כל הסרטים המועמדים לאוסקר ה-96 (חוץ מגודזילה מינוס אחת), מדורגים

קצת מעצבן לשבור מסורת באמצע, ולכן התלבטתי מה לעשות עם כתבת "הסרטים המדורגים לאוסקר" כשהתברר לי שאף אחד לא מתכנן להוציא את "גודזילה מינוס אחת" בפלטפורמה שאוכל לראות בארץ: האם לוותר עליה כליל או להמשיך למרות שהיא בעצם ממש לא כל הסרטים המועמדים לאוסקר, אלא רק 52/53 מתוכם? כפי שאפשר להבין, החלטתי לוותר. ביי!

וברצינות (כמה שאפשר), ובדירוג שאני אזכיר שהוא אישי לחלוטין ולא מנסה לתפוס קונצנזוס כזה או אחר, להלן כמעט כל הסרטים המועמדים לאוסקר, מאלה שהכי שנאתי לאלה שהכי אהבתי. למי שפספס את הפעמיים הקודמות: הנה הסרטים של האוסקר ה-93, הנה של ה-94, והנה של שנה שעברה.

52. הא"ב של החרמות ספרים | The ABCs of Book Banning
מועמד ל: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

בפעם הראשונה מזה ארבע שנים, את המקום האחרון תופס סרט קצר ולא ארוך. לרוב, מה לעשות, אני מחזיק יותר מסרטים באורך מלא וסולח להם פחות על טעויות. אבל "הא"ב של החרמות ספרים" הוא סרט מעצבן וגרוע.

נתחיל מהגרוע – הסרט מבטיח לנו שנשמע את דעתם של ילדים קטנים על כל העסק הזה שספרים מסוימים במקומות מסוימים בארה"ב מוחרמים ואז… לא ממש עושה את זה. כנראה זה קורה בגלל שמסובך מאוד לדון בעשרות ספרים שיצאו נגדם החלטות כאלה ואחרות. סרט חכם אולי היה מתמקד בספר אחד, אבל במקום זה הסרט מתפזר לחלוטין ומנסה לכסות את כל הנושא בזמן קצרצר. זה לא עובד. זה לא עובד כי אז במקום ספר אחד שאפשר לדון לאורכו ולהבין מי הוא ומה הוא, ולמה בבירור אין בו שום בעיה שילדים קטנים יקראו אותו, יש ספר כלשהו שאין לנו מושג מה קורה בו או למה הציעו להחרים אותו ושמביאים ממנו ציטוט סבבה שלכאורה מוכיח "איך אפשר להיות נגד ספר שכזה???", אבל זה שיש בספר ציטוט סבבה לא אומר שכל התוכן שלו ראוי או סבבה, כן? הוכיחו את זה לא פעם עם ממים של "ציטוטים מעוררי השראה" ממיין קאמפף.

אבל מעבר לזה – אני יודע שהדיון על החרמות ספרים מאוד טעון, אבל גם בתוכו – ההשוואה לגרמניה הנאצית ושריפת הספרים שם פשוט כל כך מתלהמת. הרי כל הספרים המוצגים בסרט נמכרים בחנויות, כן? הם פשוט לא מוצגים בספריות בית הספר. זה אכן מצמצם להם את קהל היעד, וזה לא צעד טוב, אבל זה לא אותו דבר כמו לשרוף ספר ולאסור את המכירה או ההצגה שלו וזה אמור להיות ממש ברור. זה לפני שנכנסים לשאלה האם הגבעה שאנחנו הולכים למות עליה היא שבכל בית ספר יוצג "The Hips on the Drag Queen Go Swish Swish Swish".

מה שכן, באמת אחלה של שם.

51. המלחמה נגמרה! בהשראת המוזיקה של ג'ון ויוקו | WAR IS OVER! Inspired by the Music of John and Yoko
מועמד ל: הסרט המונפש הקצר הטוב ביותר

יודעים מה לא אחלה של שם? השם הבלתי נגמר לסרט המכוער שאתה רק רוצה לראות אותו נגמר ולהתחיל לחשוב עליו בלשון עבר. אני יודע שזאת כנראה עמדה לא ברורה מאליו – אחרת הסרט לא היה מועמד – אבל בחייאת, איזה שם מתיש.

בכל מקרה, הסרט מתאר שני חיילים משני צידי מלחמה שמזכירה מאוד את מלחמת העולם הראשונה אבל לא לחלוטין היא, ואיך הם נהנים לשחק שח אחד עם השני דרך התכתבות בדואר יונים, ואיזה חבל שיש מלחמה והם נלחמים. מהתיאור הזה נשמע שאני מאוד ציני לגבי הסרט, אבל זה באמת לא יותר אינטליגנטי מזה. וכן, אני יודע שכולנו אוהבים את ג'ון לנון ושהוא כתב כמה שירים מאוד טובים, אבל האשליות שהוא מכר לגבי "המלחמה יכולה להסתיים אם רק תרצה" הן לא הסיבה שאנחנו אוהבים את ג'ון לנון, זה (והחלק שהוא הרביץ לכל בנות הזוג שלו) החלק שאנחנו דווקא מנסים להתכחש אליו.

וכזה, אם אתה כבר עושה סרט בהשראת השירים של ג'ון ויוקו – אולי… תשים… יותר… משיר… אחד… שלהם? סתם, זורק רעיונות.

מה שכן, אחלה של יונה.

50. חריף אש
מועמד ל: השיר המקורי הטוב ביותר

לא אשקר שהייתה תחרות מסוימת על המקום התחתון בקרב הסרטים באורך מלא, אבל מנצח יכול להיות רק אחד (או יותר, כשאני מחליט לשים שניים. אבל זה לא מה שקרה הפעם). אז מה עושה את "חריף אש", סרט שמתאר את המצאת החטיף צ'יטוס החריף, לראוי לתחתית? אולי כי הוא משקר באופן גס והסיפור שהוא מתאר פשוט לא קרה? לא. כלומר, זה לא עוזר לו בכלל – אבל לא. אם הטבלה הזאת הייתה מסודרת על פי אמינות היא הייתה נראית אחרת. כלומר, "חריף אש" עדיין היה בתחתית, כן? פשוט כנראה במקום הראשון היה משהו כמו אחד המתמודדים לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר.

אולי זה בגלל שזה סרט על חטיף? לא, גם לא. כלומר, היה עוזר אם הסרט היה יותר מ"סרט על חטיף", אבל בסדר, נו, סרט על חטיף. סרטים יכולים להיות על פני השטח על דבר אחד מטומטם ומתחת לפני השטח על משהו מעניין יותר.

לא, זה בגלל ש"חריף אש" הוא הסרט שהכי פחות מרגיש כמו סרט והכי מרגיש כמו חיקוי של סרט שמישהו אחר ראה ומנסה לתאר לך. כאילו מישהו לקח את הסצנות שבהן מייקל פניה מספר סיפור מ"אנטמן", את הקריינות של סרטים כמו "הזאב מוול סטריט" או "מכונת הכסף", וסיפורי הצלחה נגד כל הסיכויים וחיבר הכול ביחד, אבל אף פעם לא הוסיף משהו מקורי או מעניין להגיד בנושא.

הסרט מדגיש שוב ושוב את הגאווה המקסיקנית שלו, אבל אז מצמצם אותה ל"חטיף חריף שאפשר למכור למקסיקנים וככה חברה – שאינה מקסיקנית – תתעשר". יש איזה אמירה על כך ש"אם תתנו לנו לראות את עצמנו על המדפים אנחנו נזרוק עליכם כסף" וכזה, כן, אבל האם זה המסר המעצים שאנחנו מחפשים להדהד? איך לגרום לחברות גדולות להוציא כסף על צרכנים לא כי הן משקיעות באמת בחברה (לא שהן בהכרח צריכות, הן חברות מסחריות), אלא פשוט כי הן מחפשות דרכים להתעשר תוך כדי שנראה שאכפת להן?

ואולי פשוט כי סרט שאומר "התחלתי מהתחתית אבל עכשיו הכול טוב כי יש לי מלא כסף" זה לא סרט, אלא פאקינג שיר של דרייק.

והחטיף הזה אפילו לא כזה טעיםםםםםםםםם.

49.  המאסטרו
מועמד ל: סרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, השחקן הראשי הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, האיפור הטוב ביותר, הסאונד הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר

שבועות אחרי צפייה ב"מאסטרו", השאלה הכי גדולה שנותרה בראש שלי היא עדיין "מה הייתה הנקודה בסרט הזה".

כלומר, אנחנו אומרים הרבה פעמים על סרטים שהם "נוצרו כדי לקבל פרסים", אבל "המאסטרו" באמת נראה כאילו הוא נעדר כל מוטיבציה אחרת. כל פריים בו, כל בחירה בו, נראים כאילו תוכננו בידי ועדה של "מה יעבוד טוב עם מצביעי האקדמיה". כששחקנים שאלו את ברדלי קופר מה המוטיבציה שלהם, הוא ככל הנראה ענה בכנות "האוסקר". ואז תיקן את עצמו ואמר, "שאני אזכה באוסקר". יכול להיות שקופר היה מתקן אותי ואומר "מה פתאום, אני לא חייב לזכות באוסקר, העיקר שכולם יגידו איזה גאון אני" אבל אני לא בטוח שזה בהרבה יותר טוב.

העניין הוא שבין סרט לסרט, בהחלט נראה שקופר יכול להיות במאי שעושה סרטים טובים – בתוך כל סצנה יש דברים טובים והמשחק של אנשים שאינם ברדלי קופר דווקא די טוב בסרטים שלו; אלא שפשוט המכלול אף פעם לא ממש מתגבש למשהו מעבר. בסרטו הקודם היו שם ליידי גאגא ו"Shallow" להציל את העסק לרגעים. כאן אין משהו כזה, למרות שקארי מוליגן מנסה.

על כן, כולי תקווה שאחרי שהוא יחזור מעוד ליל אוסקר בלי פרסים, ברדלי קופר ישב ויגיד "יודעים מה? הסרט הבא הוא קומדיה מטומטמת. גם ככה לא יתנו לי אוסקר אף פעם".

48. אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל
מועמד ל: הפסקול הטוב ביותר

אינדיאנה ג'ונס האחרון קצת יותר טוב מהסרטים שדיברתי עליהם לפני רגע, אבל ראוי לציין שהמועמדות שלו לא – הפסקול הוא פשוט מחזוּר עייף של סרטים קודמים מהסדרה וג'ון וויליאמס יחיה בלי המועמדות המאתיים שלו. רשימת הדברים שלא עובדת בסרט לא עוצרת כאן: כל דמויות המשנה הן שִנמוך מדמויות עבר, כמות הקלוזאפים על הכובע והשוט של אינדי מגוחכת, והריסון פורד נראה כל כך אומלל שאתה תוהה למה כל זה היה שווה.

אז למה זה יותר גבוה מהסרטים האחרים? בגלל שיש רגע קטן במערכה השלישית שלו ששווה את זה. רגע קטן מדי, יש לציין, אבל אין ספק שהוא מספק רגש אמיתי ועניין בסרט שנעדרו ממנו שני אלה עד כה – וזה כבר יותר ממה שהסרטים הקודמים ברשימה עשו.

47. ג'ון בטיסט: סימפוניה אמריקאית
מועמד ל: השיר המקורי הטוב ביותר

"סימפוניה אמריקאית" הוא לא סרט תיעודי – הוא פרסומת לג'ון בטיסט. וזה בסדר, לכל אחד מגיע שתהיה לו פרסומת. ואם "היו זמנים באולפן" היה מועמד כנראה הוא היה זוכה לדירוג גבוה יותר למרות היותו גם הוא פרסומת לדיסני. אז הבעיה היא לא היותו פרסומת, אלא היותו פרסומת, ובכן, גרועה.

וזה מוזר, כי לא צריך לעבוד קשה בשביל לעשות פרסומת לבטיסט – הוא אדם חביב, אהוב, מוכשר ועם סיפור רקע טרגי. רק שמשהו בכל הסרט הזה נחמד מדי – בטיסט נראה בעיקר כמו אדם מאוד מעניין שיש לו הרבה מה להגיד אבל גם הרבה מה להפסיד, ולכן הוא לא אומר את זה. הוא לא מגיע לשלב של התסכול או הכעס על מה שקרה לו או מה שקורה לו, והוא לוקח את הכול באיזה גישת "תן חיוך, הכול לטובה", רק שלא תמיד ברור אם הוא באמת שם רגשית או שהוא מנסה לשים את עצמו שם כדי להצטלם יפה למצלמה או להעביר מסר למישהו אחר. וכשמסר שכזה עובר באופן לא משכנע, זה חורק, ויוצר פרסומת לא כזאת משכנעת.

46. אחרי
מועמד ל: סרט הלייב אקשן הקצר הטוב ביותר

הפתיח של "אחרי" מגוחך בכמה שהוא מניפולטיבי ומבוצע גרוע. הסיום שלו מגוחך בכמה שהוא מגיע בלי הקשר. האמצע שלו בסדר לכל היותר. הסיבה שהוא במקום כזה גבוה ביחס לנתוני הפתיחה האלה היא פשוט שדיוויד אוילאו שחקן כל כך טוב שאני יכול לסלוח על הרבה דברים כשהוא על המסך.

45. בלתי מנוצח | Invincible
מועמד ל:סרט הלייב אקשן הקצר הטוב ביותר

זה סרט על נער שנשלח חזרה למכון לעבריינים צעירים. הוא עושה את הקטע הזה של "להתחיל מאמצע/סוף הסיפור ולחזור אחורה" ומשתמש בעוד כל מיני קלישאות כאלה או אחרות, וכפי שאפשר להבין מהעובדה שאני מתאר ככה את הסיפור – לא נפלתי או התרשמתי במיוחד.

44. אלמנטלי
מועמד ל: הסרט המונפש הטוב ביותר

יש סרטים שאתה מגיע הביתה ומתחיל לנטפק ואז אתה קצת מתבאס בדיעבד על סרט שדווקא נהנית ממנו עם כל מיני חורים בעלילה שלוקח זמן לקלוט אותם, למרות שאין סיבה – בזמן אמת זה עבד, הרי. "אלמנטלי" הוא לא סרט שכזה. "אלמנטלי" הוא אפילו לא סרט עם "חורים בעלילה". "אלמנטלי" הוא משחק "תמצא מה לא בסדר בתמונה הזאת" על גבי 146 אלף פריימים שצועקים עלייך מכל פינה דברים כמו "המים האלה חיים אבל אלה לא כי ככה אמרנו, תשתוק".

אולי עלילה יותר סוחפת או דמויות יותר טובות היו מצליחות להרים את הסרט מעל נקודת ההתחלה המסורבלת הזאת, אבל אין ואין. במקום זה יש מספר רגעים ספורים שבהם המטאפורה המגושמת מצליחה לגעת בנקודות הרגשיות הנכונות, שמצילים את הסרט מלהיות קטסטרופה, אבל כל זה טובע בביצה שהיא ההחלטה לעשות את הסרט הזה כאלמנטים של ארבעת היסודות ואז לא להבין איך לעשות את הסרט הזה כאלמנטים של ארבעת היסודות.

42-43. הספר של ליטל רוק + אי באמצע | The Barber of Little Rock + Island In Between
מועמדים ל: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

שני סרטי תעודה קצרים שהמשותף ביניהם הוא ששניהם נופלים בין הכיסאות של "לא גרוע" ו"לא טוב" אל המרווח שהוא "בסדר, אני מניח?".

"אי באמצע" מדבר על טאיוואן והמתח שלה מול סין ובעוד שמעניין לראות כמה עמוקה ולרגעים אלימה התעמולה האנטי-סינית שם, המסר של "למה כולנו לא יכולים להסתדרררר" נשמע קצת חורק כאשר צד אחד הוא פאקינג סין.

לעומתו, "הספר של ליטל רוק" שמספר על אדם שמקים בנק קהילתי במטרה לעזור לקהילה השחורה של העיר שלו פשוט אף פעם לא ממש מתרומם מעבר ל"וואו, איזה מעשה טוב זה", מה שמפרנס גג איזה חמש דקות של סרט, ולא עשרים פלוס. קצת ציני להגיד על אדם שהוא באמת נכס לקהילה שלו, אבל לא כל אחד הוא נוכחות קולנועית מרתקת. זה משהו שעובד יותר טוב ככתבה או סרטון פייסבוק מאשר סרט, וזה מתסכל במיוחד לנוכח כמה סרטים דומים-אבל-שונים שהיו הרבה יותר קולנועיים ומרתקים בעשייה שלהם.

41. אדום, כחול ולבן | Red, White and Blue
מועמד ל: הסרט הקצר הטוב ביותר

אתם לא הולכים לראות את הסרט הקצר הזה, נכון? זה מקום נמוך מדי בדירוג הזה מכדי שזה יסקרן אתכם ואף אחד לא דוחף אותו והוא לא בנטפליקס אז הוא לא יצוץ לכם במומלצים. נכון? אז אני יכול להגיד משהו חצי מספיילר? נהדר.

איזה טוויסט מעצבן. איזה טוויסט שכולו "אגרוף בבטן" בקטע של "הו! הא! תראו מה קרה!" וניסיון לסחוט רגש במקום לעשות את הדבר הכן שהוא להציג את הסיפור כמו שהוא מלכתחילה ולראות את הקהל מתמודד איתו בתנאים שלהם. מדי פעם "טוויסט אפקטיבי" מרדד את השיח במקום ליצור אפשרות למשהו עמוק יותר. כל זה לא קשור לחוקי ההפלות במדינות הדרום בארה"ב והעובדה שחרא עליהם, אבל על זה שיש חוקים חרא לא אמורים לקבל מועמדות לאוסקר.

40. נפוליאון
מועמד ל: עיצוב תלבושות, עיצוב תפאורה והאפקטים הוויזואליים הטובים ביותר

"נפוליאון" נראה נהדר, וכל מועמדות שהוא קיבל מוצדקת. זה גם סרט טיפשי מאוד – לרוב בכוונה אבל לא תמיד – שקצת מתחמק מלהתחייב לאמירה אחת קוהרנטית על נפוליאון, ובכך יוצר סרט ביוגרפי שאי אפשר להגיד שהוא "גנרי" אבל גם אי אפשר להגיד שהוא עובד. נחמד לראות שבגילו המתקדם לרידלי סקוט יש זמן ומרץ לשרוף על שטויות, וסצנות הקרב פה באמת מדהימות – אבל קשה שלא לחוש שבסופו של דבר כל זה לא מתגבש למשהו טוב במיוחד.

39. היוצר
מועמד ל: האפקטים הוויזואליים הטובים ביותר, הסאונד הטוב ביותר

"היוצר" נראה נהדר וכל מועמדות שהוא קיבל מוצדקת. זה גם סרט טיפשי מאו- רגע, באיזה סרט אני.

ובכל זאת, "היוצר" טיפה טוב יותר מ"נפוליאון". וזה למרות שג'ון דיוויד וושינגטון – שחקן שאני מגן עליו כמעט בכל סרט אבל הפעם אין לי שום דבר טוב להגיד עליו – נחות בהרבה מחואקין פיניקס. אולי כי בכל זאת יש משהו שגורם לבלוקבאסטר טיפשי להיות סביר יותר מסרט "רציני" טיפשי, ואולי כי "היוצר" קצת יפה יותר. אולי כי למרות שהעלילה מאוד מטומטמת, בניית העולם של "היוצר" דווקא מגניבה, גם אם לא לחלוטין הגיונית. אולי כי אליסון ג'אני פה. כל זה מתכנס לסרט שהוא לא טוב במיוחד ולא צריך לראות אותו בשלמותו, אבל בהחלט שווה לראות מתישהו עשר דקות נבחרות מתוכו ולשאוב את העולם שלו; בעדיפות כאלה שיש בהן את אליסון ג'ני כמה שיותר ואת ג'ון דיוויד וושינגטון כמה שפחות.

בלי קשר לכלום, יום יבוא ומישהו יכתוב על "היוצר", "מייגן" ו"הנערה המלאכותית" בהקשר של סרטי בינה מלאכותית של 2023 והקישור שכולם עושים בין אותה בינה ובין ילדים אם לא עשו את זה עד כה. זה לא יעלה או יוריד את הסרט בדירוג, זאת פשוט כתבה שצריכה להיכתב.

36-37-38. גולדה + ניאד + רסטין
מועמדים ל: האיפור הטוב ביותר (גולדה), השחקנית הראשית הטובה ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר (ניאד), השחקן הראשי הטוב ביותר (רסטין)

האבסורד הוא שבעצם אין כל כך "ביופיק גנרי" יותר בימינו. פלוס מינוס "המאסטרו" – שגם הוא מנסה להיות מיוחד – נגמרו הימים שבהם סרט הראה אדם מילדותו ועד סוף ימיו בניסיון לסכם את כל חייו למסר אחד ויחיד וקל לעיכול תוך עיוות מספיק דברים מהביוגרפיה שלו כי בעצם זה לא כזה סימפטי שהגיבור שלנו מכה נשים או שונא אסיאתים או משהו.

טוב, זה לא מדויק – בימינו פשוט ההגדרה של מה זה "ביופיק גנרי" התחלפה, ועכשיו האופנה היא לעשות סרטים שמתארים את מושא הסרט בצומת אחד בחיים שכאילו לוכדת את כל המורשת שלו, אם כי עדיין בפועל המשימה העיקרית של הסרט היא לזכות באיזה מועמדות לאוסקר.

ובשלב הזה הסרטים יכולים לשאול מה אנחנו רוצים מהם. הרי הנה, הם מנסים לפצח את הדמות שלהם בסיפור מסגרת ייחודי! ויש להם שחקנים טובים! ואולי זאת הבעיה: מדובר בסרטים שמנסים לפצח אבל בסופו של דבר לא מצליחים. ובלי פיצוח של מה הסיפור של האדם, אפילו עם כל התנופה הקולנועית שאפשר לגייס (והסרטים האלה… לא גייסו) יוצא סיפור סתום שמסתכם ב"היה היה אדם מאוד מרשים, איזה כיף שהיה קיים, לכו בעקבות החלומות שלכם".

יש דברים טובים בסרטים האלה, והם מספרים סיפורים "חשובים", אבל בשום שלב אף אחד לא חפר קצת עמוק יותר בסיפורים האלה כדי להצליח לזקק אותם למהות שלהם והתוצאה היא… סבבה. סביר. מהנה. שלושה סרטים שבדברי הימים של הקולנוע יזכרו כ"סרט ההוא שהיה מועמד לאוסקר" במקרה הטוב וכ"סרט ההוא שראינו בשיעור היסטוריה" במקרה הרע.

35. הזיכרון הנצחי
מועמד ל: הסרט התיעודי הטוב ביותר

"הזיכרון הנצחי" – על עיתונאי מצ'ילה שמאבד את הזיכרון שלו – די עובד כ"האב" למי שפספס את "האב" או רצה לראות איך דמנציה נראית באופן תיעודי, וזה מעניין בפני עצמו אבל אף פעם לא מרתק או מרגיש כמו משהו חד פעמי. אני מניח שאולי היכרות יותר אישית עם הדמויות המרכזיות בו הייתה הופכת אותו לרגשי יותר, אבל יש גבול מסוים כמה "הוא היה עיתונאי חשוב ועכשיו הזכרון שלו נהרס" עובד רגשית.

34. הצבע ארגמן
מועמד ל: שחקנית המשנה הטוב ביותר

טכנית הייתי יכול לשים את "הצבע ארגמן" במקום האחרון ולהגיד משהו כמו "ככה יעשה לאנטישמיות!" וכולם היו מוחאים לי כפיים על העמדה העקרונית שלי או משהו, אבל הוא נמצא כאן – אולי טיפה גבוה מדי – מאותה סיבה שהוא נמצא באוסקר: דניאל ברוקס (וגם, בעולם צודק יותר – טארג'י פי. הנסון).

כי, כן, הסרט די מצניע את העניין הלהט"בי בסרט, ושם הרבה יותר מדי "אם תאמין באלוהים הכל יצליחחחחח" ו"איזה כיף כשכולנו חברים" לאנשים שלא ממש מגיעה להם הגאולה הזאת, אבל כשהסרט הזה כיף – ועם ברוקס והנסון תמיד כיף – הוא מוצלח למדי. ללמדכם שמדי פעם כל מה שצריך הוא שתי הופעות טובות.

33. מכתב לחזיר
מועמד ל: הסרט המונפש הקצר הטוב ביותר

טכנית הייתי יכול לשים את "מכתב לחזיר" במקום הראשון ולהגיד משהו כמו "ביחד ננצח!" וכולם היו מוחאים לי כפיים אבל הוא נמצא כאן – אולי נמוך מדי ביחס לקונצנזוס על הסרט – כי בעוד שאין ספק שכל המרכיבים שם, הסרט פשוט קצת יותר מדי עובד בהגיון של חלום. וכן, קולנוע נועד בדיוק בשביל לתעד את החלומות שלנו, אבל משהו ב"מכתב לחזיר" עובד יותר כמו חלום שמישהו מספר לך למרות שכבר די איבדת עניין – החזיר הוא דבר אחד, ואז אחר, ואז שלישי, ואת הרגש הכללי שהוא מנסה להעביר הסרט מצליח לסכם במספר מצומצם של דקות שאז הולך ונמרח בלי הצדקה אמיתית. וכזה, כשסרט קצר מרגיש ארוך מדי – אתה בבעיה. למי שמתחבר לסגנון האנימציה או לאווירה החלומית אין ספק שמדובר במציאה. אני, ובכן, לא.

32. חנות התיקונים האחרונה | The Last Repair Shop
מועמד ל: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

"חנות התיקונים האחרונה" הוא סרט שמנסה לפרוט בבת אחת על מיתרי הרגש עם שלל סיפורים מרגשים, על מיתרי החשוב עם שלל "אנחנו המקום האחרון שנותן לתלמידים מבתי ספר עניים כלים לנגן עליהם", ועל מיתרי הקולנוע עם תקריבים כאלה ואחרים שמנסים להדגיש שמישהו כאן חשב על זה כסרט. זה עובד, אם כי אני חושב שעבור תלמידים שגדלו בארה"ב איפה שכלי נגינה יקרים היו מוצר צריכה בסיסי, כל הסיפור קצת יותר נוגע בהם רגשית מאשר אנשים בארץ שכזה "היה להם סקסופונים וטרומבונים?? חינם???". לא בקטע כזה, וסיפורים מאוד מרגשים, אבל איפה היו הסקסופונים שלי כשאני הייתי ילד, מה נהיה.

31. נימונה
מועמד ל: סרט המונפש הטוב ביותר

הסיום של "נימונה" מעצבן אותי, נימונה עצמה כדמות מעצבנת אותי, ובכל זאת, יש בו מספיק דברים טובים ומהנים (כמו באליסטר) כדי שאגיד בפה מלא שאיזה כיף שנטפליקס הצילו אותו מהאבדון שדיסני החליטו לשלוח אותו אליו – במיוחד כשדיסני עצמם הפסידו מועמדות בקטגוריה שאותה "נימונה" לקח.

30. לגבור על הנמר
מועמד ל: סרט התיעודי הטוב ביותר

"לגבור על הנמר" מתאר את סיפורה של משפחה באחד מהכפרים הקטנים בהודו שהבת הקטנה בה נאנסה והאב מחליט לעמוד לצידה ולדרוש עונש מחמיר מהאנסים לעומת כל הלחצים מצד הכפר, רשויות החוק ועוד. זה סיפור שלחלוטין עומד כתף אל כתף עם כל סיפורי ה"אדם קטן ופשוט נגד כולם", אלא ש – וזאת תלונה טיפשית כשלוקחים בחשבון את הסיפור שהוא מספר, אני יודע – בשלב כלשהו הסרט פשוט קצת נמרח.

שוב, בהתחשב בכך שאפשרי שהמשפחה במרכז הסרט והסרט עצמו עלולים לשנות לטובה את חייהן של אלפי נשים בהודו, זה מחיר די קטן לשלם, אבל זה בכל זאת משהו שמונע ממני להתלהב מהסרט כראוי.

29. חיים שלמים
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר

פעמיים הייתה לי הזדמנות לכתוב על "חיים שלמים" ופעמיים העדפתי לתת לאנשים אחרים שאהבו את הסרט לכתוב על הסרט.

כי בסופו של דבר, יש משהו מבאס בלהתבאס על "חיים שלמים" – סרט שהוא לא גרוע, והוא מייצג קולנוע שאני בעדו, והוא כל כך מלא באהבה אבל בסופו של דבר, נו, לא הבנתי למה הסרט כל כך לא סומך על הקהל שהוא מרגיש צורך לתקוע לנו שני פלאשבקים ארוכים במקום לתקוע אותנו ישר בהווה איפה שהסרט אשכרה עובד כמו שצריך (גם אם גם שם, צריך לציין, הוא לא מרקיע עבורי אף פעם לשיאים הרגשיים שאנשים תיארו). זה סרט שהוא סרט ביכורים במלוא רמ"ח איבריו בקטע טוב וגם בקטע סביר וואי מעניין מה סלין סונג תעשה בסרטים הבאים שלה כשקצת תשתפשף יותר.

מה שכן, אולי סצנת הפתיחה הכי טובה של השנה.

28. 20 ימים במריופול
מועמד ל: הסרט התיעודי הטוב ביותר

אוי לא, בעוד שנה יהיה בקטגוריה הזאת סרט על מלחמת עזה, נכון? אני מראש שונא אותו, לא אכפת לי מאיזה צד הוא.

בכל מקרה, "20 ימים במריופול" הוא סרט שמצליח לתעד מגוף ראשון את הזוועות שהיו בתחילת מלחמת אוקראינה-רוסיה (שעדיין מתרחשת! זה עדיין קורה!!!), ובכל זאת הסרט אף פעם לא מצליח להיות משהו יותר מ"זה ממש ממש פאקינג נורא המלחמה הזאת".  מה אני אגיד לכם, היא אכן די נוראית.

27. חדר המורים
מועמד ל: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

ראיתי מי שהתלהב מאוד מהסרט הגרמני הזה ומי שחשב שהוא בזבוז זמן. הסרט מספר על מורה בבית ספר יסודי שחושדת שמקרי הגניבות בבית הספר נגרמו מצד אחד המורים ומשם הדברים מדרדרים, וזה מעניין אבל גם קצת… "כתוב" מדי, אם זה הגיוני. כאילו הכול נועד להעביר נקודה או להראות משהו ושום דבר לא פשוט מתקיים לו. זה לא רע, אבל בסרטי בית ספר יש חשיבות גדולה לאווירה, לשאלה איך נראה היום יום של בית הספר, באופן כזה שהוא משקף את הלך הרוח ואת הערכים שלו. אבל מכיוון ש"חדר המורים" הוא בעצם חצי מותחן, אין כאן אף שורה מיותרת וזה הופך הכול למפוספס במובן מסוים. זאת קונטרה נחוצה לסרטי "מורים הם מושלמים" שלא מידרדרת אף פעם ל"מורים הם נוראיים!", אבל זה תמיד מרגיש לא לחלוטין פה ולא לחלוטין שם.

26. רוצחי פרח הירח
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר, השיר המקורי הטוב ביותר, הפסקול המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר ועיצוב התפאורה הטוב ביותר.

תאמינו לי, מי כמוני מתבאס שאת הסרט החדש של סקורסזה אני שם באיזה מקום "טוב בסדר" כזה באמצע. הלוואי שיכולתי להצטרף לשירי ההלל שמתארים את הסרט המרתק והמבריק של סקורסזה, אבל בכל פעם שאני קורא עוד ביקורת מהללת אני מרגיש שאני והם פשוט לא ראינו את אותו הסרט. כשמתארים בפניי את המשחק המבריק של דיקפריו, את התעוזה של סקורסזה, את הדיוק שבתסריט – כל זה גורם לי להגיד "כן, אבל בעצם לא".

ובכל זאת, מדובר במאסטר של קולנוע שגם בימים הגרועים שלו מייצר סרטים סבבה לחלוטין. ו"רוצחי פרח הירח", עם כל התלונות שלי עליו, הוא עדיין סרט סבבה לחלוטין.

25. אזור העניין
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, הסאונד הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

"אזור העניין" הוא סוג של "ז'אן דילמן" של סרטי השואה. סרט אנטי-שואה, שנמנע כמעט במופגן מלהראות את הזוועות – שנשארות רק ברמת הסאונד (שזכה לכן במועמדות הזאת) – ובמקום זה מנסה לשים אותנו בנעליהם של מי שניסו לנהל חיי משפחה נורמטיביים לא רק בצל הזוועות, אלא כמי שהם אחראיים ישירים עליהם.

כל זה יוצר ניסיון קולנועי מעניין (שאני לא בטוח שהוא עובד אם אתה לא מכיר את השואה או סרטי שואה אחרים) ואיזשהו סרט מדיטטיבי שכן יותר טוב מהסרט הקודם של ג'ונתן גלייזר ("מתחת לעור"), ובכל זה אף פעם לא ממש מצליח, בעיניי, להיות יותר מניסוי קולנועי. אולי כי נשבר לי בשלב הזה – ואולי ספציפית באמת בשלב הזה אחרי שמחת תורה – מהדיונים על הבנאליות של הרוע. אולי כי לא בא לי סרטים ששמים אותי בנעליהם של מרצחים ושואלים בכאילו פרובוקטיביות שאלות לגבי האנושיות והמפלצתיות שבהם. אולי כי אני מודע לכך שאנחנו בהצפה של סרטי שואה, אבל מדי פעם התחכמות יתר היא רק התחכמות יתר.

כך או כך, יש כאן חזון מכובד ביותר של אמן קולנוע שיודע מה הוא עושה, גם אם בכל הקטע של השאלה "איזה סיפור לספר, למה ואיך" הוא קצת מפספס. לא נורא, גלייזר, תמיד יהיה לנו את שיגעון וירטואלי.

24. סבתא וסבתא | Nai Nai & Wài Pó
מועמד ל: הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר

אין הרבה בסרט הקצר הזה – שתי סבתות סיניות זקנות שחיות יחדיו – אבל בניגוד לסרטי תעודה אחרים שבעטתי במורד הדירוג, מדי פעם כל מה שצריך זה את הכוכבים הנכונים, אפילו כשהן סתם סבתות זקנות וחביבות. במיוחד כשהן סבתות זקנות וחביבות.

23. פָּכִידֶרְמָה | Pachyderme
מועמד ל: הסרט המונפש הקצר הטוב ביותר

השנה נמנעה הקטגוריה הקצרה מסרטי זוועה קשים מנשוא, ואת מציג "הסרט שעושה לך רע על הנשמה" לקח "פכידרמה", סרט שכולו סאבטקסט. סאבטקסט ברור וזועק, אבל תמיד סאבטקסט. הסיפור על החופשה של ילדה קטנה בצרפת תופס מהר מאוד טונים אפלים, וגם כשברור מה קורה, וגם כשהאנימציה לא הכי מרשימה – אין ספק שזה סרט שנכנס לך מתחת לעור ונשאר שם.

22. המדים שלנו | Our Uniform
מועמד ל: הסרט המונפש הקצר הטוב ביותר

"המדים שלנו" הוא קודם כל סרט מרשים. הניסיון לייצר רצף אנימציה על בגדים שונים תופס את העין באופן מיידי וגורם לך הן להתלהב מהתוצאה באופן אסתטי והן בקטע של "וואלה איך הם עשו את זה". אחרי כל זה, הוא גם סרט די טוב על ילדוּת באיראן בצל משטר רודני, שהבעיה העיקרית שלו היא זה ש"פרספוליס" קיים וגורם לסרט להרגיש קצת "אה, כמו פרספוליס". אבל, נו, אם כבר להיות דומה למשהו – מה רע בלהיות כמו "פרספוליס"?

21. ברבי
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, השיר הטוב ביותר, עיצוב התפאורה הטוב ביותר ועיצוב התלבושות הטוב ביותר

בשלב הזה, זה מרגיש כאילו כל מיקום של "ברבי" יעצבן מישהו. מקום 20? למה לא 1? למה לא 53? למה לא 10? למה לא 21? למה לא 42?!

מבחינתי, זה סרט כיפי מאוד כשאני לא צריך לקחת אותו ברצינות, ורוב הזמן לא צריך לקחת אותו ברצינות אז זה עובד די טוב. האם כל מועמדות שלו מוצדקת? האם כל היעדרות שלו לא מוצדקת? די, נו, זה סרט מצחיק וקליל שעצם זה שהוא מצליח לדבר – גם אם לא באופן הכי מוצלח – על נושא לא קליל בעליל ולרסק קופות זה כבר הישג משמעותי, ואני אשמח פשוט ליהנות מהסרט בלי להרגיש שעצם זה שאני צוחק מבדיחה כמו זה שקן הוא סתם קן חוף או נהנה מסצנת "חלום בלט" (לראשונה בערך בחיים שלי) הוא אמירה פוליטית חתרנית לכיוון כזה או אחר, אלא סתם הערכה ליכולות של גרוויג להשתטות כמו הגדולים שבבמאי הקומדיה.

20. אביר של מזל | Knight of Fortune
מועמד ל: סרט הלייב אקשן הקצר הטוב ביותר

בחור אחד מגיע להיפרד מאשתו שמתה בחדר המתים של בית חולים כלשהו (אם הבנתי נכון את המיקום). הסרט הולך מכאן לאן שצפוי שילך (למרות שאם הוא היה מתגלה באמצע כסרט זומבים או ערפדים זה בהחלט היה מרענן), אבל מדי פעם כשאתה עושה מה שאתה עושה מספיק טוב, גם קיטש קלישאתי שראית בגרסה כזאת או אחרת הופך שוב לסרט מרגש ומחמם לב.

19. קפיטאנו
מועמד ל: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

סוגיית הפליטים שמגיעים לאירופה היא מסוג הסוגיות שאנחנו עקרונית יודעים עליהן אבל לא ממש מרגישים אותן בזמן אמת. כיאה לנושא שקורה מעבר לים ולא בארה"ב, גם ארצות הברית לא ממש התייחסה אליו בסרט אוסקרים למהדרין, פרט לסרט תיעודי (מצוין. לכו לראות את "Fire at Sea"). עכשיו באיטליה החליטו לנסות לשים פרצופים (בדיוניים, ובכל זאת) על התופעה ולראות את המסע הקשה שעוברים הפליטים.

אם לוקחים את הסיפור הזה כמסה פוליטית, יש לא מעט בעיות שצצות בו, לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליו. אבל כסרט אוסקרים מרגש על מי שעושה מסע בלתי אפשרי ומגלה תעצומות נפש פעם אחר פעם – החרא הזה עובד.

כמו כן, המם של קפטן פיליפס על "אני הקפטן עכשיו", אבל עם הסרט הזה בתפקיד ברקד עבדי שאומר "אני 'אני הקפטן עכשיו' עכשיו".

18. אנטומיה של נפילה
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, הבמאית הטובה ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר

הזוכה הגדול מקאן שוב נכנס לאוסקר ומהדק את הקשר בין שני הקודקודים המובילים בפרסים שלא אומרים כלום בעולם הקולנוע. אחרי שהרעתי ל"פרזיטים" ולעגתי ל"משולש העצבות", "אנטומיה של נפילה" זוכה ממני לטפיחה מכבדת על השכם.

זה קצת מאכזב ביחס לציפיות, ואולי ביחס לציפיות שלי עצמי בעיקר – אני חובב של דרמות משפטיות ושל חקירות רצח, והסרט הזה היה אמור להיות ממש הממתק הז'אנרי שאני אסתער עליו – אבל משהו במתינות ובקור רוח שלו בסופו של דבר הרחיקו אותי מדי מהתוצאה הסופית מכדי שאסחף בתוצאה. זה סרט מאוד טוב שאין לי מילה להגיד על הביצוע שלו, אבל כפי שאפשר לראות מעצם המיקום שלו – פשוט לא יושב בטופ של סרטי השנה שלי.

17-16. ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש ושומרי הגלקסיה: חלק 3
מועמדים ל: הסרט המונפש הטוב ביותר (ספיידרמן) והאפקטים הוויזואליים הטובים ביותר (שומרי הגלקסיה)

שני  סרטים שחיבבתי מאוד אבל עם כוכבית לא קטנה. סרטים שיש להם פסקול נהדר וסצנות כיפיות באמצע שלהם ושלל דברים שעובדים לטובתם אבל מסיבות שונות, כל אחד הוא קצת פחות מסך חלקיו. או שאולי זאת פשוט העייפות שלי אישית מגיבורי על, ואם הייתי יותר רענן ונמרץ הם היו במקום יותר גבוה. מי יודע.

15. חלום של רובוט
מועמד ל: הסרט המונפש הטוב ביותר

"חלום של רובוט" הוא סרט מאוד חביב, שמדבר בבסיסו על הלך הרוח של זוגיות בניו יורק בשנות השמונים, רק שבמקום בני אדם יש רובוט וכלב. אם יש מקום לאותה תלונה ישנה על סרטי טוסטר שבהם גיבורי סרט מצויר הם לא בני אדם סתם ככה אז זה המקום, אבל אולי דווקא המקום פה מבליט את הנקודה הבעייתית בבסיס התלונה הזאת מלכתחילה – אם היו שמים שני בני אדם במרכז זה היה הרבה פחות עובד; הן בגלל מאפיינים קטנים של הדמויות, והן בגלל שהניתוק של הדמויות מהמאפיינים האנושיים גורם לנו לשפוט אותן הרבה פחות ולהתייחס בעיקר לרגש שבבסיס הדמויות.

וכמו שהקווים הברורים גורמים לך לראות יותר טוב את הדמויות כי אתה יכול להתרכז יותר טוב בדברים שיש כי יש, נו, פחות – כך גם הסרט מתמקד בעיקר בדבר אחד, ועושה את זה טוב.

וגם, בכל זאת, נקודות בונוס על שימוש באחד השירים הכי כיפיים בהיסטוריה ("ספטמבר") ואפילו והוא חרוש כליל.

14. משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון
מועמד ל: האפקטים הוויזואליים הטובים ביותר, הסאונד הטוב ביותר

באמת? יותר טוב מ"אזור העניין"? מ"ברבי"? מסקורסזה החדש? ולא יודע, אולי זה עניין של ציפיות מונמכות – אבל נהניתי מאוד לאורך הרבה זמן בלי כוכביות לאורך "משימה בלתי אפשרית" האחרון, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד – וכפי שקראתם עד כה אכן אמרתי – על סרטים אחרים ברשימה.

13. תשעים וחמישה חושים | Ninety Five Senses
מועמד ל: הסרט המונפש הקצר הטוב ביותר

אם שמים בצד את ההתלהבות הפטריוטית, צריך להגיד שהייתה שנה קצת חלשה בקטגוריות הקצרות. מאז שהתחלתי לעשות את הסקירות האלה, היו תמיד שלושה סרטים קצרים בעשירייה. השנה, יש אחד (וגם הוא לא ממש מרגיש כמו "סרט קצר"), וזה לא רק כי היו השנה כמה וכמה סרטים נהדרים בקטגוריות הארוכות.

מתוכם, ומתוך אלה שבאמת מרגישים כמו סרטים קצרים (מצטער, "הנרי שוגר", אבל אתה כאן על תקנון טכני), "תשעים וחמישה חושים" הוא הטוב ביותר – האחד שמצליח לעשות משהו שבאמת מפתיע, מרגש, מעניין, חכם, ומונפש באופן יפהפה. הוא עוצר רגע מלהיות בליגה של הסרטים הממש מוצלחים – משהו בסיפור שלו לוכד אותו במובן מסוים ומונע ממנו לפרוש כנפיים – אבל בהיעדר כמה מהסרטים היותר מוצלחים שהיו בשורטליסט, הוא הסרט שאני מעודד במירוץ הזה. אז הוא יפסיד.

12. הרוזן
מועמד ל: הצילום הטוב ביותר

פבלו לאריין הוא מסוג הבמאים שמערכת היחסים שלי איתם הייתה "טוב, הוא עשה את 'לא' שאני תמיד אוהב אבל מאז שהוא עבר לביופיקים זה לא כזה מעניין". כלומר, הן "ג'קי" והן "ספנסר" הם טייקים מעניינים על הדמויות במרכזם, ולא רק ביופיקים… אבל הם גם לא הרבה יותר מזה. לכן אני מניח שרוב האנשים לא התרגשו יותר מדי מסרטו החדש שלו על פינושה, הדיקקטור ששלט בצ'ילה 17 שנה עד 1990, והניחו שהוא ילך בערך באותו הכיוון הכללי. זה שהסרט היה בשחור לבן לא שינה לכאן ולכאן.

רק שברגע שפותחים את הסרט, אנחנו בכלל לא נמצאים בצ'ילה. אנחנו נמצאים בצרפת, משום מה. צרפת של המהפכה הצרפתית. וגם פינושה שם. והוא ערפד. ומפה הדברים נהיים יותר מוזרים.

זה לא ש"הרוזן" הוא איזה פסטיבל של "מה לעזאזל" – זה לא מקרה של "אברהם לינוקלן צייד ערפדים", כמו מקרה של דימוי לא הכי מעודן (הבנתם? הדיקטטור מוצץ את הדם של האזרחים!!!) שעובד בגלל שלאריין לוקח את נקודת המוצא הזו וחוקר אותה כמו שהוא היה לוקח כל נקודת מוצא מופרכת פחות מזאת. עיקר הסרט מתמקד בכך שפינושה מחליט למות, והילדים שלו מחליטים שהם רוצים את הכסף שהוא החביא איפשהו, אבל בסיפור משתלבים גם גורמים בריטיים, גורמים מהכנסייה, וגורמים רוסיים – כולם עם סיבה מבוססת שהם שם מבחינה סיפורית והיסטורית.

וכזה, כן, נו, אם כבר לעשות סרטים פוליטיים ולסגור חשבון, אז למה לא בפנטזיה שלא דופקת חשבון ומצולמת יפה? בסופו של דבר, הדבר העיקרי שמונע מהסרט להיות גבוה יותר הוא שפשוט אין לי מושג מה קרה בו לא מעט מהזמן, כי יש גבול לידע שלי בכל הנוגע לפוליטיקה של צ'ילה בשנות השבעים.

11. בובי ויין: הנשיא של כולם
מועמד ל: הסרט התיעודי הטוב ביותר

גם אם "בובי ויין" לא היה סרט מוצלח (והוא מוצלח) שמצליח ללכוד באופן בלתי אמצעי את חייו של הזמר/שחקן/חבר פרלמנט האוגנדי רוברט קיגולאני ססנטאמו, או, נו, בובי ויין מאז שהוא החליט להיכנס לפוליטיקה ועד שהוא החליט לרוץ לנשיאות, לכל הפחות היה לו פסקול נהדר, וזה כי המוזיקה של בובי ויין היא אומנם מאוד לא מה שאני רגיל לשמוע, אבל אין ספק שיש בה משהו כיפי וממכר.

אני מודה שהקונספט לסרט נשמע כמו קונספט לאיזה סרט תיעודי מצחיק, כמו סרט על אילן משיחא או איזה סרט מוקומנטרי שבו סטטיק מחליט לרוץ לבחירות, ואולי זה יכול היה להיות כזה, רק שהארץ שבה הסרט מתרחש היא אוגנדה, איפה שהשליט די מוציא להורג ומכניס לכלא את כל מי שמתנגד אליו. וכך, ממה שנשמע כמו קונספט לסרט המשך ל"פופסטאר" זה הופך לסרט מרתק ומותח מאוד על אדם שמנסה לנצח שיטה מושחתת ולא מבין במה הוא הסתבך.

הסרט כן קצת מנקה את בובי מדברים שהוא עשה ואמר (כמו "נבלני" בשנה הקודמת), אבל גם פה קל לסלוח לזה כאשר הדמות הראשית כל כך כריזמטית.

וגם, כי, נו, אין ספק שהשיר הכי טוב שגיליתי השנה בסרט הוא "אזהרת וירוס קורונה", שגרם לי לזמזם ימים לאחר מכן "שיעול יבש זה סימפוטום".

10. אופנהיימר
מועמד ל: יודעים מה, נעשה את זה קל יותר: הוא לא מועמד לשחקנית ראשית, תסריט מקורי, השיר המקורי הטוב ביותר, האפקטים הוויזואליים הטובים ביותר, וכל הקטגוריות שהוא לא יכול להיות מועמד אליהן כי הוא לא סרט תיעודי, בינלאומי, מונפש, או קצר. לכל השאר הוא כן מועמד.

אני לא בטוח שיש לי עוד מילים להגיד על "אופנהיימר". כאילו, הידעתם? זה סרט טוב מאוד. מספיק טוב מאוד שאפילו שהוא לא סרט השנה שלי, אני זורם לחלוטין עם זכייה שלו ברוב הקטגוריות שהוא מועמד להן (חוץ משחקנית משנה, זה יהיה מוגזם לאללה). הלאה.

9. מסכנים שכאלה
מועמד ל: סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקנית ראשית, שחקן משנה, צילום, פסקול, עריכה, תלבושות, תפאורה, איפור ופסטה.

אם לא לוקחים בחשבון את עובדת היותו קצת נמרח בסוף, "מסכנים שכאלה" הוא אחד מהסרטים האלה שמזכירים לכולם למה אנחנו הולכים לקולנוע. חוויה מעוררת מחשבה, שמפעילה את הצופה הן מהבטן, הן מהראש, ובעצם כמעט בכל הגוף שלו. חוויה גדולה מהחיים שלא פוחדת לעשות שטויות ולחלום בגדול ולהציג את הסיפור שהיא מציגה כמו שהוא. מסוג הסרטים שקשה להאמין שמועמדים לאוסקר, וקשה לחשוב איך הם לא יהיו מועמדים.

8. אחוות השלג
מועמד ל: האיפור הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

יש בי מקום שמתבאס ש"הלהיט הבינלאומי" של העונה הוא "אזור העניין" ולא "אחוות השלג". לא שאין מקום לשניהם, מן הסתם, וזה אפילו לא הסרט הכי טוב בקטגוריה הבינלאומית – פשוט יש משהו כל כך הרבה סוחף ומעניין וכיפי בסרט שמתאר מקרה פסיכי באופן בלתי מתנצל מאשר – בסופו של דבר – עוד סרט שואה.

בכל מקרה, חוויה מסעירה שקשה להגיד שהיא "לכל אחד", אבל הלוואי שבאיונה ימשיך לעשות עוד כאלה.

7. הסיפור המופלא של הנרי שוגר
מועמד ל: הסרט הקצר הטוב ביותר

האם לווס אנדרסון יש סיכוי ממשי באוסקר? לא בטוח. קטגוריות הגטו לא ממש שומרות חסד לבמאים גדולים שמחפשים אוסקר ומוכנים ללכת לסרטי תעודה או סרטים קצרים. מצד שני, האם יש מישהו שבאמת יכול לטעון שסרט אחר ברשימה טוב יותר מהסרט המופלא הזה של ווס אנדרסון? זה, והעובדה שהוא נתמך על ידי נטפליקס, אמורים להביא לאנדרסון את האוסקר הראשון שלו – ובצדק רב. עכשיו רק נותר להתבאס שאנדרסון לא יהיה שם גם לחגוג עם "אסטרואיד סיטי".

6. ארבע בנות
מועמד ל: הסרט התיעודי הטוב ביותר

לכאורה מסוג הסרטים ששווה לדעת עליהם כמה שפחות לפני שנכנסים – סרט תעודה שמנסה לתעד את סיפורה של משפחה שמשהו קרה לשתי הבנות הבכורות שלהן ומונע מהן להצטלם עם שאר המשפחה. על כן, את תפקיד שתי הבנות הבכורות מגלמות שחקניות בשחזורים האלה. וגם את תפקיד האם, כי היא לא ממש מצליחה לשחק בעצמה. וצריך להגיד שזה עובד גם כשיודעים מה הסיפור, אבל כאשר שוררת מעל כל הסיפור אווירת מסתורין של "לאן עוד כל זה יכול ללכת" (זה אחרי סצנת השחזור של ליל החתונה שהיא בקלות מרגעי השנה) זה מעצים את החוויה וגורם לסרט הזה להיות, נו, אחד מהסרטים הכי טובים של השנה, בכל קטגוריה שלא תשימו אותו.

5. הצצה ליחסים
מועמד ל: התסריט המקורי הטוב ביותר

אודה ואתוודה, את רוב הסרטים ברשימה לא ראיתי בקולנוע. חלקם כי אין באמת דרך לראות אותם בקולנוע בארץ (אם מישהו ארגן הקרנות קבועות לסרטים הקצרים הנ"ל ולא עדכן אותי זה לא נחמד מצידו), וחלקם בגלל שכמצביע גלובוס הזהב בזמן מלחמה, לא הייתה לי ממש גישה בזמן ההצבעה לסרטים המועמדים. את רובם הגדול ראיתי, בכל זאת, בצפייה ביתית נורמלית ומושקעת. את "הצצה ליחסים", לעומת זאת, ראיתי בשטח. זאת אומרת, בטלפון, בסקרינר, בתוך אלפ"א, כאשר מדי פעם קוטעים אותי בשביל לעשות רשימת שמירה כזאת או אחרת.

לא בדיוק תנאים אידיאליים לכל סרט שהוא, ועדיין הסרט הצליח לסחוף אותי ולהחזיר אותי אליו שוב ושוב למרות תנאים מסורבלים. מה שאני אומר זה כך – יש מצב שהסרט הזה נמוך מדי, וצפייה בתנאים טובים יותר הייתה שמה אותו במקום הראשון.

4. ימים מושלמים
מועמד ל: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

שום דבר לא קורה ב"ימים מושלמים". לא שום דבר של "ואז קורה משהו". לא, אתם לא מבינים, הסרט אומר לכם – שום דבר לא קורה. זה סיפור על אדם בודד ביפן שעובד כמנקה שירותים, ואתם יכולים לבוא ולהצטרף אליו בזמן שדברים מתרחשים בשגרת היום שלו אבל אין לאדם הזה בעיה שצריך לפתור. זה סרט על שגרת יום של אדם שמנקה שירותים, וזה בקלות אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי. לא כי יש בו משמעות סודית ונסתרת, לא כי הסרט מאתגר את אומנות הקולנוע – פשוט כי מדובר באדם מאוד סימפטי, עם שגרת יום מאוד יפה, ועם מספיק דברים שקורים בעולם מסביבו ששומרים על העניין, שבאמת לא צריך יותר מזה. במובן מסוים, בהחלט מושלם.

3. הילד והאנפה
מועמד ל: הסרט המונפש הטוב ביותר

בתגובות – הפחות מתלהבות מהסרט ממני – הסרט תואר כ"כאוס חסר שליטה". וכזה, כן, זה בהחלט מה שאני אוהב בסרטים שלי. וזה לא שאני ומיאזאקי אף פעם לא הסתדרנו, אבל כשמיאזאקי פונה לבלגן מוחלט וחסר סדר? הו, אז אני בקלות שלו.

2. נשארים לחג
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, השחקן הראשי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, העריכה הטובה ביותר

זה השילוב הנדיר הזה של לב והומור שלוקח את הסרט הזה שבסך הכול העלילה שלו די פשוטה וידועה ומעלה אותו לסרט שפשוט קשה לעמוד בקסמו. עוזרים כמובן הופעות המשחק המעולות והבימוי הבדיוק-כמו-פעם של פיין, אבל גם הם עוקבים אחרי אותה ההתוויה שיש בתסריט – מאוד מצחיק, אבל תמיד אנושי.

1. מעשייה אמריקאית
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד הטוב ביותר, השחקן הראשי הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, הפסקול הטוב ביותר

האם זה סרט מושלם? לא. יש כמה ביקורות שאני מכיר על הסרט ואת רובן אני מקבל – דמות המשנה הלהט"בית קצת סטריאוטיפית לעיתים בהתחשב בכך שהסרט מדבר על הבעייתיות בסטריאוטיפים, והביקורת של הסרט על עולם הספרות לא בדיוק עדכנית – הבעיות החדשות של עולם הספרות בכל הנוגע לפוליטקלי קורקט שונות לחלוטין.

אבל זה הסרט שהכי צחקתי ממנו ממבול סרטי 2023 אליבא האוסקרים, שהכי התרגשתי ממנו, ושהיה לי את חווית הצפייה הכי טובה בו. זה ג'פרי רייט, זה התסריט, זה הבימוי, זה סטרלינג קיי. בראון, זה, נו, הכול. וכל הכבוד שבסופו של דבר הוא כן מופץ פה.

בונוס: הבחירות שלי בקטגוריות השונות (בהתחשב בקטגוריה עצמה, לאו דווקא בסרט באופן כללי):

הסרט הטוב ביותר: מעשייה אמריקאית
הבימוי הטוב ביותר: יורגוס לנטימוס, מסכנים שכאלה
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'פרי רייט, מעשייה אמריקאית
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אמה סטון, מסכנים שכאלה
שחקן המשנה הטוב ביותר: סטרלינג קיי. בראון, מעשיה אמריקאית
שחקנית המשנה הטובה ביותר: דניאל ברוקס, הצבע ארגמן
תסריט מקורי: הצצה ליחסים
תסריט מעובד: מעשייה אמריקאית
צילום: הרוזן
פסקול: רוצחי פרח הירח
עריכה: נשארים לחג
עיצוב תפאורה: אופנהיימר
סאונד: אופנהיימר
תלבושות: מסכנים שכאלה
אפקטים: היוצר (ואולי גודזילה מינוס אחת)
השיר המקורי: אני רק קן
איפור: מסכנים שכאלה
הסרט המונפש: הילד והאנפה
תיעודי: ארבע בנות
בינלאומי: ימים מושלמים
תיעודי קצר: סבתא וסבתא
מונפש קצר: תשעים וחמישה חושים
לייב אקשן קצר: הסיפור המופלא של הנרי שוגר