ביקורת: 7500

לפני נצח הייתי ידועה (בקושי) באתר הזה בתור זו שאובססיבית לג'וזף גורדון לויט. זה לא משהו שאני מתביישת בו או מנסה לשכוח. ג'ו – כפי שעוצמתה של מערכת היחסים החד צדדית בינינו מאפשרת לי לקרוא לו – הוא שחקן מדהים וראוי להערצה, במיוחד אם טורחים לראות מעבר לקומדיה הרומנטית שבה כיכב ולשיתופי הפעולה שלו עם כריסטופר נולאן. הוא גם במאי ותסריטאי טוב ויודע לשיר ולרקוד, אבל הוא קצת נעלם מהחיים שלנו בשנים האחרונות. בנסיבות משמחות כמובן, כי הוא מגדל את שני ילדיו וממשיך לתחזק את המיזם האינטרנטי הנישתי שלו, אבל התגעגעתי בכל זאת (אם כי לא מספיק כדי לראות את "סנודן").

שנת 2020 מסמלת את הקאמבק שלו, עם שני סרטים חדשים שלו שאמורים לצאת בקרוב – אחד החדש של סורקין, בשני הוא מככב לצד ג'יימי פוקס – וסדרה שהוא מפתח לאפל טי.וי. אך כבר לפני כל אלה, הסנונית הראשונה שרובכם כנראה פספסתם היא "7500", סרט בהפקה גרמנית שבו הוא מככב ושיצא בהפצה דיגיטלית באמזון פריים. חשוב לציין שלמרות שמדובר בסרט גרמני, רובו דובר אנגלית (או לא דובר בכלל).

ב"7500" ג'וזף גורדון לויט משחק את טוביאס אליס, טייס אמריקאי בחברה גרמנית שנאלץ להתמודד עם ניסיון חטיפה של טיסה מסחרית מברלין לפריז. הסרט מתרחש כולו בתוך תא הטייס, בזמן אמיתי. התוצאה של ההחלטה המעולה הזו היא סרט שמצטיין ביצירת אווירה: רבע השעה הראשונה של הסרט היא אחת החוויות הכי מרגיעות שהיו לי השנה. לא מדובר בשעמום – הצפייה בטייסים מתכוננים לטיסה תקינה לחלוטין במקצועיות ובשלווה הייתה שקולה מבחינתי לביקור בספא. ברור ש"אנשים נחמדים מאוד עושים את העבודה שלהם, מפטפטים על ענייני היומיום ומדברים בקול מרגיע" זה לא חומר לסרט מעניין במיוחד, אבל זה סוג של תרפיה.

אם בחמש עשרה הדקות הראשונות של הסרט הוא עשה לי חשק עצום לטוס לחו"ל, מה שבא אחר כך גרם לי רק לשמוח שהשמיים סגורים. ברגע שהניסיון החטיפה מתחיל הסרט הופך למורט עצבים. אנחנו לכודים במרחב זעיר עם טייס שמנסה נואשות לשמר את השליטה שלו במטוס, ובמקום פסקול שומעים רק את החבטות הקצובות של הטרוריסטים על דלת תא הטייס, וזה יוצר חרדה כמעט בלתי פוסקת. הצילום התזזיתי והמוגבל מקשה על הצפייה לפעמים, אבל יש גם נקודות שבהן הבחירה באיזה חלק של שני המטרים הזמינים להתמקד עושה את הסצנה. אמנם רמות המתח לא אחידות והסוף נגרר מעבר לרצוי, אבל הסרט משתמש במגבלות הנוקשות של זמן ומקום כדי להכניס אותנו לנעליו של הגיבור שנמצא בלחץ עצום, וזה עובד.

אם היה מדובר בסרט אמריקאי משנות השמונים, הטייס האמריקאי הגיבור היה יורה בכל הטרוריסטים, מציל את כל האזרחים וזוכה במדליה. אף אחד כבר לא עושה סרטים כאלה ומסיבה טובה: כשסרט בוחר להתמקד במתקפת טרור ספציפית הוא הופך אותה למיקרוקוסמוס של המצב הפוליטי בעולם, ואנחנו כבר לא יכולים להתעלם מכך שמה שקורה בעולם מורכב יותר מהחלוקה השטחית לאמריקאים טובים וערבים מרושעים.

אז כצפוי, הנרטיב ב"7500" שונה קצת, ומנסה להגיד משהו אחר על היחס שצריך להיות לנו כלפי האיסלאם הקיצוני. אני לא מרגישה שהוא עשה את זה בצורה מושלמת, למרות שהרעיון מוצדק ונכון. כמטאפורה להתמודדות של העולם המערבי עם רדיקליזציה של צעירים מוסלמים הסיפור הזה עשוי לעבוד, אבל בפני עצמו הוא קצת פשטני ולא סביר.

העובדה שהדמות של הטייס בסרט לא הירואית במיוחד היא מה שהופך את ג'וזף גורדון לויט לליהוק מתאים (למרות שהוא בכלל החליף את פול דאנו שפרש משיקולי לו"ז). לא מדובר בתצוגת המשחק הכי מרשימה שלו (זה עדיין "עור מסתורי"), אבל הוא בהחלט נותן הופעה ראויה ומעניינת של דמות יומיומית וסימפטית שנקלעת לסיטואציה בלתי אפשרית. אני אוהבת את זה שהטייס מתקשה ולא תמיד עושה את ההחלטות הטובות ביותר, אבל אני חושבת שהסיום של הסרט קצת הורס את האמינות של הדמות הזו. מלבד ג'וזף גורדון לויט השחקן היחיד שמקבל תפקיד גדול מספיק כדי לציין אותו הוא אומיד מימר בתור אחד החוטפים. ההופעה שלו טובה מאוד, אבל למרות הפוטנציאל שהדמות מגלמת בתוכה, היא לא עוצרת נשימה.

"7500" הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי והתסריטאי פטריק וולראת' וכסרט ביכורים, הוא מרשים מאוד. הבחירות הסגנוניות המאתגרות מתגלות כמוצדקות ומשרתות את הסרט היטב ונראה שרוב הזמן הבמאי יודע בדיוק מה הוא מנסה להשיג, ועושה את זה. אני יכולה לשאול את עצמי האם העובדה שהסרט גרם ללב שלי לדפוק מהר פי שניים מהקצב הרגיל שלו באמת מחפה על זה שהסיפור שלו לא מושלם. והתשובה תהיה שלא, זה לא מספיק, ובגלל זה "7500" לא יהיה סרט שנזכור במיוחד מתוך הפילמוגרפיה של ג'וזף גורדון לויט, מתוך המבחר המפוקפק של סרטי 2020, או בכלל. אבל כן מדובר במותחן קטן ואפקטיבי ששווה להקדיש לו ערב אחד בבית. לכל הפחות, מדובר בבילוי מאוד אינטימי עם אחד האנשים הכי מדהימים בהוליווד, ולזה אי אפשר לסרב.