בשם החוק

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 12 במאי 2001Posted in: ביקורות

במקור: Exit Wounds
במאי: אנדריי ברטקוביאק
תסריט: אד הורוויץ, ריצ'ארד
ד'אובידיו
מבוסס על ספרו של ג'ון ווסטרמן
שחקנים: סטיבן סיגל, DMX,
איזאיה וושינגטון, טום ארנולד

לאמריקה יש בעיה עם המשטרה, וזה הכל בגלל האופנועים.

להיות שוטר באמריקה זה לא ממש מקצוע פופולרי: הכינוי השגור בפי העם לשוטרים הוא "חזירים", ילדים רכים מדקלמים בחדווה שירי ראפ שמטיפים להרג שוטרים, וידוע על אמהות שהתכחשו לבנים שלהם כשאלה הכריזו שהם מצטרפים למשטרה ("בשביל זה האכלתי והלבשתי אותך כל השנים האלה?! כדי שאני לא אוכל לצאת מהבית, מהפחד שיצביעו עלי ויגידו 'זאת האמא של השוטר'? למה אתה לא יכול למצוא לעצמך מקצוע מכובד, כמו וובמאסטר או סוחר קוקאין?").

הסיבה לתדמית הנמוכה של המשטרה האמריקאית היא בעיקר הקולנוע. את כל מה שאנחנו יודעים אנחנו לומדים מהסרטים, כידוע (ואל תצחקו על האמריקאים. זה נכון גם לגבינו), ושוטרים אמריקאיים, כך למדנו, הם בדרך כלל רשעים, מושחתים או טיפשים, או שילוב של שלושתם יחד. השוטרים בדרך כלל או יורים בגיבור הסרט, או סתם מפריעים לו בדרכו לנצח את הרעים. ולמה השוטרים בסרטים מקבלים תמיד את תפקיד הרעים? זה בגלל האופנועים שלהם – אתם יודעים, הדברים הלבנים הכרסתניים האלה, שנראים כמו קורקינט בהריון. אתם מתארים לעצמכם גיבור אקשן עשוי ללא חת דוהר ברחובות, מתחמק מפיצוצים ומבצע פעלולי גלגל אחד על אופנוע לווייתני כזה? ברור שלא. לכן אפילו כשהגיבור הוא איזה מין שוטר, כמו ב'בשם החוק', הוא אף פעם לא נמצא בקרבת האופנוע שלו כשמגיע הזמן למרדפים, והוא נאלץ לגנוב איזה הונדה אדום וחלקלק מעובר אורח חולף, שנשאר מאחור חסר אונים וזועק באופן משעשע, "אבל יש לי דייט היום!" או "אבל הייתי בדרך לקנות אינסולין לסבתי הגוססת!". אלפי הונדות נגנבות מדי יום ברחבי ארה"ב על ידי גיבורי אקשן. באמת, אני יכול להביא את הסטטיסטיקות. והאופנועים המשטרתיים המכוערים האלה? שירכבו עליהם הרעים.

חוץ מסצינת השאלת האופנוע הכל כך נדושה, יש ב'בשם החוק' עוד כמה סצינות שחשבתי שנשחקו לאבק מרוב שימוש עוד בתקופת 'נשק קטלני 3'. בתחילת הסרט סטיבן סיגל (כוכב הסרט, אבל לזה נתייחס אחר כך) מציל את חייו של סגן נשיא ארה"ב ומשמיד לבדו חוליה רצחנית של המחתרת לשחרור מישיגן, או משהו, ובתמורה מקבל את סצינת "נאום הבוס הזועם" הידועה ("במחלקה הזאת אנחנו עובדים לפי הספר!"), השמורה לשוטרים גיבורים במיוחד. בהמשך לא חסרה גם הסצינה שבה הוא מורד לדרגת שוטר תנועה. לא נפקד גם מקומו של הכושי השמן והמצחיק (שעורר בי צורך עז לצעוק לעבר המסך "אני דודי, דודי התותח!"). החידוש העקרי בסרט: לצורך החקירה, סטיבן נאלץ לבקר לא במועדון חשפנות אחד, אלא בשניים(!). ממש אוונגארד.

לא הגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות מהעלילה. בכל זאת, סרט של סטיבן סיגל (ותיכף נגיע לזה). למעשה, לפני הכניסה לאולם השתמשתי באידיוטומט שבשרותי הקולנוע כדי להנמיך את ה-IQ והתפיסה המרחבית שלי בכמה עשרות אחוזים, מה שבדרך כלל משפר את ההנאה מסרטים כאלה ללא הכר (מה, אצלכם בקולנוע עוד לא התקינו אידיוטומט? דרשו זאת מהנהלת הקולנוע עוד היום). כנראה שהורדתי קצת יותר מדי, כי לא הבנתי כלום. יש המון דמויות בסרט, שוטרים וגנבים, שחורים ולבנים, כולם בוגדים אחד בשני, ובשלב זה או אחר כל אחד מהם מכוון אקדח לראשו של כל אחד אחר. איפה הימים שהעלילה של סרטי סטיבן סיגל הסתכמה ב"יש הרבה אנשים רעים, וסטיבן סיגל הורג אותם אחד אחד"?

מה שכן הבנתי מהעלילה: בתור עונש על הטיפול ההירואי במחתרת לשחרור מישיגן (שאגב, נעלמת אחרי סצינת הפתיחה ולא מוזכרת בהמשך הסרט בכלל), סטיבן מוגלה למחלקה 15 הבעייתית, מתחיל לרחרח מסביב ומיד עולה על עקבות חוליית סמים ענקית, שקשורה באופן כלשהו לשחור שתקן ומסתורי (הראפר DMX, שנותן את ההופעה הכי קולית בסרט) וחברו השמן והמצחיק. העניין יותר מסובך ממה שהוא נראה: בכנופיה חברים גם כמה שוטרים מושחתים, שיעשו כל שביכולתם כדי לחסל את סיגל רודף הצדק.

אבל, כמו שכבר אמרתי (אני חוזר על עצמי. כנראה שהאידיוטומט באמת לא היה מכוון) לא הגעתי לסרט בשביל העלילה. הגעתי בשביל האקשן. והאקשן, רבותי, מחורבן. שום סצינת אקשן בסרט לא חורגת מהסטנדרט (קצת מכות, קצת יריות, מכונית מתהפכת, פיצוץ אחד או שניים), והסטנדרט הזה מצולם באופן סתמי וערוך בצורה איומה ונוראה, מה שהופך את כל סצינות האקשן בסרט למבלבלות, לא ברורות ומגוחכות: איש אחד יורה. איש אחר יורה. האיש הראשון יורה שוב. מישהו מת. צל"ש יוענק למי שהצליח להבין מי ירה במי ולמה (בעיקר תחת השפעת האידיוטומט). קשה להעריך כמה עריכה טובה הכרחית ליצירת סרט אקשן טוב עד שלא רואים אחד ערוך בצורה גרועה באמת. את 'בשם החוק' צריך להראות לתלמידי קולנוע כדי שילמדו איך לא עורכים סרט אקשן (כי מלראות רק סרטים ערוכים טוב אי אפשר ללמוד כלום).

ובעניין סטיבן סיגל עצמו: האיש, יסכימו אפילו המעריצים, אף פעם לא היה שחקן ענק. שלא כמו שחקני אופי מרשימים כקיאנו ריבס (שיודע לעשות שלוש הבעות שונות) או ארנולד שוורצנגר (שתיים), לסיגל יש הבעה אחת בלבד שתקועה על הפנים שלו מהרגע שנולד. מצד שני, הוא יודע טאקוונדו. או לפחות ידע פעם. ב'בשם החוק' אין שום ראיה שהאיש הזה יודע ללכת מכות. בעידן של אמני לחימה כמו ג'קי צ'אן או ג'ט לי, התרגלנו כבר לראות את השחקן/לוחם בצילום מלא, מהרגליים ועד הראש, לכל אורך הקרב, ככה שאפשר לראות שמי שעושה שם בעיטות מסובבות באויר הוא באמת מר צ'אן, ולא כפיל או תחליף. אבל ב'בשם החוק' זה לא ככה.בכל פעם שסיגל משתתף בקרב אגרופים, המצלמה חותכת (עריכה נוראית, כבר אמרתי?) מהפנים שלו אל יד של מישהו, אולי סטיבן, שמעיפה את האיש הרע אחורה, וחוזר חלילה. באותה הצורה אפשר היה להראות גם את וודי אלן מכסח לרעים את הצורה.

ומה שעוד יותר גרוע: סטיבן סיגל לא היה פעם אידיאל הגוף הגברי? איך אליל כמוהו נשאר לאורך כל הסרט לבוש בחולצה בעלת שרוולים ארוכים, בעוד שכל השוטרים סביבו פושטים חולצה וחושפים פלג גוף עליון שרירי ומפותח? או שסטיבן סיגל יצא בשנים האחרונות מהכושר והפך לזקן שמן ורופס, או שמפיקי הסרט לקחו איזה שחקן זול ושמנמן (רוברט דה נירו?), הלבישו לו מסכה של סטיבן סיגל ושלחו אותו לצילומים (מה שמסביר את החוסר בהבעות פנים). ונשאלת השאלה: אם כבר מרמים, לא היו יכולים להשתמש במסכה של לאונרדו דיקפריו?

'בשם החוק' הוא אחד מסרטי האקשן הכי פתטיים שראיתי, אם לא סופרים את אלה שערוץ 4 מקרין בצהריים. אפילו בסטנדרטים הלא מאוד גבוהים של סרטי סטיבן סיגל הוא לא עומד. אם אתם ממש חייבים אקשן, חכו ל'המומיה 2'. אומרים שהפעלולים טובים. אם אתם מעריצים מושבעים של סטיבן סיגל, קחו בוידאו את 'מצור ימי', בשביל הנוסטלגיה. חבל, חבל שתשברו לעצמכם את הלב.

תגיות: