שעת העכביש

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 2 ביוני 2001Posted in: ביקורות

במקור: Along came a Spider
במאי: לי טאמאהורי
תסריט: מארק מוס
מבוסס על ספרו של ג'יימס
פאטרסון
שחקנים: מורגן פרימן, מוניקה
פוטר, מייקל וינקוט, מיקה בורם

הבלש הותיק אלכס קרוס (מורגן פרימן) מדליק מחשב. אי שם בנבכי המחשב הזה, הוא יודע, צפון לו המידע הנחוץ לו כדי לפענח את מקרה חטיפת הילדה שהוא שוקד עליו. המחשב נדלק כראוי, אך אבוי – על המסך מופיע החלון המעצבן והמוכר לכל מי שהשתמש אי פעם בחלונות NT: שם משתמש – Administrator. סיסמה?

אלכס קרוס לא יודע את הסיסמה. לכן הוא מסתובב בכסאו, מתבונן בחדר מסביבו, בוהה ברהיטים ובתמונות על הקירות, ומהרהר במשך שניות מספר. את המחשבות שלו אנחנו, הצופים בקולנוע, לא שומעים, אבל הן הולכות בערך ככה:

"הממממ. סיסמה, סיסמה, סיסמה. מה זה יכול להיות? מאיפה, בשם ג'ון שאפט, אני אמור לנחש מה הסיסמה פה? טוב, בוא נראה. אני ראיתי כבר סרטים כאלה, אני צריך לדעת איך לפתור את הבעיה הזאת. אני צריך להסיק ממה שאני יודע על בעל המחשב, באיזו מין סיסמה הוא היה בוחר. הסיסמה היא הרי תמיד משהו אישי. השם של האמא? של הכלב? תכנית הטלויזיה האהובה עליו? משהו בחדר הזה הרי חייב להסגיר מה תהיה הסיסמה, כי בלשים תמיד מגלים אותה על הניסיון הראשון. רגע אחד… תמיד על הניסיון הראשון? אז אולי לא באמת היתה סיסמה? אולי כל דבר שאני אכתוב יתקבל? ווטסון, נדמה לי שעלינו פה על משהו! ואפילו נשארו לי עוד כמה שניות כדי לשחק אותה שקוע במחשבות. המממ…. בוא נראה… כשהתקלחתי הבוקר, זכרתי לסגור את הדוד?"

ואז הוא מסתובב חזרה אל המחשב, וכותב בשדה הסיסמה צירוף מילים שלא היתה לו שום דרך הגיונית לדעת. והמחשב עולה. על הניסיון הראשון.

איך מגיב קהל הצופים בסרט להברקה המדהימה של החוקר קרוס? ובכן, הקהל חצוי. חציו אומר "כן, בטח". וחציו משמיע את הרעש הבא: "חחחחחחח".

כן, אני יודע שהיגיון בסרטים הוא דבר גמיש. חוקי הפיזיקה וההיגיון לא תמיד פועלים בסרטים באותה הדרך שבה הם פועלים במציאות, ואין שום דבר רע בזה. פשוט צריך לתרגל קצת ממה שנקרא באנגלית Suspension of Disbelief, ובעברית "השעיית חוסר האמונה" או בקיצור "סיספונד". אני דוקא סספדן לא רע, אם יורשה לי. בתחרות הסיספונד האזורית של חיפה לשנת 2000 זכיתי במקום השני, כשהצלחתי לא להשמיע שום הערה צינית תוך כדי צפיה בטום קרוז עושה חארקה של 180 מעלות על הגלגל הקדמי של האופנוע שלו. אבל גם לי יש גבולות. למשל, כשאוטובוס מלא נוסעים עולה לאויר בלי שום סיבה מיוחדת ומרחף מעל תהום ברוחב 20 מטר, זה מפסיק להיות נחמד-אך-קביל, מבחינתי, ומתחיל להיות מטומטם. וברגע שהסיספונד נמתח יתר על המידה ונקרע, שום כח שבעולם לא יתקן אותו – הסרט יישאר מטומטם עד סופו.

אני מוכן לקבל את זה שאלכס קרוס הוא הרבה יותר חכם ממני. אבל לנחש סיסמה על סמך התבוננות בחדר, על הניסיון הראשון, זה, מבחינתי, אוטובוס מעופף. וזאת רחוקה מלהיות התקרית היחידה במשך 'שעת העכביש' שבה רק סספדנים ברמה אולימפית יצליחו להאמין לדברים שמורגן פרימן מצליח לעשות.

ילדה בת 12, בתו של סנאטור, נחטפת על ידי מורה בבית הספר העשיר עד גועל שבו היא לומדת. החוטף מתעקש, מסיבה לא ברורה בכלל, להתקשר לחוקר המשטרתי בדימוס אלכס קרוס, ולערב אותו בחקירה. אל קרוס מתלווה שומרת הראש של הילדה (מוניקה פוטר), שמרגישה, ובצדק, שהיא אכזבה את הורי הילדה בכך שלא הצליחה לסכל את החטיפה. ד"ר קרוס חושף בהדרגה את מניעיו של החוטף, שמתכנן, כך מסתבר, משהו מורכב ושאפתני הרבה יותר מחטיפה לשם כופר סתם.

זוהי הפעם השניה שבה מורגן פרימן מגלם את הבלש אלכס קרוס. הפעם הראשונה היתה ב'חתום בנשיקה' ('Kiss the Girls'), לפני ארבע שנים. למרות ש'שעת העכביש' מבוסס על ספר שעלילתו מתרחשת לפני 'חתום בנשיקה', קל יותר להאמין שהוא מתרחש אחריו – מורגן נראה מנוסה יותר, עייף יותר וגם מבוגר יותר, בארבע שנים לפחות. ושני הסרטים האלה היו יכולים להיות המשך ל'שבעה חטאים' – הדמות שמגלם פרימן היא זהה, פרט לכך שהשם שלו שונה. בקיצור, לפרימן יש ניסיון לא מועט ברדיפה אחרי פושעים מטורפים שמשאירים לו, שוב ושוב, רמזים מסתוריים בקשר למהלך הבא שלהם. לא פלא שהוא צבר ניסיון במשך הזמן. זוכרים כמה זמן לקח לו לפענח כל רמז ב'שבעה חטאים' המצוין? שעות. היום הוא עושה את זה בצ'יק. החוטף השאיר במשרד שלו מסגרת תמונה ריקה? פרימן מבין מיד שהרמז הבא הוא התמונה שלא תלויה על קיר חדר הכיתה. החוטף השאיר על השולחן פתק שעליו מצויר איקס? מובן מאליו שהרמז הבא יהיה מוחבא בכרך האות X של בריטניקה לנוער בספריה העירונית. החוטף הזמין, לילה לפני החטיפה, פיצה עם זיתים שחורים? פרימן בודק מיד את תכולת בובת פופאי שהילדים השאירו בכיתה (אחת משלוש הדוגמאות האלה באמת מתרחשת בסרט – התוכלו לנחש איזו?). לעומת מורגן פרימן, שרלוק הולמס הוא גמד צולע – הוא היה צריך לראות את הכובע לפני שהסיק ממנו את כל קורות החיים של בעליו.

היה אפשר בקלות פשוט לדלג על הקטע הטפשי עם המחשב והסיסמה. הסרט היה רק מרוויח מזה. נגיד שהמחשב ההוא פשוט היה דלוק, בסדר? ובשביל מה, לעזאזל, היה צריך גם הפושע המטורף הזה להשאיר רמזים לפרימן לכל אורך הדרך? הוא לא למד כבר שזה לא דבר מאוד חכם לעשות, בעיקר אם אתה לא מעוניין להיתפס? כל החלק הזה של העלילה הוא נדוש, לא אמין, וכל כך, כל כך מיותר.

וחבל. כי אם מורידים מסיפור הסרט את היכולת העל-חושית המופלאה של מורגן פרימן, 'שעת העכביש' הוא סרט מתח מספק בהחלט. הסיפור הבסיסי הוא טוב, ולא נצמד לנוסחאות הבסיסיות העתיקות. התפניות המפתיעות – וכאלה יש הרבה – מצליחות לפעמים להפתיע באמת.

מורגן פרימן הוא שחקן מצוין. ומצליח. בעצם, הוא כל כך מצוין ומצליח, שהוא הגיע בסרט הזה לשלב הבעייתי בקריירה שלו המכונה "שלב השון קונרי", שבו הוא מגלה שבעצם הוא לא צריך לעשות שום דבר כדי שכולם יתפעלו מיכולת המשחק שלו. אז הוא פשוט משוטט ברחבי הסרט, פאסיבי מתמיד, נראה ומתנהג בדיוק כמו שעשה ב'שבעה חטאים' ו'חתום בנשיקה', רק בלי להתאמץ. אפילו כשהחוטף המסתורי שולח אותו למרתון מתיש ברחובות וושינגטון הבירה, הוא עושה את כולו בריצה קלה, בלי שטיפת זעה אחת תבצבץ על פרצופו האצילי. בתור אחד שהתנסה במזג האויר בוושינגטון, אני יכול להגיד לכם: מהליכה של שני צעדים במקום הזה הגוף מתכסה בזיעה. על ריצה בכלל אין על מה לדבר. ובכל זאת, סרט עם פרימן תמיד עדיף על סרט בלעדיו. ומוניקה פוטר – טוב, היא די יפה.

תגיות: