במקור: Dancer in the Dark
בימוי ותסריט: לארס פון
טרייר
שחקנים: ביורק, קתרין דנב,
דייויד מורס
בשבוע שבו 'רוקדת בחשכה' הגיע ארצה, הייתי אצל חבר שלי, והגיעה לבקר אותו ידידה שלו. אני זוכר שהיא הייתה די נרעשת. סיבת הרעש היתה אימא שלה. היא סיפרה שהיא גרה עם ההורים, והיא לא זוכרת מתי היא ואימא שלה החליפו מילה. לא מסתדרות, לא אוהבות. ובאותו יום, היא עמדה לצאת אלינו, ופתאום אימא שלה הציעה לה לקחת אותה טרמפ. היא היתה בשוק. מה זו הנחמדות האימהית הזאת פתאום? מה, יום האם מתקרב? היא הסכימה לטרמפ, ושתיהן נסעו שותקות.
אחר כך המשכנו לדבר על כל מני דברים שמדברים עליהם, והגענו לסרטים חדשים שיצאו. אני אמרתי שאני רוצה לראות את 'רוקדת בחשכה', והיא אמרה שהיא ראתה אותו וסבלה נורא. כאב לה הראש מהצילומים הרועדים והמכוערים. היא אמרה שהיא עצמה את העיניים ורק הקשיבה לדיאלוגים, מרוב שאי אפשר היה להסתכל. אבל גם לדמויות היה מבטא בלתי נסבל, ובסוף היא יצאה לשרותים ולא חזרה, והיא לא היתה היחידה. סרט נורא, סיכמה.
ואז הבנתי שלארס פון טרייר עשה את זה עוד פעם. שמעתי מהמון אנשים שראו את 'רוקדת בחשכה' שמדובר בסרט ענק, ביצירה רגשית ייחודית, שצופים קשוחים מתפרצים בבכי שלושה ימים אחרי הצפייה בה, בהיזכרם בייסוריה של סלמה המתעוורת. אפשר להימעך מערמת הפרסים והסופרלטיבים ששופכים על הסרט הזה, כאילו נערך מקסטות הווידאו הפרטיות של אלוהים. הוא זכה בפרס הגדול בקאן 2000, וגם ביורק קיבלה שם את 'השחקנית הטובה ביותר'. אמרתי לעצמי, וואו. אנשים בוכים. אנשים מתרגשים. גם אני רוצה לבכות.
ופתאום נשבר הקונצנזוס. אנשים מצהירים שהם שונאים את 'רוקדת בחשכה'. תשאלו אותם: ראיתם את החדש של לארס? והם יגלגלו עיניים בתיעוב, יוציאו לשון, יעשו קול של הקאה, ויחרצו בגאווה מוזרה: יצאתי באמצע. וזה היה ככה גם עם 'לשבור את הגלים', וזה היה ככה גם עם 'האידיוטים' וזה היה ככה גם עם הממלכות. או ששונאים, או שאוהבים.
'רוקדת בחשיכה' שאב את עלילתו במלואה מסרט הבכי הטורקי 'עיניים שלי', שיצא בשנת 1962, בכיכובה של פאטימה אוח-בין-עוזה האלוהית, שנהרגה זה מכבר בתאונת צלילה בניו זילנד (כריש לבן צעיר אכל לה את הראש). בסרט ההוא, הגיבורה הממושקפת, סולטאנה, הולכת ומתעוורת כתוצאה ממחלה תורשתית. תוך כמה חודשים היא תאבד את ראייתה לגמרי. היא אם חד הורית ענייה לילד מתבגר, עאזים, שכמו אמו מרכיב על עיניו משקפיים עבות זגוגית. הוא אינו יודע כי גם הוא נידון, כמו אימו, לעיוורון בגיל צעיר. סולטאנה חוסכת פרוטה לפרוטה על מנת לגייס כסף לניתוח דחוף לבנה, על מנת שהוא יוכל להינצל מהגורל הנורא הרשום בגנים שהיא העניקה לו. רגשות האשמה שלה כל כך חזקים, שזו היא המטרה המקודשת בחייה. לעשות כסף. לא לבזבז כלום. לשלם למנתח שינתח עד יום הולדתו ה-13 של עאזים, אחרת יהיה מאוחר מדי.
כבר יש לה את הסכום המתאים, אבל אבוי, הכסף נגנב, וסולטאנה צריכה להחזירו. מסצינה לסצינה מצבה מידרדר, והיא נופלת לצרות נוראיות. היא יכולה להציל את חייה אם תשתמש בכסף שחסכה לניתוח, אבל אז בנה יהיה עיוור כמוה. דילמה קשה? לא לסולטאנה. היא האימא המושלמת. היא הביאה את הילד לעולם והיא תעשה הכל כדי שיחיה חיים מלאים. היא תקריב עצמה למען ראייתו של בנה. והקורבן נעשה.
טוב, אז אולי לא עשו אף פעם סרט טורקי בשם 'עיניים שלי', אבל בטח עשו דומים, ועלילת 'רוקדת בחשכה' דומה מאוד לסרטים הללו. רק תחליפו את סולטאנה בסלמה הקדושה.
הסרט ארוך, שעתיים ועשרים, עם חמש דקות מסך חשוך (דווקא מגניב. הפסקול תזמורתי, ומכריח אותך רק להקשיב, לוותר על חוש הראייה). ושאר הדקות – רובן מצולמות בעדשה רחבה, בתקריבים רועדים ומטושטשים, ללא תאורה מלאכותית ובעריכה מחוספסת. זה הגנבה של 'דוגמה 95'. מי שלא יודע מה זה דוגמה, שייזכר ב'פרוייקט המכשפה מבלייר', הסגנון דומה. למי שרוצה להרחיב טיפה את ידע הטריוויה שלו, אז בסרטי דוגמה הבמאי לא נותן לעצמו קרדיט, הסרטים מצולמים בוידיאו מהכתף ללא תאורה, ובלי כללי הצילום והעריכה הקלאסיים. הדגש הוא על המשחק והסיפור, וכל הצד הטכני מוזנח בכוונה. בדרך כלל ה"דוגמות" מוצגים במוזיאון, ורואים אותם רק זקנים אשכנזים או סטודנטים לקולנוע. אבל באמת, הסרטים האלה די טובים. רק שחייבים לשבת בשורה האחרונה, כי הרעידות האלה עושות כאב ראש, ולדעתי הן גם לא בריאות לעיניים (פולין שלום, מדבר נונו).
אבל מה, ל'רוקדת בחשכה' יש בונוס. ניתן לקרוא לזה גימיק, ניתן לקרוא לזה לב הסרט. ניתן להשוות את זה לקטעי הלחימה ב'נמר, דרקון'. והבונוס הזה מדהים.
ככל שהסרט חולף ונעשה טראגי, משולבים בו שירים וריקודים. מחזמר. ביורק, כפרה עליה, מתחילה לשיר, השחקנים סביבה מתחילים לרקוד, הרעידות המטרידות מתחלפות במצלמת רחף מפוארת, הצילומים הלא מפוקסים מתחלפים בפריימים שדומים לציורים, האפרוריות האפלה מתחלפת בפילטרים של דיסנילנד, השוטים הארוכים הופכים למאות קיטועים קליפיים, הפנים הקודרות של השחקנים מתחייכות והם מושיטים ידיים מתנפנפות, המוזיקה מגניבה וביורק האלילה שרה בתור סלמה, האישה המתעוורת שהולכת לעזאזל. וזה כל כך-כל כך יפה. וכשהשירים נגמרים, הכיעור חוזר.
אני קצת התקוממתי נגד הרעיון שעומד מאחורי סצינות המיוזיקל האלה. הסרט אומר מפורשות שבמציאות הכל מכוער, ובמיוזיקל הכל יפה. כך שלא צריך עיניים כדי לראות את המיוזיקל המדהים אשר נמצא בנפש. אנשים ציניים יכולים להתעצבן: מה זאתי שרה עכשיו? אנשים רגישים יכולים למלמל: כן, נכון, מבפנים אף אחד לא יכול לפגוע בי. אז חרא בחוץ, סו וואט, אני מבפנים חזק. האנשים האלה ימחו דמעה בסרט.
אבל על דבר אחד אין ויכוח: הקטעים האלה מדהימים ביופיים, ומי שאוהב את ביורק המוסיקאית, כמוני, ייהנה מהם עוד יותר. גם אם לפעמים המבטא הצ'כי המגומגם והמשקפיים העבות גורמים לה להזכיר את האוטיסטים ב'הממלכה', ביורק היא זמרת גדולה, ושחקנית גדולה, ויוצרת סלמה מקסימה. היא מושלמת בתפקיד האם המקריבה, ולדעתי הדמות של סלמה היא זו שגרמה לידידה של חבר שלי, זו שהיא ואימא שלה לא מדברות, לסבול ב'רוקדת בחשיכה'. אולי זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני יודע שהרבה מאוד אנשים יקרים וטובים מסתובבים עם ההרגשה, או הידיעה, שאמא שלהם לא אוהבת אותם. יהיו הסיבות אשר יהיו, אלו אנשים שהאמהות שלהם עשו ועושות להם עוול נוראי. כשאנשים אלו יראו את סיפורם של סלמה ובנה הם יתפלצו. הם יחשבו מחשבות מכוערות, כמו: אימא שלי לא היתה עושה אותו דבר בשבילי, והמחשבות האלה יגרשו אותם מהאולם.
ואני? אימא שלי אוהבת אותי, ואני אהבתי את 'רוקדת בחשכה'.
המלצות:
1. סרט ארוך: לעשות פיפי לפני ההקרנה
2. סרט קשה: מומלצת הצגה יומית, שיהיה אפשר להתאושש, ולא להיכנס למיטה עמוסים.
3. סרט רועד: לשבת בשורה האחרונה
4. ללכת רק אם אתם ביחסים טובים עם אימא
יחסים טובים עם אבא זה נחשב?
ובכלל, יש גם אבא בסיפור, או שבנוסף לכל הצרות סלמה (סליחה, הקדושה סלמה) צריכה לגדל את הילד לבד?
אגב, הקטעים המוזיקליים נשמעים משהו שווה… יש להם קישור בעלילה (כל פעם שהיא רואה ברז היא מתחילה לשיר, או לחלופין: על כל צרה חדשה שמתרגשת ובאה היא מתחילה לרקד) או שהם סתם קטעים מקסימים ויפים?
יום לא-הולדת שמח,
גל, שכבר לא יכולה לחכות שהסרט כבר יגיע לחור שבו היא גרה.
יחסים טובים עם אבא זה נחשב?
אז הוא אפילו לא מאוזכר? לא טיפה? טיפטיפה?
אוף.
לא שזה ממש חשוב לי, אבל מערכת אם ובן חד-הורית זה נושא טיפה רגיש אצלי… בעיקר כשהאם מקריבה את עצמה….
יום לא-הולדת שמח,
גל, ששני הכרומוזומים בזוג ה23 ברוב תאי גופה הם זהים לחלוטין. באמת שכן.
יחסים טובים עם אבא זה נחשב?
לא. אין אבא. סורי. אבל בסרט ההמשך "סלמה – התחייה והנקמה", שייצא לאקרנים בכריסטמס 2002 מגלים כי האיש גנב לסלמה את הכסף, הוא האחות של האב האבוד, שעברה ניתוח לשינוי מין. האחות והאח היו עמוק בגילוי עריות, והאח התאהב בסלמה, שהיתה מעויניינת רק בזרעו. האח התאבד, והאחות המנותחת, והעקרה נוקמת את נקמתו, ואת תיסכולם של כל הלא-אמהות בעולם.
אני חושב.
דוגמה 95
מאמר על סרט אחר של אנשי דוגמה 95, עם דיון סביב הדוגמה, התפרסם באייל הקורא לפני חצי-שנה בערך:
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=275
אני לא רוצה להיות ניטפיקר,
אבל למה לזמרת איסלנדית יש מבטא צ'כי?
אני לא רוצה להיות ניטפיקר,
למה לא?
למה המשכורות בהיי טק היו כל כך גבוהות?
למה גברים אשכנזים שולטים בעולם?
לך תציק למריל סטריפ, אם מיבטאים זה הקטע שלך, נודניק.
גברים אשכזנים שולטים.
נקודה.
לא, מבטאים זה לא הקטע שלי, אני רק מניח שמבטאו של אדם הוא לרוב תוצאה של המקום בו נולד, ולא, לחילופין, של המקום שבו הוא לא נולד.
אם אתה לא יודע מאיפה ביורק, תמיד אפשר לכתוב משו בסגנון:
"המבטא המוזר שלה"..
חבל סתם להמציא את מקור המבטא שלה.
אמת בפרסום!
חדשות גרינלנד
כל פינלנדי יודע שביורק היא איסלנדית. רק שסלמה הגיעה מצ'כוסלובקיה, hence מבטא צ'כי.
נושא סגור?
ניטפיקריזציה
גם בימד"ב מאזכרים – גם במציאות וגם בסרט לביורק/סלמה יש מבטא איסלנדי וכיון שזה בכל מקרה מבטא שלא דומה לכלום (לביורק יש מבטא משלה) אז למה לא להגיד שזה צ'כי – לביורק גם ככה היה קשה לשחק בסרט, למה להכביד עם מבטאים?!
דעתי כמובן – סרט קאלט להווה ולעתיד ללא שום ספק ולו רק בגלל שביורק הצהירה שלא תשחק בסרט נוסף אי-פעם (מלבד הקליפים שלה שמדהימים בפני עצמם).
שני דברים מלבד זאת חרו לי בביקורת זאת – חוסר ההתייחסות לשחקני המשנה המרהיבים כולל הופעת אורח מיוחדת ואי האזכור של צלילי המוסיקה שמלווים את הסרט (מי שלא הבין את דו המשמעות מצטער)…
חוץ מזה
___________________________
אנקדוטה – מעטים מאוד הסרטים שגרמו ל"מאצ'ו" כמוני להזיל דמעה ובמקרה הזה הסוף המוחלט בהחלט גרם לי לנזול ואף לעצום עיין, זה לא קורה הרבה בכלל ואין לזה שום קשר לזה שהחברה שלי הייתה עימי בקולנוע.
רגע, סדר בבקשה.
לא הבנתי. אם היא חסכה כסף וגנבו לה אותו, למה היא צריכה להחזיר אותו למישהו?
אם הבנתי נכון....
היא רוצה להחזיר את הכסף לעצמה, ולא מוכנה להוציא פרוטה גם על דברים קיומיים כמו אוכל, בגדים ומסקרה-סופר-חדשנית, נכון?
יום לא-הולדת שמח,
גל
פנים זה זכר
בדרך כלל עריכת הכתבות ב"עין הדג" עולה על הממוצע, אבל הפעם יש פיספוס, אני חוששת: 'פנים' זה זכר, לכן צריך להיות 'פנים מחייכים' (כמו בתאר הקודם שמתייחס למלה הזו). אבל חוץ מזה – יופי.
מילון אבן שושן
גורס ובצדק, שפנים זה גם זכר וגם נקבה. אבל עקביות צריכה להיות, תודה.
ביאוס- האמנם?
ראיתי את הסרט אחרי שקראתי את כל התגובות שלכם.
אם להגיד את האמת, זה הסרט הראשון שראיתי של לארס פון טרייר ובאמת חשבתי שאני הולכת לראות סרט ממש רע. אבל כשהסרט נגמר והדליקו את האורות פשוט לא יכולתי לקום מרוב תדהמה.
אני יכולה להגיד בבטחה שזה בהחלט אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בחיי.
אישית, מאוד נהנתי מהצד הטכני הכביכול "גרוע" של הסרט. זו הייתה אמירה של הבמאי.
הבנאדם פשוט גאון! לא הרגשתי שהוא דוחף לי אסונות לגרון, הרגשתי שהוא רק מספר לי סיפור.
הלכתי לקולנוע במטרה לבכות, ואכן בכיתי!
אם לסכם את הסרט במילה אחת- וואו! והכיתוב בסוף היה ממש מדהים…
הבעיה היחידה שהסרט לא מתאים לכל אחד.
תיקון מאוחר
אזרתי אומץ וצפיתי בסרט שוב.
לאחר 4 שנים, אני חייב להודות שהפרספקטיבה שלי השתנתה, ושעלי לתקן את הרושם הקודם שלי.
ההבדל העיקרי נעוץ בכך שמצאתי משהו יותר מצחיק מהמראה ההארי פוטרי של הבן של סלמה – וזה ההתעקשות על כך שסלמה היא צ'כית. הצ'כיות שלה מסתכמת בכך שאחרי שעה וחצי של אנגלית במבטא איסלנדי כבד היא אומרת לרופא "ערב טוב אדון רופא" בצ'כית עם מבטא יותר גרוע משלי.
חוץ מזה, הרושם השלילי שלי רק התגבר.
רוקדת בחשכה הסרט הכי טוב השנה
יפה דרשת נונו, גם אני אין לי בעיות עם אמא ובכלל עם הנשים בחיי, וגם אני אהבתי עד מאד את סרטו האחרון המדהים של לארס רוקדת בחשכה, סרט יחודי שחודר ללב ולנשמה וגורם לנו להיות בסופו של דבר אנשים טובים יותר! ולזה עם הטענות על הכוריאוגרפיה, כנראה לא הבנת דבר, אין זה מתיימר להיות סרט מיופייף הוליוודי מוזיקלי רגיל בו כולם לבושים באופן אחיד ורוקדים בשואו אחיד מול המצלמה כאן הריקוד מתפרץ ספונטנית מרגעי המצוקה של סלמה הוא היצירה העצמית שלה בלבד, ולצורך כך היא משתמשת, ניזונה בסיטואציה ובמה שנמצא סביבה ואין פה במה או כיוון אחד למולו היא מופיעה וזה ענק, מקורי וגאוני ביותר כמו עוד דברים רבים בסרט הנפלא הזה.
אמא
בהזדמנות זו, הרשו לי לחלוק על התיאוריה של נונו. אני ואמא חברים הכי טובים, ועדיין אני חושב ש"רוקדת בחשיכה" הוא סרט לא טוב, ושמי שציני כאן זה פון טרייר, לא אני.
לולו, אני מסכים איתך שהרעיון שבבסיס הכוריאוגרפיה הוא מקורי מאוד, אני פשוט חושב שהוא בוצע באופן המגוחך ביותר שניתן. לא ציפיתי למשהו הוליוודי, ממש לא, אבל פון טרייר ירה לעצמו ברגל ובעוד כמה איברים כשהוא עשה כוריאוגרפיה גרנדיוזית בלוקיישנים מצ'וקמקים, וזה פשוט לא עבד ויזואלית. הדמויות שסבבו את סלמה פשוט נראו מנותקות, בעיקר שוט הדייגים ושוט הזוג שרוקד בחצר ביתו. גם מבחינת קצב עריכה זה היה רע.
דני דן איש הברזל
קשה לי לבא אליך בטענות, כי אפילו את האידיוטים הגאוני שכל כך מעט ראו וכל כך מעט השכילו להבין אתה מגדיר כגאוני. אני יכולה להבטיח לך שפון טרייר אינו ציני ולא היה ציני בעשיית הסרט הזה, קראתי אין ספור ראיונות אתו סביב הסרט באירופה ( הייתי בחו"ל בתקופה של פסטיבל קאן ואחריו ), בן אדם שמגדיר סרט כהכי אישי שלו, בן אדם שעושה סרט על המחויבות האדירה והנתינה האינסופית הכרוכים בהבאת ילד לעולם והורות וכל זה מנקודת מבטו של מי שנדחה כל חייו ע"י אביו הביולוגי כל זה ויש עוד פוסל לחלוטין את האפשרות של ציניות ככלל וכנקודת מוצא בפרט. אז תקרא את חגי לוי ועדמיאל קוסמן בהעיר של 2.3.01 דרך האינטרנט ( העיר . hair דרך נטקס )ואח"כ תן לסרט צאנס נוסף עם פחות ציניות מצדך ויותר כבוד שכן הבן אדם גאון. תקרא גם את המניפסט של סלמה באתר של הסרט בעברית, נונו מפנה אליו למעלה בתחתית הכתבה שלה, הסרט הזה הוא חוויה עצומה וחבל שהיא תגרע מטיפוס כה אינטליגנטי ורגיש כמו שאתה נשמע.do it נראה לי שיהיה לנו על מה לדבר אח"כ.
בתחתית הכתבה שלה?
נונו הוא לא בחורה.
לולו לולו לולו לולו הופ - טררה
קראתי חלק מהראיונות שנעשו איתו בזמן יציאת הסרט ולפניו, בעיתונות העולמית וב"העיר" כאחד, ואם אני משלב את כל האמור שם עם הדיוקן שסטיג ביורקמן עשה על פון טרייר ("טרנספורמר: דיוקן של לארס פון טרייר" – משודר מידי פעם בערוץ 8), אני מקבל בנאדם מבריק שצריך לקחת בעירבון מוגבל. הבנאדם פשוט אוהב לתעתע, לשקר, לסתור את עצמו וכן הלאה.
הדוגמא הפשוטה ביותר היא סיפור "לב הזהב" – בכל מקום פון טרייר מספר על הספר שהוא קרא בילדותו שהשפיע עליו וכו', מה שהוליד את הטריולוגיה של "לשבור את האידיוטים בחשיכה". אז איך זה שהוא לא הזכיר את הסיפור הזה פעם אחת לפני "רוקדת בחשיכה"? אם זה כל כך השפיע עליו, למה הוא לא דיבר על זה ב"לשבור את הגלים"? זה קצת חשוד.
בכלל, במאי קולנוע זה עם מסוכן. בל נשכח את הסיפור של היצ'קוק, על כך שאביו כלא אותו בתא מעצר לכמה שעות ואמר לו "זה מה שמגיע לילדים רעים". רבים ראו בכך מפתח ליצירתו, לתחושות האשם והחוסר אונים שעולות מהסרטים שלו, עד שהסתבר שהיץ' המציא את זה, ככל הנראה.
כשפון טרייר מחבק אותי, בוכה על כתפי, טופח כמה פעמים על גבי, אני מחבק אותו בחזרה, אבל לא שוכח לודא שהוא לא הדביק לי איזה "Kick Me!" על הגב.
וכן, אני אלך לראות את זה שוב בכל מקרה, אל דאגה.
דני דן - הופ טרללה ו -100 עיניים
דני, לא בטוחה שהבנתי, היות ולארס כן מדבר על לב הזהב כהשראה ליצירה שלו לכל הטרילוגיה על הנתינה וההקרבה, למען השותף לחיים, למען הרעיון , והנתינה הכי גדולה למען הילד שלך.
מקווה שראית את מאה העיניים של פון טרייר ביום ו' בערוץ 8, על תהליך העשייה של רוקדת בחשכה אני חושבת שזה מתאר את פון טרייר באופן סופי מכל האשמות השווא על ציניות, מניפולציה ( במובן השלילי ) שלה וכו.. הוא מספר של על ההפקה הקשה מבחינה רגשית ועל הקשיים שהיו לו כיוצר במהלך העבודה ככלל וכתוצאה מהדרישות שלו ושל ביורק מהתפקיד. יש שם סצינה מדהימה בה רואים את ביורק כמעט מתפרקת בעת צילום סצינת הירי, ככה עמוק היא נכנסה לתפקיד. תנסה לראות אם לא ראית, מישהו שהקליט או שידור חוזר שבטח יהיה בקרוב.
100 עיניים וכמה חודשים
מאחר ובטעות הזדמן לי לחזור לדף הזה, ורד פיש ביקש לא מכבר שנפיח חיים בדפים הישנים של האתר, חשבתי שאולי נמשיך קצת:
ראיתי את "100 עיניים", ומבחינתי הוא רק הוסיף לרושם הכללי שלי. פון טרייר יושב ומקריא את הסיפור (הדמגוגי והנצלני במוצהר) ומחייך חיוך שכולו "חיברתי לכם אינפוזיה ישירות לחדר השמאלי העליון בלב והמצאתי מכונה שהופכת דם לכסף. איזה כיף!".
הוא נראה כל כך משועשע, מרוחק, חסר רגש. הקטע המצמרר ביותר בסרט שמדגים את זה הוא בימוי סצינת הרצח, שם ביורק נמצאת על סף התאבדות (ולביורק אני מאמין, להבדיל), והוא אומר לה בקרירות דנית אופיינית לא לשכוח לעזוב את האקדח.
כל התחכום הטכני של ההפקה עובר כגחמה ותו לא. הידעת שמפיקי הסרט הגישו בקשה לספר השיאים של גינס על מנת לזכות בתואר של הסרט שצילם עם הכי הרבה מצלמות בו זמנית? אין רגע אחד במהלך "100 עיניים", שהוא, אגב, לא סרט דוקומנטרי אלא סרט Making Of עם טעם של גיא פינס, שבו מתפנים לדבר על החזון האומנותי של הסרט, על הקשר לתנועת "דוגמה 95", על העבודה עם הצלם הגאון רובי מילר, על העריכה המורכבת.
כל מה שכתבת הוא טוב ויפה
הדבר היחידי שאני לא מצליח להבין (בתגובה שלך ואצל אנשים שאהבו את הסרט באופן כללי) הוא האם המלאכותיות המכוונת שנמצאת בכל רגע בסרט הזה לא הפריעה לך? האם היא לא הפכה את כל מה שמצאת בו למניפסט תיאורטי שכלתני ותו לא? והאם המרחב הסימלי שכל הסרט מתרחש בו (אמריקה שנמצאת בשוודיה, צ'כית שמגולמת ע"י איסלנדית, משפט שלא מתנהל לפי שום אמת מידה משפטית, וביצוע גזר דין באופן הזוי לגמרי, למשל) לא הפכו אותו לעקר בעיניך?
ממש לא
קודם כל, הרגשתי שההסרט עובד. זה אולי הדבר החשוב ביותר, כי בלעדיו כל ערימות התיאוריות וההסברים לא יכולים לשכנע בטיב הסרט (לפרטים ראה "מלהולנד דרייב"). נראה שאנחנו מסכימים בעניין זה רק שעליך הסרט לא עבד.
שנית, כל המלאכותיות וחוסר ההיגיון לגמרי לא הפריעו לי. יש נטייה להתייחס לפון טרייר המאוחר כבמאי ריאליסטי, אך הוא הכי רחוק מכך שאפשר. הוא מתעלם לגמרי מאמינות ומציאות ונשאר בקולנוע. אז לא מפריע לי שהסרט לא צולם באמריקה (גם לא מפריע לי שאיפוס על מלחמת האזרחים האמריקנית מצולם ברומניה) ולא הפריע לי המבטא הלא תואם (וגם לא מפריע לי שאודרי טוטו מגלמת חדרנית טורקית) ואפילו לא הפריע לי שבקולנוע מוקרנים סרטי שנות השלושים למרות שהסרט מתרחש בתקופה מאוחרת לגמרי.
למה שיפריע?
למה שיפריע?
כי פון טרייר עשה מאמצי על שזה יפריע. כשרומן פולנסקי מצלם את לונדון הויקטוריאנית באולפן שנבנה בפראג, זה בסדר, כי זה שקוף לצופה. אבל אמריקה של פון טרייר נראית ב"רוקדת" דיי אירופאית (וב"דוגוויל" הוא אפילו הלך עשרה צעדים קדימה עם הרעיון, ואמריקה שלו נראית שם כמו במת תיאטרון), הצ'כית שלו נראית איסלנדית באופן קיצוני (בניגוד לאודרי טוטו) והוא מקפיד שבכל הזדמנות לא תוכל שלא לשים לב שאין שום דבר אמיתי בסרט. ולא רק בגלל שמדובר במחזמר, שהוא גם כך ז'אנר פנטסטי ואנטי ריאליסטי במוצהר, אלא גם מאחר והדיאלוגים איומים ופונקציונאליים (במכוון, כנראה), והמבנה העלילתי גם.
מבחינה קונספטואלית – אני חושב שזה גאוני. כסרט – זה היה מקומם ובלתי נסבל.
למה שיפריע?
עד כמה שאני זוכר, מרבית התגובות והביקורות ל"דוגוויל" [1], החיוביות והשליליות כאחד, הודו שאחרי כמה דקות הם הצליחו להדחיק את העובדה שהסרט ממוקם על במת תיאטרון וללכת לגמרי עם הסיפור, כך שלגבי הרוב זה לא ממש שינה. אז שוב, לגבי וכנראה לא רק לגבי זה לא רק ניסוי תיאורטי, אלא טכניקה קולנועית שמצליחה, ולא מפריעה.
[1] את "דוגוויל" ואת "לשבור את הגלים" חיבבתי הרבה פחות, אך לא בשל הטכניקה הקולנועית, אלא בגלל דמות הגיבורה.סלמה נראתה לי הרבה פחות טיפשה ועלובה משתיהן אבל זה כבר דיון אחר.
סרט משמח
אני בת-אדם,אנושית,הסרט גרם גם לי חנק קל בגרון…אבל כל כך שמחתי שאני רואה סרט טוב ,איכותי ומחאתי ,שיצאתי עליזה מהסרט(לא בגלל יופיה המהמם של ביורק).
ריאליזם זהו שם המשחק.
כולנו רוצים לחטט ולהבין איך אנשים אחרים חיים,אני במיוחד חובבת השוואות.
איפה בדיוק אנשים מצאו ציניות בסרט..? מלבד הערות מטופשות של גברברים בגיל העמידה על הצילום החובבני…
סרט משמח
בתור גברבר בגיל העמידה (בהנחה ובכך את מתכוונת לשנות ה-20 המוקדמות), אני רק חייב לתקן לגבי הצילום: הוא לא חובבני (כלומר, הצלם לא משהו), אלא הוא קונספטואלי (כלומר, הבמאי החליט שהוא צריך להיראות לא משהו).
רוקדת בחשיכה.זוועה
למר דן ברזל היקר.
יפה כתבת על "רוקדת בחשיכה".כשיצאתי מהאולם לאחר ההקרנה בעיניים יבשות כאשר שאר הקהל ביזבז ערימות טישו,חשבתי שאני הוא החריג.אבל אט-אט,מתאגדת לה קבוצה לא קטנה של אנשים הטוענים ש"רוקדת בחשיכה",הוא סרט מפלצתי,מניפולטיבי,שכל רצונו לתעתע בקהל הצופים.כמו מפעיל בובות על חוט,טרייר מושך בחוטים כאוות נפשו,הוא לא יבחול להשפיל ולהתעלל בדמות אותה הוא יצר וכל זאת בכדי לגרום לעוד דמעה לזלוג.סרטו האחרון הוכיח שדרכיו אינן כשרות והן חרגו מגבול הטעם הטוב.
אה, הלו?
ראיתי היום לראשונה את הסרט. הצילום דווקא היה מענין למדי (בטלוויזיה הקפיצות כנראה פחות מפריעות). הסרט עצמו היה די מטריד, ביחוד שהגעתי אליו ללא כל הכנה או רקע ואיכשהו ציפיתי לסוף הוליוודי למהדרין.
עכשיו להתקף הפניקה הקל שאחז בי:
נונו ציין בכתבה "חמש דקות מסך חשוך" עם פס קול מרשים. זה אמיתי? בגרסת הבלוקבסטר (ווידאו) שאחותי הביאה לא היה דבר כזה.
…שיט, על העטיפה כתוב 136 דקות ובימד"ב כתוב 140. האם באמת הפסדתי את שיא הסרט (חוץ מהסיום)? מישהו יכול לספר לי בדיוק איפה זה השתלב בסרט ומה היה בפנים?
אוף, אוף, אוף. למה?
אה, הלו? אין אף אחד בבית.
חמש הדקות המפורסמות הן, למיטב זכרוני, הדקות שפותחות את הסרט המחורבן והמיותר הזה. הפסדך אכן גדול: הפסדת מספר דקות תמימות בהן מוקרן קטע מן הסרט "שחורים באפלה" (מעין הומור שחור שכזה….) וברקע מושמעת מוסיקה כלשהי שאיננה זוכרת את טיבה.
אה, הלו? של מי הבית הזה לעזעזל
למיטב זכרוני הרעוע הסרט החל במספר דקות של ציורים\קשקושים אבסטרקטים (ללא כותרות פתיחה משום מה), עם קצת מוזיקה.
לא נראה לי הגיוני למקם סצינה של עיוורון מוחלט מיד בפתיחה כי סלמה עוד לא עיוורת.
בלי לפגוע בך, סרין, אני רוצה עוד חוות דעת כדי להרגע. נונו, זה נכון זה?
הבדלי גרסאות
קיימות שתי גרסאות של "רוקדת בחשיכה". הראשונה נפתחת במספר דקות חושך בהן המסך אמור להיות סגור (אני לא חושב שבארץ השאירו אותו סגור), כשבמהלכן נשמעת האוברטורה המוסיקלית שביורק חיברה לסרט, שכאילו מכניסה את הצופים לאווירת הסרט.
הגרסה השנייה נעשתה למען הקהל האמריקאי לאחר שהובהר לפון טרייר שאף אמריקאי לא ישב ויצפה במסך שחור במשך כמה דקות, מה גם שלא כדאי לסמוך על הטינאייג'רים שמתפעלים את ציוד ההקרנה שיפתחו את המסך בנקודה מסויימת אחרי תחילת הסרט. על כן, פון טרייר ליווה את האוברטורה של ביורק בציורים.
אני ראיתי את הגרסה הראשונה. לא ידעתי שהשנייה הוקרנה בארץ.
תודן לדן
טוב, זה בהחלט מסביר את הפתיחה התמוהה של הסרט. מוזיקת פתיחה עם קשקושים אבסטרקטים למשך כמה דקות בלי שום כתוביות. באמת לא הבנתי למה זה היה טוב עד עכשיו.
טוב, חבל דוקא. דמיינתי לי סצנה ווקלית בת חמש דקות באמצע הסרט עם מסך שחור לחלוטין – למשל, סלמה עובדת במפעל (עם כל רעש המכונות), המשמרת מסתיימת, היא יוצאת החוצה, נפרדת מכולם, הולכת על פסי הרכבת ואז מפנטזת על מיוזיקל (החושך הופך לסצינת מיוזיקל בסגנון סצינת שיר הרכבת).
לא משנה, נסחפתי קלות. זה רק מראה שהדמיון הרבה פעמים עדיף על המציאות (תשאלו את סלמה).
סרט מחפיר
לא הזלתי דמעה אחת, ואף לחלוחית קלה לא עלתה בעיניי.
סרט תורכי, פאתטי, מניפולטיבי, עלוב, מטופש, מדכא, מתסכל, מגוחך, לא גורם לשום דבר חיובי, מהנה או מלמד, אלא לסבל ותסכול נטו.
ביורק אמנית מיוחדת במינה, ואיכויותיה לא נטולות בספק.
מצער לראות שהיא שיתפה פעולה עם סרט כל כך רע.
המסר שעולה מן הסרט הוא שהחיים מכוערים. (בניגוד לסרט "החיים יפים" שתאר מציאות לא פחות קשה, ובכל זאת מצא בה כוח-חיים, אנושיות, נחמה, תקווה ויופי). פון-טרייר חושב על החיים שהם מכוערים, מסריחים, רעים, קשים, טראגיים, והלוואי שייגמרו כבר, ושכולנו נבכה מרה.
ההשתלשלות הטראגית של העלילה, וריבוי האסונות והעוולות שפוקדים את הגיבורה הדפוקה-אך-קסומה, השאירה אותי מאוכזב, המום, מיואש, מנוכר ממה שאני רואה, מתוסכל מגורלה המר, ומהעובדה שכל קסמה לא סייע בידה כדי להחלץ מהעולם השחור אליו נקלעה.
סרט שגם מטריד במהלך הצפייה, וגם לא מביא איתו שום תובנה מעניינת לאחריו חוץ מהמסקנה: החיים מסריחים.
אז יש לי חדשות בשביל פון טרייר: לחיים עוד יש סיכוי, אבל לקולנוע שלך אין. זה הוא שמסריח.
קיצוני קמעה....
