשים את עצמם בשורת מלחמות לא ברורות. 'מאחורי קווי האויב', שמתרחש בסארייבו, משתייך באופן חד-משמעי לקבוצה האחרונה, כשמילת המפתח היא "לא ברור". שנים שאני מנסה להבין את המלחמה הזאת – מי נגד מה, מה נגד מו ומה לכל הרוחות הקשר של ארצות הברית לכל זה. במחשבה שניה, זה פחות או יותר מה שכל שאר העולם חושב על הביצה הטובענית שלנו.

הפעם בתפקיד הגיבור – הנווט כריס בארנט – משחק האף הענקי והעקום שמחובר לפניו של אוון וילסון ('זולנדר'). בארנט מוצב על נושאת מטוסים ליד סארייבו ונשלח יחד עם הטייס שלו, סטאקהאוס, למשימות סיור משמימות ושגרתיות באיזור שנחתם בו זה לא מכבר חוזה שלום. ככל הנראה הקורס "כיצד לא להתגרות במזלך הטוב" אינו אחד מהקורסים שמלמדים בחיל האויר האמריקאי, שכן בארנט וסטאקהאוס מתעקשים לחרוג מגבולות שטח הטיסה שלהם במהלך טיסת סיור שגרתית ולבדוק דבר מה חשוד באיזור המפורז האסור לפעילות צבאית של כל הצדדים. למרבה הפליאה, הם נתקלים בתגובה עויינת לכל הדעות, תגובה שמצליחה גם להפיל את המטוס שלהם בלב איזור הררי מיוער. סטאקהאוס, איך לומר זאת בעדינות, נאלץ להשאר מאחור בזמן שבארנט מתחיל לתזז על הגבעות המוריקות בנסיון לברוח מהמגיבים העוינים. ג'ין הקמן, מפקדה של נושאת המטוסים ממנה המריאו השניים, מנסה לפלס את דרכו בסבך מקושקש במיוחד של פוליטיקה ודיפלומטיה על מנת להציל את בארנט המתרוצץ לו בנופי בוסנו-סלביה-הרצגובינה או איך שלא קוראים לאיזור הזה כרגע.

וזו בדיוק תמצית הבעייתיות בסרט: מה-שמו עם האף מקפץ כעז הרים טיבטית באיזור ההוא בנסיון להוציא את האמת לאור, כשכמה מורדים לא מעניינים ומצ'וקמקים במיוחד רודפים אחריו, ואת הסוף אנחנו בין כה יכולים לנחש רק על פי הצצה בכרזת הסרט. במתח אדיר לא הייתי שרויה, והידיעה שאחיו המעוות של פינוקיו עלול להעלם לי מהמסך אם יתפסו אותו רק שימחה אותי יותר. ווילסון הוא לא שחקן רע, אבל יש משהו בו שפשוט מוציא ממני התנגדות בסיסית אליו. אני מוכנה להמשיך לסבול אותו כל עוד הוא מבטיח להמשיך ולהגביל את עצמו לתפקידים ראשיים בסרטים בינוניים בלבד.

ג'ין הקמן, שחקן איכותי, שוב נוטל לעצמו תפקיד צבאי רם דרגות (מישהו עוד סופר כמה פעמים הוא שיחק איש צבא / פוליטיקאי / עורך דין בכיר?). אבל למעשה, אין הרבה טעם לדון בסוגיית המשחק כי היא לא מאוד קריטית בסרט הזה (בשביל לרוץ הרבה לא צריך יכולת משחק – צריך סיבולת לב-ריאה טובה). בסרט הזה הכוכבים האמיתיים הם הצלם והעורך, שהשקיעו הרבה מאוד זמן וכסף כדי להשתמש בכל שטיק ושטיק מן האחרונים בתחום. סי היימן טעתה – מלחמות עדיין קורות בחורף, וזו הזדמנות מצוינת להפריח פתיתי שלג לצד להבות ענק.

לרגע קט היה נדמה שהסרט יהגג דבר מה על מלחמות מודרניות בעולם התשקורת, אבל הבמאי ירד מזה מהר מאוד, ומכיוון שהפטריוטיות האמריקאית שלי לוקה בחסר לא נחלתי התרגשות רבה מהסרט. אמנם נהנתי מהתמונות המרצדות, אבל בהתחשב בכך שהסיפור לא ממש חזק, שהמלחמה לא באמת מרגשת ושווילסון הוא לא בראד פיט, אם אתה לא מיליטריסט בלב ובנפש שחייב את מנת הקרב היומית שלך – אין לך הרבה מה לחפש בסרט הזה.

תגיות: