שירים, טורי דעה וקולנוע ללא טעם וריח: 9 מגמות בעשור האחרון

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 5 במרץ 2020Posted in: הגיגים
המין נעלם, האולפנים חזרו, הביופיקים שלטו, ועוד דברים שקרו בין 2010 ל-2019.

בבואי לסכם את העשור, אני מוצא את עצמי באותו מצב שאני תמיד נמצא בו לפני סיכום: חשש שאנחנו לא קרובים להבין בכלל מה קרה בעשור האחרון, ונדע להבין רק מרחוק מה באמת קרה ולמה. לכן ויתרתי הפעם על הנסיון למצוא את עשרת האירועים המשמעותיים של העשור (גם כי אינדיוייר עשו סיכום לא רע של זה), והתפניתי לכתוב על מספר מגמות שאני כן יכול לשים עליהן את האצבע ושהתרחשו בעשור האחרון (ועוד כמה שאני יכול לשים עליהם את האצבע אבל לא ממש התפניתי לכתוב עליהן).

עלייתו ועלייתו של ז'אנר הביופיק

בתחילת 2010, ז'אנר הביופיק ואחיינו, ז'אנר ה"מבוסס על סיפור אמיתי", היו פחות או יותר מתים. אף סרט ביופיק לא זכה באוסקר מאז 2001 (תחילת 2002, טכנית) והמעמד של סרטי "סיפור אמיתי" היה בזבל – לא יותר מהזדמנות לשחקנים לקטוף פסלון אוסקר על חיקוי מוצלח בתוך סרטים נשכחים ברובם, ועל הצלחה קופתית רצינית בכלל אין מה לדבר. ואז באו שני סרטים ששינו את איך שאנחנו חושבים על הסרטים האלה, וממוקצה קולנועי, הסוגה הכי לא מגניבה ולא מעניינת, פרח והשתכלל אחד הז'אנרים שנהיה לקובע טון בעשור האחרון. 

שני הסרטים היו שונים – "נאום המלך" פנה לקהל "שמרני" יותר והזכיר כמה כיפי יכול להיות מסע גיבור קלאסי עשוי היטב ומרומם נפש, ואילו "הרשת החברתית" הראה כיצד אפשר לפרק סיפור "עלייתו ונפילתו של" ולהפוך אותו ללהיט. קרב האיתנים באוסקר הסתיים עם נצחון לשמרנים (כמו הרבה דברים בעשור הזה), אבל הפיצול הזה המשיך להשפיע על העשור לכל אורכו: בצד של "נאום המלך" יש להיטי אוסקר וקופות כמו "מאחורי המספרים", "הספר הירוק", "ארגו", "רפסודיה בוהמית", ואחרי "הרשת החברתית" צצו סרטים כמו "הזאב מוול סטריט", "מכונת הכסף", "מחווה טיפשית וחסרת טעם" ו"אני, טוניה".

אחרי עשור שבו הז'אנר היה בדיחה על עצמו, בימינו הוא כמעט בוודאות אחד משני דברים: או תרגיל קולנועי מרתק שמשחק עם מושגי האמת בקולנוע ומשתמש בשלל טריקים קולנועיים שוברי קיר רביעי או קראוד פליזר סוחף ומענג, ומדי פעם אפילו שניהם ("רוקטמן", למשל). כן יירבו. 

קולנוע ללא חומרי טעם וריח

כמעט בכל עשור עד 2010 היה את הסרט. הבמאי. השחקן. הדמויות האלה שפשוט שידרו עשור מסוים ישר. אבל בשנות העשרה של האלף הנוכחי קרה דבר נפלא: צמח שפע מבורך של קולנוע מכל הסוגים ומכל המינים. זה מתבטא אולי הכי טוב בזוכי האוסקר של העשור האחרון: חוץ מסוגיית הסיפור האמיתי (בה עסקנו קודם), מעט מאוד מאחד ביניהם. בין קומדיית חברים, סרט נסיוני בוואן שוט, דרמה להטב"ית אומנותית, פנטזיה על רומנטיקה עם מפלצות, סרט מתח בסגנון שנות השבעים וקומדיה שחורה בשפה זרה יש מעט מאוד דמיון.

כשמסתכלים על סרטי העשור קשה לצאת עם אמירה ברורה – האם החיים בעשור הזה היו קשים וציניים כמו "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" או נעימים ושואפים לטוב כמו "פדינגטון"? האם זה עשור שבו האימה נסקה לפסגות איכות או שזה היה עשור הג'אמפ סקייר הגדול? האם סרטי הקומיקס הם המקום שהלכנו כדי לראות את הנוקמים מנצחים או כדי לשמוע על חולי החברה ב"ג'וקר"? האם זה העשור שבו נשים התחילו סוף סוף לסדוק את תקרת הזכוכית ההוליוודית בשלל תחומים בזכות סרטים כמו "וונדר וומן" או שהקולנוע עדיין אומנות גברית מיושנת שמעדיפה את "1917" על פני "הפרידה"? 

הדבר היחיד שאולי מאחד משהו בעשור הזה הוא הנוסטלגיה. לא מעט סרטים רוצים להיות קולנוע של תקופה אחרת ומסתכלים בערגה על העבר. אבל גם פה אין הסכמה. אם נחזור לזוכי האוסקר, כל אחד מהם מסתכל בנוסטלגיה על תקופה אחרת: "נאום המלך" על התקופה שבה הטובים היו טובים והרעים היו רעים, "ספוטלייט" על התקופה שבה עיתונאים היו עיתונאים, "הארטיסט" על הקולנוע האילם, "צורת המים" ו"הספר הירוק" על שנות השישים, סרטים כמו "ג'וקר" בכלל מתגעגעים לסקורסזה של שנות השבעים, "וונדר וומן 1984" נראה כולו כמו חגיגה של האסתטיקה והסאונד של שנות השמונים, ובקיצור – גם כאן אין הסכמה מוחלטת. פעם היה מגניב יותר, אבל לא ממש ברור איזה פעם. 

כל זה, כאמור, לא אומר שלא היו סרטים נהדרים העשור, כי היו; ושלא היו במאים או שחקנים נהדרים העשור, כי היו. זה רק אומר שקשה לסווג אותו, לאכול אותו, להריח אותו. אני מניח שבעתיד נצליח לסווג יותר בקלות את הטרנדים הקולנועיים שבו, אבל בזמן אמת, זה מרגיש כמו עשור שעושה דברים אדירים אבל לא עקביים, ואנשים מתקשים לעקוב, ולכן גם קצת "מאבדים פוקוס" בסיפור הקולנועי של שנות העשרה. אבל אולי אפשר להשיל מעצמנו את הצורך בסיפור שכזה ופשוט ליהנות מהמגוון וההיצע המטורף שיש בפנינו. 

איך זה שבמאי העשור לא עשו את הסרטים הכי טובים של העשור?

שלושת הבמאים החשובים ביותר של העשור הם ג'ון פאברו, ווס אנדרסון וטרנס מאליק. זאת למרות שבצורה די בולטת, אף אחד מהם לא עשה את הסרטים הטובים של העשור – מקסימום אפשר להחשיב סרט אחד שלהם (אצל ווס "מלון גרנד בודפסט", אצל מאליק "עץ החיים", אצל פאברו – אה… אממ…) כסרטים שחובה לראות. 

אז למה דווקא הם? כי בעשור האחרון, יותר ויותר במאים התחילו לחקות את הסגנונות הויזואלים הייחודים של הבמאים האלה. בעשור שבו הקהל הקולנועי נפתח יותר ויותר לקולנוע נסיוני, הסגנון האנדרסוני הסימטרי-חמודי-קפוא רגשית צץ יותר ויותר אצל במאים כמו לנטימוס או ואטיטי, ואילו השוטים הארוכים והמהורהרים של מאליק צצו אצל במאים כמו קוארון, לאורי ואיניריטו, שגם השתמשו בשדרוג שלובצקי עשה ב"עץ החיים" בשימוש באור טבעי ושיכללו אותו לאומנות ולאוסקרים. וההחלטות שפאברו קיבל ב"איירון מן" עיצבו יקום קולנועי שבתורו עיצב תודעת מיינסטרים שלמה. 

מבחינת השפעה, שאר הבמאים פשוט לא מתקרבים אליהם – אין במאי אחר שהשפיע וצבע את העשור בדמותו, בטח לא בזכות להיטים עכשוויים. היו הרבה במאים שעשו הרבה סרטים נהדרים, ויש במאים שעשו 2-3 סרטים שהם הטופ של הטופ של העשור הזה, אבל אף אחד לא ממש שלט בעשור הזה או השפיע על קולנוענים אחרים כמו השלישייה הזאת שעיצבו את התחושה של קולנוע האינדי, הפסטיבלי והמיינסטרים – ואז ראו את כל הבמאים האחרים קוטפים את הפירות שלהם. 

הקולנוע הלא-מיני החדש 

העשור האחרון ראה תהליך פיג'יפיקציה (מלשון PG) של הקולנוע האמריקאי לצד תהליך אראור (מלשון R). סרטי מיינסטרים נהיו יותר אלימים ויותר גסים מצד אחד, ובכך התקרבו לדירוג המגביל, אבל הרבה פחות מיניים מצד שני.

לתופעה הזאת יש שני היבטים, שהראשון ביניהם חיובי ממש – אותה החפצה ארורה שכולנו (רובנו?) שונאים ומקללים נעלמה כמעט דה-פאקטו משיח הקולנוע בעשור האחרון. שאלות כמו "האם השחקנית מתפשטת בסרט" הפסיקו להיות נקודת מכירה, סרטים שלמים שמבוססים על "בואו לראות כוסיות" כמעט הפסיקו לצאת (סרט כמו "נוכלות בלי חשבון", נגיד זאת כך, היה נראה שונה מאוד אילו היה יוצא ב-2009 ולא ב-2019) ובכלל נראה שהתחילו להתייחס בקולנוע המיינסטרימי לנשים בקצת יותר כבוד. 

אבל מכיוון שאי אפשר לסמוך על הוליווד שתעשה משהו כמו שצריך, היא לקחה את זה צעד אחד יותר מדי, ולצד עצירת ההחפצה גם די הפסיקה להתעסק במיניות. לאט לאט נעלמו סצנות מין ואף רגשות מיניים מהקולנוע הגדול. נשארו כמה צדיקים בסדום, אבל רוב סצנות המין בעשור הזה (מקולנוע פופולרי ומרכזי) היו סצנות עם גימיק – אלימות, קומיות, או כאלה שלא כללו בכלל ויזואליה (היי, "היא").  

וזאת בעיה, כי אם אנחנו מאמינים שהעיסוק בנושאים בקולנוע נותן דרור ומאפשר שיח על הנושאים האלה, אז העלמת מין ומיניות מהמסך היא המקבילה של הדחקה, והדחקה זה לא פתרון טוב אף פעם. וזה לא שחזרנו לתקופת הצנזורה שם המין היה על המסך, אבל מוחבא בדרכים ערמומיות על ידי הבמאים שניסו לעקוף ולשחק עם הצנזורה כמה שאפשר. על פי הוליווד, גם זאת האיכותית וגם זאת הבלוקבאסטרית, מין הוא פשוט לא עניין משמעותי כרגע. 

זה מתאים למגמה שמדברת על ירידה במין בקרב צעירים (שאני לא בטוח שהיא קיימת באמת, אבל אנשים אחרים כן), אבל דווקא בגלל שהדיבור על מין נמצא בצומת קריטי, כדאי שהקולנוע יהיה שם כדי לדבר על נושאים כמו חיזור ומיניות בצורה שאינו "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", אלא של רצון מפורש משני הצדדים. אבל במקום לדבר על זה, אין כלום. לשתיקה הזאת יש הרבה הורים – הקהל הדתי או הסיני, חוסר הרצון להסתבך בסוגיות פמיניסטיות, או סתם העובדה שצילום סצנות מין זה מבאס לרוב ולא פעם משפיל בשביל השחקנים (ובעיקר השחקניות). אבל התוצאה זהה: אין כמעט אף סרט שטעון באנרגיה מינית (ובייחוד סרטים הטרוסקסואלים. הדוגמאות הבודדות שיש רובן נוטות להיות דווקא מהקולנוע הלהט"בי). ובעוד שאני אישית בהחלט מרוצה מזה כי אני חושב שרוב סצנות המין והעירום די מיותרות, אני מרגיש שזה לא משהו שבא ממקום בריא אלא במשהו שבא מפחדנות והדחקה, ואלה אף פעם לא מוטיבציות טובות. 

דבר אחרון שכן כדאי להגיד זה שאת מקומן של סצנות המין מתחיל אט אט לתפוס סצנות מסוג שלא ממש נכח עד כה – סצנות אוננות. ב-2019 היו משהו כמו ארבעה סרטים שהציגו סצנות אוננות שבהחלט נחרטו בזכרון, אחרי שב-2017 "קרא לי בשמך" ו"צורת המים" סללו להן את הדרך, שזאת מגמה מעניינת שיהיה שווה לראות אם היא תימשך. 

שודדי האינדי האבוד

אין יותר אינדי. אין כוכבי אינדי, אין במאי אינדי, אין קולנוע אינדי. אני מגזים, אבל אני גם צודק.

עדיין נעשים סרטים בתקציבים קטנים בצורה עצמאית, אבל בהתחשב בכך שרגע אחרי שהסרט צובר קצת באזז בסאנדנס השחקן הראשי שלו נהפך לפנים החדשות של יקום גיבורי על או של זיכיון אחר – אני צודק. כששחקן כמו אוסקר אייזק, שאמור היה להוביל שורת סרטי אינדי עם הופעות מרטיטות, מבזבז את זמנו ב"אקס-מן: אפוקליפסה" או ב"עלייתו של סקייווקר", האינדי מת. כשבמאי ז'אנר קופצים מסרטים קטנים למפלצות אולפנים, האינדי מת. בכל פעם שעציץ אינדי נבט בעשור הזה, באו האולפנים והרימו עם דחפור את האדמה שמתחתיו כדי לדשן את החלקות שלהם. ומה רע להם? גם במאי עם באזז חיובי, גם במאי שעולה שני גרושים כי מה זה משנה, וזה לא שהם נותנים לו לביים את סצנות האקשן או משהו, אז יאללה שתהיה חותמת של איכות. 

במקביל, היעלמותם של סרטי אולפנים בתקציב בינוני הפכה את שאר קולנוע האינדי לקולנוע האוסקרי החדש. לפתע דייוויד או. ראסל נהפך לחיית מחמד מיינסטרימית, איניריטו הפך למלך האקדמיה, ווס אנדרסון כבר לא מוקצה, וכו' וכו'. כמעט לא נשארו קולנוענים מקוריים ובולטים שלא נאכלו על ידי האקדמיה מצד אחד או על ידי האולפנים הגדולים מצד שני. והרי הקולנוע האינדי לא נועד בשביל להגיש כוכבים למיינסטרים או ליצור סיפורי אוסקר מחממי לב. מתוך הקולנוע הזה יצאו תנועות ורעיונות שהשפיעו ועיצבו את הקולנוע בצורה שלא הייתה מתאפשרת אם אחרי "כלבי אשמורת" טרנטינו היה מביים את "אנטמן 3". בסופו של דבר, הקולנוע האינדי הצליח לפרוץ למיינסטרים – וזה הרג אותו. 

שירים, רבותיי, שירים

העשור הקודם ידע מחסור בשירים קולנועיים גדולים. יש בערך שלושה שירים מסרטים שבאמת הצליחו להפוך ללהיטים על זמניים, מחזות הזמר הגדולים של העשור היו עיבודים, דיסני די העלימו את השירים מהסרטים שלהם ובגדול, ומי שחיפש פסקול מוזיקלי בעשור הזה די התאכזב. זה הגיע לכך שבקטגוריית השיר הטוב ביותר באוסקר בשנת 2011 התמודדו רק שני שירים, פשוט כי לא היה כל כך על מה לדבר. 

ואז "סקייפול". ו"Let It Go". ו"הכל אדיר". ו"האפי". ו"לה לה לנד". ו"מואנה". ו"האמן הגדול מכולם". ו"Shallow". זה עדיין לא הפרץ של שנות השמונים או התשעים שבו לכל בלוקבאסטר היה קליפ עם שיר איקוני, אבל זה בהחלט התקרב, והדיבורים על "למה בכלל יש קטגוריה באוסקר לשיר הכי טוב?" הוחלפו ב"אני לא מאמין שביונסה וטיילור סוויפט לא נבחרו!". 

האם העשור הבא ימשיך את המגמה הזאת? אני מקווה שכן, אבל קשה לדעת. נראה שלאחר ריחוק בין שתי התעשיות, הדרך החדשה שבה צריכת המדיה עובדת שלחה שוב את ענקי מוזיקת הפופ והקולנוע אחד לזרועות השני. זה לא תמיד עובד (כפי שאפשר לראות ב"המלאכיות של צ'ארלי"), אבל זה בהחלט מעשיר הן את הסרטים, שזוכים בשיר קליט, והן את השירים, שזוכים לרקע רגשי נוסף שנקשר אליהם. 

עשור הז'אנריסטים הישראלי

בעשור השני של האלף החדש הקולנוע הישראלי כבר לא היה צריך להוכיח את עצמו. פרסים בקאן, מועמדויות לאוסקר, אפילו כמה הצלחות קופתיות – הקולנוע הישראלי חזר למיינסטרים, אחרי שנת החורף (לפחות תדמיתית) שהוא יצא אליה בשנות התשעים. מה שהוא היה צריך זה דם חדש.

בין אם בגלל שלצופה הישראלי פשוט נמאס מדרמות משפחתיות קורעות לב וסרטי צבא ובין אם בגלל שחוק הקולנוע הגדיל את התקציבים ובאמת נתן מספיק לכולם, לפתע הקולנוע הישראלי התחיל לקבל טעם אחר -– סרטי אימה, מתח, ניאו-נואר, קומדיות רומנטיות או קומדיות סטלנים צצו ואפילו תפסו מקום קבוע בקולנוע לאורך השנים. סרטי אימה ישראלים עברו מ"על מה אתה מדבר?" למספר דו ספרתי תוך עשור, וקומדיות טיפשיות ומטומטמות בקטע טוב יצאו ברצף. 

גם פה, קשה לדעת אם זה יחזיק. במקום שהיצירות המדוברות יולידו במאים חדשים לסצנה שמסתמנים כדבר הגדול הבא, הן הולידו בעיקר סרטי ביכורים עקרים שלא הובילו לסרטים נוספים של אותם יוצרים. עכשיו נותר לראות אם חלק מהבמאים המבטיחים של העשור הקודם יצליחו לקיים את ההבטחה בעשור הזה ולקדם ולשכלל את שלל הז'אנרים בארץ, או שנמשיך לראות פרצופים חדשים עוברים על פנינו. 

שובם של האולפנים

למעלה רשמתי שאין ממש "במאי" או "שחקן" העשור אבל בהחלט היה אולפן העשור – דיסני. לא שזה קשה כשכמעט כל הסרטים שיוצאים בקולנוע הם שלך.

אבל דיסני לא לבד. אחרי שנים ועשירים שהמושג "אולפן" לא אמר הרבה לאנשים פרט למריבת פיקסאר ודרימוורקס, וההבדל בין האולפנים היה מזערי, לפתע כולנו רבנו איזה אולפן מוציא את סרטי הקומיקס הטובים ביותר ולמה; סוני קיבלו כותרות בגלל הפריצה אליהם; וזה בלי לדבר על חברות מותג שהכרנו עוד קודם (אפל, יוטיוב, פייסבוק) שלפתע התחילו לנסות את ידם ביצירת תוכן.

לפתע מה שנהיה חשוב הוא לא מי הבמאי או השחקן, אלא מי המפיץ: דיסני יכולים לקחת את הבמאי הכי לא מסחרי בעולם, ללהק חבורת אלמונים, לשים על זה מותג מוכר ולהפוך את זה לשובר קופות מפלצתי. A24 מתמחים בסוג סרטי האינדי שעכברי הקולנוע האינטרנטיים אוהבים לאהוב (ארט-אימה, סרטי ז'אנר אהודים וסרט אחד קטן, "אור ירח") ושנהיו סוג של ז'אנר בפני עצמם. "סרטי נטפליקס" הפכו במקביל לתווית אזהרה על מרבית הסרטים (בין אם בגלל שמדובר בזבל ובין אם בגלל שמדובר בסרט שמסובך להפיץ לקהל הרחב).

האם זה מהלך טוב? רע? בריא? לא יודע. בפעם האחרונה שהאולפנים שלטו בהוליווד יצאו סרטים נהדרים (כמו "הקוסם מארץ עוץ") וקרו דברים נוראיים (כמו כל מה שהתרחש על הסט של "הקוסם מארץ עוץ"), אבל הבעיה היא כנראה בכוח, ולא בשיטה – גם במאים ללא הגבלה יכולים לעשות מעשים מבחילים (נניח מה שקרה ב"טנגו האחרון בפריז") וגם שחקנים עם יותר מדי אגו יכולים להתעמר באנשים "הקטנים". אבל זה בלי שום ספק שינוי ששם את הדגש בידיים אחרות ומשנה את הכוח בהוליווד. ומה שמשנה את מאזני הכוח בהוליווד, הוא מאוד משנה.

טורי דעה על סרטים הם דבר רע (והנה למה זה דבר רע) 

אני וטוויטר לא כל כך מסתדרים, אבל בכל זאת יש כמה דברים שאני אוהב בטוויטר. אחד מהם הוא בוט בשם FILM TWITTER שמחולל כותרות של טורי דעה כמו:

"Have We Reached Peak Reaching the Peak of Things?" 

"Deal With It: Chewbacca Is the Anton Chigurh of Star Wars" 

" Nine Reasons First Blood Isn't an Action Movie" 

"Sorry, Netflix Subscribers. Black Panther Isn't as WTF as it Should Be",

ועוד, ועוד, ועוד. וזה מצחיק, וזה ממש מצחיק, ואז זה קצת עצוב.

כי בעידן שבו כל אחד הוא מבקר כל אחד לפתע גם נהיה הוגה דעות, ובעוד שאני חושב שיש ערך רב לפלורליזם של ביקורות קולנוע, אני פחות בטוח לגבי החלק השני. בשביל להיות מבקר מספיק להביא זווית ייחודית שאין לאנשים אחרים – איך הסרט נראה מבעד לעיניים של מישהו שקהל המבקרים ה"רגיל" פשוט לא מייצג: בין אם זה גיקים, מיעוטים, אנשים מארצות שונות, ועוד ועוד. יש ערך לראיית העשייה והסיפור של סרטים מבעד לנקודות מבט אחרות, כי הם מדי פעם שמים לב לדברים שאנשים אחרים פשוט לא שמים לב אליהם בגלל התרבות שממנה הם הגיעו. 

