102 כלבים וגנבים

מאת
אסטרו-נעמי
– פורסם ב 9 באפריל 2001Posted in: ביקורות

במקור: 102 Dalmatians
במאי: קווין לימה
תסריט: קריסטן באקלי ובראיין
רייגן
שחקנים: גלן קלוז, יואן גריפית',
אליס אוונס, טים מק'ינרני,
ז'רארד דפרדייה, בן קרומפטון

בבוקר יום חופש אביבי מצוי, לפני זמן לא רב, החלטתי להענות להפצרותיה של הרשות המחוקקת, השופטת, והמבצעת בבית שלנו (שם קוד: "אמא") ולקחת את האחים הקטנים לסרט. בהבעה של קדושה מעונה, יען כי לא מספיק שאני לוקחת אותם לסרט אני גם חייבת להפקיר את אוזני לנפלאות הדיבוב העברי, אחזתי כל אחד מהם באחיזת צבת ויחד דילגנו לנו לעבר בית הקולנוע הקרוב, לראות את סרט הילדים היחיד שהייתי מוכנה לראות איתם: '102 כלבים וגנבים'.

למרבה אכזבתי, התקשיתי מאוד לשמור על ההבעה המעונה לאורך זמן. נכון, הייתי צריכה לעמוד 20 דקות בתור בזמן שהמון זוועטוטים מתרוצץ סביבי ונתקל בי אחת ל- 0.4 שניות, לצרוח על הקופאית המשועממת כדי להתגבר על הרעש (לא של הילדים, של לעיסות המסטיק הקולניות להפליא שלה) ולהסביר לקטנים שגם מהמושבים הקיצוניים בצד אפשר לראות את הסרט, וזה בסדר, האישה שצורחת על הילדים בשורה שמלפנינו תיכף תלך. אבל מהרגע שהסרט התחיל עלה חיוך מטומטם על פרצופי וסירב להימחק.

קודם כל, לא היו פרסומות. בכלל. אני התכוננתי נפשית לחצי שעה של סבל בזמן שהפרסומות רצות ואני צריכה לשעשע את הקטנים ולהסתיר את העיניים שלהם חליפות, והחוסר המוחלט שלהן היכה אותי בהלם. בעודי צפה על גלי ההפתעה וחוסר האמון התחיל לו הסרט והכניס לי נוק-אאוט נוסף: הדיבוב לא היה רע בכלל. השפתיים לא התאימו בשום צורה שהיא למילים – בואו לא נגזים בדרישות – אבל ניכר היה שכל דמות דובבה על ידי שחקן אחר (בניגוד ל"סתם ילד של השכנים" או "שפרירה זכאי בתפקיד כל הדמויות"), שהשחקנים הותאמו לתפקידים השונים, שמישהו אשכרה עבד על התאמה של הטקטס עצמו ושהם ממש ראו את
הסרט לפני הדיבוב.

ואז זה קרה.
בלי שהרגשתי זה איגף אותי משמאל, התגנב בערמומיות מתחת להגנות ותקף אותי בלי אזהרה: מצאתי את עצמי צוחקת. ממש צוחקת, עם הפה והכל. "לא יכול להיות" התרעמתי על עצמי המרדנית שצוחקת מבדיחות דיסני מטופשות, "לא יכול להיות שאותך ואת האחים שלך מצחיקים אותם דברים! תשתקי! עכשיו!". אבל מבט מהיר מסביב השקיט את גלי הבחילה העצמית שלי: אני והאחים, מסתבר, צוחקים מדברים שונים לחלוטין. הסרט כלל את כל אותן בדיחות דביקות-מבחילות של דיסני ("האיש הרע נפל! כמה מצחיק! אוי, וגם דורסים לו את הידיים, הא הא הא!") אבל בנוסף גם שלל עקיצות שיועדו אל הדור שלי – הדור שגדל על 'כלבים וגנבים' המקורי, וכמה סרטים נוספים שיצאו באותה תקופה (כולל הומאז' נפלא ל'יפייפיה והיחפן' שאני עדיין זוכרת בעל-פה).

ברם, אליה וקוץ בה – כאן גם טמונה הבעיה העיקרית של הסרט, והיא בעיה בעייתית ביותר: הסרט מיועד לשני קהלים כל כך שונים, שפשוט אי אפשר לרצות את שניהם בו זמנית. חלק לא קטן בכלל מהסרט מיועד בפירוש לדור שזוכר באהבה את הסרט המקורי, מה שגרם לעובדה המצערת שהקטנים פשוט לא הבינו חלקים מהעלילה. מצד שני, החלקים האחרים, שאמורים לספק את קהל היעד המוצהר של הסרט, מתיילדים נוסח דיסני בצורה הגרועה ביותר ומעוררים שאט נפש במקרה הטוב, ורפלקסים הקאתיים במקרה הפחות טוב. עוד תוצאה בעייתית של השילוב המוזר הזה היא שהסרט לא מתאים לילדים מתחת לגיל 8. הקטן בן ה-6 הכריז קבל עם וקהל שהוא לא מבין כלום.

השילוב הבעייתי השני בסרט הוא צוות השחקנים. מצד אחד עומדת גלן קלוז, שמשחקת בצורה פשוט איומה ונוראה. כנראה שסרטי ילדים הם מין חלטורה אצלה כדי להשיג עוד כמה גרושים, והיא מתייחסת אליהם בהתאם. השחקנים בפוקימון כבר משחקים יותר טוב ממנה – אצלם, לפחות, צורת הדיבור האובר-דרמטית נכללת בדרישות התפקיד.

מצד שני עומד לו יואן גריפית' (קוין, הדמות הגברית הראשית), שמשחק בצורה נ-פ-ל-א-ה. נהדרת. מדהימה. פנטסטית. את גריפית' יצא לי לראות במיני-סדרה המצויינת 'הורנבלואר', ולכן הצפיות שלי ממנו היו בשמיים (למרות שב'הורנבלואר' הוא הסתפק בעיקר בלחשוק שיניים ולהראות רציני נורא), ובכל זאת הוא הפתיע אותי לטובה. התפקיד פשוט בנוי עליו, וזו לא תהיה הגזמה פראית לומר שהוא עושה את הסרט. הוא היחיד שמצליח לספק את הסחורה גם למבוגרים וגם לילדים שבקהל, הוא מקסים כשצריך, מבולבל כשצריך ומבדר להפליא, והעיקר – לא יורד לרמה הנמוכה של שחקן-סרטי-ילדים מטופש.

בתכל'ס, למרות מחאותי הנמרצות טרום-סרט, עברתי חוויה מרנינה: לראות סרט בתוך קהל ילדים זה כמו לראות את 'מלחמת הכוכבים' בהקרנת בכורה. הם צוחקים, מריעים, מעודדים את הדמויות האהובות עליהם, מוחאים כפיים בחדווה ומעלים את האווירה לשחקים. עם כל רתיעתי המצטברת מילדים קטנים (5 אחים קטנים, אתם יודעים), היה כיף.

וכדי שלא יאשימו אותי באי-בהירות-עין-דגית-מצויה:
אם גדלתם על 'כלבים וגנבים' – רוצו לראות. עכשיו.
אם יש לכם אחים/אחיינים/קרציות שאתם שומרים עליהם – קחו אותם לסרט. מהר.
אם אתם אוהבים דיסני – לכו.
אם אתם לא זה, לא זה ולא זה – תפסו מרחק.

תגיות: