הדרך הביתה

במקור: Wo de fu qin mu qin
במאי: ז'אנג יימו
תסריט: באו שיי
מוזיקה: סאן באו
שחקנים: ז'אנג זי יי, סאן הונגלי,
ז'נג האו, זאו יואלין

– זה לא סרט שהולכים אליו בשביל האקשן. זה סרט שרואים בשביל ללמוד על התרבות היפנית.
– אבל זה סרט סיני.

– סין, יפן, מה ההבדל.
(מתוך שיחה בין מבקר קולנוע מטעם עצמו לצופת קולנוע מזדקנת)

בסוף הסרט כבר לא יכולתי יותר. לאורך כל השעה הקודמת הדחקתי את רגשותיי, אבל כשמסע ההלוויה יצא סוף סוף, לא יכולתי לעצור בעצמי עוד. הקשישים שישבו לידי הביטו בי בהבנה כאשר אני פשוט כבשתי את פני בידי וגעיתי בצחוק. אלה היו הפלאשבקים ששברו אותי. אין, אין, חוויה כל כך מרגשת כל כך לא עברתי בקולנוע כבר הרבה זמן.

"הדרך הביתה" הוא, לדעתי, בדיחה שיצר מי שנאמר עליו שהוא "גדול במאי סין", ז'אנג יימו. הוא גם זכה, אם אני לא טועה, ב"חילזון הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון, פרס מיוחד שמוענק לסרטים שנמשכים יותר זמן ממה שארכה כתיבת התסריט שלהם. בתחילת הסרט אנחנו רואים את חדרה הפשוט של קשישה קשת יום בכפר זעיר בסין, המקושט בפוסטר של "טיטאניק". הפרט הקטן והאירוני הזה מסתבר כנקודה החשובה ביותר בסרט, כיוון שהיא מסגירה את העובדה שהבמאי של הסרט ראה – או לפחות שמע על – "טיטאניק" ולכן הוא בוודאי מודע לעובדה שבסרטים בדרך כלל נהוג שיהיה סיפור כלשהו. כשחושבים על זה, "הדרך הביתה" באמת דומה מאוד ל"טיטאניק", רק בלי לאונרדו, בלי הספינה, בלי הים ובלי העלילה.

גם הפסקול של הסרט מאוד מזכיר את "טיטאניק", או, ליתר דיוק, את שתי התיבות המוזיקליות הראשונות של שיר הנושא. אותן שתי תיבות (מקסימות, יש לציין) חוזרות על עצמן שוב ושוב, בשינויי ווליום ומקצב, לאורך כל הסרט, עד שהן באמת כבר יוצאות מכל החורים.

את סיפור הסרט מספר לנו לואו יושנג, שנקרא בתחילת הסרט לחזור לכפר הולדתו כשהוא מתבשר שאביו נפטר. אמא שלו (זאת עם הפוסטר של טיטאניק) מתעקשת לערוך את הלווייה בדרך המסורתית, והבן מספר לנו את סיפור פגישתם של הוריו, לפני ארבעים שנה. הסיפור הולך בערך ככה:

אבא ואמא נפגשו.

זה, פחות או יותר, הכל.

אם אתם מתעקשים לדעת כל פרט ופרט בעלילה, אני יכול לספר שאמא, ז'או די, היתה נערה מקומית בת טיפש-עשרה כשאבא, לואו צ'נגיו, הגיע לכפר על תקן מורה בבית הספר החדש. מבט אחד באבא, ואמא החליטה לבלות איתו את שארית חייה, והתחילה להתחנף אליו. אחר כך אבא הלך, ואמא חיכתה. אחר כך אבא חזר, ואמא שמחה. לאורך התהליך, אמא החליפה פעמיים (!) מעיל, מהאדום לוורוד המכוער, וחזרה. ואם אתם חושבים שגם הפעם השמטתי פרטים, זה פשוט משום שלא ראיתם את הסרט. ראיתי פרסומות של ג. יפית עם יותר עלילה.

קולנוע הוא, כידוע, משחק בזמנים. הזמן בקולנוע הוא גמיש וניתן למתוח או לכווץ אותו לפי הנחוץ. מסע של חמש שנים יכול להמשך חצי דקה. ב"בדרך הביתה" נעשה בשיטה הזאת שימוש מתון: אם, נגיד, המספר אומר לנו "אמא עמדה וחיכתה כל היום", אתם יכולים להיות בטוחים שלא נראה יותר מרבע שעה של ז'או די היפהפיה עומדת ומחכה, לפני שנעבור בדיזולב איטי במיוחד לתמונה מזוית אחרת של ז'או די עומדת ומחכה.

מדי פעם נדמה שהנה הולך לקרות משהו, אבל לא: לואו יושנג מזכיר פעם אחת שבתקופה שהוא מדבר עליה נישואין מתוך אהבה היו דבר לא מקובל. חשבתי שכאן יתחיל מאבק נואש של זוג האוהבים הצעירים נגד המוסכמות, או משהו, אבל לא – זאת היתה הפעם האחרונה שהנושא הוזכר. כנראה שלמרות הכל זאת לא היתה בעיה כל כך גדולה. בנקודה אחרת המורה התעכב ולא חזר לכפר בגלל "בעיות פוליטיות". איזה בעיות, בדיוק? משהו מעניין, אולי? לעולם לא נדע.

הארועים היותר משמעותיים בעלילה לא נמצאים בסרט בכלל. לואו יושנג פשוט מספר לנו מה קרה, מתוך מחשבה שבוודאי לא נרצה לראות זוטות כאלה כשאנחנו יכולים לחזות בעוד כמה דקות של ז'אנג זי-יי עומדת וממתינה במעילה הורוד.

ואחרי כל זה, אחרי שחזרנו להווה ולמסע ההלוויה של לואו צ'נגיו, יש לסרט את החוצפה לחזור ולהראות פלאשבקים – בהילוך איטי!! – של כמה מהרגעים הבולטים שכבר ראינו בסרט, כמו למשל ז'או די רצה לבושה במעיל הורוד, ז'או די רצה לבושה במעיל האדום, וז'או די מחייכת. ואז אותן שתי תיבות מוזיקליות חוזרות עוד כמה עשרות פעמים, רק חזק יותר וברגש. זאת חייבת להיות בדיחה.

אז לא, לא הלכתי לסרט בציפיה לראות פיצוצים, כוסיות ויריות. לא ציפיתי גם לעלילה של אופרת סבון או של סרט מתח. יש סרטים כאלה, שלא העלילה היא העניין העיקרי בהם. זה לא בהכרח רע שלא קורה כלום. אם לקחת דוגמה בולטת מהזמן האחרון, "להתחיל מחדש" הוא סרט שבמשך חלק גדול ממנו "לא קורה כלום", ובכל זאת הוא לא משעמם. לפעמים הפרטים הקטנים של חיי היומיום הם העיקר. ואכן, "הדרך הביתה" מתמקד בפרטי-פרטים של חיי היומיום בכפר, מתיקון קערות חרס ועד לבישול (הייתי רוצה לקבל את המתכון לאותן כופתאות פטריות של ז'או די. הן באמות נראו מגרות), אבל כנראה שגם חיי היומיום בכפר הם פשוט מאוד משעממים.

חוץ מזה, אם "הדרך הביתה" אמור להיות סרט שאתה חייב להיות יפני – סליחה, סיני – כדי להבין אותו, אז לשם מה נועד סיפור ההתאהבות המרגש-לכאורה, אם לא כדי להתחנף לקהל המערבי המנוון?

גם מי שיילך לסרט על תקן תחליף לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק יתאכזב. הסרט כולו מתרחש סביב אותו כפר קטן. כן, הוא מצולם נפלא, אבל לא תמצאו בו נופים קמאיים, פסגות הרים מושלגות ועדרי בופאלו המעופפים בינות לצוקי האמזונס. אם בתמונות כאלה חשקה נפשכם, תנסו את "מעבר לגבול הסכנה".

את ז'או די – אמא – בצעירותה, משחקת ז'אנג זי-יי. ממבט על לוח ההקרנות הנוכחי בקולנוע "חן חורב", אפשר היה להסיק שזאנג זי-יי היא כוכבת הקולנוע הגדולה ביותר בעולם: שניים מבין שלושת האולמות מציגים סרטים בכיכובה. היא יפה, הילדה: יש לה פנים בובתיות, עור פנים שיכול לסדר לה עבודה לכל החיים בפרסומות ללוריאל-פריס, וחיוך מתוק ומלאכי. ב"נמר, דרקון" היא גם ידעה להילחם ולעוף. ב"הדרך הביתה" היא מסתפקת בכמות גדושה של חיוכים ומניירות שהן כנראה אופייניות לנערות בנות טיפשעשרה בכל העולם, בין אם הן גדלו באל-איי, בבת-ים או בצ'נג-סואנג. עוד פרט שלמדתי על התרבות הסינית: חיוכים מבויישים והטיית ראש ממיסים את לבבות הגברים גם שם.

אני לא רוצה לקטול את "הדרך הביתה" לחלוטין. בכל זאת, סרט מצולם נהדר, שבא מתרבות אחרת, שלא סובלת מיכולת הריכוז המוגבלת של בני דורי שטופי ה-MTV. אבל כל השכנועים וההטפות בעולם לא ישכנעו אותי ש"הדרך הביתה" הוא לא סרט של רבע שעה שנמתח שלא כדרך הטבע לאורך של יותר משעה וחצי. מומלץ בחום לזוגות שמחפשים שעתיים להתמזמז בלי הפרעה; לכל היתר, עם כל הכבוד לתרבות היפנית – סליחה, הסינית – עדיף לראות את "נמר, דרקון" שוב.