אבל בשביל להיות הוגי דעות צריכים גם להיות חכמים ומשכילים, וזאת כבר דרישת סף שונה לחלוטין. 

מכיוון שאין פיקוח על כתיבת ביקורות וטורי דעה באינטרנט (וטוב שכך), ההגדרה ל"מיהו חכם" (או אולי יותר נכון: למי צריך לפנות זמן כדי לקרוא את הגיגיו) לפתע נהיית סובייקטיבית ומתרחבת ל"כל מי שיש לו חיבור לאינטרנט ומספיק עוקבים", ואנשים יכולים לכתוב עוד "טייקים חמים" (כפי שהם נקראים באנגלית) על למה סרט או במאי הוא "בעייתי" או "לא נכון" או "לא מספיק מגוון".

הבעיה עם הטקסטים האלה היא שהם מנסים לעסוק בנושאים חברתיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים ובהשפעת הקולנוע והמדיה בצורה רחבה הרבה יותר אבל חסר להם הידע וההקשר. ולכן במקום לתת לנו העמקה בנוגע לתוכן הסרט על רקע התקופה שלו, אנחנו מקבלים עוד ועוד "הסרט הזה לא תואם את הערכים שלי במדויק, והנה למה זה רע". זה לא רק מרדד השפה הקולנועית ל"האם זה מתיישב עם הערכים החברתיים של הכותבים", אלא מרדד גם את כל השיח על אומנות ועל החברה. וזה לא שהבעיה היא רק בצד ה"ליברלי", כן? השם יודע שהאינטרנט נמצא בשיא קטנוניותו כאשר אנשים מתחילים להתלונן על איך "הוליווד הליברלית מנסה לסרס גברים". הבעיה היא לא הדעות עצמן. הבעיה היא ריצת הספרינט לשפוך על סרט עם באזז אלף מילים שיכניסו לאתר שלך מיליוני אנשים, והכל עם מידה מינימלית של מחקר, חשיבה או עריכה. X זה טוב, Y זה רע, והנה למה כדאי לכם לקרוא את המאמר הזה. 

אני מבין את הצורך בטורי דעה כאלה – בין אם כלכלית, בין אם חברתית ובין אם אתה מרגיש צורך להביע את עצמך ככותב בנושאים מסוימים. הבעיה היא שכל העסק הפך לפארודיה על עצמו, וקהילת הקולנוע האינטרנטית הפכה למעיקה עוד יותר והתפלגה יותר ויותר בשלל נושאים. בשלהי העשור האחרון, היו רגעים בהם לקרוא ולכתוב על קולנוע הפסיק להיות כיף – הטונים עלו לרמה בלתי אפשרית, המחלוקות צצו בכל פינה והדיונים נתנו תחושה שאפשר רק לאהוב משהו או לשנוא אותו, בלי שום ניואנסים באמצע, ושכל דיון הוא סוגיה של חיים או מוות. השאלה, נניח, "האם ייצוג במדיה הוא חשוב" נהפך ל"כן, ולכן חייבים מגוון בכל הסרטים עכשיו בשביל להציל את העולם" או "לא, אז תעזבו את הסרטים שאני אוהב חבורת מטורפים רדיקליים" בלי "כן, אבל לא בכל מקרה ובכל מחיר" או "לא, אבל בכל זאת זה מגניב שיש סרטים עם גיבורים שונים כי למה לא".

אני יודע שגם פה באתר לא תמיד הצלחנו להימנע מזה, אז בהחלט אפשרי שאני מדבר גם על עוונותיי, ואני כן חושב שיש מקום גם לדיונים כאלה (כי מה לעשות, יש דברים שחשוב לדבר עליהם ולהביע לגביהם עמדה), אבל לתחושתי, השיח הקולנועי באינטרנט מרחיק אנשים ויוצר מחנות איפה שאומנות ודיונים עליה יכולים וצריכים להכיל מורכבות ומגוון של דעות ואנשים וליצור גשרים, בדיחות והנאה כללית. כי קולנוע, למען השם, אמור להיות כיף.

הקולנוע הוא מה שאנחנו עושים שהוא לא חשוב: הוא לא פעילות פוליטית, הוא לא אמצעי מחאה – הוא שעתיים (בימינו יותר שעתיים וחצי, אבל נו מילא) שבהם אפשר לנקות את הראש ולחוות סיפור של מישהו אחר. לצחוק על חורי העלילה, לשקוע בתרגילים מחשבתיים על העולם של הסרט, לכעוס על שחקנים שבאים לך רע בעין. אבל איכשהו התפיסה הזאת השתנתה, ומאמצעי לאסקפיזם, הקולנוע נהיה בעצם הגדרתו לפוליטי וכולנו נהפכנו בעל כורחנו לתלמידי תואר שני לתקשורת. ויש בזה אמת, כמובן – הקולנוע הוא פוליטי כי הכל פוליטי. אפילו אני טקסט פוליטי (יה). והדרישה "להוציא את הפוליטיקה" היא הרבה פעמים לא פרקטית – אם כשאני מסתכל על ג'יימס פרנקו אני רואה אדם שפגע באנשים אחרים בלי עונש, זה יפריע לי לראות אותו כטומי ויסו עושה שטויות וזה ישפיע על איך שאני אסתכל על הסרט ועל מידת ההנאה שאשאב ממנו. "הפרדת היוצר מהיצירה", כמו שטוענים רבים, היא לא בחירה – או שיש לך את זה, או שאין. אבל כמו שהכל פוליטי, צריך לזכור גם שבמידה שווה, הכל לא פוליטי. 

כי אנחנו פה בשביל ליהנות, ואני מרגיש שאנחנו קצת שוכחים את זה. וכמו שלא צריך לנתק את הפוליטי בכוח, צריך לנסות לזכור את חשיבות הפעילות שאנחנו עושים. בוא לא נשלה את עצמנו: היא נמוכה, ואם רוצים להיות פעילים פוליטית יש דרכים הרבה יותר טובות לעשות את זה מאשר לראות סרטים ולכתוב עליהם. אבל אין הרבה דרכים יותר טובות ליהנות מלראות סרטים ולכתוב עליהם. אז בואו נהנה. כי אם לא נהנה כשאנחנו רואים סרטים, איפה נהנה? 

וגם: נטפליקס, והיתרונות (חופש יצירתי) והחסרונות (להיקבר בים תוכן זבל שמקודם על חשבונכם) שגלומים בו – וזה לפני שמדברים על שירותי הסטרימינג המתחרים שהחלו לצוץ; עליית ז'אנר האימה להערכה ביקורתית חסרת תקדים (וגם פריחת הקולנוע התיעודי); הקבלה המיינסטרימית של קולנוע יותר ויותר מוזר וחריג ובמקביל האדישות שלנו לקולנוע שכזה. כנראה שאחרי סרט על צמיג רצחני עם כוחות טלקנטיים אין הרבה פסגות שאפשר עוד לכבוש מבחינת חוויות "מה לעזאזל"; חייו ומותו של התלת מימד; תעשיית הטיזר-לטיזר-לטריילר-לטיזר והפוסטרים של כל הדמויות לכל סרט שהוא; הנצחון של הצילום הדיגיטלי; עליית קרנם של פסטיבלי הקולנוע והדיווחים על סרטים שאין לכם דרך לראות; ולא יודע, בטח יש עוד, תגידו אתם. 

תגיות: