במקור: 8 Femmes
תסריט ובימוי: פרנסואה אוזון
ע"פ מחזה של: רוברט תומאס
שחקניות: 8 שחקניות, ובהן קתרין
דנב, איזבל הופר, פאני ארדן,
לודיווין סנייה, רומי שניידר
מוזרות הן דרכי הקולנוע.
לילה אחד ליוויתי את חברי השרוי בדיכאון של תחילת לימודים, לסרט. הוא מעריץ את גווינית' פאלטרו, ורצה ללכת לסרט החדש שלה, אז באתי אתו, כי עיתותי היו בידי ואחת היא לי לאיזה סרט נלך. חיכינו בתור לקופת הקולנוע, וכשהגענו אמרה הקופאית: "בוטלה ההצגה של עשר בערב, יען כי בעיה נפלה בעותק הסרט". והנה הסרטים המוקרנים, אין בהם סרט מעניין. אז החלטנו ללכת לסרט '8 נשים', וזאת מבלי לדעת מי ומה בסרט, מלבד העובדה שהוא בצרפתית.
עלי לומר משהו על עצמי. איני מה שנהוג לכנות "חובב קולנוע איכותי". למעשה, מתנהג אני כאותו אמריקאי פרובינציאלי אשר אינו נוהג ללכת לסרט אותו לא היה מבין אלמלא הכתוביות, ואיני אוהב סרטים בצרפתית גם כאשר מזדמן לי לראותם. אז נכנסנו לסרט מבלי לדעת מה עלילתו, והכנתי את עצמי לסרט אומנותי משעמם.
ואכן, אני בטוח שמי שנוהג לראות סרטי איכות כדרך קבע יוכל לנתח בהנאה את '8 נשים' תוך שימוש במגוון רחב של מונחים סינמטיים, ותוך כדי התייחסות לגדולי הקולנוע הצרפתי. אני, לעומת זאת, לא יכול לשפוט סרט מעבר למבחן התוצאה הסופית.
והסרט עצמו? כאן הופתעתי לטובה. אין הסרט משעמם, כלל וכלל לא. למעשה, רוב הזמן אפילו לא שמתי לב שהסרט בצרפתית (אם כי הקשר הרופף בין כתוביות התרגום בעברית לאלו שבאנגלית עוררו את השאלה – מאיזו גרסה נערך התרגום? כי יש זאת לציין: צרפתית איני יודע, אך מזהה אני חוסר קשר בין אנגלית לעברית). יצא לי כבר להתנסות במספר סרטים שאינם באנגלית, וזהו אולי הראשון בו אין השפה משפיעה כלל.
כשמו, הסרט עוסק בשמונה נשים ואף לא גבר אחד. שמונה נשים אלו התאספו כולן לרגל חג המולד בבית אחד, בית אטום ומסוגר. הבית מוקף חומה גבוהה ושערו נעול, המכונית היחידה בסביבה סבלה תקלה בלתי מוסברת, קו הטלפון היחיד מנותק, ועקב השלג והחג אין איש בא אל הבית. אולי אפשר להסביר מחסור מוזר זה בגברים בכך שמרסל, הגבר היחיד בבית, נרצח בברוטליות, ואחת מהנשים שבבית היא זו שעשתה זאת. כיוון שבנעורי קראתי מספר ספרי בלשים, הפתיחה הזו נראתה לי מוכרת במקצת…
שמונה הנשים שבבית מגולמות על ידי הבכירות שבשחקניות צרפת, ורובן הגדול תאווה לעיניים. ראשונות בבית הן סוזון וקתרין, שתי בנותיו של מרסל (ולמרות שמראן עשוי להטעות, אף אחת מהן אינה מגולמת בידי אודרי טוטו). מלבדן נמצאות גם פיירט, אחותו הסקסית של מרסל (פאני ארדן); גאבי, אשתו של מרסל ואמן של הנערות (קתרין דנב); אוגוסטין, הדודה המוזרה ואחותה של גאבי; הסבתא, אימן של גאבי ואוגוסטין; ולהשלמת השמינייה – שאנל, אם הבית, ולואיז, החדרנית הצרפתייה (עם מדים תואמים והכל).
בחברת גבר אחד מת, שמונה הנשים מחכות עד לרגע בו יוכלו לקרוא למשטרה. אך כיוון שאיתני הטבע (וכמו גם הבמאי) אינם מעוניינים שתצאנה, הן כלואות בינתיים בפנים הבית, מתבשלות במיצים של עצמן, מאשימות אחת את השנייה, ומגלות סודות שהיו קבורים מתחת לפני השטח.
מגלות סודות, אמרתי? ייתכן כי המעטתי במילותי. בכל סצינה מתגלה לפחות סוד אחד שאחת הנשים הסתירה, לעיתים קרובות אפילו סודות שאין סיבה שיישמרו מלכתחילה. מספר הסודות שנחשפים בסרט עובר במהירות מגבוה למגוחך, ומצליח לבסוף להגיע לרמה של מוגזם מלכתחילה: רק כאשר תפסתי שלפחות אחד הסודות אינו אפשרי פיזיקלית, עלתה הבנה בראשי – מדובר למעשה בפארודיה מעודנת על סרטי בלשים (כולל הקלישאה העילאית של הכלב שלא נבח), בהם שקר של אחת הדמויות מוביל לנפילתה. והנה, מה קורה כשכל הדמויות משקרות?
סוף הסרט (אותו מבקשות המודעות שלא אגלה לכם, אך ללא סיבה ממשית) הוא סוף סטנדרטי של ספרי בלשים, אשר כל העובדות מובילות אליו. אבל לך תמצא את העובדות בתוך כל המידע השקרי הזה. בדרך לסוף הזה ישנן 103 דקות של סקס, שקרים ורוק'נ'רול. על השקרים כבר דיברנו. הסקס נובע מעצם העובדה שהסרט צרפתי: בשלב זה או אחר מתברר שכולן אוהבות את כולן, גם אלו שאינן בעלות קרבת-משפחה ישירה, וכמעט כולן שכבו עם מרסל. ורוק'נ'רול? נראה ששכחתי להזכיר – הסרט הוא מחזמר, וכל אחת משמונה הנשים פוצחת בשלב זה או אחר בשנסון או שיר יורופופ מקפיץ. השירים אמורים להיות ותיקים ומוכרים לדוברי צרפתית. אני, בוודאי לא תופתעו לשמוע, לא מתמצא בשירה הצרפתית, וגם לא יכול לשיר.
אל תתנו לדעתי על העלילה הבלשית המגוחכת לגרום לכם לחשוב שהסרט הוא רע. הוא פשוט לא מותח, אבל הוא מצחיק (כולל מעט הומור פיזי, שמעולם לא נראה מוצלח יותר), שמונת הדיוות הצרפתיות יודעות לשחק (גם אם המשחק מוגזם בכוונה) והסרט צבעוני ומרשים – בגדים, נשים והכל.
לכם, קוראים יקרים, כבר לא יזדמן ללכת לסרט מבלי לדעת עליו מאומה, וכבר לא תחוו את ההנאה שבגילוי שהשד הצרפתי אינו נורא כל כך. אבל לפחות תדעו זאת: אם אתם מעוניינים לראות סרט בלשי שיצא קצת משליטה, הכולל קצת מיניות צרפתית משתפכת (אך לא עירום!) ושחקניות סקסיות מכל קבוצת גיל, ומתובל מדי פעם בשיר וריקוד, ולבסוף לומר לחבריכם: "הנה, אני מלומד – ראיתי סרט צרפתי!" – '8 נשים' הוא מועמד אידיאלי. והוא אפילו מוצג בקולנוע הקרוב למקום מגוריכם, אם 'הארי פוטר' עוד לא דחק אותו החוצה.
ווידוי: אחת מהצהרותיי בביקורת זו הינה שקר מוחלט.
איזה בזבוז של עלילה.
עלילה מהסוג הזה (שמונה אנשים, בית סגור, כולם משקרים) היא נפלאה ל-Murder mystery party. ממש חבל לבזבז אותה על סרט, כי סרט, כידוע, כולם רואים, ואז כבר יודעים מה פתרון התעלומה ומי הרוצח.
פוי.
זה משהו שכבר הרבה זמן לא היה לנו
סרט צרפתי בלי אודרי טוטו. מה קרה, יותר מדי פודינג?
שקר, או סתם סתירה?
"השד הצרפתי אינו נורא כל כך", אבל משפט אחר כך מתברר שאין בכלל שדיים בסרט ("אך לא עירום!").
(כן, כן, אני יודע. לא מצחיק.)
אני לא יוצאת לראות סרטים עם אנשים שאני לא מכירה טוב. אני לא יודעת מה גרם לי להפר את הכלל של עצמי, אבל הסרט הזה היה הקורבן התמים. אני אוהבת מחזות זמר, אני אוהבת סרטי בילוש, אני אוהבת פרודיות ואפילו יש לי יחידה בצרפתית. בעצם אין סיבה נראית לעין שאני לא אהנה. ובאמת, די נהניתי. שלא לדבר שהחוויה הזאת הייתה טובה בהרבה מן הסרט הצרפתי האחרון שראיתי. אבל איפשהוא בעלילה הספק מתבדחת, ספק סתם גרועה המוח שלי התחיל לצעוק "די!". ואז זה שישב לידי החליט להעיר שהסרט באמת טוב. נו באמת! בקיצור, סבלתי, למדתי את הלקח ועל הסרט הצרפתי הבא אני אוותר.
הסרט, אגב
מבוסס על מחזמר צרפתי אותו ראיתי שנה שעברה בבגרות של תלמדי תאטרון של יב. הצגה נחמדה בהחלט. הסוף די צפוי למרות הכל. לנו חילקו אלונים שהסבירו על העלילה קצת ועל היותה פארודיה ולכן אני יכולתי להינות מזה מהשניה הראשונה.
חילקו אלונים? ומה עשית עם כל הבלוטים?
זרקו אותם על השחקנים, כמובן!
זהו! ידעתי שהשם נשמע לי מוכר.
אז רגע, איך אפשר להתייחס אליו כסרט רציני בכלל?
יכול להיות שבהצגה הקצינו את זה עד כדי כך? בגירסא שאני ראיתי, אני חושב שקצב התרחשיות המטורף והדיאלוגים התלושים היו מבהירים לי שזו פארודיה גם אם לא הייתי קורא את התקציר.
ואצלנו אפילו לא היו שירים שיהפכו את המצב לקומי באמת.
http://us.imdb.com/Title?0115561
שלמקו- אני בעדך!
כבר סיפרתי על הבריחה שלי מאמצע הסרט "לבן", אבל לא על ההירדמות שלי מהסרט (החמוד דווקא) "ז'ול וג'ים" (או משהו כזה…) שהוקרן בסינמטק בצרפתית עם תרגום לאנגלית (!!!) בשלב מסויים הבנתי שאני לא בנוייה לתחכום שכזה ונפלתי לשינה עמוקה לרקע צחוק הקהל המתענג
אך, הדודה, הדודה!
אני, שראיתי את הסרט מתוך כוונה תמימה להשכין שלום בית ולאלץ את שליטת המבוך, בתגובה, ללכת איתי לאיזה סרט צוללות, נפלתי דוקא בקסמיה של הדודה המרשעת (איזבל הופר, כמדומני), אשר, למרות קיצוניותה, גרמה לי לגיחוכים רבים והצליחה להשכיח ממני את סצנות השירה הקשות…
קח אותה לראות Pacte des Loup
סרט צרפתי תקופתי מרגש. בחלקו.
''סצינה זו מצטטת מסרט זה''
זו לא ביקורת, זה ניתוח. ואפשר לכלול ניתוח של הסרט בביקורת, אבל לא הכרחי. זה שהעובדות האלה לא מופיעות בביקורת, בכל מקרה, זו לא נקודה לרעתה. רוב הקהל (והאתר הזה פונה לרוב הקהל) לא ראה את הסרטים האמורים, לא יידע לזהות את הציטוטים האלה, ורשימה של מחוות לא תגיד לו כלום. למעשה, גם למי שכן יודע במה מדובר ניתוח כזה לא יעזור להחליט האם לראות את הסרט או לא. זאת "ביקורת" שנועדה רק לאנשים שכבר ראו את הסרט.
לבקר את רמת הכתיבה של המבקר זה בסדר גמור, אבל שלמקו הגיע לסרט הזה כמו רובנו, בלי השכלה קולנועית פורמלית, רגיל לקולנוע הוליוודי, ולרגע לא ניסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר. ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע.
