במאי: הירויוקי קיטאבוקו
תסריט: קנג'י קמאמה
קולות: יוקי קודו, סאמי
נקמורה… הבנתם את הרעיון
אם קראתם את הכתבות הקודמות בסדרת הביקורות על סרטי אנימה (קראתם, נכון?), בטח שמתם לב שבסופן של חלק גדול מהם מופיעה הערה בנוסח "תודה לאלון בורודה על עזרתו, עידודו ותמיכתו הרוחנית", ויכול להיות שתהיתם "מי זה לעזאזל האלון בורודה הזה". ואם לא תהיתם, נספר לכם בכל זאת: אלון הוא אחד המייסדים של המועדון הישראלי לאנימציה יפאנית. חוץ מזה, הוא גם אומן שמצייר בסגנון מאנגה, במאי אנימציה לעתיד, ויש לו אוסף מפלצתי בגודלו של סרטי אנימה, וידע אנציקלופדי מרשים אודות הסרטים הנ"ל.
בכל אופן, לפני משהו כמו חודשיים, אלון הודיע לי נרגשות שהוא ראה את הסרט 'Blood: The Last Vampire' ושהסרט הזה הוא-הוא הדבר הגדול הבא באנימה אחרי 'Ghost in the Shell' ו-'הנסיכה מונונוקי'. אז מהצהרה כזו, במיוחד כשהיא באה מאלון, קשה להתעלם, והזמנתי את ה-DVD. לפני כמה ימים הסרט נחת אצלי, ולאחר שתי צפיות (תיכף נסביר למה צריך שתיים) הגעתי למסקנה ש…
הסרט בסדר. אבל ה-'Ghost' או ה-'מונונוקי' הבא הוא לא.
ואני אומר את זה עם כל הצער והכאב שבדבר, כי פוטנציאל גדול דווקא היה לו.
רוב הביקורות מתחילות בתיאור העלילה, אבל אני אתחיל דוקא בצדדים הטכניים של הסרט – בעיקר בגלל שבצפייה הראשונה עלילת הסרט לא עניינה אותי בכלל. הייתי עסוק מדי בלהזיל ריר על האנימציה. זוכרים, לא מזמן רץ כאן סרט כזה, נדמה לי שקראו לו 'פיינל פנטסי' או משהו? אז תשכחו ממנו. עבר זמנו. פאסה. בניגוד ליוצרי הסרט הנ"ל, היוצרים של 'Blood' לא חתמו על עשרות צ'קים בלי כיסוי כמו "דמויות שנראות בדיוק כמו שחקנים חיים!" ("עם גליצ'ים שיבהירו לכם שהן לא כאלה בערך פעמיים כל חמש דקות!"). במקום זה, הם התמקדו ביצירת האנימציה הכי עוצרת נשימה שראיתם מעודכם. האנימציה משלבת ציורים ביד, ציורים שנעשו במחשב, גרפיקה דו מימדית, גרפיקה תלת-מימדית, הצללה ברמות שונות (צריך לראות כדי להבין) ותנועה חלקה ועשירה של הדמויות עם רקעים מהממים – תענוג לעיניים. לא כולם, אני חושד, יאהבו את עיצוב הדמויות (שאחראי לו טראדה קצוייה – אחד מאומני הפנטסיה הלוהטים ביותר כרגע ביפאן) – הוא נראה קצת יותר מדי גרוטסקי. אבל אני אהבתי. הסרט הוא חוויה גם לאוזניים: מוסיקת הרקע טובה מאוד, למרות שלעיתים קרובות היא נבלעת ברעשי הרקע של המכות והפיצוצים. כך סיימתי את הצפייה הראשונה עם הלשון בחוץ, וגיליתי שאני עדיין לא יודע שום דבר על מה שהולך בסרט עצמו (איזשהו קול מעצבן בראש לחש לי שכל העסק היה קצת קצר מדי, אבל השתקתי אותו). התיישבתי, אם כן, לצפייה נוספת.