אבל יש לך כמה ביטויים קולעים (אהבתי במיוחד את "מנוכר"). אין ספק שהרעיון לא היה ליצור סרט אופטימי- ודווקא עם זה אני מסתדרת טוב מאוד. אני מאמינה שפון-טרייר ניסה להעביר את הפואנטה הדיכאונית הזו, אבל הניסיון הפעם הוא פלצני ותורכי במיוחד. לא יצאתי עם ערך מוסף של "החיים בזבל" כמו ב"רקוויאם לחלום", אלא עם ערך של "בזבוז של שעתיים טובות". לא הרגשתי שום רגש לדמויות ולדעתי זוהי מהות ההחמצה. סרטי "רע, רע ורע בעולם" יכולים להיות סרטים טובים, בעיקר אם הם נעשים ברגישות.
ואני דווקא חשבתי
שהמסר של פון טרייר, וזאת בין השאר על סמך ניתוח יצירותיו הקודמות (אותן מאוד אהבתי, להבדיל מ"רוקדת" הגרוע) הוא לא רע לחלוטין, או טוב לחלוטין. פון טרייר בכל יצירותיו עוסק בין השאר באיזה מין חיבור של רע וטוב, טוב ורע. האחד לא הולך בלי השני (ולא במקרה הוא מסיים כל פרק של "הממלכה" בהוראה שעלינו לקבל את הטוב עם הרע, את האור עם השחור).
ב"רוקדת" המסר, כפי שהוא התפרש אצלי, הוא שמצד אחד החיים נוראיים, אבל מצד שני, כל עוד הלב פועם, יש קצב ויש טוב בלב, האדם יכול להתגבר נפשית על כל דבר.
או כדברי הפילוסוף:
מחשבה קצרה על ההבדל בין המניפולציה פה לבין זו ב'רקוויאם לחלום'.
אומרים שהקולנוע צריך לייצג את המציאות וכל זה.אבל לייצג את המציאות זה מאוד נזיל.כי יש לנסות לייצג את המציאות באופן אובייקטיבי,כמו בניאו ריאליזם איטלקי.שם המבט על הדמויות מהאירועים הוא חיצוני.אבל המציאות היא לא רק אובייקטיבית אלא גם סובייקטיבית, כלומר איך הפרט תופס אותה מנקודת מבטו האישית.
ב'רקוויאם לחלום' ארונופסקי מנסה לתפוס את החוויה של הדמויות מנקודת מבטם הפנימית.העולם לא מסתובב ומסתחרר ומחר במקררים מדברים,אבל ככה ארונופסקי תופס את החוויה של הדמויות שלו המכורות לסמים(לדעתי בבימוי שלו בסרט הזה הוא מעביר חוויה שורשית ועמוקה יותר,אבל זה נושא אחר).
בשביל להעביר את החוויה הזו, הדרך הנכונה לצלם היא בעזרת כל עיוותי העריכה והצילום שארונופסקי יוצר בסרט.לכן, לדעתי, האמצעים הטכניים והקולנועיים בסרט אינם מניפולציה זולה שנועדה לזעזע,אלא הדרך הטובה ביותר להעביר את חוויית הדמויות כפי שהבמאי תופס אותה.גם לא מדובר לדעתי בקיצור דרך כדי להגיד לנו "עכשיו הם חשים אימה לעכשיו הם חשים התעלות",אלא הכל נועד לגרום לצופה לחוות בעצמו את אותה חוויה.במובן מסוים,כלל לא בטוח שהחוויה הסובייקטיבית היא פחות אובייקטיבית מן ה…אה, החוויה האובייקטיבית(כי מי מחליט מהי האמת האובייקטיבית?), ובכל מקרה,היא מעניינת לא פחות.
וב'רוקדת בחשכה'? ממה שהבנתי,הסרט הזה לא נחשב באופן רשמי כחלק מסרטים דוגמא 95, ולא ראיתי סרטים כאלה כדי לדעת בוודאות, אבל אני די בטוח שהסרט הזה יורש מהם הרבה עקרונות. אז הסרטים הללו,אם אני מבין נכון, אמורים להיות ריאליסטיים לגמרי,כמו בחיים,שאין בהם תנועת מצלמה זוויות מיוחדות וטריקים של עריכה. בגדול, רעיון מעניין.רק שב'רוקדת בחשכה' מדובר בבולשיט צבוע ושקרי.
יש לי חדשות בשבילך,מר פון טרייר:כשאני מדבר עם בן אדם, אני רואה אותו בצורה יציבה.הרצפה לא רועדת,ובטח שלא קורה באופן פתאומי שהעין שלו מתקרבת אליי בצורה קריפית.בנוסף,כל עוד המשקפיים שלי לא מלוכלכות,אני לא צופה בעולם באיכות מגורענת.
הבעייה עם כל חוסר הסגנון המרושל(והכנראה מכוון)הזה,היא שהוא מכוער,לא נעים,מעיק,ובעיקר פוצע את הנפש הרבה לפני שהזוועות מתחילות להתרחש. עכשיו,אין בעיה עם סרטים מכוערים ולא נעימים שפוצעים את הנפש.אני לא חושב שסרטים חייבים לעשות נעים בלב.מה שמפריע לי כאן זה הצביעות.כי אם הסרט אמור להיראות כמו המציאות,אז המציאות לא נראית כך.ואם לא רוצים להיות מניפולטיביים,אז הסרט הזה הוא האמ-אמא של המניפולציות עלי אדמות.