נהרות הארגמן

מאת
נונו
– פורסם ב 12 ביולי 2001Posted in: ביקורות

במקור: Les Rivieres
urpresסP
במאי: מתיה קסוביץ'
תסריט: ז'אן-כריסטוף גראנג'ה
(או משהו)
שחקנים: ז'אן רנו, וינסנט קאסל,
נדיה פארס, דומיניק סנדה

גבירותי ורבותי חובבי הזוועה הפסיכולוגית: תאוות הדם, הרשע והפסיכוזה שלכם, שלא באה על סיפוקה עם 'חניבעל', תוכל סוף סוף לספוג את מנת הדם האיכותית לה היא זקוקה, ולמצוא את מנוחתה המיוחלת. כל שאתם צריכים לעשות הוא לרדת אל המרתפים החשוכים והקרירים של אולמות בתי הקולנוע. שם, בחשכה, בין ערסים מזדקנים ארוכי תלתלים וחברותיהם חשופות הבטן ממדינות חבר העמים לשעבר, ראיתי את הסרט הצרפתי שלקח ל'שבעה חטאים' את הכתר.

נכנסתי לסרט ברוח הנכונה: מוכן לרצוח מישהו. הערסים שישבו שתי שורות מאחורי דיברו ממש בקול רם לאורך כל הכתוביות (שהוטלו על שוט ארוך ואיטי, בן שלוש דקות, בו טיילה המצלמה בקלוז אפ עצבני על פני חלקים נבחרים של גופה מרוטשת, שמפתחים שונים בה – טבעיים ומעשה ידי אדם – נשפכו כמים רימות ושות'). הזקנה שישבה לפני התעצבנה (בצדק) על הערסים, הסתובבה לכיוונם, וריססה עליי גייזר רוק טרי בניחוח ניקוטין, בעודה מפיקה "ששששש!!!" אימתני ודווקא מרשים.
בעודי עצבני, רטוב ורשע, מדמיין כיצד קורים דברים נורא מכאיבים לערסים מאחורי ולגייזר הניקוטין שלפני, החל ז'אן רנו בחקירת הרצח הבאה: ספרן באוניברסיטה עתיקה נמצא מת, כפות בתנוחת עובר, כרות כפות ידיים, עקור עיניים (שחלליהן מולאו במי גשם חומצי שירד בשנות השבעים), שבור צלעות, שופע חתכים עמוקים ותלוי בגובה 50 מטר בתוך מפל שוצף.

אין כמו רוצחים סדרתיים כנבלים קולנועיים, אמר פעם בחור אחד (מושך מאוד), ואכן, הרוצח ב'נהרות הארגמן', הוא הרוע האמיתי, אותו חיפשנו מאז פינצ'ר, 1995.

בלשים בסרטים אחרים עושים טיול בכל מיני מקומות, פוגשים אנשים, אוספים ראיות, עדויות וחשודים פוטנציאלים, ומוצאים גופה פה ושם. ז'אן רנו, לעומתם, לאן שלא יילך – גם אם הוא רק עובר בין חדרים של אותו בית – תמיד הוא ימצא גופה. ולא סתם גופה – הרוצח הוירטואוז שלנו עושה לגופות דברים ממש רעים עם מיני חפצים חדים יותר וחדים פחות, ומציב אותן בפוזיציות אקזוטיות, שמזכירות את החידה על הבחור הערום המת באמצע המדבר שמחזיק גפרור שרוף.

במקביל, 95 קילומטר משם, דייויד קאסל המעוות (יש רווח מיותר של 8 ס"מ בין העיניים שלו), 'דוברמן' לשעבר, חוקר תעלומה אחרת: חילול קברה של ילדה, שמתה (כרגיל, בפיזור מקסימלי של איברים פנימיים) לפני 20 שנה. ככל שמתבררים הקשרים בין שתי החקירות, כך לשני הבלשים הקשוחים, שמנכסים להם מערכת יחסים בראד-פיט-מורגן-פרימן בריאה, יש פחות ופחות מושג מה הרוצח רוצה.

כל האימה המבריקה והחולנית הזו מתרחשת בחבל ארץ מדהים ביופיו של צרפת, בו מפלים, קרחונים, נהרות ומצוקים הם דבר שיגרתי ממש כמו גופות מכוסחות של גברים צרפתיים.
בדומה ל'שם הורד', גם בלשינו עולים על מזימה שנרקמה בין כותלי האוניברסיטה העתיקה והסגורה, בה הפרופסורים מזדווגים זה עם זו, וייתכן שהרציחות קשורות לאידיאולוגיה אקדמית שטנית (וייתכן גם שלא).

ובכן, אני בטוח שמי שאוהב סרטים כאלה, וקרא עד כאן, מרגיש את הדגדוג הנדיר הזה של לפני שהולכים לראות סרט, וחש בעצמותיו שהסרט יהיה סבבה. גם אני הרגשתי ככה.

אבל 'נהרות הארגמן' הוא סרט חרא.

אחרי שליש סרט מדהים, מחריד ומרתק, מגיע שליש שבו לא קורה כלום, ואחריו שליש מפגר של התרה לא ברורה, מטופשת ומרגיזה. כל כך התאכזבתי! נתתי לבמאי (מתיה קסוביץ' המעצבן, שאותו יכולתם לראות שודד בקריז את ברוס וויליס ב'אלמנט החמישי': "!Give me the cash"), לטנף לי את הנשמה בחילולי גופות מזוויעים, וציפיתי ממנו שבסוף הוא יטהר אותי, ייתן לי סיבה מוצדקת למה כל זה קרה. למה הוא החליט שצריך לקשור את הגופות כמו עוברים, למה? לא יודעים. הרוצח שלו כל כך לא כריזמטי, והסיבות שלו (מוצדקות אולי, אבל מסופרות בדחיסות ובאופן לא אחראי), כל כך אקראיות, שכשהקרדיטים התחילו לעלות הייתי במצב של שוק.
בפעם הבאה שאני בפריז אני דופק לקסוביץ' הגמד על הדלת, דוחף לו לייזר לפרצוף ודורש בצרפתית "!Give me the cash".

"סרט טוב, הא?" מלמל ערס מזדקן א' מבין שפתיו, שכבר אחזו בעצבנות ב-TIME אומללה, באוזניה של זאתי מחבר העמים שעמדה לצדו ביציאה מהאולם. הייתי ממש עצבני. התחלתי לעקוב אחריהם.

תגיות: