חיה רעה

מאת
א.ב. ברגר
– פורסם ב 14 באוגוסט 2001Posted in: ביקורות

במקור: The Animal
במאי: לוק גרינפילד
תסריט: טום בריידי,
רוב שניידר
שחקנים: רוב שניידר,
קולין האסקל, אדוארד
אסנר, אדם סנדלר

המקרה ברור ומוכר: הסרט נגמר, ואתם רואים את הילדים שישבו בשורות הראשונות רצים החוצה, מאושרים לחלוטין, בטוחים שהסרט הוא יצירת מופת, בעוד אתם מביטים בכתוביות וחושבים: "זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב".

מפני שבסך הכל 'חיה רעה', קומדיית קיץ סבירה, שנועדה בעיקר להעביר את הזמן במקום עם מזגן ואוכל במחיר מופקע, הוא עוד סרט קיץ לא מחייב, שלרוב באים אליו מתוך מחסור בכרטיסים לסרטים אחרים, ולא מתוך שאיפה לגלות מחדש את נפלאות הקולנוע.

מרווין (רוב שניידר, 'הג'יגולו מת מצחוק', 'ביג דדי') הוא מפסידן שעובד בתור פקיד במשטרה, ורוצה להיות שוטר ידוע וגדול כמו אביו. כמובן, מרווין חסר את הנתונים הסטריאוטיפים (או איזשהם אינסטינקטים) שלשוטרים בסרטים כאלו יש: לסת מרובעת, גוף שרירי, ומדים עמוסים בעשרות מדליות ועיטורים. יותר מזה, השוטרים העמיתים למקצוע מזלזלים בו, ומותירים אותו לבד בערב שבת במטה, בזמן שהם נהנים ממשחק כדור מטופש. אבל מסתבר שהפשע לא עוצר בשביל משחקי בייסבול, וקריאה בהולה מגיעה למטה. מרווין – הפקיד היחיד שנותר שם – מקבל אותה. חדור רצון טוב וחוסר כישוריו נהיגה בסיסיים, מרווין מתרסק אל צוק מחודד, וחייו כאדם פשוט מסתיימים.
ובכן, מדען מוזר מציל אותו ומשתיל במקום אבריו הפגועים, אברי חיות שונות. מופלא ככל שזה ישמע, מרווין שב מיד לעבודה, לא מודע כלל למה שקרה, פרט לכך שעכשיו הוא יכול לרוץ יותר מהר מסוסים, להתייבש ללא מגבת, להריח סמים המוחבאים במקומות מוצנעים בגוף, ועוד מספר יתרונות מוטלים-בספק נוספים.

מכאן והלאה העניינים מתגלגלים כצפוי – מרווין מציל אנשים בעזרת תכונות החיות השונות שבו, נמשך מינית לחיות, פוגש נערה שאוהבת עצים וכלבים (קולין הסקל, "הישרדות – העונה הראשונה"), ומעביר עוד שעה מול המצלמה, עושה את מה שהוא עושה – מנסה להצחיק.

אבל האם הוא מצליח להצחיק? תלוי.

הקהל של יום שישי בעשר, למשל, לא צחק כמעט בכלל, למעט קבוצת הילדים הקטנים יותר. שאר הקהל, שהורכב מגילאי 16 עד 30, כבר ראה את רוב הבדיחות בטריילר, וישב, אולי חייך פה ושם, וחשב: "כל הכבוד. ממש בחירה נבונה. עובד כל השבוע, סובל את החום, ומה אני עושה בשעות הפנאי שלי – רואה את זה. איזה ניצול של הנאות החיים".
לעומתם, הקהל של חצות השתגע מצחוק: קהל גדול של נערי תיכון ששתו מספר בירות מחוץ לקולנוע, ונהנה מכל רגע. הם העלו את האווירה באולם, ואנשים אחרים, שהיו יותר עייפים משתויים, הצטרפו לצחוקים. אני מניח שכמה אנשים בקהל התעוררו למחרת בבוקר עם טבעת נישואין על האצבע, ושאלו את עצמם מה לעזאזל קרה אתמול (אבל זה כבר עניין אחר).

אני מתאר לעצמי שהסרט היה עובד הרבה יותר טוב לו היו הופכים אותו לקומדיית ילדים "מובהקת", עם הורדת קטעים גסים יותר, והוספת דגש על יכולותיו החדשות של מרווין – יותר "אקשן" ופחות ניסיון להצחיק בכל מחיר – למרות שזו "קומדיה". אבל 'חיה רעה', כפי שהוא עכשיו (כאילו שאי פעם ישנו אותו. "גרסת הבמאי" – כן בטח), פשוט לא עובד: בשביל קהל מבוגר יותר הוא צפוי מאוד וסביר מינוס, בשביל ילדים הוא גס ומיני מדי (למרות שאם ילד כלשהו ייקלע להצגת הבוקר של 'מת לצעוק 2', תאמינו לי שאחר כך שום דבר כבר לא יזעזע אותו), מה שמותיר אותו עם קהל מצומצם של ילדים בני 10 עד 14, שיהנו מ'חיה רעה' ויחשבו שהוא יצירת מופת – בעוד השאר, לא יבינו מה האושר הפתאומי שנפל על הילדים האלה.

מצד שני, הסרט מראה את הקו הכללי שחברת ההפקות החדשה 'Revolution' ('אמריקה מאוהבת באמריקאן גאי') נוקטת: סרטים שמתיימרים ליהנות מקהל גדול ככל האפשר – מבלי לדלג על שום פלח שוק רווחי – אבל בסוף מתבררים כמאכזבים.
יכול להיות שהסרטים הנ"ל נועדו להנמיך ציפיות מהאולפנים, ועוד מעט הם יפתיעו את כולנו, אבל בינתיים – אין שום סיבה ללכת ל'חיה רעה'.

תגיות: