מייבי בייבי

במקור: Maybe Baby
במוי ותסריט: בן אלטון
שחקנים: יו לורי, ג'ולי ריצ'רדסון

ערב אחד תקפה אותנו הרגשה
מציקה שלא נתנה לנו מנוח –
אנחנו צריכים לראות סרט, דחוף.
כאו ועכשיו. מהר מאוד שמנו פעמינו אל הקולנוע הקרוב ביותר על מנת לראות כל סרט אפשרי "חוץ ממייבי בייבי". לא יודעת, אבל סרטים עם שמות מתחרזים אף פעם לא עשו לי את זה (אני טיפוס של פרוזה), גם אם הם בריטים. כשהגענו לקופות הסתבר לנו להפתעתנו הכה רבה שכל הכרטיסים לקיוב או לשאר הסרטים הנורמלים אזלו וכל מה שנותר לנו הוא "מייבי בייבי". מכיוון שהתאווה המעיקה לראות סרט גברה על כל עיקרון או הגיון בריא, רכשנו כרטיסים ונכנסו לאולם הקולנוע.

"מייבי בייבי" עוסק בזוג לונדוני יפה (היא), ומצליח (הוא) לקראת שנות השלושים לחייהם. לכאורה, הכל נראה מושלם בחייהם, פרט לדבר אחד – הם לא מצליחים להביא ילדים לעולם. הסרט נפתח בדהרתו המטורפת של סם בל (יו לורי החביב), מפיק נחשב ב-בי.בי.סי, אל הדירה המעוצבת שלהם, שם מחכה לו לוסי, אישתו הנאמנה אשר גילתה שדווקא ברגע זה ביציותיה מוכנות להפריה ואל לסם להחמיץ את הרגע הנדיר הזה, גם אם הוא נמצא באמצע ישיבה חשובה. בהמשך מתוארים עוד כמה נסיונות ודהרות מטורפות כמו זו, אשר למעשה נועדו כדי להציג לראווה את רגליה המושלמות של ג'ולי (לוסי) ריצ'רדסון. בין משגל סוער לאחר, מספיקים השניים לקנא בחבריהם היפים הקוסמופוליטים אשר חובקים צאצאים ללא מאמץ רב במיוחד.

לאחר שאנו הצופים השתכנענו שג'ולי ריצ'רדסון היא אישה יפה עד מאוד, הזוג המוכשר מתחיל לקלוט כי יתכן ובעייתם היא רפואית. הם מתחילים בסדרה מייגעת של בדיקות זרע, ביציות, פוריות ומה לא. בין לבין אפשר לראות את רואן אטקינסון מחלטר בתפקיד אורח של גניקולוג, תפקיד שקטן עליו בכמה מידות טובות. ייתכן שנימת דברי משתמעת כזלזול מסויים ברמת ההומור של הסרט, אבל לא זאת כוונתי. בהחלט מדובר בהומור בריטי סביר למדי ורוב הזמן אפילו לא מביך, אם כי לא מצחיק במיוחד. בכל זאת, לא יכולתי שלא להדבק לכיסא מרוב פחד: האם ייתכן שאי פעם אהפוך גם אני ליצור רדוף יצר אימהות? האם אי פעם יסבבו חיי סביב גידול ילדים? האם אעביר שנים בשיחות עם חברותי המעוצבות על בגדי תינוקות? העתיד הנורא הצפוי לי העלים ממני כל שמץ של הומור שהיה קיים בסרט.

חרדותי האישיות, היאפיות הנשפכת מכל כיוון והסכריניות ברמה שלא נודעה מאז דובוני אכפת לי הצליחו להדחיק את הקו העלילתי המשמעותי היחיד. סם, בין היתר, הוא גם תסריטאי מתוסכל והעובדה שלא כתב משהו במשך שנים לא מונעת משאר חבריו לעבודה להתייחס אליו כהבטחה. והבטחות, כידוע, צריך לקיים. על כן סם מחליט לכתוב על נסיונות ההפריה הכושלים של אישתו בשינוי שמות. התסריט מתפתח תוך כדי זריקות הורמונים אלו ואחרות וסם מוצא את עצמו יושב ומקליד ללא הרף באמצע הלילה בעוד כלבו החמוד מסתכל עליו בעינים תמהות. הסרט, בבימויו של פארודיה קלושה על דני בויל, מתחיל להווצר מבלי שללוסי יהיה מושג שחוויותיה האישיות מונצחות קבל עם ועדה ואישה זרה לה לחלוטין מדקלמת פרקים נבחרים מיומנה האישי. אך במקום לקחת את הנושא לדיון מרתק על ההבדל בין דמיון ומציאות, העדיפו יוצרי הסרט להשאיר אותו ברמת ההומור הבינוני והקליל בו דישדש עד כה, בתוספת כמה תסבוכות רומטיות מיותרות לגמרי. בקיצור, עוד סרט הוליוודי שעשו בלונדון, וחבל, כי לסרט היה פוטנציאל להיות הרבה מעבר לשיר הלל להורות היאפית.

כשיצאנו מהקולנוע עברה לידי אם צעירה ומאושרת שדוחפת עגלת תינוק. נמלטתי כדי להקיא.