הסרט מספר את סיפורה של סאיה, בחורה צעירה שהיא "האורגינל האחרון" והיא הורגת ערפדים. מי זאת הסאייה הזאת? מאיפה היא באה? מה זה לעזאזל "האורגינל האחרון"? מי החליט שהיא צדה ערפדים בעולמנו בשנות ה-60, ומתי בדיוק באפי החליפה אותה? על כל השאלות החשובות האלה, הסרט לא עונה. במקום זאת, הוא שולח את סאייה למצוא ערפדים באיזה בסיס צבאי אמריקני ביפאן. מה רוצים הערפדים האלה? מה הם בדיוק מחפשים באותו בסיס צבאי? למה הם מטומטמים עד כדי להכנס לשם מלכתחילה (שהרי המעסיקים של סאייה – שרוצים להרוג אותם – יושבים באותו בסיס בדיוק)? גם על השאלות האלו הסרט לא עונה בכלל. אבל למה להתלונן על החורים בעלילה, שאפשר להעביר דרכם את אחד המטוסים שמעופפים בשמיים לאורך כל הסרט – בסך הכל זה עשוי כמו שצריך. מפחיד, מלא אווירה מצמררת, הרבה מקומות חשוכים, צללים מאיימים, מוסיקה מרשימה. עוברות עשרים דקות בערך… והסרט מחליף כיוון. ממפחידון אינטליגנטי הוא הופך למשחק וידאו (לא אינטראקטיבי) – "עלייך להרוג את כל הערפדים שמסתובבים בבסיס הצבאי לפני שהם… יעשו משהו… לא ברור בדיוק מה…". אבל גם משחק הוידאו הזה, מסתבר, הוא בכלל לא רע. האקשן עשוי נהדר – קצבי, אלים, אקרובטי, מוציא מהצופים שריקות התפעלות במשך עוד איזה עשרים דקות… ואז הסרט נגמר.
מה נגמר? איפה? למה? מי? איך? נגמר. אנחנו מקבלים עוד חמש דקות עם הסברים מעורפלים לכל השאלות החשובות שנשאלו קודם (ההסברים הנ"ל זוכים לציון "מספיק בקושי") ואז האמריקאים פולשים לויאטנם. איך קשורה הפלישה לויאטנם למה שראינו עד עכשיו (45 דקות נטו) בסרט? גם אני רוצה לדעת.
בקיצור, במקום סרט קיבלנו גיבוב של סצינות. גיבוב יפה, מושך, מבדר, כייפי – אבל עדיין, גיבוב. זה לא מפתיע שבספיישל ה"מאחורי הקלעים" שמצורף לדיסק, קיבל הבמאי, הירויוקי קיטאבוקו, הכי פחות זמן מסך – הרי יותר מדי יד מכוונת לא הייתה בעשיית הסרט הזה. למעשה, יש לי חשד שהאיש היותר דומיננטי בהפקה היה ממורו אושי, הבמאי של 'Ghost in the Shell', ראש אולפני IG, ואחד המפיקים הראשיים בסרט, ששם לעצמו למטרה להפוך את 'Blood' לפלא הטכנולוגי התורן. הוא בהחלט הצליח, אבל חבל שהוא לא החליט להפוך אותו בדרך גם לפלא קולנועי. על הסרט הזה אמנם ישבו שלוש שנים במעבדות, אבל היה צריך, כנראה, לשבת עליו עוד שלוש שנים ולהוסיף עוד ארבעים דקות שיסבירו מה בדיוק הולך בו.
כל החסרונות הגדולים האלה של הסרט מושכים תשומת לב לחסרונות הקטנים יותר – למשל, ההחלטה התמוהה להפיק אותו בדיבוב משולב, יפאני ואנגלי. הדיבוב היפאני רץ במהירות אמוק, כמו מכונת ירייה, אבל כשהדמויות עוברות לדבר אנגלית, הן מתחילות לדבר באיטיות מונוטונית מעצבנת.
ובכל זאת, 'Blood' הוא כרגע מופע הראווה התורן בתחום האנימציה, ואם אתם לא רואים אותו – הפסדתם משהו מיוחד. ממילא סביר שבצפייה הראשונה תשימו לב רק לאנימציה ולא לשום דבר אחר. לי זה קרה.
- אתר הרשמי אמריקני
- אתר רשמי יפני
- ממורו אושי – הרוח והמכונה
- אלון בורודה
- דם – המשחק
- מדריך לערפד היפאני
ז''א...
שזהו שוב סרט שבו הטכניקה השתלטה על הסרט? סרט (בסוגה של פיינל פנטזי, ממנטו, טיים קוד) שבו ניסו טכניקה חדשה (אנימציה נהדרת במקרה זה) ושכחו להדביק לה סרט טוב?
נ.ב. שימו לב שאני בפרינציפ לא מכניס אהרו"כ לאנימה.
לא ילך לך בכזו קלות.
לא לשים אהרו"כ בכותרת ולכתוב למטה "לא שמתי אהרו"כ" (בוורסיה זו או אחרת) זו התחמקות בזויה וזה אוטומטית פוסל אותך בעיני כת האנטי-אהרו"כ, מה שאומר שלא נוריד אותך מרשימת קורבנות האדם הפוטנציאליים שלנו.
אה, כן, ומה זה אני מסובבת את העיניים לשניה אחת ופתאום צצה פה עוד ביקורת, ועוד עם תגובה צמודה???
הבעייה בסרט היא
שהוא כל הזמן שולח רמזים כאילו יש איזה משהו גדול ומתוחכם שהולך מתחת לפני השטח, ואתה מחכה שהמשהו הזה יתגלה. ומחכה, ומחכה, ובסוף מגלה שעבדו עליך. יכול להיות שהיה איזה משהו גדול, אבל יוצרי הסרט לא חשבו שאנחנו צריכים לדעת מהו. זה די מרגיז, למרות האקשן המשובח והאווירה המרשימה.
אגב, אם אני מגיע לבוחצלגיחצן.קון הבא, אני אביא איתי את הסרט הזה – נדמה לי שלא תהיה בעיה לדחוס אותו בין סרטים אחרים (כולה 45 דקות…). חוץ מזה, האם מי שמביא לבוחצלגיחצן.קון את הסרט הכי קצר מקבל טלוויזיה?
אני באמת לא יודע אילו רמזים
קיבלת. אני לא קיבלתי כאלה.
אני מסכים עם רוב מה שאתה אומר. עם הדברים החיוביים, בעיקר. האנימצייה מדהימה, האקשן נהדר, מפתיע שוב ושוב, הביצוע מהוקצע.
עלילה? אפילו יותר מבפרק ממוצע של באפי (כן, לא הרבה).
למרות זאת, אכן יש הרבה דברים שלא מוסברים, וטוב שכך. אינני מדבר על היותה של סאיה "אחרונת המקוריים" – זה מוסבר, בערך. אבל למשל, מה בדבר ה-"הוא" שסאיה חיסלה בהתחלה? הם החייל צדק במה שאמר עליו? ועוד הערות כהנה וכהנה.
מעל לכל, לא מדובר כאן במרחץ דמים סטייל באפי. כמות הערפדים היא נמוכה ביותר, והציד הוא משחק של חתול ועכבר (לא שברור מי הוא מי).
אני רואה שזה נוהג אצלך...
לאמר דברים שלא היו ולא נבראו. ובכן:
בפרק של "באפי" יש הרבה יותר עלילה מבסרט הזה – ולעומת זאת, הרבה פחות "מרחץ דמים" שהוא, בכל מקרה, הרבה פחות גראפי (מה לעשות, "באפי" היא סדרה המשודרת בטלוויזיה האמריקאית, ובתור שכזו מוטלות עליה גם מגבלות קשות). למעשה, הסרט הזה הוא לא יותר מ-"מרחץ דמים" למרות שהוא מעמיד פנים שהוא כן יותר מזה. מרחץ דמים מסוגנן, מבדר – אך לא יותר ממרחץ דמים.
השאלה "מי הוא מי" נפתרת בתוך דקות ספורות מהרגע שבו סאיה מגיעה לבסיס. השאלה היותר מהותית – "למה", לא נפתרת בסרט אף פעם (וההסברים "בערך" בסוף הסרט, הם עלבון בפני עצמו).
כמובן שבהשוואה לסרט אשפתות הביבים האהוב עליך "טומב ריידר" (ואני חושד שאהבתך ל-Blood נובעת מהדמיון המסויים של גיבורת הסרט לאנג'לינה – "מה חשבתי כשלקחתי את התפקיד הזה" – ג'ולי), Blood נראה כמו "האזרח קיין" – אבל זו חוכמה קטנה.
כפי שבודאי זכור לך,
את שאיה כבר השוויתי דווקא לוונדסדיי אדאמס, בגילומה של אותה-אחת-שאני-לא-ממש מעריך.
באפי אינה מרחץ דמים? איפה אתה חי? פרק שנרצחים בו יותר מ-20-30 יצורים בעלי בינה אינו מרחץ דמים? ואל תבוא עם התירוץ שאין ממש דם. מרחץ-דמים הוא מונח המתאר את הקורה, לא את הנראה.
אגב. שאלה. למה אני סופג ממך כל הזמן התקפות אישיות שאינן רלבנטיות למה שנאמר? אם לפחות היית תוקף בדרך רלבנטית, או משעשעת… אבל לא. אתה סתם מטיח רפש. עלבתי בך פעם? פגעתי בך?
אם כן, אני מתנצל.
ואם פגעתי בך
אני מתנצל, ושלום ושלווה על ישראל.
20-30?
הם בדרך כלל לא עוברים את ה-9.
פרקי סוף עונה לא נחשבים.
עשרים-שלושים?
זו סדרה שאני מכבדת ולכן אני לא אסכים שיתנו לה מחמאות שלא מגיעות לה. בבאפי אין עד כדי כך הרבה דם והרס. קח אתר מעריצים מכובד כמו Buffyguide.com ולך ל-Body count של כל פרק. לפעמים יש שתי גופות, לפעמים שבע, אפילו אם אתה סופר גם את מה שקרה offscreen. לא חסרים פרקים שבהם חוסל רק ערפד אחד סמלי. אם ניתן לך הרושם של 20-30 מקרי מוות, אז אין לי מה לומר מלבד "כל הכבוד לבמאי". :)
על מרחץ הדמים ענו לך, נדמה לי,
אבל מה זאת אומרת חוסר בעלילה? אתה להצביע על פרק מסוים שבו לא היתה עלילה מחוץ לסיפור הפנטסטי? מצטערת, בתור אחת שיודעת לפחות את שלושת העונות הראשונות בעל פה אני לא רואה חוסר עלילתי. להפך, ברוב המקרים הצד הפנטסטי הוא צדדי יותר, עזר לעלילה, מטאפורה אפילו לחיי הדמויות.
מטאפורה? גררר!
אנשים שמשתמשים בפנטסיה כמטאפורה בלבד ראויים לגיליוטינה (מלבד היוצרים של באפי, שדי נגמלו מהמנהג המצער הזה מאז עונה 2 של באפ ואנחנו נסלח להם). ומה ההפרדה הזאת בין עלילה ופנטסיה? כמה מהעלילות הטובות ביותר שקראתי ו/או ראיתי בחיי היו פנטסטיות לחלוטין. גם לא-מד"בניקים: נא לשמור על ראש פתוח בנושא.
(זה לא עוד פתיל באפי ראוי למחיקה! זאת התחלה של דיון תיאורטי מרתק! באמת!)
בדיוק, היחס הציבורי אל
המדע הבדיוני ואל הפנטסיה שעוצב על ידי סרטי האקשן האמריקניים של שנות התשעים וההבדל בינו לבין הפוטנציאל הפנטסטי הגלום בקולנוע – ביחוד עלילה, רעיונות ודרכי העברת מסרים הוא ללא ספק נושא מתאים ומעניין ביותר לדיון באתר בו מדברים על סרטים – וביחוד עין הדג, בו הדיבורים נוטים להיות עופיים בחלקם, ונראה כי יש בו אחוז גדול למדי של חובבי או צופי/קוראי התחומים.
אז, תגידי, איך אפשר להשיג את עונה 5?
אוקי, אז יש לי בעיה בניסוח
התכוונתי לזה שיש עוד דברים שלא קשורים לפנטסיה באופן ישיר, הם מושפעים ממנה- אבל זה לא הדבר היחיד. פרק של "באפי מוצאת שד. באפי הורגת שד. וזהו." לא קיים. תמיד יש לפחות עלילה אחת, שבלא מעט מקרים מתייחסת למציאת ועצירת השד באופן כמעט בלשי. אם הרשע הוא במקרה קל מאוד לעצירה באותו פרק, תהיינה עלילות נוספות, קשורות יותר או פחות לפנטסיה, מסביב.
וחוצמזה, אני אישית כן מד"בניקית. ואני אוהבת את הסדרה כי אני חושבת שהיא משלבת בצורה מעולה את כל התחומים שיש בה. גם הצד הפנטסטי, גם הצד הדרמטי, גם הצד הקומי.
הרשי לי לא להסכים אתך -
אני לא חושבת שיש משהו רע בשימוש בפנטזיה כמטפורה בלבד. כל עוד אין נסיון לרמוז שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות בפנטזיה.
מה רע בשימוש בפנטזיה כמטפורה, כשמתעורר הצורך או כשזה מתאים? זה שמשהו משמש כמטפורה עדיין לא אומר שאין לו לגיטימיות לכל שימוש אחר.
הבעייה היא לא עם השימוש של פנטזיה כמטפורה, אלא עם אי-הלגיטימציה לשימושים האפשריים האחרים של פנטזיה.
את צודקת, אפילו מאוד צודקת,
זה פשוט שבהרבה מקרים השימוש בפנטסיה כמטאפורה הוא קלישאתי ומעצבן (שוב הדרקון הוא מטאפורה לרע שבתוכך, שוב הקסם/ המציאה של הארץ האחרת הם מטאפורה ללמצוא את עצמך, בלה בלה בלה).
אצלי בדרך-כלל הדרקון
הוא מטאפורה לכוח, עוצמה, אהבה וספונטניות, ולאו דווקא לרוע.
אבל זה אני, שאוהב את אן מק'קאפרי.
ז''א...
אולי לא הכנסת אהרו"כ ,אבל הכנסת לממנטו.
ממנטו לא שייך לרשימה שהזכרת בשום פנים ואופן.
הרשימה שלך בעייתית
פיינל פנטזי לא ראיתי.
טיים קוד נכנס לקטגוריה שלך (טכניקה מרתקת, יצירה בעייתית)
אבל ממנטו?
סרט ענק בכל קנה מידה, שהטכניקה המעניינת משתלבת בו נפלא עם סיפור אמין ודמויות חזקות.
נו, באמת.
הרשה לי לתקן את עצמי.
הרשימה לא הייתה של סרטים גרועים עם טכנולוגיה חדשנית. הכוונה הייתה לסרטים שבהם הדבר העיקרי הוא טכנולוגיה או שיטת צילום פורץ דרך, ככה שהאלמנטים הרגילים של הסרט לא קיבלו את תשומת הלב הרגילה.
בממנטו, מכיוון שהחדשנות הייתה ברמת התסריט, לא שמים לב לזה. אבל כמו שאמרו, הסרט לא מושלם.
בשאר המקרים, מכיוון שהחדשנות הייתה בצילום-אנימציה, פחות עבדו על התסריט- ומקבלים סרטים פחות טובים, או קצרים מדי…
לו הייתי רז גרינברג
או לפחות, לו היתה לי גישה לכל סרטי האנימה המופלאים המוזכרים כאן. אח, נותר רק לקנא.
די מפתיע לגלות שדויד שקנית מכיל סרט באורך 45 דקות. בטח חשבת מיד בסוף הצפיה הראשונה: "וואו, איך שהזמן טס כשנהנים…"
זה מפתיע במיוחד
לאור זה שעל העטיפה כתוב במפורש שאורך הסרט 87 דקות. אמת בפרסום: החכמים האלה כללו באורך גם את הספיישל פיצ'רס. (לא, אין לי את הדויד, פשוט כל המשתמשים בעמוד של הסרט באמאזון מתלוננים על זה).
רגע, הספיישל פיצ'רס
הם באורך 40 ומשהו דקות נוספות?
ממה שזכור לי, אורכן הוא הרבה פחות מזה, אבל אני צריך לבדוק את הנושא. הקטע של "87 דקות" נשמע לי כמו הטעיית הציבור בכל מקרה.
גם אני התפלאתי מה זה
האורך הזה (45 דקות)?
יש לי אותו במחשב ואני פשוט חשבתי שיש לי רק חצי סרט למרות שיש לו כתוביות בסוף.
באמת חבל שלא השקיעו עוד טיפה מאמץ כדי לפתח אותו טיפה יותר (עוד איזה 40 דקות בהחלט היו עוזרות לו).
החמצה, למרות האנימציה המדהימה.
סרט באורך מלא היה משנה את כל התמונה…
וגם היה עוזר לנו להבין מה הולך שם…
מילא הדיוידי
תחשבו על היפאנים שהלכו לקולנוע לראות את זה ויצאו לפני שהם הספיקו לגמור את הפופקורן (עם חמאה, לא החרא שמוכרים כאן). אם אני הייתי הבמאי הייתי מתחיל לחשוב ברצינות על מיגון הבית שלי.
למעשה לא
לפי שמועות שהתגלגלו לאוזני, כאשר ניסתה החברה להפיץ את הסרט בין בתי הקולנוע ביפאן, היא גילתה משהו שהיה אמור להיות מובן מאליו – שמעט מאוד בתי קולנוע מוכנים להקרין סרט באורך של 45 דקות, מדהים ככל שיהיה. הסרט נדון להקרנות בבתי הקולנוע הקטנים והאיזוטריים של יפאן (כמו הסינמטק או הקולנוע במגדלי האופרה אצלנו), שם הובהר לצופים שהסרט אינו עולה באורכו על 45 דקות.
פיתרון מתבקש-
לקחת חצי ממחיר הכרטיס הרגיל.
ולדחוף פי 2 הקרנות.
אםילו נשמע הגיוני.
אלון בורודה.
זה כנראה המקום להודות לאיש שהכריח אותי לצפות ב-GITS (למרות שקראתי למאנגה ולאנימה בשמות לא יפים), לאיש ששלח לי נילס קוקיס ולאיש שצייר את דמותי המאנגאית CatGirl (שבסוף אמנם יצאה קצת קציצה, אבל אנחנו יודעים שהיא אקשן-בייב בנשמה). ממש משמח אותי לראות שהוא מתחיל לקבל הכרה.
לזכר ימי Z#.
עם הפנים לאוסקר
כמו שכבר ציינתי בכתבות קודמות, בשנה הקרובה יתחילו לחלק אוסקרים בקטגוריית "סרט האנימציה הארוך הטוב ביותר", מה שהבחלט מסביר את הכמות העצומה של סרטי אנימה שיצאו להקרנות (מוגבלות אמנם) בבתי הקולנוע בארה"ב, בתקווה שהם יכללו במועמדים. הסרט הנדון פה לא יהיה אחד מהם (הוא פשוט לא ארוך מספיק), אבל לפחות לארבעה אחרים יש פוטנציאל.
הראשון הוא Jin Roh, שהגיע מאותו בית יוצר כמו Blood – חברת ההפקות IG, בניהולו של ממורו אושי. הסרט הוא מותחן פוליטי המתרחש ביפאן חלופית של שנות ה-50, בהן היא הפכה לדיקטטורה. בניגוד לטרנד, הסרט נעשה כולו ביד (בלי שום מחשב) ואנשים שראו אותו סיפרו שהוא כל כך יפה שבא לבכות. הסרט התחיל לרוץ בבתי ה-Art Cinema של ארה"ב בקיץ האחרון, ו-Viz שמפיצים אותו דוחפים אותו חזק כדי שיכלל ברשימת המועמדויות. זו הסיבה, כנראה, שהם דחו את ההפצה שלו על DVD לסביבות מאי (כשאפשר יהיה לפרסם על העטיפה שהסרט מועמד לאוסקר).
הסרט השני בעל הפוטנציאל הוא Vampire Hunter D: Bloodlust, עוד סרט אנימה על ערפדים, של הבמאי יושיאקי קוואג'ירי (היתה עליו כתבה פה באתר). הסרט הזה מבוסס על סדרת ספרים פופולארית עד אימה (הא!) של אחד מסופרי הפנטסיה האפילה המובילים של יפאן, הידיוקי קיקוצ'י. הסרט רץ כרגע בבתי הקולנוע בארה"ב, קיבל ביקורות לא רעות (ואומרים שגם הוא נראה מצויין), אבל אני איכשהו בספק שחברי יכללו בין המועמדים שלהם אורגיית איברים מרוטשים מהסוג שקוואג'ירי כל כך אוהב לביים.
הסרט השלישי, שהתחיל לרוץ בהקרנות מוגבלות בארה"ב הוא Spriggan, סרט אקשן בנוסח "אינדיאנה ג'ונס פוגש את רמבו". הסרט קיבל ביקורות מעורבות – מצד אחד, שבחים לאנימציה המצויינת והביצוע החלק, מצד שני תלונות על חוסר עומק או מקוריות כלשהם (אגב, אלון – זה שמדובר עליו בכתבה – אמר לי שמדובר בסרט דפוק, וחבל על הזמן).
והסרט האחרון עם פוטנציאל – גדול אפילו – להיות מועמד, הוא "מטרופוליס", סרט מדע בדיוני המבוסס על סדרת מאנגה משנות ה-40 של אוסמו טזוקה, ומתהדר בעיצוב רטרו ואנימציית מחשב המחקה צבעי-מים. אולפני סוני מתכוונים להפיץ אותו מתישהו, ואפילו בונים עליו בתור "נמר דרקון" פוטנציאלי, אבל רוב חובבי האנימה שראו אותו עיקמו את האף וטענו שהוא לא-משהו. השאלה הגדולה היא, האם הוא יופץ בארה"ב מספיק מוקדם בשביל להיכלל בין המועמדים.
חוץ מזה, אין ספק שהמועמדים יכללו גם את "פיינל פנטסי", שהוא אמנם סרט אמריקאי אבל בויים על ידי במאי יפאני, ואת "אטלנטיס" שדיסני אומרים שהוא שלהם, אבל כולנו יודעים מאיפה הוא בא, כך שרשימת המועמדים השנה תצא כנראה יותר יפאנית מיפאנית. לא שזה משנה יותר מדי – "שרק" יזכה בכל מקרה, לא?
'מטרופוליס' אכן לא משהו
האנימציה אחלה. נראית שונה לחלוטין מאנימציה יפאנית אופיינית – הדמויות מזכירות יותר את 'צוללת צהובה'. מה שכן, כמו הרבה סרטים מצוירים לפניו ואחריו, השילוב של אנימציה ממוחשבת פשוט לא מתאים, והורס את ה"אחידות" של הסרט. אבל למה להיתפס לקטנות – בגדול, הסרט נראה מצוין. הבעיה איתו היא שהוא משעמם. סיפור נדוש, דמויות לא מעניינות, עלילה לא ברורה מספיק. שעמום.
חוץ מזה, נראה לי לא סביר שהוא יוקרן בארה"ב בקרוב – עם כל המחיקה של מגדלי התאומים ושל כל מה שמזכיר בעקיפין בניינים מתמוטטים, מטוסים חטופים או טרור באופן כללי, יש סצינות בסרט שפשוט לא יעברו.
מוטב מאוחר
כמה הערות:
1. את הסרט ניתן להשיג בסניפי "האוזן השלישית" המהוללים (חבל רק שהמוכרים כאלה נודניקים). לא חייבים, ואפילו לא רצוי, לקנות.
2. אכן הקטע של האורך מעצבן עד בלי די, ומאכזב מאוד.
3. אני לא מסכים עם השבחים לאנימציה: היא אמנם מדהימה, אבל מה שיוצא בעיקר זה דמויות דו-ממדיות שנראות מודבקות על רקע תלת-ממדי. זה קצת אדיוטי, ולא ממש משתלב. גם בפסקול נסחפו, וכל הזמן צריך להחליש את רעם מנועי המטוסים שמחריש את הסלון, ואז להגביר שוב לדיאלוגים.
4. לא מדובר בערפדים, אלא ב"שדים הניזונים על דם אדם". אני מצטט כאן את סאיה.
5. מי שמשווה אותה לג'ולי הוא קצת חולני – היא ילדה, ונראית בערך בגיל 15. זה שליפנים יש אובססיה עם שפתיים ועיניים זה משהו אחר, אבל היא בברור ילדה (ראה כל סצינה בה היא עומדת ליד מבוגר ומגיעה לו לחזה).
6. אין בכלל ספק ש-Cowboy Bebop הרבה יותר נחמד.
הערות בחזרה:
1) נכון, אבל מה לעשות, לא כולנו (אני אפילו מעיז להגיד "רובנו לא") גרים בקרבה לאחד מסניפי האוזן.
2) מה לעשות, הזהרתי במפורש מהקטע הזה.
3) הדמויות הדו-מימדיות על גבי הרקע התלת-מימדי הם הדבר המדהים פה – הן נראות מצויין בניגוד לרוב הציפיות.
4) ומה זה לדעתך "שדים הניזונים על דם אדם"? כשיש משהו ששוחה במים ויש לו סניפירים וזימים, נהוג לכנות אותו "דג" (שום דבר אישי כלפי חברי המערכת).
5) אז היא נראית כמו ג'ולי כשהיא היתה בת 15. מה הסיפור הגדול?
6) טענתי אחרת?
די! די! בחזרה:
היא נראית כמו וונדסדיי אדאמס.
הא לך!
לא ולא!
היא נראית כמו אנג'לינה ג'ולי – וזהו!
דרך אגב
ליפנים יש בכלל נטיה קלה לפדופיליה, כך שלא אתפלא אם הם אכן התכוונו שזו תהיה ילדה בת 15 המשדרת מיניות בסגנון ובכמות של אנג'לינה ג'ולי (ויותר)
מלבד העובדה
שלא מעט בחורות בנות 15 בעולם האמיתי כן משדרות מיניות (ויולדות ילדים גם).
ממתי יש קשר
בין סרטים לעולם האמיתי?
הערות בחזרה:
מר גרינברג היקר, סתם תהיה אקדמית:
למה אתה תמיד מרגיש שתוקפים אותך?
הרשה לי להבהיר – הביקרות שלך מצוינת, פשוט רציתי להוסיף כמה דברים.
אבל על שני דברים אני חולק – אלא אם כן לעשות דמויות שטוחות על רקע תלת-ממדי זאת איזו שהיא הצהרה פילוסופית שחלפה מעל לראשי, זה פשוט נראה דבילי, כמו אנשים שהודבקו עם blue-screen גרוע במיוחד.
דבר שני, כשהסרט רוצה להגיד "ערפדים" הוא אומר את זה באופן מפורש. כשלא, הוא אומר "שדים הניזונים על דם אדם". יש דגים בלי סנפירים, וכרישים הם לא בדיוק דגים (הם כן, אבל חשובים מספיק לקטגוריה בפני עצמם). קצת כבוד ליוצרים.
אפשר לציין ש
הסרט חלקו באנגלית וחלקו ביפנית…
וזה דובב על ידי אותם מדובבים בשתי השפות
(מכיוון שזהו בסיס אמריקני ביפן אז הם מדברים לעיתים ביפנית ולעיתים באנגלית)
בקיצור סרט נחמד ביותר
שהזכיר לי תקופות ששחקתי ב
רזידנט איוול!
אז תשמח לשמוע
ש-'Resident Evil – הסרט' עצמו, תחת השם 'האויב שבפנים', יגיע לארץ במועד לא מוגדר בקרוב.
לא, לא יודע מה פתאום הם נזכרו עכשיו.
לפי ימד''ב
הסרט יעבור עיבוד לסרט עם שחקנים חיים בבימוי אותו ברנש שביים את "נשיקת הדרקון".