''סצינה זו מצטטת מסרט זה''
באמת? ואם על "מועדון קרב" היה כותב המבקר "בדרך כלל אני לא אוהב סרטי מכות, אבל נראה לי שהיה אקשן לא רע" (או כל אמירה סתמית מעין זה) – גם אז היית אומר לי שאין צורך לנתח?
ביקורת לא צריכה להיות ניתוח, אבל היא צריכה להסתמך על ניתוח פרטי שהכותב עשה במוחו, גם אם הוא לא מעביר את כל פרטי-הפרטים לתוכה. אבל ביקורת צריכה להסתמך על *משהו*.
מצד שני, ביקורת כמו שלך
יכולה לגרום לסרט להיראות כמו משהו שלעולם לא הייתי הולכת אליו, כי לפי התיאור שלך אין סיכוי שמישהי כמוני תבין ממנו משהו בלי שלושה תארים בקולנוע.
סליחה שאני אומרת את זה, אבל ביקורת הביקורת שלך לחלוטין לא במקום. ביקורת מבטאת את דעתו הפרטית של המבקר, ואם שלמקו ביטא את דעתו הפרטית, המבוססת על הידע שלו ועל הפרטים שנראו לו רלוונטיים לקהל היעד של הביקורת, שרובו מורכב מאנשים שלא עשו דוקטורט בקולנוע, זה לא עסקך לעשות לזה דה-לגיטימציה, אפילו באמצעות התפלצנות אה-לה מבקרי הקולנוע העיתוניים (ר' סקר רלוונטי שרץ כרגע בעמוד הראשי). לכל היותר, את יכולה לציין את דעתך המנוגדת, ולתת את הניתוח שנראה לך (דן ברזל עושה את זה כאן לפעמים, לקול מצהלות הקהל).
לדעתי האישית, מה שעשית פה היה ממש מכוער, נסיון לאכוף את הקריטריונים הפרטיים שלך על אתר שבבירור מבוסס על רוח אחרת, תוך כיסוח חסר כל הצדקה של כותב.
תיכנסי, כאילו שאני לא יכול לקבל ביקורת.
וחוץ מזה, אני מאושר. לא ראיתי, ובקושי שמעתי, על אף אחד מהסרטים שהזכרת (כן, ההשכלה הקולנועית שלי היא מצומצמת ושטחית משהו. מצד שני, אף פעם לא התיימרתי למשהו אחר). ככה שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול להכניס אותם לביקורת.
ובכל מקרה, הביקורת לא הייתה מיועדת לאנשים שיכולים לצטט מבונואל. היא הייתה מיועדת לאנשים שבאים לקולנוע או לספריית וידיאו, ורוצים לדעת האם כדאי לראות את הסרט הזה. תאמיני לי, שאם הייתי הולך לראות סרט שלא תכננתי לראות, ולא הייתי אוהב אותו, לא הייתי כותב עליו. כתבתי עליו כי דווקא נהניתי ממנו למרות שלא בהכרח תכננתי כך.
תיכנסי, כאילו שאני לא יכול לקבל ביקורת.
אתה יודע מה, יצא לי הציטוט מבונואל. התפלק :-) אבל הציטוט מגילדה, אין פשוט וישיר ממנו. לא צריך דוקטורט בשביל לראות את הכפפה הזאת.
אולי אני מגיבה כך כי מאוד נהניתי לקרוא כמה ניתוחים מעמיקים שהיו כאן לאחרונה. יכול להיות שהביקורת שלך דווקא תואמת יותר את רוח האתר הזה, כפי שרד פיש ניסח.
מצד שני, האם זה כל מה שיש? לצטט את בונואל או לכתוב "סתם"? אין שום דבר באמצע? ואם אין לך שום כלום להגיד על הסרט – ואתה יודע שזה סרט מסוג שבדרך כלל לא היית רואה – האם אתה יכול בכלל להיות שופט נאות של הסרט? זו שאלה.
דווקא בגלל.
ביקורת לא צריכה לתאר כל פרט ופרט שיש בסרט. זה כיף לאתר לבד את ההתייחסויות. אם אני רוצה פירוט רפרנסים תרבותיים – בשביל זה יש ימד"ב.
את באמת טוענת שפריט מידע כמו סצינה המחווה לגילדה היה משפיע על החלטתך כן או לא לראות את הסרט?
דווקא בגלל.
לא, אבל האם מטרת הביקורות כאן היא להמליץ אם לראות את הסרט – או לכתוב התרשמות אישית, מגובה עד כמה שאפשר בעובדות?
דיונים מלומדים כמו שהתעוררו כאן, למשל על "אדפטיישן", ודאי לא באים לגרום למישהו להחליט אם לראות את הסרט. אבל אם ביקורת על "אדפטיישן" היתה מתעלמת, למשל, מהאיזכור של "להיות ג'ון מלקוביץ"' בסרט, היתה לנו בעיה.
במקרה הזה, סצינת הכפפה אינה משמעותית לסרט. אבל היא אחד האלמנטים שבונים אותו כסרט לא ריאליסטי, מלא ציטוטים לקולנוע גדול מהחיים. וזה כן חשוב, לדעתי, גם אם זה לא פקטור ישיר בהחלטה אם לקנות כרטיס.
ביקורת על ''אדאפטיישן''
שמתעלמת מהאיזכור השולי של מלקוביץ' היא לא בעיה כלל. מטרת הביקורת לסייע למי שלא צפה בסרט להחליט האם לצפות בו. ציון האזכור למלקוביץ' כשלעצמו לא מסייע במטרה זו.
דווקא בגלל.
אני מבכר לחלוק.
ראשית, עובדתית, התתיחסות היחידה למלקוביץ בביקורת של אדפטשין כאן באתר היא כקרדיט לכותב התסריט. את יכולה לטעון כמובן שזה פוגם בביקורת, אם סצינת מלקוביץ לא אוזכרה, ואז אאלץ לחלוק עליך שוב.
הלאה. אני בכלל חולק על הטענה שאזכורים כאלו הם הכרחיים בביקורת. באם הביקורת היתה אומרת – "הסרט אינו ריאליסטי", זה היה מספק, אפילו ללא דוגמאות (כמובן, ללא דוגמאות, אולי יהיה משעמם יותר לקרוא).
הלאה. אחד היתרונות הגדולים באתר כעין-הדג, היא הדיון המתאפשר בעקבות הביקורת, כך שפעמים רבות המכלול מתעלה על הביקורת. ביקורת, טובה ככל שתהיה, לא יכולה לכסות את כל האספקטים של הסרט. תמיד יהיו אלו שיטענו – "אבל למה את המחווה לפרק ג' של ספר בראשית לא אזכרת?"
הלאה. כן, מטרת הביקורת היא לתת מידע על הסרט, כך שניתן יהיה לשפוט אם הוא ראוי לצפיה. לא, זאת לא חייבת להיות תשובה חד משמעית.
הלאה. הסרט האמור אכן לא ריאליסטי. מצד שני, זה כלל לא היה קשור לעובדה שהשתעממתי בו. לפיכך, לפחות לגבי, עובדת היותו של הסרט ממשיך גאה של מסורת הקולנוע הצרפתי היתה רלבנטית יותר מאי המציאות והמחוות שלא הייתי מזהה גם כך.
דווקא בגלל.
לא כולם מחפשים המלצה אם ללכת – אני ראיתי את הסרט בדי.וי.די לפני שבוע, ונכנסתי הנה בתקווה לקבל ערך מוסף שלאחר הצפייה.
התאכזבתי, כי הביקורת היתה לא מספקת, והדיון בעקבותיה היה דל. אבל אתה כזה נחמד, ואני יצאתי מהמצב-רוח ההתנצחותי, ככה שבוא נעזוב את זה :-)
אגב, תגובות מתחכמות כמו של טווידלדי, פה ממש מתחתיי, הן המפלט הכי נוח – משהו שמישהו אמר לא נראה לך? קרא לו פלצני. עשר בתחכום.
אם הבנתי נכון
אמרת שאני מנסה לטעון שאני צודקת, וברור שאני לא צודקת – בעוד שאת מנסה לטעון שאת צודקת, וברור שאת כן צודקת.
בטוח היה איזה טרנד שפספסתי.
לגיטימיות? לא זכור לי שקיבלתי מנדט לחלק ציונים ללגיטימיות.
אני מזכירה לך את המילה "חבל" שהופיעה בהודעה הראשונה שלי. הבעתי דעה, לא יותר, על מה שנראה לי, כמו שכינית בעצמך, completley wrong.