סנאצ'

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 7 בדצמבר 2000Posted in: ביקורות
שם רשמי
סנאצ'
שם לועזי
Snatch
בימוי
גאי ריצ'י
תסריט
גאי ריצ'י
שחקנים
אלן פורד
בניסיו דל טורו
בראד פיט
ג'ייסון סטטהאם
דניס פארינה
ויני ג'ונס
לדף הסרט

תסריט ובימוי: גאי ריצ'י
שחקנים: בראד פיט,
בניסיו דל טורו, ועוד
המון אנשים, רובם בריטים
ואלמונים

ביקורת על "סנאץ"', למי שראה את "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים":
אותו הדבר, אבל עם בראד פיט.

ביקורת על "סנאץ"', למי שלא ראה את "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים":

היה פעם אחד, קוונטין טרנטינו שמו, שעשה סרט אחד, "כלבי אשמורת", שאנשים אהבו. למעשה הסרט היה פופולרי עד כדי כך שמר טרנטינו קיבל את תואר "ההבטחה הגדולה של עולם הקולנוע". בשלב הזה עשה טרנטינו את הטעות הגורלית וביים עוד סרט, שאנשים אהבו, מאוד מאוד. לסרט קראו "ספרות זולה" ובזכותו שודרג מעמדו של טרנטינו מ"הבטחה" ל"משיח". מעריצים העלו לו זבחים ונשבעו בשמו. 239 במאים זוטרים החלו מיד לחקות אותו במרץ. שמו הפך למושג. דברים כאלה יכולים ממש לדכא את הבנאדם.

קוונטין המסכן נכנס למצב ללא מוצא. לא משנה מה הוא היה עושה בסרט הבא שלו, הוא היה נחשב לאכזבה. הקהל ציפה ממנו להתגלויות אלוהיות, והמבקרים רק חיכו לתרוץ מתאים – כגון פאשלה בקונטיניואיטי – כדי להתנפל עליו ולסקול אותו למוות בקלטות של "נערות שעשועים". כדי לעמוד בציפיות של "סרט חדש של קוונטין טרנטינו" הוא היה צריך לעשות סרט שיהיה לא רק משעשע, מצחיק, מקורי, מבריק, משוחק להפליא וערוך לתפארת, אלא גם בעל ערך נוסף מסוים. משהו חדשני. "אמנות", תקראו לזה. קוונטין, כמובן, לא היה מסוגל לעמוד בציפיות. הוא רק בן-אדם. אין לו מושג באמנות. הוא בסך הכל עשה סרטים בשביל הכיף.

בנקודה זו עשה קוונטין את מה שכל אחד אחר היה עושה לו היה במקומו: הוא ניהל טקס וודו סודי, שעובר בקרב כהני האופל של הוליווד מאב לבן מזה 5000 שנה, ומערב בין השאר תרנגולת שחוטה, שמונה נרות שחורים ועותק של גרסת הבמאי של "צלילי המוזיקה" שבה נטבחים דוריס דיי וכל משפחתה בידי הנאצים. הקסם האפל הותיר גולם נע ומדבר, אך רפה שכל, בגופו של קוונטין, בעוד נשמתו הועברה לגופו של במאי פרסומות בריטי תמים וסימפטי. כדי להשאר אלמוני, כינה קוונטין את גופו החדש "איש" (Guy). כדי שלא יחשדו בשמו המוזר, הוא הוסיף את שם המשפחה "ריצ'י".

"גאי ריצ'י" עשה סרט, וקרא לו "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים". וכולם אמרו: הוא אמנם מחקה את טרנטינו, אבל לפחות הוא מחקה אותו טוב, ובמבטא בריטי. ובלי האמנות. וקוונטין-ריצ'י היה המאושר באדם: סוף סוף הוא מצא דרך לעשות סרטים כיפיים והיפר-קינטיים בסגנון שהוא עצמו יצר (אנשים עם אקדחים עושים דברים נוראיים אחד לשני, וזה מאוד מצחיק) ובלי להחשד באמנות או במסר. וכך המשיך לחיות קוונטין בגופו של ריצ'י, בעוד קוונטין המקורי מסתובב לו במסיבות קוקטייל בהוליווד ולא עושה דבר, ואיש לא חשד. אם כי יש לציין שבזמן האחרון קוונטין-ריצ'י כמעט והסגיר את זהותו האמיתית, כשהפך לבן זוגה (ובעלה לעתיד, כך מלחשים) של מדונה. החיבה שרוחש קוונטין למדונה, כזכור, היתה ברורה עוד מהדקה הראשונה של "כלבי אשמורת".

ועכשיו מגיע אלינו סרטו ה"שני" (עלק) של ריצ'י, ושמו "סנאץ"', והוא, בדיוק כמו "לוק, סטוק" לפניו, מלא וגדוש בדמויות מעולם הפשע הבריטי, אלים, מהיר, מסובך להפליא ומאוד משעשע, ועד סוף הסרט רוב המשתתפים מתים. את העלילה אני לא יכול לספר, לא מפחד ספוילרים, אלא משום שזה ייקח לי בערך שעתיים והביקורת הזאת התארכה מספיק גם ככה. אבל היא עוסקת (העלילה. לא הביקורת), בגדול, במרדף של כמה וכמה פושעים קטנים וגדולים אחרי יהלום ענק שנשדד בתחילת הסרט. (תמיד חוזר לאותם נושאים, אה, קוונטין?) רעיון מסוים על סוג הטיפוסים שהסרט עוסק בהם אפשר לקבל מרשימת אחדים משבעים ושש (בהערכה גסה) הדמויות בסרט: פרנקי "ארבע אצבעות", בוריס "הסכין", טוני "שן קליע", ו"ראש לבנה". את שמות השחקנים ממילא לא תכירו, חוץ מבניסיו דל טורו שמופיע ונעלם מיד, ובראד פיט.

בעידן שבו ילדים, כלבים ומבטאים בריטיים גונבים את ההצגה בכל סרט אמריקני, מצחיק לראות שבסרט בריטי למהדרין דוקא השחקן האמריקי הוא זה שגונב אותה חזרה. עם כל הכבוד לכשרון המשחק של פיט, מבטא בריטי אמין הוא לא יודע לעשות, ולכן הוא משחק צועני, חובב מכות (זה עוד לא עבר לו מ"מועדון קרב") ומדבר בניב בלתי מובן שחציו אנגלית וחציו שיזדבי חבלז. הוא גם הדבר הכי קרוב בסרט לדמות חיובית.

זאת כנראה הבעיה העיקרית עם הסרט: בין שבעים הדמויות אין אדם נחמד אחד לרפואה. כלומר, כמה מהרוצחים הפסיכופאטיים הם "נחמדים" במובן ה-Cool של המילה, ויש כמה אידיוטים בלתי מזיקים, אבל עם אף אחד מהם לא הייתי רוצה להפגש למשחק כדורגל, שלא לדבר על פיינט-בול. לא היה מאוד אכפת לי מי מהטיפוסים ישרוד עד סוף הסרט. אולי ה"טוב" בסיפור היה אמור להיות המספר, "טורקיש" (ג'ייסון סטטהם), אבל גם הוא לא ממש שופע קסם אישי, בעיקר משום שלאורך כל הסרט הוא לא מזיז אף שריר בפניו.

מבחינה סגנונית הסרט מזכיר באופן תמוה דוקא את "המלאכים של צ'ארלי". "איפוק" היה משהו שנשאר אצל קוונטין הישן. ריצ'י החדש לא בוחל בשום אמצעי קולנועי – מסכים מפוצלים, כותרות והסברים בגוף הסרט, 16 קאטים בשניה אם צריך, הרצת הזמן קדימה, אחורה ולצדדים, מוזיקה פרוג'ידאית, והוא היה משתמש גם ב"זמן קליע" בסגנון המטריקס אם היה לו תקציב לזה. אלא שבניגוד ל"מלאכים", כאן צריך גם לעקוב אחרי העלילה. וזה מעייף.

הסרט לא מבזבז שום זמן על הצגת הדמויות. הוראותיו המדויקות של הבמאי היו: "אקספוזיציה שמקפוזיציה. לעבור לאקשן". כתוצאה מכך אנחנו מקבלים רשימה שמית של הדמויות תוך דקה, ואמורים לזכור במשך הסרט מי עובד עם מי נגד מי ולמה. מאותו רגע הם מתחילים להרוג זה את זה (באמצעים משעשעים מאוד, כאמור). אבל הבנה שלמה של העלילה בלי להריץ את הסרט בהילוך איטי היא כמעט בלתי אפשרית.

אם אהבתם את "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" תאהבו גם את "סנאץ"', כיוון שכאמור, זה אותו הדבר. אם אהבתם את טרנטינו, סביר למדי שתאהבו גם את "סנאץ"'. אם אהבתם את "המלאכים של צ'ארלי", דמיינו איך הסרט היה נראה אילו במקום שלוש בחורות יפהפיות היו עשרים גברים מכוערים, ואם אתם חושבים שעדיין הייתם אוהבים אותו, לכו לראות את "סנאץ"'. אני נהנתי.

תגיות: