לא הייתי צריך לראות את "מפלצות בע"מ" בתלת-מימד כדי לדעת שזה סרט נהדר. זה אחד הסרטים הכי מקסימים של פיקסאר (שנעשה בתקופה שבה כל סרט של פיקסאר היה אחד המקסימים שלהם), וכל תירוץ לראות אותו שוב מתקבל בברכה. אבל הסרט חזר השבוע לסיבוב נוסף בבתי הקולנוע, למשך שבועיים בלבד, וכפי שמקובל, הגיע הפעם בגירסת תלת-מימד. המרת סרטי אנימציה ותיקים לתלת-מימד הפכה לעיסוק נפוץ למדי לאחרונה ("מלך האריות", "מוצאים את נמו" ו"היפה והחיה" כבר עברו טיפול כזה), אבל אני מעולם לא השכתנעתי שזה באמת נחוץ. אולי כדי לשכנע אותי, יחצ"ני הסרט בארץ סידרו לי שיחת טלפון עם ג'וש הולנדר, מנהל הפקת תלת-מימד בפיקסאר, שהיה אחראי על המרת "מפלצות בע"מ" ו"מוצאים את נמו" לשלושה מימדים. מתברר שעל אף שהוא עוסק בזה כחלק מהגדרת התפקיד שלו, גם הולנדר לא מעריץ תלת-מימד באופן אוטומטי, מודע לבעיות שלו – ויש לו אפילו פתרונות.
איך יוצרים גירסה תלת-מימדית של סרט אנימציה קיים?
הולנדר: "סרט תלת-מימדי מצולם בו-זמנית בשתי מצלמות – אחת לכל עין. בסרט אנימציה צריך רק להוסיף 'מצלמה וירטואלית' נוספת לזו שצילמה את הסרט בגירסה המקורית. במחשבי פיקסאר נשמרים גיבויים של קבצי המקור של כל הסרטים, עוד מימי 'צעצוע של סיפור'. הבעיה היא ש'מפלצות בע"מ' נוצר לפני יותר מעשר שנים, והמחשבים והתוכנות שבהם אנחנו משתמשים התפתחו והשתנו מאז בהרבה. כמו שאתה בטח יודע, כל מעבר בין מערכת הפעלה או בין פורמטים שונים יוצר בעיות, ופעמים רבות קבצים ששמרת לפני עשר שנים לא יעבדו בתוכנות של היום. לכן היינו צריכים לבנות מחדש מערכת שתבין את הקבצים הישנים ולוודא שכל פרט בכל פריים בסרט נראה בדיוק כמו בעבר. לשלב הזה בתהליך אנחנו קוראים 'ארכיאולוגיה דיגיטלית'. זה היה מאתגר במיוחד בסרט כמו "צעצוע של סיפור": האנימציה ומספר הפרטים בסרט פשוטים מאוד ביחס להיום, אבל הטכנולוגיה שבה השתמשו ביצירתו היתה כל כך לא דומה לקיים היום, שהיינו צריכים לבנות את המערכת כולה מחדש כמעט מאפס".
"כאן מגיע החלק היצירתי של המעבר לתלת-מימד. צריך להחליט איזה 'עומק' לתת לכל סצינה, עד כמה אנחנו רוצים שפרטים ישקעו פנימה אל תוך המסך או יבלטו החוצה. לא תמיד זה כל כך פשוט. בהפקת סרט אנימציה דו-מימדי יש הרבה 'רמאויות' קטנות , שבדו-מימד לא ניתן להרגיש בהן, אבל בתלת-מימד הן פתאום ברורות לעין. התברר שדמויות שנראו כאילו הן סמוכות או נוגעות זו בזו בעצם עמדו במרחק גדול ב'מרחב' הוירטואלי, ונאלצנו לתקן את זה. ישנם מקרים שבהם התברר שהתמונה שרואה המצלמה הנוספת היא שונה מזו של המצלמה המקורית – למשל יש בוהק אור שמוטל בדיוק עליה, מה שמאוד מפריע בעין".
האם היו מקרים שבהם שיניתם פרטים בסרט כדי להתאים אותו לתלת-מימד?
"ככלל, הסרט בגירסת התלת-מימד אמור להיות זהה לחלוטין לגירסה המקורית, מלבד הוספת מימד העומק. אבל היו נקודות מסוימות שבהן בכל זאת שינינו פרטים זעירים. אחד הדברים שהכי מפריעים בסרטי תלת מימד הוא כשעצם שבולט החוצה מתוך המסך חוצה את שולי התמונה, ו'נקטע באמצע' באופן שמושך תשומת לב. בסצינת הפתיחה של 'מוצאים את נמו' יש שוט שבו רואים את דג הברקודה בקדמת התמונה כשהוא כמעט כולו בתוך הפריים – אבל הזנב שלו יוצא טיפה החוצה. לכן הרשינו לעצמנו להזיז את המצלמה מעט מאוד, כך שהברקודה יהיה כולו בתוך הפריים ולא ישבור את האשליה".
בכלל, בסרטי פיקסאר התלת-מימדיים יש מעט מאוד עצמים שבולטים "פנימה" אל תוך המסך, בעוד סרטים רבים אחרים מנצלים כל הזדמנות כדי להקפיץ דברים "אל תוך" האולם. זה נובע ממדיניות מכוונת?
"בהחלט כן. אנחנו חושבים ש'הקפצת' עצמים קדימה מהמסך מסיחה את הדעת מהסרט עצמו. אבל לאורך השנים האחרונות, שבהן למדנו הרבה על סרטי תלת-מימד והאופן שבו הם פועלים, גילינו שיש לכך גם סיבה אחרת, שרק עכשיו אנחנו לומדים ליישם".
הולנדר מסביר שבעיניים שלנו יש שתי מערכות שרירים, שאותם אנחנו מפעילים כל הזמן באופן לא מודע: אחת אחראית על המיקוד – פוקוס – של העינים, והשניה על ה"התכנסות" שלהן. שתי העיניים למעשה לא מביטות ישר קדימה, אלא מתכנסות – עין ימין פונה מעט שמאלה ועין שמאל פונה מעט ימינה, כך שקו המבט של שתיהן נפגש בנקודה שאליה אנחנו מביטים. ככל שהעצם שעליו אנחנו מביטים קרוב יותר, כך זוית ההתכנסות גדולה יותר. בעולם האמיתי, שתי המערכות האלה תמיד עובדות בסינכרון מושלם זו עם זו: ההתכנסות והפוקוס מכוונים תמיד לאותו המרחק בדיוק.
"אבל כשצופים בסרט תלת-מימד, זה לא המצב" מסביר הולנדר. "אתה מסתכל כל הזמן על מסך שנמצא במרחק קבוע ממך, כך שזוית ההתכנסות לא משתנה, אבל הפוקוס הוא פעם קרוב ופעם רחוק. זאת פעולה לא טבעית, וזה מה שגורם לכל אותם כאבי הראש ועייפות העיניים שאנשים רבים חווים בסרטי תלת-מימד. אנחנו גילינו שאפשר להפריד את ההתכנסות מהפוקוס למשך זמן קצר מבלי לפגוע בצפיה, אבל אם ממשיכים בזה פרק זמן ארוך, זה מעיק. לכן אנחנו מקפידים שבסרטים שלנו הפרטים החשובים בתמונה יהיו כמעט תמיד בעומק המסך – לא בולטים החוצה ולא מרוחקים פנימה, וכך אפשר לצפות בסרט אפילו זמן רב ולשמור על תחושה טבעית, מבלי לעייף את העיניים. ישנם כמובן פרטים שנראים כאילו הם מאחורי המסך וגם לפניו, אבל הם משמשים בעיקר כרקע, כדי להעניק הרגשה של עולם מלא ואמיתי יותר, ובכך גם להתחבר יותר רגשית לדמויות".
איזו סצינות בסרט, להרגשתך, הרוויחו הכי הרבה מהמעבר לתלת-מימד?
"ב'מפלצות' ישנה הסצינה של מחסן הדלתות, שבה מייק וסאלי עוברים בכל פעם דרך דלת אל מקום אחר בעולם בני האדם. הדלתות שנפתחות אל תוך עולם אחר היו תמיד אלמנט ויזואלי מעניין, גם בדו-מימד, אבל התלת-מימד באמת מדגיש את המוזרות של מצב החור שנפער במרחב, והופך את המראה למעניין יותר".
איזה סרטי תלת-מימד, מלבד אלה של פיקסאר, אהבת לאחרונה?
באופן מאוד נכון פוליטית, הולנדר בוחר בסרט של חברת-האחות, דיסני: "ב'ראלף ההורס' עשו עבודה יפה מאוד בניצול התלת-מימד. זה מאוד הולם את העולם שבו הסרט מתרחש, של משחקי המחשב, וזה איפשר להם לנצל את האפקט בדרכים יפות. גם 'חיי פיי' השתמש בתלת-מימד באופן מקורי ומוצלח. עוד לא יצא לי לראות את 'ההוביט' בתלת-מימד, שמעתי שהוא טוב".
בשנים האחרונות אפשר היה להרגיש שהגישה של הקהל לסרטי תלת-מימד משתנה. לפני שנים בודדות הקהל התלהב מעצם קיומו של תלת-מימד, והיום יותר ויותר אנשים מכריזים שהם פשוט לא אוהבים סרטי תלת מימד ומסרבים לצפות בהם. האם לדעתך טרנד התלת-מימד עומד לחלוף? ומה אפשר לעשות כדי להשאיר אותו רענן?
"לפני ארבע שנים בערך התחיל מבול של סרטי תלת-מימד, אבל לא בכולם הוא היה מתוחכם במיוחד, וחלקם נעשו בלי שום מחשבה. זה גרם לתגובת-נגד של הקהל נגד התלת-מימד. אני מקווה שהתלת-מימד יחזור למה שהוא אמור להיות: אפשרות טובה להעשרת הסרט, עבור מי שרוצה בכך. מי שרוצה לראות את 'מפלצות בע"מ' בתלת מימד – מוזמן, ומי שלא – לא נורא, יש לנו יופי של סרטים גם בדו-מימד. כשמגבילים את הקהל, מפילים עליו את התלת-מימד בלי לתת לו אפשרות אחרת, ברור שזה יעורר התנגדות. להגביל את האפשרויות של הצופים זה אף פעם לא טוב".
פורסם במקור בוואלה
מוזר לחשוב
שפיקסאר אפשרו לקבצים של הסרטים הישנים שלהם לצאת מכלל שימוש. אני יודעת שהסרטים כבר קיימים כמוצר מוגמר, אבל כאשת תוכנה זה כמו להגיד שברגע שהאפליקציה או המכשיר שוחררו לעולם, אפשר להיפטר מהקוד שלהם.
מפלצת הכותרות מכה שוב: הכותרת היתה "מוזר לחשוב".
אבל לא אמרו שהם נפטרו מהקוד
פשוט התוכנות השתנו ולכן הקבצים הישנים לא עולים בגרסאות החדשות.
(ואני אומר את זה בתור גרפיקאי)
אפקטיבית, אין הבדל
קובץ שאתה לא יכול לגשת אליו (או, במקרה הזה, שאתה צריך לייצר מערכת המרה על מנת לגשת אליו) הוא קובץ שהחלטת שאתה לא צריך יותר.
אצלי בעבודה יש מכשירים בני עשר שנים ויותר שהקוד שלהם נשמר בשרת ישן ומקומפל ע"י מערכות ישנות, אבל עדיין אנחנו שומרים את השרת והמערכות על מנת שנוכל לגשת לקוד כשצריך.
הסבר
הכוונה (אני חושב) היא שיש אפשרות לגשת לקבצים המקוריים של הסרטים, אבל העריכה שלהם בתוכנות הישנות אינה מהירה ואפקטיבית כמו בתוכנות של היום. בגלל זה המירו אותם.
אני דווקא נוטה לחשוב שלא
אלא שזו בדיוק הבעיה שתיארו שם – שכבר אין גרסאות מתאימות של תוכנות הוידאו שבהן השתמשו אז (וגם אם יש – הן כבר לא עובדות על מערכות ההפעלה החדשות או שצצים באגים שלא היו קיימים בעבר, וכו'). זו תופעה עגומה שנפוצה מאוד בעולם התוכנה באופן כללי (בפרט במשחקי מחשב ישנים, שכיום דורשים תוכנות שמבצעות סימולציה של מערכות הפעלה ישנות כדי לרוץ).
בתיאוריה אם מתכוננים נכון מראש אפשר לשמור "תמונת מצב" של מערכת ההפעלה והתוכנות שבהן הסרט נבנה, אבל לרוב לא חושבים על זה בכלל.
מרתק
עשית לי חשק ללכת למפלצות בע"מ,
הערה טכנית קלה (כנראה בלבול בהקלדה)
כשצופים בסרט תלת מימד ההתכנסות משתנה כל הזמן (שהרי ההתכנסות אחראית על תפיסת התלת מימד שלנו), ואילו המיקוד- פוקוס נשאר קבוע (שהרי המרחק האמיתי של המסך נשאר קבוע).
כאשר הדמויות במרחב החיובי (מעבר למישור המסך), אין הרבה משמעות לפוקוס שנמצא גם כך באינסוף, וגם אם השינוי במרחק היה אמיתי לא היה משתנה הפוקוס של העיניים. כפי שהוסבר המצב מתחיל להיות בעייתי כשהתלת מימד עובר את מישור המסך ובעיקר כשהוא ממש "מתקרב" אלינו.
אויה, נראה לי שאתה צודק.
(ל"ת)
מה שמעניין אותי זה
אחרי כל הזמן וההשקעה בהמרת הסרט לתלת-מימד, לא עדיף לתת לו הפצה רחבה של יותר משבועיים?
או, נגיד,
שיוקרן גם באנגלית. אני חושב שבהתחלה היה ניתן להבין שזה גם באנגלית. אני לא הצלחתי למצוא כזה במקומות המוכרים. בוז.
מאד מעניין.
(ל"ת)
מעשיר ביותר
אני לגמרי מסכים עם מה שהוא אומר. רוב סרטי התלת-מימד שיצאו עברו המרה אליו רק בשביל עוד כסף / גימיק / שניהם. זכורים לי מקרים בודדים ביותר בו התלת-מימד היה באמת טוב ותרם לסרט. רוב הזמן שהוא הרגיש סתם מיותר, או הכי גרוע – שהוא פגם בחווית הצפייה (למשל "התנגשות הטיטאנים"). אחרי ההצלחה המטורפת של "אווטאר" כולם פשוט קפצו על הגל הזה וזה לא הפסיק מאז. שוב, אני אישית לא אוהב את זה, אבל מדי פעם יש איזה silver lining (סליחה, יש איזה אופטימיות היא שם המשחק).
אבל יודעים מה, גם אם המרתם סרט לתלת-מימד, תנו לנו לבחור. להפיץ רק בגרסה תלת-מימדית זו חמדנות גסה ועלבון לצופים. יש כאלה שלא רק לא אוהבים תלת-מימד, אלא שזה גם עושה להם כאב ראש והכל. אז למה להכריח אותם לחכות לראות סרט שהם אוהבים במחשב או בטלוויזיה חודשים לאחר מכן? מעצבן ביותר.
בכל מקרה, בחזרה לנושא, למרות ש"מפלצות בע'מ" הוא סרט האנימציה האהוב עלי (יחד עם WALL-E) אני לא אלך לראות אותו. גם "מלך האריות" זו קלאסיקת ילדות בשבילי וויתרתי עליו בהפצה מחדש. למרות הפיתוי של מסך גדול, אני מעדיף לבזבז את הכסף המוקצב שלי על סרטים חדשים שעוד לא ראיתי. אם יהיה לי פרץ נוסטלגיה, אני תמיד יכול להוריד אותו ולראות בטלוויזיה. זה לא שאני לא מאמין לו או משהו, אבל זה פשוט מרגיש לי מיותר לשלם עליו רק בשביל תלת-מימד.
ולמרות הפורמליות של הראיון, לא הצלחת להוציא ממנו איזה סקופ פיקסארי?![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
את מי סאלי לוקח לנשף ב"אונ' המפלצות"? מי בא קודם, המפלצת או הילד? איך לעזאזל קוראים לסרט שמתרחש במוח? משהו?
הרודנות של דיסני בתחומים האלה היא כזאת
שאם הוא היה אפילו רומז משהו בעניינים האלה הייתי יכול לשמוע בטלפון את כיתת היורים שמחסלת אותו במקום.
אבל עם שלם דורש לדעת!
מקסימום היית מדריך אותו בטלפון איך לברוח מהבניין![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
כן ראינו כמה יעיל זה היה לNEO
(ל"ת)
נראה לי שהבנתי למה התלת בסרטי פיקסאר
אף פעם לא מרגיש לי נחוץ.
פיקסאר אכן חושבים על החלקים האחוריים בפריים כעל "רקע", כלומר כמפלס מרוחק יותר אבל גם שטוח.
אין להם מרחקי ביניים שמובילים את העין אל האופק, הם כמעט לא עושים שינויי מרחקים בתוך הסצנה. זה יוצר מין תלת מינימליסטי כזה, כמעט לא מורגש.
ב"אפ", סרט שחצי ממנו מתנהל במרומי בית מעופף, לא חשתי שמץ של פחד גבהים. השמיים היו תמיד פשוט מסך של במה עם ציור של עננים שמונח מעט מאחורי הדמויות. הרקע נשאר תמיד רקע, ואף פעם לא הפך לחלל שבאמת אפשר ליפול לתוכו.
וזה לא חייב להיות ככה. התלת באווטר היה מרגש כי הוא יצר תחושה של מרחב. הוא היה מסחרר ומלא דמיון ואפשר לעולם הזר להיות רחב ידיים באמת, לא רק רקע שטוח עשוי במחשב. הוא גרם לחלקים של הטיסה על גב דרקון להיות ובכן, פאקין טיסה על גב דרקון!
ההרגשה שלי היא שפיקסאר גם כשהם יוצרים בתלת חושבים בסטוריבורד. הם מעצבים פריימים דו מימדיים מחולקים למפלסים, לא מרחקים אמיתיים. וזה לא שעיצובי הפריימים שלהם לא מעולים, כן? אבל הם מוותרים מראש על דברים מדהימים באמת שאפשר לעשות עם התלת.