סימן חיים

במקור: Proof of Life
במאי: טיילור הקפורד
תסריט: טוני גילרוי
בהשראת ספר מאת תומאס
הרגרוב

שחקנים: מג ראיין, ראסל
קרואו, דייויד מורס, פאמלה

ריד, שמעון פרנס

"אל תראוני שאני מחומצנת, ששזפתני השמש. קוראים לי מרגלית ראיין, לשעבר ראובני, ואני ערסית".
(מתוך: "אנחנו אוהבים אותך מגי").

יום אחד, קיבלתי שיחה לסלולרי. המזוהה סימנה 'WB': האח מזהיר. סבבה אגוזים. "ראובני", הוא הרעים (אז מדובר בסרט אקשן), "כדאי שתחטפי ממני את התסריט הזה, מרוב שהוא חם" (אוקיי, סרט על חטיפה, אני חושבת לעצמי).
"מגינק'ה" הוא לוחש לי עכשיו (יש גם אהבה. איך לא חשבתי על זה קודם), "זה יהיה להיט היסטרי: סרט שדוחף את המציאות חזק בפרצוף, הרבה אקשן, אהבה, אקדח מקסיקני. לא, לא" הוא נבוך, "תורידי את האקדח. אבל במקום אקדח יהיה לך את ראש העורב".
אני מנסה לחשוב למה הוא התכוון. מאז שהוא שמע על חמיצר, בלתי אפשרי לדבר איתו. ראש העורב? ראס-אל-קרואו? ראסל! יש!
"אני בפנים".

'סימן חיים' קראו לסרט ההוא. והאמת, המציאות ש'סימן חיים' מדבר עליה מצטלמת ממש טוב, ולא רק בגללי. יש רק בעיה אחת שאני יכולה לחשוב עליה: המציאות הזו לא משהו. כלומר, משעממת ככה… אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.
מה אני אגיד לכם, כבר שווה לחכות ל-DVD. לא, באמת.

הבעיה שלי עם 'סימן חיים' מתחילה בסטיגמה שהוא מעניק לי: "יפה וטיפשה". עזבו אתכם מתפקיד הקוקי התורנית שתמיד נותנים לי (אולי חוץ מ'אומץ תחת אש', שם לשם שינוי שיחקתי מפקדת קשוחה וקוקי), ומילא שבסרט הזה אני נשואה לאיזה אהבל תורן, אבל כשסופסוף חוטפים את הנטל הזה ממני – אז אני עוד צריכה לנסות להציל אותו בכל מחיר, במקום לגרור לפינה אפלה את ראסל הכפרוני ולבצע בו את זממי? זה כבר נשגב מבינתי.

מה נתנו לי בעל יפה נפש כזה, לי – אישה עצמאית ומחוברת לקרקע. ומה-זה לא היה לי נעים לרדות בו ולהעיף עליו צרחות. אז חייכתי ובדרכי נועם ניסיתי להוציא אותו מהרעיונות הנשגבים שלו. הכל בדרכי נועם.
הסתום הזה פשוט לא קלט! הוא פשוט מרח חיוך משחת-שיניים והמשיך לקשקש על "World Peace". בוק!

מלמעלה שמעו את התפילות שלי וחטפו אותו. גם כן חטיפה זה היה. נפל לידיים של החברה להגנת הטבע – קודם מפגינים נגד הנחת צינור נפט, אח"כ גם טיולים ברחבי טיקאלה עשו לו: הרים ירוקים פה, נופים קסומים שם, אוהלי שדה ואמייאטים.
והבעל יקיר לי – מה יש לו להתלונן. 4 חודשים שם וכבר תפס פריזורה של טום הנקס, כולל הראסטות.

חשבתי כבר, הנה יתחילו החיים היפים שלי, מה גם שפתאום הגיע ראסל המוצמוץ, יעני לעזור לי להציל את בעלי הבוק. וראסל הנשמה, כמה שאני חולה עליו. כתבו לו בתדריך "בכל סרט הגיבור מתאהב במישהי" והוא, מה יש לו בחיים חוץ ממני. אז ראסינ'קה, כפרות עליו. רק הגיע וכבר התאהב בי עד לקצות שורשי תספורת הפודל השובבה שמתעקשים לעשות לי. עד הסוף התאהבנו, עד הסוף. רק מה, מה שאתם רואים בסרט זו נשיקה קצרה. ממש לא מבינים כלום. כל כך מאולץ זה נראה שם. ובצילומים ראסל, עיניים שלי, דווקא השקיע בנשיקה הזו את הלב. הלשון הסתבכה לנו כבר. כזה כפרוני. חכו, חכו ל-DVD, יכניסו שם ת'קטע סקס שחתכו בעריכה. ההפקה האלה, לא מבינים ברומנטיקה.

ראסל, אמרתי לו, עיניים שלי – תתגלח, תראה איך אתה נראה. בהתחלה בא לפגוש את המשפחה שלי, היה נראה יפה, אלגנט – נתן לו בחליפה, נתן לו בחפתים. איך שגיסתי נסעה – התחיל לזלזל בעצמו. גופיות קרועות, זיפים, עניינים. אמרתי לו "עיוני, ככה אני לא יוצאת איתך. יאללה, לך הביתה, ראסל". אז הלך המאניוק. ועוד איזה הלך – להציל את בעלי, הנטל.

עכשיו, אתם קולטים ת'קטע? בתור אישה עם ביצים, כדי להוכיח לכולם כמה אני בקונטרול, אני לא צריכה רק לעשות חינדעלאך. אמרו לי גם לעשן. ואני, בחיים לא תתפסו אותי עם סיגריה – זה מזיק לחימצון. אז עשיתי בכאילו כזה. מחזיקה סיגריה בנונשאלאנט. אבל האלה מההפקה עשו לי "כאילו מה הבעיה שלך? קחי לריאות, תהיי גבר!". עד פה, אמרתי להם. עד פה. אני, לריאות, לא לוקחת. אז לקחו כפילה שתעשן בשבילי. פעלולים מסוכנים קוראים לזה.

ואחרי שכל הזמן אמרו לי "תהיי גבר" בסוף באו אמרו לכולם "לא לקלל. יש פה גברת". מה זה השטויות האלה? מה, אם אני בסביבה אז אי אפשר פתאום להגיד Fuck רק איזה Damn דבילי במקום? הנה, תראו אותי: Fuck ,Fuck ,Fuck!

בכלל, אל תזכירו לי ת'הפקה האלה: אין להם ביצים, לנמושות. מה זה הסוף הקלוש הזה? ממש הרגשתי לא נעים מהם. מה אני עושה שם? מה ראסל עושה? רואים שהם דחו את ההחלטה מה עושים עם הסוף לסוף. בסוף השאירו אותו לא ברור, תלוש לגמרי. Fuck the HaFucka!

ואז גם בסוף מישהו נזכר פתאום "חכו, שכחנו משהו". אויש נו, הדפקט הזה הצליח להכניס את "אל תמות לי" המיתולוגי. פשוט מצחיק. והאיש הזה ממילא לא הלך למות. רק נכנס לו החומר הסוואה לעיניים וטיפל'ה שרף לו. "אל תמות לי". נו במת.

הכי נגנבתי לראות את החבר של ראסל המאמי. אמרו לי הוא ישראלי, בא ישר מהטברנה. אמרתי וואלה, זאב רווח הביאו לי. חוויה אנתרופולוגית. ראיתי מולי ג'ינג'י עם זימים. אמרתי בטח התבלבלו – זה רד פיש בא לראיין אותי. אחר כך שמתי לב שהוא שתי טיפות מטבוחה שמעון פרנס. איך שהופתעתי! כזה מושמוש, נורא התרשמתי לחיוב. ועוד היה לו מבטא בריטי שממש התפלאתי.

ובסוף בסוף, אחרי שהתקשרתי לכולם להגיד להם שראיתי את שמעון פרנס עם זימים, מה אומרים לי בסוף? שזה בכלל דיוויד קרוזו ההורס. ישר רצתי לבקש חתימה.

ועוד יותר בסוף, אחרי הסרט וכאלה, בסוף עוד ראסל ואני נפרדנו כזה. יאללה, מה 'כפת לי, אני. מצידי שיחטפו גם אותו.
מה, את אומרת לי שניסו? באמת? תראי איזה מוזר זה החיים.