דו"ח קופות שבורות – 22.10.2001

אני מרגישה מרומה.
אמצע אוקטובר, היו כבר
כמה ימים גשומים, אבל
נחליאלים – יוק.

מה שכן, שעון החורף קירב
אלינו באופן משמעותי את שעות החשיכה. אם לפני כן אנשים נמו בצהריים והתעוררו לאור שמש המפזזת בינות לעלוות העצים (לטובת התל-אביבים והבאר-שבעים שביניכם: עץ זה כמו הדברים שיש לכם בעציץ, רק הרבה יותר גדול, וגם עושה צל), הרי שעכשיו הם מתמתחים במיטתם, מפהקים פיהוק עצל, ומגלים שכבר חושך בחוץ. חושך מאיים כזה, של חורף (שלא ישתמע מפה שאני יוצאת כנגד החורף. אני דווקא מאוד אוהבת חורף, מה שלא מפחית במאום את האיכויות השונות שיש ללילה – ולחושך – שיש לו).

והחושך הזה, שלפעמים נדמה כאילו יש לו חיים משלו (אני נעשית פיוטית לעת זקנה, הא?) מעורר אותנו (כן, במיוחד אותנו, שמכירים כל קלישאה קולנועית) לחשוב על דברים מפחידים: הצללים נעשים מאיימים יותר. מכוניות חולפות משפריצות על העוברים והשבים מים שלא התנקזו לביוב הסתום. הרוחות שורקות לחן מופרע. מעבר לפינה מתחבא רוצח. כמה נחמד יהיה לחזור אל התנור ואל שמיכת הפוך.

עכשיו קחו את החושך המסוים הזה, ושימו אותו באנגליה של סוף המאה ה-19, שזה אותו הדבר, רק קר (ויקר) יותר – אין מעילי פוך או פליס, והטמפרטורות נמוכות יותר באופן תמידי: הצללים נעשים מאיימים יותר. כרכרות רתומות לסוסים משפריצות בוץ קר על הולכי הרגל. הרוחות שורקות לחן מופרע. מעבר לפינה מתחבא ג'ק המרטש. אני אתן הכל כדי להגיע בשלום לתנור ולשמיכת הצמר המרופטת.

אבל האמריקאים? בהה. טיפת דמיון אין להם. בוהים במסך ומלהגים באטימות הגיגים סתומים על העם המוזר הזה, שמדבר בשפה שלהם אבל עם מבטא משונה. עזבו אותם בשקט – מה להם ולג'ק המרטש? ובכלל, הקומיקס היה יותר טוב.
ובגללם, רק בגללם, מתחילת העונה עוד לא ראינו אפילו חצי בלוקבאסטר. בדיוק כמו הנחליאלי – יוק: לחשו משהו על זה שצריכים להיות כאלה בתקופה זו – אז לחשו. אנחנו לא רואים אותם.

למרות חוסר ההתלהבות הכללי, 'From Hell', הבלוקבאסטר וואנבי בכיכובם של ג'וני דפ, הית'ר גראהם (רק לפני כמה ימים גיליתי שזו בכלל בחורה) ואיאן הולם, הצליח איכשהו להגיע למקום הראשון בטבלה, כשבאמתחתו ביקורות מעורבות (נשים ביקורות וגברים ביקורים באותו החדר? לא יקום ולא יהיה! החרימו להם מייד את תעודת הכשרות!) ו-11.3 מיליון דולר.

קצת אחריו (מקום שני, 10.8 מיליון צנועים), מודרנית יותר, דוהרת לה במכוניות (עם בנים!) מיס דרו בארימור, שאת הפנים שלה אפשר היה לשים בקלות במקום התינוק המכוער הזה שממשיך לככב על מיני מכתבי שרשרת מסוג "You Have Been Kissed", ו-"Kissing War". אני מודיעה בזאת חד משמעית: אם עוד מישהו יעיז לשלוח לי דבר כזה באימייל – .אני אישית אדאג לשלוח לו מעטפה עם אנתראקס הביתה.

'Riding in Cars with Boys' הוא סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת בברלי דונופריו – בחורה שעשתה כמעט את כל הטעויות האפשריות בנעוריה, הפכה לאם חד-הורית, נישאה למכור לסמים, אבל תמיד תמיד חלמה להיות סופרת (הקהל מוחה דמעה ייצוגית). דרו בארימור מגלמת את בברלי כפי שהיתה בגילאים 15-35.

הסרט השלישי שיצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים, 'The Last Castle', הגיע למקום החמישי, וזאת למרות כל ההו-הא הפטריוטי שעשו סביבו.
רוברט רדפורד הוא גנרל אמריקאי תמים וישר דרך, המואשם בפשע צבאי כלשהו שביצע-או-לא. הוא נשלח לכלא שמור ביותר, וכצפוי, ממריד את כל האסירים כנגד מנהל בית הכלא המושחת (צריך לערוך על זה עבודת מחקר: "תפיסת העם את השלטון כפי שהיא משתקפת בסרטים הוליוודיים". השערה: מנהל בית הכלא לעולם יהא מושחת. מסקנה: אחרת למה לעשות מזה סרט, יא דביל?).

'סרנדיפיטי' המתקתק יושב היישר מאחוריו (מקום שישי, למי שלא עוקב), וכבר נרכש להקרנה בארץ. הוא יפציע על מסכינו החל מה-15.11, תחת השם מלא ההשראה 'בדיוק כשהתאהבנו'. כבר אפשר לחשוב שמג ראיין מעורבת בסיפור.

ומה בשבוע הבא? חגיגה שלמה: ביום רביעי יוצא 'Bones' של סנופ דוגי, ואחריו עולזים ובאים 'On the Line', שהוא 'סרנדיפיטי – גרסת הרכבת'; Thirteen Ghosts', שהוא 'בית האימה – הגרסה השקופה'; 'Donnie Darko' (משהו הזוי ולחלוטין לא ברור. אולי 'עליסה בארץ הפלאות – גרסת הפסיכיאטר'); וקווין ספייסי עם 'קיי-פאקס'.

הכינו את לשונותיכם לקריאות "קולולולולו" רעשניות, וישחקו נא הנערים לפנינו!


הרשימה המלאה: הסכומים מייצגים הערכה על הכנסת הסרט בסוף השבוע האחרון בארה"ב, במיליוני דולרים; הסכומים בסוגריים מייצגים את הכנסתו הכוללת של הסרט עד היום.

1. From Hell – 11.3 (11.3)
2. Riding in Cars With Boys – 10.8 (10.8)
3. Training Day – 9.5 (57.5)
4. Bandits – 8.4 (25.0)
5. The Last Castle – 7.1 (7.1)
6. Serendipity – 5.8 (34.8)
7. Corky Romano – 5.3 (16.2)
8. Don't Say a Word – 4.4 (48.1)
9. Zoolander – 3.3 (40.2)
10. Iron Monkey – 3.2 (10.7)